אור ברסלב

אמרי שפר קלצקין· רבי אליהו קלצ'קין

סימן צב

סימן צא

בספר העקרים לרבינו יוסף אלבו זצ"ל, מאמר ג' פרק כ"ה וז"ל, ואולם בחלק מהמצות שבין אדם לחבירו והם שקראום יודיציאליש, הנה תורת משה שלמה מזולתה מן הדתות, כי היא תזהיר אהבת האנשים, אמרה ואהבת לרעך כמוך. ותרחיק השנאה, לא תשנא את אחיך בלבבך. ועל הגר אמר, ואהבתם את הגר. והזהירה שלא להונות אותו, אמרה עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו לא תוננו, ולא גר צדק בלבד אלא אפי' תושב שאינו עובד ע"א, וכן צוה לההנותו אמרה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, וזהו גר תושב שמותר לאכול נבילות, ולא תתיר הרבית אלא מן הנכרי העכו"ם באמרה לנכרי תשיך, וזהו העובד כוכבים ומזלות ואינו רוצה לקיים ז' מצות בני נח כגר תושב ע"ש, ולכאורה סותר לזה, המפורש בב"מ (דף עא) לוין ומלוין בריבית לגר תושב, אמנם אחר העיון, אדרבא מוכח כדברי העיקרים מדקאמר בגמ' גר תושב האמור לענין ריבית מאי היא, דכתיב וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך וחי עמך, ורמינהי לוין מהן ומלוין אותן בריבית וכן בגר תושב, אמר רנב"י מי כתיב אל תקח מאתם, מאתו כתיב, מישראל, וקשה דהא אינו מתיישב בזה הא דקאמר ג"ת האמור לענין ריבית כו'. כיון דלענין ריבית אין חילוק בין ג"ת לעכו"ם, ורק ישראל אמור לענין ריבית, וליישב זה ההכרת לומר דגם לענין ריבית אמור גר תושב, כשהלוה עני והוא לוה לצורך מחייתו, דכיון דכתיב וחי עמך שאתה מצווה להחיותו, מצווה להלותו בחנם בלא נשך ותרבית, ודוקא כשהוא עשיר, ואין ההלואה לצורך מחיתו, מותר להלותו בריבית, והיינו דקאמר דג"ת האמור לענין ריבית מאי היא דכתיב וכי ימוך וגו', שאז נצרך להלותו להחזיק ידו המטה, בזה כתיב גר ותושב וחי עמך שאתה מצוה להחיותו ולהחזיק ידו בהלואה, והדר כתיב אל תקח מאתו, מישראל, נשך ותרבית, גם כשהוא עשיר ולוה לצורך עסקיו ולא לצורך מחיתו, ובזה מיושב מה שכתבו התוס' בע"א (דף כו) ד"ה אני שונה וז"ל כיון דאין אתה מצוה להחיותו אינך מצוה להלותו בלא ריבית דלא קרינא ביה וחי אחיך עמך, ולכאורה קשה דהא מותר להלות בריבית גם לג"ת שמצוה להחיותו, ועפמ"ש מיושב דמיירי כשלוה לצורך מחיתו, וכן מיושב מ"ש הטור שמותר להלות לעובד כוכבים בריבית משום שאין מצוין להחיותו, והקשה הט"ז דהא מותר להלות בריבית לג"ת. ותירוצו דחוק ומוקשה, וכן תירוץ הח"ד מוקשה, דהא הטור כתב זה הטעם לענין להלות לעכו"ם, ועפמ"ש מיושב דיהיב הטור טעמא שמותר להלותו בריבית גם כשהוא לוה לצורך מחיתו, ואין להקשות על דברי העקרים, דהא אין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג כמ"ש בערכין (דף כט) וברמב"ם פ"י מעכו"ם ה"ו, וא"כ בזמן שאין היובל נוהג מותר להלות בריבית אף למי שאינו עובד כוכבים ומקיים ז' מצות ב"נ, דאין זה שום קושיא, דלענין הלואה בריבית וכה"ג, כל דלא פלת כוכבים, יש לו דין ג"ת גם האידנא, וכמפורש בב"ח חו"מ סי' רמ"ט עמ"ש הטור שאסור ליתן מתנת חנם לעובד כוכבים, וכתב הב"י דלאו דוקא עובד כוכבים ודה"ה לישמעאל, וכתב הב"ח דלדבריו לא הו"ל להטור לכתוב לעובד כוכבים, ליתן מקום לטעות דדוקא לעכו"ם אסור, ומדכתב בלשונו לעובד כוכבים, נשמע דלישמעאל וכה"ג דלא פלחי כוכבים ומזלות מותר ליתן מתנת חנם, והש"כ יו"ד סי' קנ"א ס"ק י"ח הביא דעת הב"י ולא הביא דעת הב"ח הנ"ל, וע"פ דברי הב"ח הנ"ל מבואר דמ"ש הרמב"ם פ"י מעכו"ם ה' ד' וז"ל ואסור ליתן להם מתנת חנם אבל נותן הוא לגר תושב כו'. ה"ה לישמעאלים וכה"ג דלא פלחי ע"א וגדורים מגזל וכה"ג, ועמ"ש הרמב"ם פי"א ממ"א ה' ז' וז"ל ג"ת והוא שקיבל עליו ז' מצות כו' וכן כל עכו"ם שאינו עובד כו"ם כגון אלו הישמעאלים יינן אסור בשתיה ומותר בהנאה כו', ועמ"ש הכ"מ דהגם דסגי מה שאינו עובד כו"ם היינו כשהוא מבני דת דלא פלחי ע"ז, אבל כשהוא מבני דת דפלחי ע"ז אע"ג שזה קיבל עליו שלא לעבוד ע"ז לא יצא מכלל אומתו עד שיקבל עליו ז' מצות דאז נעשה גר תושב גמור, ודמש"ה כתב בג"ת דוהוא שקיבל עליו ז"מ, משום דמיירי כשהוא מבני דת דפלחי ע"ז, וע' ש"כ סי' קכ"ד ס"ק י"ב דלאו דוקא ישמעאלים, וע' ט"ז ס"ק ה', ועמ"ש הרמב"ם פ"י ממלכים ספ"י וז"ל ויראה לי שאין עושין כן לג"ת אלא לעולם דנין לו בדיניהן וכן יראה לי שנוהגין עם ג"ת בדרך ארץ וגמילות חסדים כישראל שהרי אנו מצוין להחיותן כו', ומשמע מלשונו דכתב זה לדינא על דבר הנוהג ושייך בזה"ז, ולא על מה שנהג רק בזמן שהיה היובל נוהג, ומ"ש ברמב"ם פ"י מעכו"ם ה"ו דאין מקבלין ג"ת אלא בזמן שהיובל נוהג, קאי על מ"ש לענין ישיבת הארץ, ולא עמ"ש בסעיף ד' לענין מתנת חנם, וכמ"ש בערכין שם הילפותא דכתיב הכא כי טוב לו עמך וכתיב התם בטוב לו לא תוננו, והיינו בקרא דעמך ישב בקרבך וגו', ודוקא לענין הך קרא איכא היקשא דדוקא בזמן שהיובל נוהג, וגם היינו כשהוא מבני דת דפלחי ע"ז, דממילא לא יצא מכלל אומתו עד שיקבל עליו ז"מ [וברמב"ם פ"ח ממלכים שיקבל בפני ג' חברים, ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה], אבל כשהוא מבני דת דלא פלחי ע"ז כגון הישמעאלים וכה"ג, יש לו דין ג"ת לענין אונאה והלואה בריבית וכדומה, וע' פרש"י ב"מ (דף עא) ד"ה גר תושב, שקיבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ואוכל נבילות, וכ"כ בערכין שם, וכ"כ רבי' גרשון בערכין שם וז"ל ג"ת זה הכופר בעבודת כוכבים, ומשום דהכי מוכח במסקנת הגמ' בע"א (דף סה) דא"ל רב יוסף והתניא איזהו ג"ת כל שקיבל עליו בפני ג' חברים שלא לעבוד כו"ם, כי תניא ההיא להחיותו, הרי דקי"ל שמצוין להחיותו כשקיבל עליו שלא לעבוד כו"ם [ומ"ש דחכ"א כל שקיבל עליו ז"מ, י"ל דהיינו לענין מה דסיים שמיחדין אצלו יין, וכשלא קבל עליו ז"מ חשוד על הגנבה וגזל וחשוד להניח לעובד כוכבים שינסך יין הישראל, ולזה פריך רק מדאר"מ דכשקבל עליו, ודבלא קבלה חיישי' שמא עובד כוכבים, ומשני דנקט הך לישנא לרמז דלענין להחיותו דוקא כשקבל עליו] וע' פרש"י גיטין (דף נז) ד"ה נעמן גר תושב היה, שלא קבל עליו שאר מצות אלא ע"ז שנאמר כי לא יעשה עוד עבדך וגו', וכן פרש"י בסנהדרין (דף צו), ועמ"ש הראב"ד פי"ד מא"ב הלכה ח' וז"ל דעת זה המחבר סתום וחתום ולא פירש מהו אין מקבלין ג"ת אלא בזמן שהיובל נוהג כו' אבל אין אנו מצוין להחיותו זהו להחמיר עליו וקרוב הדבר להיות מן הטעם כי בזמן היובל היו שומטין והיה יכול להתפרנס שלא בטורח ציבור ועכשיו אינו יכול כו', ולא כתב נ"מ לענין מגע ביין וכדומה, ועמ"ש התוס' (דף סד) ד"ה אין דכיון דג"ת מגעו מותר בשתיה כ"ש זה כו'. ואס"ד דדוקא בזמן שהיובל נוהג, הוי גזה"כ בעלמא ואין ללמוד מזה לזה"ז, ובס' האשכול ה' יי"נ וז"ל וכשעמד מר יהודאי לא אמר בהו לא איסור ולא היתר מפני אמגושים שהיו באותו זמן שיצאו לדת ישמעאלים כו' ועדיין לא היו נקיים מן האמגושות המנסכין יין גם בדור שני ושלישי היו רופפין ונשאר בידם מדת הראשונה והיה חשש בהם לניסוך וכאשר ישנו הדורות לא נשאר כלום כו', ודבימים הראשונים שהתחילו עובדי האלילים להאמין במחמד נביאם, עוד נשאר אצלם הבלי ומנהגי עבודת האלילים. ואחר כמה דורות נשתכח ונתבטל העניני הבל ההם, וע"ש די"א דכשאינו עע"ז אין מגעו אוסר בשתיה, וכדמשמע מדקאמר דלמאי הלכתא לאו דמבטל עכו"ם כו', ולא קאמר דלענין להתיר מגען בשתיה, משום דלענין זה לכ"ע א"צ קבלת ז"מ (אך יש לדחות די"ל דס"ל דליכא למ"ד דכשאינו עע"ז מותר בשתיה. א"נ דס"ל דג"ת דוקא בזמן שהיובל נוהג ולא נאסר עדיין יינן), ועמ"ש הש"מ בב"ק (דף קיג) בשם המאירי וז"ל כל שהוא מעממין הגדורים בדרכי הדתות ועובדי האלהות על איזה צד אע"פ שאמונתם רחוקה מאמונתינו אינם בכלל זה אלא הרי הן כישראל גמור לדברים אלו אף באבידה ואף בטעות ולכל שאר הדברים בלא שום חילוק עכ"ל, ושפיר כתב העקרים להלכה גם לענין הלואה בריבית. והנה כמ"כ יש להוכיח מדקאמר ביבמות (דף מה) ההוא דהוו קרו ליה בר ארמייתא (פרש"י שלא טבלה אמו כשנתגיירה) א"ר אסי מי לא טבלה לנדותה יע"ש, ולכאורה קשה דכיון שחשוד על החמור לדור עמה בפרהסיא באיסורא, ה"נ חשוד על הקל שלא טבלה לנדותה דהוי רק גזירה בעלמא ואין בה נדות מה"ת קודם גירות ע' רש"י סנהדרין (דף פב) וע"א (דף לו), וזה דבר ידוע לכל שאין לה דין גיורת קודם טבילה וא"א שיטעה בזה, ועכצ"ל דגם קודם טבילה כיון שהתנהגה בדת ישראל אין לה דין ארמית וע' רמב"ם פי"ב מא"ב ה"ה בבת ג"ת דאין קנאים פוגעין בו, אבל מכין אותו מכת מרדות, והרמב"ם ס"ל פ"א מאישות דבלא קדושין לוקה מה"ת לפי שבעל קדשה, ובזה לא כ' שלוקה מה"ת, משום דאיתא בספרי, הובא ברמב"ן פ' תצא, לא תהיה קדשה מבנות ישראל, אין אתה מוזהר עליה באומות, דבהו ל"ש זה (דל"ל דקמ"ל שאין מוזהרין למחות בידם, דל"צ קרא כיון שאין מוזהרין ע"ז), ומש"ה הגם שהיה הדבר מפורסם דהא קרו ליה בר ארמייתא, מ"מ לא נחשד לעבור על איסור נדות מדרבנן, ובפרט להראב"ד פ"א מאישות, דממילא ליכא גזרה מדרבנן אטו קדשות. ואס"ד דלכל מילי כיון שאין היובל נוהג ליכא דין ג"ת, הויא עכו"ם קודם גירות והדר אסור מה"ת בפרהסיא, וכ"ש שחשוד על נדות מדרבנן, אע"כ דדוקא לענין ישיבת הארץ, דקאי היקשא ע"ז, הוא דאמרי' דבזמן שאין היובל נוהג אין ג"ת נוהג, ועכ"פ פשיטא דלענין אבידה וטעות וכה"ג, אינו נחשב כעכו"ם, כל שהוא מאומה דלא פלחי כוכבים. ובס' חסידים סי' שנ"ח וז"ל נכרי הזריז בז' מצות שנצטוה לב"נ הזהר מטעותן שטעותן אסור וחשיב לו אבידה, אל תזלזלהו אלא תכבדהו יותר מישראל שאינו עוסק בתורה, וכתב סי' תכ"ו (הובא במ"א סי' קנז) דאע"פ שאמרו מותר לשנות דרך שלום, אם יבא נכרי או יהודי ויאמר לאדם תלוה לי מעות ואינו מלוה לו ברצון כי ירא פן לא יפרע לו, אינו יכול לומר לו אין לו כו', שאסור לגנוב דעת הבריות. ובסי' ת"ר שגזל נכרי יבא לכמה רעות יותר משהיה גוזל לישראל שזה חוטא אחד יאבד לשאר יהודים הרבה טובה, ובסי' תרס"א וז"ל לא עשיתי לשום אדם רעה אלא לאותו נכרי הייתי מטעה אותו ועושה לו עול, הרי כשמת מלאכו הגיד לו וצעק ע"ז והקב"ה עושה משפט לעשוקים בין יהודי בין נכרי, הרי דהגם שלא התודע להנכרי בחייו מהטעות, נענש ע"ז, ואין צורך לטעם חלול השם אלא בעובד כוכבים, ע' סי' שצ"ה, ועיין בשאילת יעבץ (ח"א ת' מא) שהאומות בימינו שהם בעלי דת מאמינים בבורא עולם ושכר ועונש, גם כשעוברין על ז' מצות, יש להם מדור וחלק לעוה"ב כפי הראוי להם, כי חסידי או"ה יש להם. חלק לעוה"ב, וגם פושעי או"ה אין נדחין ואית להו תקנתא יע"ש, והנה לדעת הב"ח בענין מתנת חנם, מבואר דה"ה לענין חניה בקרקע, דהא מחד קרא ילפי לה [ובפרט היכא. שהוא לצורך, שעי"ז יוכל אח"כ להתקיים ביד הישראל, ועדיף מתועלת ריוח בעלמא דמזבנת אובדית וע' ב"ק (דף פ) ב"מ (דף קא) ומ"ש הר"ן גיטין גבי שחרור, וע' יו"ד סי' ק"כ דאם שכח ולא הטביל כלי מע"ש יתננו לעכו"ם במתנה כו', ומ"ש במק"א לענין מכירת בכור באופן שיש ביטול מקח, ובענין קנין חליפין, וה"נ כשהוא אדרבא לטובת המוכר, שעי"ז יתקיים הקרקע בידו] ועמ"ש לעיל סי' מ"א לחקור לדעת הב"ח אם מותר לקנות בשר טרפה להאכיל לפועליו ישמעאלים בזה"ז, וע' בשאלת יעבץ ת"ב ת' נ"א דכשהוזמנו להעיד בערכאות על כתב חילוף שיש לאינו יהודי על ישראל והישראל כופר חתימת ידו, אין אומרין לאדם חטא ועבור על חמורה שבחמורות שהעולם נזדעזע עליה, כדי שיהא חוטא נשכר, מי התיר לו לכפור בבע"ח א"י, הרי אמרה תורה וחשב עם קונהו, ואיתנהו לכלהו איסורי דגזל ועושק וחלול השם דחמיר, ואסור לעזור לרשע אפי' אם הוא עני ואף לסייעו להכריחו על הפשרה אסור, ומסייע ידי עוברי עבירה להחזיק ידי חוטא ואשם יע"ש, ובפ"ב דמסכת שמחות הלכה ט' תנא הגונב את המכס ואת החרם ה"ז שופך דמים ולא ש"ד בלבד אלא כאילו עובד ע"ז ומגלה עריות ומחלל שבתות ע"ש [וע' מכות (דף כד) כספו לא נתן בנשך אפי' בריבית עכו"ם, והיינו דקאמר בנדרים (דף מט) דביהודאי תרווייהו אסירן שנזהר אף מריבית דעכו"ם], ופשיטא דבימינו אלה איסור גמור להטעות לא"י, ורק בימים הראשונים נשאר אצלם מעניני הבלי עבודת האליל, כידוע מהטייטאנים נארמאנדים וקעלטים הקדמונים, וגם לא היו גדורין בנימוסים ומשפטים, וגם האפפיורים השחיתו ופרצו חוק ומוסר בנתנם ספרי כפרת פשע (אינדולגענציא) בעד בצע כסף וניתן רשות לעשק ולרצח ולעשות כל תועבה, ודרכי ומפעלי כמרי הדאמיניקאנים אשר שדדו רצחו ונאפו, גלוי וידוע לכל קורא דברי ימי קדם, ולא כן בימינו אלה, אשר גם מחזיקי ומעריצי האפפיור, ישמרו חוק ונימוס, ומענישים לכל זד ועושה עול, וע' רמ"א (ת' קכד) בענין שנתפשט המנהג במדינת מעהרין בפרט ובכלל בשאר מדינות להקל בשתיית סתם יינם, וכתב בלשונו דקצת ראיה לבני מדינת מעהרין לומר שקבלו מאבותיהם לנהוג היתר כו' כ"ז נראה לי בטעם המקילין כו' וחלילה לי לומר לסמוך על דברי כו' שלא באתי רק להראות קצת פנים להיתר אבל לא לסמוך ע"ז כלל כו' יע"ש, ואולי לזה הקילו ביחוד במדינת מעהרין בזה, לפי שמרבית תושביה היו מתלמידי וכת הוס, ונקראו האחים בני באהמען ומעהרן, והתפשטו בארץ בזמן יותר ממאה שנה קודם הרמ"א זצ"ל, והמה שקצו ותעבו מעללי הדאמיניקאנים ופסילי הבליהם, ושמרו חוק ומוסר, והנה הרמ"א שם סיים שאסור לשנות המנהג וכל הפורץ גדר כו', וכ"ז הוא לענין שיש להחמיר שלא לשנות המנהג. אבל חלילה להורות היתר בטעות א"י ולומר שיש להם דין עכו"ם, לפי מה שנתבאר שאסור מדינא, ולא מצד חה"ש בלבד (וע' ר"י ברונא ת' רע"ב):

וברמב"ם שם ה' מלכים וז"ל אפילו עובדי כוכבים צוו חכמים לבקר חוליהם ולקבור מתיהם עם מתי ישראל ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל מפני דרכי שלום, הרי נאמר טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, ונאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, וכן מפורש בגיטין (דף סא), ובש"כ יוד סי' קנ"א וסי' רנ"א ס"ק ב' דלאו דוקא עם עניי ישראל אלא אפילו עניי עכו"ם לחוד מפרנסים, רק דקמ"ל רבותא דהגם שיש דין קדימה לקרובים, עי' נדרים דף ס"ו, מפרנסין אותן בשיווי בכלל עניי ישראל, ונותן ע"ז טעם משום דכתיב ורחמיו על כל מעשיו, לזאת החיוב להדבק במדותיו ולרחם גם על עניי עכו"ם, ומוכח מזה דמ"ש מפני דרכי שלום, אין הכוונה שלא ינטרו שנאה לישראל, אלא דקאמר שעי"ז שידבקו ישראל במדת החמלה ורחמים על כל יציר נוצר, יהיה שלום לישראל, וכמ"ש וכל נתיבותיה שלום, וכהא דאיתא בירושלמי דעירובין פ"ז הלכה ט' מפני מה מערבין בחצרות מפני דרכי שלום, מעשה באשה אחת שהיתה דבובה לחברתה ושלחה עירובה ביד ברה, נסתיה וגפפתיה ונשקיתיה אתא אמר לאמיה אמר הכין רחמה לי ולא הוו ידעה, מתוך כך עשו שלום הה"ד דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, הרי דפירוש מפני דרכי שלום, היינו שעי"ז אוהבין זא"ז ונעשה ביניהם שלום אמת, וה"נ הפירוש שיהא שלום אמת עם העמים, כאשר ידבקו ללכת בדרכי ה' המרחם על כל מעשיו, וכבר ארז"ל על הכתוב ואהבת את ה' אלהיך, שתהא מאהב שם שמים על הבריות, שירחיק עצמו מן הגזל מכל אדם, שהגונב מעובד כוכבים סוף שיגנוב מישראל כו', ולא נתנה תורה אלא לקדש שמו הגדול שנאמר ושמתי בהם אות וגו' והגידו את כבודי בגוים יע"ש בילקוט, וזה מ"ש בב"מ (דף סא) יצ"מ דכתב רחמנא גבי שרצים ל"ל כו', מ"ש הכא המעלה דכתב רחמנא א"ל לכדתנא דבי רי"ש אמר הקב"ה אלמלי העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה שאין מטמאין בשרצים די, א"ל ומי נפיש אגרייהו טפי מריבית ומציצית ומשקלות א"ל אע"ג דלא נפישי אגרייהו טפי מאיסי למיכלנהו, פרש"י שהן מעולין ונאין ואינן נמאסין בשקצים הללו להכי כתב לשון עילוי שמעלה גדולה היא אצלם, ולכאורה אדרבא יותר ראוי קבלת שכר להפורש מדברים שנפשו של אדם מתאוה להן מהפורש משקצים ורמשים שנפשו של אדם קצה מהן, וע' מכות (דף כג) בכורות (דף לז) והא דקאמר אלמלא העליתי כו'. היינו שבמה שישראל נפרשין משקצים ורמשים ודבר המאוס, מאהבים ומקדשים שם שמים, שמצטיינים ישראל בנקיות וטהרה, שהוא תפארת לעיני העמים, ולהכי כתיב בזה לשון עילוי, שיש בזה קה"ש יותר מהפרישה משאר מאכלות אסורות, וע' שבת (דף עה) שמצוה על האדם לחשב תקופות ומזלות שנא' ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים כו' יע"ש, ובמד"ר נשא פ"ז (ומצורע פי"ז) שצרעת באה על המחלל שם שמים, זה גחזי שרץ אחרי נעמן ליטול ממנו ממון, אלישע קידש שמו של הקב"ה שלא רצה ליטול מנעמן כלום, וגחזי רדף אחריו ונשבע לו לשקר ששלח לו אצלו שישלח לו ממון נמצא זה מחלל ש"ש מה שקידש אלישע, א"ל הקב"ה לגחזי רשע אתה אמרת חי ה' כי אם רצתי אחריו ולקחתי מאתו מאומה, נשבעת בשמי כדי לחללו, וצרעת נעמן תדבק בך ע"כ, ושלא רצה ליטול מנעמן שאמר קח נא ברכה מאת עבדך, אף שלא נמנע ליהנות מאחרים כמ"ש בברכות (דף י) הרוצה ליהנות יהנה כאלישע, מאן לקחת כסף מנעמן, כאשר כוונתו היה רק לקדש שם שמים כמ"ש יבא נא אלי וידע כי יש נביא בישראל, והבוערים בעם לא ידעו להבחין ולהבדיל האמת מן השקר ותחבולות שוא אשר יעשו בלהטיהם כומרי האלילים, ואך בראותם כי בכפיו לא דבק כל מאוס, ובצע כסף לא לקח, יבחינו קדושת וישרת לב נביאי ה', ובזה יקדש שם ה' בעיני העמים, וגם אאע"ה שמרגלית טובה היתה תלויה בצוארו כו', ב"ב (דף טז), וביאר במו"נ שבהגה פיו דברי חן שהיו ערבין לשומעיהן כמרגלית טובה, נתן לתועים בינה שיש בורא יחיד ומיוחד, בכל זאת לא התקבלו דבריו על לב החשוכים ונעדרי תבונה, לולא עשה אכסניא ופונדק במדבר והאכיל עוברי דרכים בחנם, וכאשר גדולה לגימא, שמו אזן קשבת לדבריו שנאמרו בהשכל ודעת, ואשר ערבו לשומעיהן ועשו פרי כמ"ש ואת הנפש אשר עשו, שהכניסן תחת כנפי השכינה, וע' נדרים (דף לח) שכל הנביאים עשירים היו כו', יונה דכתיב ויתן שכרה וירד בה וא"ר יוחנן שנתן שכרה של ספינה כולה, דהגם שהיה יכול לפחות משכר כל הספינה, שיתר הנוסעים היו משתתפים מעט בשכרה, נתן כל שכרה, למען יתקרבו אליו הנוסעים אתו מבני הנכר עובדי עץ ואבן, וישימו אזן קשבת לתוכחת מוסרו (ולצורך מצוה ליכא לא תחנם כמ"ש הר"ן גיטין), ולזאת מתנאי הנבואה שיהא עשיר, שהבריות יקבלו הנאה ממנו, והוא לא יצטרך להם, ואך אז יתקבלו דברי מוסרו, וזה מ"ש בשבת (דף לג) ויחן את פני העיר, מרחצאות תיקן להם, שבבוא יעקב לקרוא בשם ה', לא התקבלו דבריו לאנשי שכם, עד שתיקן להם מרחצאות, שקבלו תועלת חומרי מורגש, ואז שמו אזן קשבת לדבריו, ולמד לתועים בינה, וגם אלישע שנהנה מהשונמית למען טובתה, כמ"ש ושמת משענתי על פני הנער, שהועיל לה זכות הנביא, שהיתה לו למסעד ומשען, לא רצה ליטול מנעמן הארמי, ורצה לקדש שמו של הקב"ה, וגחזי באמרו, חשך אדני את נעמן הארמי הזה מקחת מידו את אשר הביא חי ה' כי אם רצתי אחריו וגו', נשבע בשם ה' כדי לחללו, וזה שאמרו בסוטה (דף מז) ובסנהדרין (דף קח), שבאותו שעה היה אלישע עוסק בשמנה שרצים, אמר לו רשע הגיע עת ליטול שכר ח' שרצים וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם, ולכאורה יפלא מה זה ענין לעסק בשמנה שרצים (ומה שביאר אחד מהמבקרים, שרומז עמ"ש פ' ח' שרצים, מענין רחיצה בנהר לרפואה, הם דברי תהו, כי רק רחיצה זמן רב יועיל לתרופת הגנה (פראפילאקטיש), ורפואת מצורע בטבלו בירדן שבע פעמים, הוא נס גלוי, ואין לזה שום מבוא בדרך הטבע, כידוע בספרי הרופאים, וכן מ"ש וצרעת נעמן תדבק בך, ויצא מלפניו מצורע כשלג, הוא נס גלוי], ויתכן שאמר שהיה עוסק בשמנה שרצים, דכתיב בהו המעלה אתכם וגו', שהעלה הקב"ה את ישראל ממצרים בשביל שנבדלין משקצים ורמשים ודבר המאוס, שבזה מאהבים ומקדשים שם שמים, ולא נתנה תורה אלא לקדש שמו הגדול, ולא לחלל ש"ש בנטילת כסף מנעמן הארמי, וזה מ"ש העת לקחת את הכסף ולקחת בגדים וגו', והנה המרמין האינו יהודי או מרבים בנשך ותרבית, מלבד האיסור שעושין, וגם עוברין על חוקי הממשלה יר"ה שהוא עון פלילי, הם מחללין שם שמים וגורמין רעה גדולה לכלל ישראל, כי על כל העדה תצא הקצף, וגדול עונם מנשוא, וע' חו"מ סי' שפ"ח סעיף י"ב בהג"ה. ורבים טועים ומתעין עצמם לחשוב שכל מה שמבואר בספרים להחמיר בטעות ואונאת אינו יהודי, הוא רק מפני איבה, ובאמת לא כן הדבר, והוא איסור גמור, וכמו שהבאתי מ"ש הב"ח דממ"ש בלשון הטור, לעובדי כוכבים, היינו דוקא לעובדי כוכבים ממש, ומזה מבואר דכל מקום שכתוב בטור ושו"ע עכו"ם היינו בדיוק עובדי כוכבים ממש, ואינו מדבר כלל מהאומות שבזמנינו המאמינים בהשגחה ושכר ועונש, וכמו שמפורש במאירי וכמו שהוכחתי זה למעלה. וכאשר תצוה עלינו תורתנו הקדושה לשמור אורחות הצדק והמוסר. ולדבוק במדותיו של הקב"ה לחמול על כל יציר נוצר:

אודה לה' אשר עזרני להדפיס ספרי זה, אשר קראתיו בשם אמרי שפר על שם הכתוב נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר יען כי רמוז בו שם כבוד אדוני אבי מורי הרב הה"ג המפורסם בתורתו ויראתו הטהורה סועק"ה כקש"ת מוהר"ר נפתלי הירץ זצ"ל שהיה רב דק' שימבורג בקורלאנד ושם מנוחתו כבוד, ונח נפשיה דרב עטרת ראשי הודי ותפארתי ביום ר"ח שבט שנת תרנ"ד, והשאיר אחריו בכתב יד קדשו שו"ת אילה שלוחה, וקונטרס אחד ממנו כבר הוא בדפוס ובקרב הימים יצא מהדפוס, וגם יודפס קונטרס שני אחר שישלם סדורו והעתקתו בעז"ה. וגם שם כבודת א"מ הרבנית הצדקת מרת חיה שרה תנצב"ה הכ"מ, אשר הלכה למנוחות וחשכה כוכב נשפי ביום ז' שבט שנת תרנ"ה, רמוז בקרבו, והנה הדפסתי רק מעט מזער חלק קטן משו"ת וחדושים שלי, כי אין מוצא לכסף הדפסה הדרושה, ולישועת ה' אצפה כי יחנני ויעזרני להדפיס מרבית השו"ת וחדושים אשר אתי בכתובים, וגם אם ספרי קובץ הדרושים אשר הגדתי בקהל רב, השוים לכל נפש אף לאנשים אשר יכבד עליהם העיון בדבר הלכה, ואת ספרי בעניני חכמה ומדע, הנדרשים לבאר דברי רבותינו הקדושים [וגם בספרי זה סוף סימן ל"ד בענין שאלת השחיטה, נתבארו דברי חז"ל ע"פ חוקי הפיויאלאגיע] ואקוה כי יהיה רב התועלת להמעיינים:

דברי המצפה ומיחל לישועת ה' אליהו קלאצקי. החב"ק מאריאמפאל אמפאל בעהמ"ח ספר אבן הראשה.

תוכן העניינים

אמרי שפר קלצקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה