אמת ליעקב על בבא קמא· רבי יעקב לורברבוים מליסא
דף נט:
האי מאן דקץ כופרא מאי משלם. א"ל משלם דמי כופרא. והא הוו תמרי. אלא משלם דמי תמרי. א"ל והא לאו תמרי שקיל מיני'. א"ל אימר לן את. א"ל בששים. והוא תמוה: א'. מאי קבעי לי' דוקא בכופרא דהוא דקל, הא שאלה זו הי' יכול לשאול על כל האילנות שלא גדלו עדיין. ב'. דאמרו לי' משלם דמי כופרא ואקשי להו הא הוי תמרי, מאי קשה לי' הא השומא הוא כפי מה ששוה למכרו, והקונה כופרא ודאי יודע שיגדלו עליה תמרים ומשלם לפי שווי', דהא כל השומות הן כמו שהוא עכשיו, דהא כשהזיק בהמות ג"כ יש לומר שעתיד לגדל הרבה וולדות. ג'. כשחזר בו ואמר משלם דמי תמרי, הקשה לו להיפך: הא לאו תמרי שקיל מיני', מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר. ד'. כשאמרו לו אמור לן את א"ל בששים, פרש"י דשמין בין ששים אילנות כמה הוא שוה, ואם חסר אחת כמה הן שווין, ואותו הסך הפחות משלם, והתשלומין מעט מחמת זה. א"כ במה תירץ הקושיא שהקשו מעיקרא, דהא מעיקרא כשאמרו לו משלם דמי כופרא, היינו הדקל בפני עצמו, הקשה להו הא הוי תמרי, דהיינו דמסתבר לי' שצריך לשלם יותר, ואח"כ הפחית התשלומין יותר - ובזה יתורץ לו הקושיא שהקשה, אתמהה.
ונראה לפע"ד דברי אגדתא אלו דברי מליצה הן, דהנה ידוע שהצדיקים נמשלו לתמר, כדכתיב צדיק כתמר יפרח (תהלים צב, יג). וידוע שהצדיקים נתפסין בעון הדור (שבת לג ב). ולזה שאלו לי' "האי מאן דקץ כופרא", והיינו דקל נערה, כלומר צדיק שהוא עדיין רך בשנים, כשמת בעון הדור, מאי משלם. דהנה ודאי כשהצדיקים נתפסין בעון הרשעים, יש על הרשעים עון ג"כ על מיתת הצדיקים שנתפסו בעבורם. ולזה שאל לו "מאי משלם", כלומר איזה עונש מגיע עליהם. "א"ל משלם דמי כופרא", כיון שעדיין לא סיגל הרבה תורה ומעשים טובים. ועל זה הקשה לו "הא הוי תמרי", כלומר אילו לא הי' מת אפשר שהי' מסגל עוד תורה ומעשים טובים. ולכך חזר בו ואמר דמי תמרי. חזר ושאל לו: "הא לאו תמרי שקיל מיני'", כלומר הא הבחירה חפשית ומי יודע מה שיהי' אח"כ.
ועל זה השיב לו "בששים", כלומר דהנה העונש המגיע לרשעים בשביל מיתת הצדיקים אינו בשביל שהפסיד הצדיק - שאינו יכול לסגל עוד תורה ומצות. דודאי אם הי' מחמת זה, הי' משלם דמי תמרי, היינו מה שהופסד להצדיק במיתתו ע"פ ידיעת הבורא, דהידיעה היא אמת. רק שהצדיק אין לו הפסד בזה, כדכתיב (קהלת ה, יא) מתוקה שנת העובד אם מעט אם הרבה, ועיין ברש"י שם. רק העונש הוא לרשעים: דכל שיש יותר צדיקים בעולם יותר מתרבה השראת השכינה בישראל, ומחמת מיתת הצדיקים נתמעט, ומחמת זה יש עונש על הרשעים, שממעטין השראת השכינה בישראל. וזהו שהשיב לו בששים, דהנה בשיר השירים (ג, ז) בקרא דהנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה פרש"י היינו ששים רבוא מישראל, עיין שם. והיינו דאין השכינה שורה פחות מן ששים רבוא בישראל (ב"ר עד, יז). ובוודאי דהרשעים אינם מן המנין, כי קשר של רשעים אינו מן המנין (סנהדרין כו א). וזהו כוונתו מה שאמר בששים, היינו מה שמיעט השראת שכינה מן העולם מחמת ששים רבוא צדיקים, ועי"ז נתמעט ההשראה, וכפי אותו המיעוט מגיע עליהם העונש, דודאי גם בפחות מן ששים רבוא ג"כ יש השראת שכינה, כדאמרינן באבות (פ"ג מ"ב) מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה וכו', אך דכשיש ששים רבוא אז השראת השכינה בשלימות, וכפי שממעט, כפי זה בא עליהם העונש. וכיון דהעונש לפי שעת המיעוט שנתמעטה בשעה זו, שוב לא קשה קושיא הנ"ל, ודו"ק:
סוף הספר