אור ברסלב

אמת ליעקב על בכורות· רבי יעקב לורברבוים מליסא

דף ח:

מאמר סבי דבי אתונא כולו תמוה. וזה לשון הש"ס: האי גברא דבעי איתתא ולא יהבי ליה, מאי חזי דאזיל היכא דמידלי מיניה וכו'. ונ"ל הכוונה כמו שכתב המהרש"א, ששאלו אותו אהא דאמרו חז"ל (ע"ז ב ב) שהחזיר הקדוש ברוך הוא התורה על כל האומות ולא קבלוה ואחר כך הלך לישראל וקבלוה. ושאלו אותו, כיון שאתם הנבחרים מכל האומות, מה ראה הקדוש ברוך הוא לילך מקודם לאומות ואחר כך לכם, עיין שם. ובכוונת תירוצו נראה הענין דחוק, ועדיין צריך אני למודעא. ונראה לפי עניות דעתי שכוונתו של ר' יהושע ב"ח לומר להם שלא החזיר התורה במעשה לכל האומות כי אם במחשבה, שהיה משוטט במחשבתו למי ראוי ליתן התורה, וראה שאי אפשר ליתן לשום אומה מהאומות רק לישראל. ולזה רימז להם במאי דשקל סיכתא, לומר: כי כמו מי שרוצה לנעוץ סיכתא בכותל, בודאי שאין צריך לבחון במעשה, רק במחשבה ישוטט באיזה מקום שצריכין לו ליעול הסיכתא. כן היה הקדוש ברוך הוא סוקר בסקירה אחת על כל האומות שאין יכולין לקבל את התורה רק הישראל:

שם גברא דאוזיף וטריף מאי חזי דהדר אוזיף. השאלה הוא גם כן כמו שכתב המהרש"א, ששאלו איך אפשר מה שכתוב (והכרתי את בני) [וכרתי את בית] ישראל ברית חדשה (ירמי' לא, ל). כיון שכבר ניתן לכם התורה פעם אחת ועברתם עליה, למה יזיף לכם ברית חדשה לימות המשיח, כיון שכבר עברתם כמה פעמים, עיין שם. ואמנם בכוונת תירוצו שכתב המהרש"א נלענ"ד דחוק. ונראה לי בכוונתו במה שהשיב להם, וזה לשון הש"ס: אזיל גברא לאגמא קטיל קמא טונא, ולא מצי ביה. קטל ומנח עלויה עד דמתרמי ליה אינשי ומדלי ליה. נ"ל שהשיב להם משל נמרץ, דאין הכוונה דאזיל לאגמא לקטול קניא לצורך עצמו, רק בגברא דקטיל קניא לנקות השדה להיות יפה לזריעה. "וקטיל קמא טונא", דידוע שכל זמן שהקנים מונחין על השדה יותר מעכבין לזריעה, דכל זמן שעומדין דרך גדילתן אין מעכבין אלא מעט, וכשקוטלין אותן ונופלין מעכבין הרבה יותר. "ולא מצי ביה", שאין לו מקום להניחם שם. וכי קטל מעט ומניח לפניו, וכי יפסיק מלקטול מותר הקנים שבשדה, הלא בודאי קוטל כל הקנים שמוצא, ומניחן במקומם - "עד דמתרמי ליה אינשי ומדלי ליה" - שיטלו הקנים שקטל מעל השדה. והנמשל כך הוא, דהנה ידוע שכל חטא האבות מחויבין דורות האחרונים לתקן, דהא עשרה הרוגי מלכות תיקנו החטא של השבטים כידוע (זו"ח רות קט א). וכמו שאמר המקונן אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו (איכה ה, ז). ושוב לא קשה מאי חזיא דהדר יזיף, שלא כמדת בשר ודם מדת הקדוש ברוך הוא, דהנה בשר ודם שאינו יודע עתידות ראוי לחוש לו שמא יחזור ויטרוף, אבל הקדוש ברוך הוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות, ויודע שעתיד לבוא דור האחרון אשר בזכותם יתוקן כל החטאים הראשונים. "וקטיל קמיה טונא", דהיינו החוטאים, "עד דמתרמי אינשי ומדלי ליה", כלומר עד דאתא דור האחרון ויטלו כל החטאים ויכפר עליהם וינקה הכל:

שם אימא לן מילי דכדיבא אמר להו כודניתא ילדה וכו'. הנה מלבד שהדבר הזה הוא תמוה בעצמותו, כי למה להם לבקש ממנו שיאמר איזה דבר כזב, וכי דבר קשה הוא להוציא מלבו דבר כזב. ואף גם הלשון קשה, במה שאמרו לו "אימא לן", שהוי להו למימר "אימא מילי דכדיבי".

לכן נראה בכוונתם, שאמרו לו הלא אתה צריך לברר לנו שאנחנו המדברים כזב, וזהו שאמרו "אימא לן מילי דכדיבי", כלומר ברר לנו שיש איזה דבר כזב בדברינו. ולכן אמר להם משל נמרץ שעל כרחך יצטרכו להודות שכזב הם בכל דבריהם. כי כמו במשל הזה, בכודנייתא, אתם מודים ששקר הוא, וכמשל הזה כן הדבר הזה שאתם אומרים שאתם תירשו את הארץ ותקבלו ברית חדשה לעתיד. כי ידוע שאף שבדורינו אין ראוי לזה רק מחמת הברית שכרת לאברהם שאמר לזרעך אתן את הארץ (בראשית יב, ז), בבטחון זה אנחנו באין לירש, וידוע שמקודם אמר לאברהם כי ביצחק יקרא לך זרע (שם כא, יב) ולא כל יצחק (נדרים לא א), ולא נקרא זרע רק יעקב. וישמעאל ועשו לא היו נקראין זרע לאבות, ומכל שכן שאינן ראוי להקרא בנים. וגם אין להם חוב ירושת הארץ על הקדוש ברוך הוא. והייתם דומים לפרידה עקרה, כי אין אבות לגוי. והא דתפס לשון פרידה, הוא מטעם שכתב המהרש"א, שהוא על שם הקרא אשר מצא הימים במדבר (בראשית לו, כד), ופרש"י שהוא הי' פסול והביא פסולים לעולם, שהרביע חמור על הסוס ויצא ממנו פרידה. וא"כ איך יעלה על הדעת שקודם שחטאנו הייתם כפרידה עקרה שאינה ראוי' להוליד, ועכשיו שחטאנו אנחנו, נתן לכם הקדוש ברוך הוא שתעשו אתם מולידים בנים ותירשו החוב בירושת הארץ. ודומה ממש לפרידה עקרה שילדה והי' לה שטר חוב על אביה.

ושאלו אותו אחר כך: וכודנייתא מי ילדה. והוא על שם הכתוב מי ילד את אלה (ישעי' מט, כא), שכל העולה לגדולה הוי כנולד מחדש, וזהו שאמרו לו: כיון שאתם מדמין אותנו לעקרה, א"כ למה עלינו לגדולה, הלא עקרה אינה מולידה. והשיב להם: "הי ניהו מילי דכדיבי". כי שקר וכזב הם ב' דברים, כמ"ש המפרשים, כי שקר נאמר על דבר שהוא שקר גמור, וכזב נאמר על מי שאינו משקר בדברים, רק שעתיד שיופסק ואינו חזק המציאות, כמו מים לא אכזב. וזה שנאמר "לא איש אל ויכזב, ובן אדם ויתנחם" (במדבר כג, יט), כי לפעמים אם אחד מבטיח לחבירו ואינו עושה הוא בסיבת שני דברים: א'. שנפסק כוחו, כגון שהבטיח להלוות לו ואחר כך ירד מנכסיו. השני שחוזר ממחשבתו. והנה במלאך, אף שאין שייך בו התנחמות, מ"מ שייך בו פסיקת כח, כמו בשעת חורבן שהחליפו שר של אש לשל מים ושל מים לשל אש (איכ"ר ב, ה. ומדרש שהובא ברש"י איכה ב, ב), ובאדם שייך גם כן התנחמות. וזהו שאמר: לא "איש" אל ויכזב - שהוא נאמר על המלאך ג"כ - "ויכזב", שיהי' שייך בו ח"ו פסיקת כח, ולא "בן אדם" ויתנחם, שיהי' שייך בו ח"ו התנחמות. וזהו שאמר ר' יהושע לסבי דבי אתונא "הי ניהו מילי דכדיבי", כלומר עתיד הוא שיפסוק:

שם מילחא כי סריא במאי מלחו ליה וכו'. בזה צריך לומר גם כן כקושית המהרש"א ששאלו אותו כיון שהקב"ה כרת עמהם ברית מלח כמו שכתוב ברית מלח עולם וכו' (במדבר יח, יט), וכיון שהמלח כי סריא שוב אין לו תקנה רק להשליכו כי אין שום צורך בו, כמו כן אתם ישראל, כיון שהכריתות ברית נתקלקל בגלות, שוב אין לכם תקנה רק להשליכם מעל פניו. ומה שפי' המהרש"א בתירוץ נראה לפי עניות דעתי דחוק קצת. לכן נראה בכוונתו שתירץ בשיליא דכודניתא, שאמר להם שמילחא, אף כי סריא, יש בו צורך כדאמרינן בשבת (קכח ב) שהבהמה, כשהיא מרחקת הולד, נותנין לה מלח ברחמה כדי שתקרב הולדות. וא"כ יש צורך במילחא כי סריא - ליתן לשליית הבהמה. ומה שאמר להם בסילתא ד"כודניתא", הוא כפי' המהרש"א שהבאתי לעיל דהאומות נדמו לפרידה, כמו שאמרו בפסחים (נד א) על הקרא ד" [הוא ענה] אשר מצא את הימים במדבר" (בראשית לו, כד), לפי שהי' פסול והביא פסולים לעולם. ולפי שדימו הם שביטל הברית עם ישראל ויקיים הברית עם העכו"ם, אמר להם כשם שאי אפשר לומר שהמילחא כי סריא תקנתו ליתן בשליית פרידה עקרה, לפי שאין לה זרע, כך אי אפשר לומר שהברית מלח שנתקלקל אתנו שיהי' בו צורך לכם, שהלא אין לכם זרע. ואמרו לו "וכודנייתא מי אית לה שליא", הכוונה, כיון דכודניתא לית לה שליא, ושלכם נתקלקל, א"כ על מה אמר קרא ברית חדשה, ועל כרחך לאו כודנייתא הוא. אמר להם ודאי כודניתא אתם, רק "מילחא מי סריא", כלומר שלא נתקלקל הברית כלל, שעומד לזרעינו אחרינו.

בני לן ביתא באוירא וכו'. הכוונה שאמרו לו: היאך אפשר מה שנאמר בנביאים "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטנה וחסדי מאתך לא ימוש וגו'" (ישעי' נד, י), דהיינו שיחרב העולם והישראל ישארו קיימים, ואיך אפשר שישארו באויר, ויבנו להם בתים באויר. "אמר שם, קם בין שמיא לארעא". הראה להם שיש כח בישראל לעמוד באויר. אבל אתם שאין לכם רק גשמיות, אי אפשר לכם באמת לעמוד באויר. ולכך אמר להם "אסיקו לי ליבנא וטינא", כלומר אתם שצריכין דברים גשמיים, כיון שאין בכם רק גשמיות, אי אפשר לכם למבני באוירא ועל כרחך הבטחה זו לא יתקיים רק בישראל:

סוף הספר

תוכן העניינים

אמת ליעקב על בכורות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה