אמרי שפר קלצקין· רבי אליהו קלצ'קין
סימן עה
ב"ה יום ה' ט"ו אייר תרנ"ד מאריאמפאל ה' ישפות שלום וברכה לכבוד יד"ג הרב הגאון המפורסם לשם
ותהלה חריף ובקי בחדרי תורה כש"ת מוה' משה נחום נ"י
ירושלימסקי אבד"ק קאמינקא (פלך קיעב) בעהמ"ח ספר
שו"ת מנחת משה. אחד"ש הטוב באהבה, יסלח נא מעכת"ה אשר אחרתי להשיב כאשר בעת קבלתי מכתב כתר"ה לא הרשני העת להשתעשע בדברי כתר"ה הנחמדים, וגם עתה אין בכחי להאריך, ולמען כ"ת הרמה הנני להשיבו בקצרה הנלע"ד, בדבר המעוגן בן בנו של הרה"ק המפורסם שליט"א מראחמיסטריווקא, אשר יד ד' נגעה בו וזה שש שנים נשתטית אשתו ויש לה כל סימני שוטה המבוארים בש"ס ואינה יכולה לשמור גטה ולא את עצמה. ואין באפשרות להיות אתה בבית א', וכבר הפריז סכום רב מאד ברפואתה ולא עלתה ביד גדולי הפראפעססארין למצוא לה מזור ותרף, ובכל יום היא משתגעת ביותר, והמעוגן הנ"ל מלבד שלא קיים עדיין פו"ר, אין לו מי שישמשנו ולטפל בגידול בנותיו, והעלה כתר"ה להתירו מכבלי העיגון בהסכם ק' רבנים כשישיג ע"ז רשיון הממשלה הרוממה יר"ה, והביא כת"ר מ"ש הפ"ת ס"ק ט"ז בשם הגאון רי"א ז"ל מטיקטין דלענין זה יש לסמוך על דעת הרמב"ם (שהביא בב"י סי' קכא) דלאו דוקא אותן הסי' שהוזכרו בש"ס ודה"ה בשאר דברים כשעושית דרך שטות, והאריך כת"ר בזה ודרש ממני להשיבו חות דעתי בזה:
והנה הכס"מ הוכיח כדעת הרמב"ם מדנקט שם בחגיגה (דף ג) איזהו שוטה היוצא יחידי בלילה והלן בבה"ק והמקרע את כסותו, והדר תני איזהו שוטה זה המאבד כל מה שנותנים לו, וקשה אמאי לא תני בקמייתא הך דהמאבד כו', ואמאי לא תני באידך להני ג' סימני שוטה, וההכרח לומר דלדוגמא בעלמא נקטינהו, והך ברייתא נקט הני לדוגמא והך ברייתא נקט הני סי', ולכאורה יקשה מזה לשיטת רבי' שמחה ויתר הפוסקים הסוברין דבעי' דוקא סי' המפורשים שם בש"ס, אמנם לענ"ד יש ליישב זה. לפום דקאמר התם בגמ'. דאי דלא עביד להו דרך שטות אפילו כולהו נמי לא, ומשום דגם מקרע כסותו משכחת שקורע בחמתו או למרמי אימתא אאנשי ביתיה וע' שבת (דף קה). משא"כ כשמאבד כל מה שנותנין לו, דא"א שיאבד הכל למרמי אימתא וכה"ג, והיינו דקא"ל איזהו שוטה כו'. שהוא סימן מבורר וא"צ לחקור אם עשה דרך שטות, ושאר הסימנין הוי דוקא כשעשאן דרך שטות, והא דקאמר הש"ס דאי הוה שמיעא ליה לר"ה כו' הוה הדר ביה, ודעכ"פ הוה הדר ביה מההיא דמקרע כסותו דדמיא להא, היינו משום דכיון דמיירי כדעביד לה דרך שטות, הדר דמי מקרע כסותו למאבד מה שנותנין לו, דאי נימא דגם במקרע דרך שטות י"ל דבעל מתשבות הוא, כמ"כ שייך זה במאבד כל מה שנותנין לו (כמ"ש בירוש' שמא אחזו גנדריפס), ואין הבדל בין מקרע כסותו למאבד כו'. אלא כדלא ידעינן דעביד דרך שטות, והכא דמיירי דעבד דרך שטות רק די"ל דבעל מחשבות הוא, איכא למילף מקרע ממאבד כו'. ומיושב שיטת הסוברין דבעי' דוקא סימנים המפורשים בש"ס, כמ"ש מפרש"י נדה (דף מה), ועמ"ש הש"א דהגם דסגי מקרע כסותו. מהני צירוף הסימן דיוצא יחידי בלילה, משום דמקרע כסותו הוי סימן דוקא בג"פ, וקמ"ל דמצטרפי הא דיוצא כו' ולן בבה"ק ומקרע כסותו, הגם שעשה כל חד מינייהו רק פ"א, ויוצא יחידי כו' ל"מ אלא בצירוף כולן ולא כשעשה זה ג"פ, וגם י"ל לפמ"ש בתשובות השג"א שם דכיון שכולל לענין ד"מ דשוטה אין מקחו מקח, מודה ר' דדוקא כדאתחזק בתלתא זימני יע"ש, וא"כ לכל מילי חוץ מעניני ממון, מהני צירוף הסי' דיוצא כו' ולן בבה"ק (ע' יבמות דף פ' גבי סי' סריס, וע"א ד' ו' וברכות מ"ג), והנה כבר כתב המהרי"ט דהרמב"ם לא כתב אלא לענין עדות, כדמוכח מדלא כתב זה הרמב"ם אלא בהלכות עדות, ומשום דאפילו פתאים שא"י לכוין עדותם כו' לפי ראות עיני הדיין (וע' ת"י כריתות (דף יב) אי צריך שיכוין כו'), וע' מ"מ ה' שחיטה וקדושין, דשוטה היינו דוקא כהנך סי' דריש חגיגה, ומוכח דהמ"מ מפרש דלא כהכ"מ, ודדוקא לענין עדות כתב כן הרמב"ם (והש"ס נקט לה בחגיגה דכשאינו בר דעת גמור א"ר להתראות), ומ"ש כת"ר בקונטרסו דממ"ש התוס' ביבמות (דף קיג ד"ה יצתה) דהומ"ל דא"ב יודעת לשמור את גיטה ולא א"ע, מוכח דס"ל דהוי זה בכלל שוטה. לדעתי אין הוכחה מזה. דנהי דסתם שוטה הוי כשמקרע כו', מ"מ הומ"ל דלמ"ד מפני גרירה לא יוציא כשא"י לשמור א"ע גם כשיודעת לשמור גיטה. ובלשון הרמב"ם שלא ינהגו כו' שהרי א"י לשמור, משמע דפשיטא ליה דשוטה א"י לשמור וקצת משמע כדעת הכ"מ מדקאמר בנדה (דף יג) ושנטרפה דעתה, היינו שוטה, שנטרפה דעתה מחמת חולי, ולא משני דמיירי שאין לה סימני שטות, רק שנטרפה דעתה לענין זה שאינה יכולה לבדוק עצמה, אע"כ דגם זה הוי בכלל שטות, וע' כתובות (דף ס) ההיא שוטה הואי דלא עבדי נשי דחנקן בנייהו, ונשאלתי אמאי לא קאמר דשוטה אסורה להנשא אף כשמת בנה, ועכצ"ל שאין לה קדושין והשבתי די"ל דכיון דלא עבדי כו' ורק מחמת שטות עשתה כן להאביד פרי בטנה, אין תולין שעשתה כדי להנשא, ואין תועלת כשנאסור אותה להנשא, ובלא"ה שאני התם דהויא שוטה גמורה. והנה כבר העירו ממ"ש בב"ב (דף קנה) זיל אכול תמרי ושדי קשייתא בי רבא ע"ש ברשב"ם, וי"ל דכיון דהתם הוי פחות מבן כ' וצריך שיהא בקי בטיב משא ומתן, הוי זה סימן והוראה שדעתו קלישתא ואין יודע בטיב מו"מ, ע"ש דקאמר דכיון דמסברו ליה כו'. ומצינו בכתוב שאמר אכיש החסר משוגעים וגו'. ובילקוט שאמר דהמע"ה מה הנאה לשוטה שמקרע כסותו והתינוקות משחקין בו כו', ושאמר אח"כ תן לי מעט מאותו השטות ע"ש, ואפשר לפי שלא עשה עצמו כשוטה גמור שמקרע כו' רק שהוריד רירו, ולז"א תן לי מעט כו' (וע' זכריה יב, וסנהדרין קג גבי יהוא):
וע' גיטין (דף סח) מכדי שוטה בחדא מילתא לא סריך, וצ"ל להרמב"ם דהגם שכתב שמי שנטרפה דעתו ודעתו משובשת תמיד בדבר, מן הדברים אע"פ שהוא, מדבר ושואל כענין בשאר דברים בכלל שוטים יחשב, היינו היכא שגם בשאר הדברים אין רואין בו עניני חכמה, משא"כ התם בשלמה המע"ה שראו שבכל הדברים הוא פקח וחכם מאד, ומ"ש בפרש"י שם וז"ל אינו נדבק לומר דבר א' של שטות כל הימים כו' ואינו אומר דבר שטות אחרת ע"ש, כוונתו שגם בשאר הדברים א"א שלא יצא מפיו לפעמים איזה דבר שטות, וידוע שיש שוטים לדבר א' (הנקרא בפי הרופאים מאנאמאניא), ואפשר ג"כ לומר שאם הכל שוחקין ולועגין על אולתו, א"א שיסרך בחד מילתא כשאינו שוטה גמור לכל הדברים, אך פעמים שהשומעים בחפצם עניני ליצנות ימצאו עונג מהדברי שטות ומסייעים ומסכימים לדבריו בכל עוז, כדי שיתחזק הדבר בדמיונו, ויוסיף יום יום להשתרש הרעיון שטות בדמיונו, בראותו כי רבים מסכימין ומסייעין, ועי"ז יוכל לסרוך בחד מילתא, ושפיר קאמר התם מכדי שוטה בחדא מילתא לא סריך, דכשאמר אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים, גם הליצנים לא נתנו הסכמה לדבריו, שהוא חלול כבוד המלך, ומש"ה א"א שיסרך בחד מילתא בזה, כשהוא שפוי בכל הענינים, וע' פ"ת (סי' קכא ס"ק ב) דכיון שנהגו בסדר הגט להרבות בשאלות ותשובות כו' הוי כמו בדיקה המבואר בש"ס ע"ש. ויש לומר ג"כ שעי"ז מתברר שהוא עכ"פ פקח לאותו דבר ומבין ענין הגירושין, וסימנין מברר הספק ולא כשנתברר שהוא פקח לאותו דבר (כמו שלא נעשה מועד לכל כשרואין שאינו נוגחן פעמים רבות).
וע' אה"ע (סי' קיז סעיף יא) בשם ת' הרא"ש (כלל מב) וז"ל שאין מום גדול כנכפה שהרי מדמה בב"מ (דף פ) נכפית לשוטה ושעמומית כו' ושוטה אין לו קדושין ונשואין כו' אע"פ שלפעמים יש לו קדושין כשהוא חלים גם בנכפה שאינו נכפה תדיר יש לו קדושין מ"מ במום גדול כזה ח"ו שרבינו גרשון תקן תקנתו ויתן לה גט וכתובתה תהא חוב עליו כו' ע"ש, וע' נדרים (דף פא) ערבוביתא דמאני מייתי לידי שעמומיתא ערבוביתא דגופא מייתי לידי שיחני וכיבי וע"ש בפרש"י ורא"ש דשעמומיתא קשה מכולן וגרע מצרעת, וא"כ לפמ"ש הרא"ש שם שלא יפה כחה יותר מן האיש, ומחויבת כה"ג להתגרש, מוכח דלאו דוקא שוטית אלא אפי' משועממת, וגם לפמ"ש הר"נ ד"ה ערבוביתא, ולאלו יש רפואה אבל שעמום קשה מהן כו'. דלא מוכח לומר דגוף החולי קשה יותר, אכתי מוכח דהוי מום כנכפית, וע' תוספתא פ"ז דכתובות בתי זו שוטה היא נכפית היא משועממת היא היה בה מום א' מהן וסגפה בין המומין ה"ז מק"ט, ומיירי בשוטה גמורה דמש"ה לא משכחת לה אלא בקדושי בתו, שא"צ דעתה בקבלת האב ומש"ה תפסי קדושין. וגם נכפית ע' חו"מ (סי' רלה) מי שהוא עת שפוי ועת שוטה כגון הנכפין כו' וע' כתובות (דף נח תד"ה הנהו) דניחוש למומי דשוטה ונכפית, והיינו למומי דנכפית לפרקים דליכא כ"כ קלא, והח"ס יו"ד (ת' עו) הק' עמ"ש הט"ז יו"ד (ס"ס פ"ד) דנכפה הוי סכנת נפשות, ממ"ש הרא"ש שם דכיון דאפי' גבי שפחה שאינה אלא לעבוד קרוי סמכון, גבי שאר וקירוב בשר לכ"ש, ויקשה דשאני בשפחה דהוי סמפון כשסופה למות, משא"כ באשה דעכ"פ כ"ז שתהא תחתיו אינו מום עכ"ד. וי"ל דאין לך מום גדול מזה לענין לדור עמה מה שהיא מסוכנת תמיד, ועמ"ש הג"פ (סי' קיט) דמש"ה נכפית מחויבת לקבל גט ול"ח שינהגו כה מנהג הפקר דהיא עתים שוטה. דהוי חולי מתדבק וסכנה לבעלה (וגם שאני התם שנכפית רק לפרקים וליכא כ"כ סכנה כשאינו בעתים תכופות), ובתוספתא מוכח דהוי מום גם לענין קדושין:
והנה מ"ש כת"ר להוכיח דחר"ג קילא אף מגזרה דרבנן, ממ"ש התוס' בב"ק (דף פב) ד"ה ואסור לאדם וז"ל א"נ אי הוה בעי למיקם בארור לא הוה מקרי עבריין אבל לבסוף איכא גזרה דרבנן, ז"א דהא מפורש במו"ק (דף יד) דדחי לעשה דרגל, ובתוד"ה מהו דדחי ללאו דמקלל חברו (ולכאורה הא ליכא איסורא לפמ"ש בב"מ ד' מ"ח וע"ש בתוד"ה בעושה), גם דהא קאמר ארור בו שבועה, ואטו גם שבועה קילא מגזרה דרבנן, וגם יקשה מ"ש הש"מ בב"ק דמעיקרא קיימי בארור ותו לא והשתא גזור לנדות כו'. דהא גם מעיקרא ארור בו נדוי, (ועי' פסחים (דף נב) אי ממנו אנגידא ולא אשמתא), וכדי ליישב זה צ"ל דהא פרש"י שמשמש כל הלשונות הללו שאם אמר ארור בלשון נדוי הוא נדוי וכשאומר לשם שבועה הוי כשבועה ותלי בכוונת האומר, ומ"ש ויואל שאול את העם היה לשם שבועה, וכן מ"ש הן הן לאו לאו הוי דוקא כשמכוין לשבועה, וניחא מ"ש התוס' שם בב"ק, דהתם כשאמרו ארור כו' לא כיונו לנדוי ושביעה רק קללה בעלמא (א"נ דס"ל שאין חל על הדורות הבאים) ולא מוכח מזה לענין תר"ג, ועמ"ש בבר"י לחה"ג זצ"ל (חאה"ע ת' ב) ממ"ש בתה"ד (סי' רפא) הובא בט"ז וש"כ יו"ד (סי' רי"ח סעיף ב) דתקנת הקהל אף כדאינו מגדר מלתא דאיסורא כשהוא בח' הוי דאו', והק' מזה עמ"ש הב"ש דכיון דחרגמ"ה איתקן רק משום קטטה יש להקל כדאיכא פלוגתא בתקנתא כיון דליכא חשש איסור יע"ש, וי"ל דשאני עובדא דתה"ד שתקנו בח' ואלה וקבלו עליהם ג"כ בשבועה, וגם שאני אותו הדור משא"כ על הנולדים אח"כ והילפותא מקרא דוישבע יהושע ארור האיש לפני ד' אשר יבנה את יריחו, הוי אסמכתא בעלמא, דהא יליף מינה בשבועות (דף לו) דארור בו שבועה, ואין שבועה חלה על הנולדים אח"כ, והיה רק מצד קללת חכם ע' מכות (דף יא) וסוף סנהדרין, ובת' הרא"ש וכלל ה' סי' ז) דשבועת שאול לא היה אלא גזרה ונדוי על כל מי שיעבור וכן שבועה דיהושע ביריחו לא היה אלא גזרה, דא"א להשביע הנולדים אחר זמן אבל נדוי חל כו', וע' נב"ת (יו"ד ת' קמו) וצ"ע דהא מפורש בגמ' דהוי בתורת שבועה, ויקשה דא"כ הוי רק בכלל מ"ש בו נדוי (ולא משמע דכולל תרתי ושעל אותו הדור היה בתורת שבועה) ומהכתוב מוכח רק שנתקיימה קללת חכם, ואסור להכניס א"ע בזה וחמירא סכנתא וע' חולין (דף י), ועכ"פ י"ל שלדורות הבאים לא חמירא מאיסור דרבנן דג"כ כל העובר על דבריהם כו' ע' ברכות (דף ד) ועירובין (דף כא) ופורץ גדר וגו'. וגם שאני עובדא דתה"ד שקצבו שלא להוקיר מחיר הבשר דהוי דבר שבממון, והגם דל"ש בזה הפקר ב"ד דהא לא יצא מרשותו לגמרי וע' תוס' יבמות ד' פ"ט ומש"ש, מ"מ מהני בזה טפי תקנתם, וכן כדהוי למגדר איסורא ע' ט"ז (סי' רכח סעיף מב), וכן תקנת ושבועת יהושע, נתנה התורה כח בידו, משא"כ תקנת רגמ"ה דהוי רק משום קטטה ולא למגדר איסורא, וגם לא נתפשטה בכל המדינות וע' ע"א (דף לו) ושפיר כ' הב"ש, ומ"ש עוד בבר"י שם דמאן לימא דלא תיקן משום מגדר מילתא דאיסורא שמא ילך למדינה אחרת כו' ונמצא אח נושא אחותו, אין קושיא על הב"ש, דהא הביא מ"ש ההג"מ דתקנת ר"ג היה רק משום קטטה [וע' יש"ש אי כולל התקנה גם על פלגש, וע' תה"ד (ת' רט) דאם היה מקדש זו שבעל היה פוגע בחר"ג ואין לחוש שבעל לשם קדושין כדי שלא תהא בב"ז כו' דהך בע"ז נמי לאו איסור חמור הוא כו' יע"ש ומוכח דבבע"ז לא עבר אחר"ג כשאינו דרך נשואין, הגם דבעובדא דהתה"ד היתה מיוחדת לו וכפלגש, וא"כ מוכח דתקנת רגמ"ה הוי רק משום קטטה ומש"ה גזר דוקא דרך נשואין שנעשית לה צרה וגברת בבית. ואס"ד שתיקן מטעם חשש דנמצא אח נושא אחותו, אדרבא שייך זה טפי במיוחדת לו שלא בנשואין, וי"ל דס"ל דפלגש בלא"ה אסורה, ומש"ה לא הוצרך לתקן רגמ"ה בזה, ואכתי מוכח מדברי התה"ד שם שתולין שתמיד בעלה שלא לשם קדושין, כדי שלא יעבור על חר"ג, שתיקן רק משום קטטה], ובלשון השו"ע מפורש דלכ"ע לא החרים רבינו גרשון אלא עד סוף האלף החמישי, וכתב דמ"מ בכל מדינות אלו התקנה והמנהג במקומו עומד כו', וא"כ ממילא איכא איסורא לפי שנשאה ע"ד המנהג, והוי כהתנה שלא ישא אחרת עליה, ומ"ש דהוי רק מנהג שנהגו להחמיר ואי אתה רשאי להתיר בפניהם, י"ל דהיינו כשהיא מתרצית, וע"ש שכופין בח' מי שעובר ונושא שתי נשים, ומשום דהאידנא ליכא אלא איסור ומנהג, ואם היה החר"ג בתקפו היה מוחרם מעצמו וא"צ לכוף בח', ודעת הי"א דאין לכוף כלל לפי שכבר נשלם האלף החמישי, וכתב הרמ"א דאין נוהגין כן ושנוהגין לכוף ולפי שנשאר המנהג והאיסור, ושפיר כ' הב"ש דבזה"ז אינו אלא מנהג שנהגו להחמיר כו'. וע' בביאורי הגר"א דהיינו לפי שניסת לו ע"ד המנהג, וע' נ"י בשם ריטב"א דאומדנא דמוכח דאדעתא דהכי אנסבה ליה וכחמר שאינו רשאי לעשות גמל, ועמ"ש התוס' בכתובות (דף מז), ועכ"פ בזה"ז ליכא ספק חרם רק ספק איסור (והזכיר בש"ע לשון חר"ג משום דמעיקרא תיקן ר"ג בח') ומש"ה כ' הב"ש דיש להקל כדאיתא פלוגתא בתקנתא כיון דליכא חשש איסור, והגם דכשהתנה עמה איכא איסור מה"ת, הכא ליכא אלא אומדנא דמוכח דאדעתא דהכי אנסבה ליה, והיכא שיש ספק בתקנה, ע' רא"ש ב"ב (פ"ט סי' כא) דהיכא דמספקא לן לא אמרי' סברת אומדנא, וכיון דבמקום שעמום ושטות (כל דהו) שאין יכול לדור עמה (ע' כתובות ד' ע"ב פ"ז) נתפשט לשאול פי גדולי הוראה, ליכא אומדנא דמוכח שניסת לו ע"ד כן שגם אם תשתעמם לא יקח אחרת ושיהא תמיד במכשול עבירה ושיבטל מפו"ר והא דולערב וגו', ובודאי לא היתה נמנעת מלהנשא לו אי מסקה אדעתה שאם תשתעמם יקח אחרת עליה (וע' ב"ק דף קי ומ"ש התוס' בכתובות מ"ז היכא שתלוי גם בדעתו ואין לתלות שכוונו להתנות עמ"ש בתורה ושיבטל מפו"ר ושיהא במכשול עבירה), ועמ"ש התה"ד (סי' רסג) דמצוה דאו' נדחית מקמי דקטטה בתוך ביתו כמ"ש ביבמות (דף מג) כלך אצל כמותך ואל תכניס קטטה כו', דדחינן בשביל קטטה מיבום לחליצה כו'. אבל כשלא ימצא אשה שאינה בת מריבה ולא ישא כלל ויש לחוש שתתגבר יצרו ויבא לידי חטא, כולי האי לא דחינן מקמי דקטטה ע"ש, וא"כ לפמ"ש הב"ש דר"ג תיקן משום קטטה, ממילא במשועממת וכה"ג שאין יכול לדור עמה ויש לחוש שתתגבר יצרו כו' וזה לא נדחה מקמי קטטה, לא תיקן רגמ"ה ומכ"ש בזה"ז דהוי רק מנהג, והיש"ש (פ"ו סי' כז) הקשה על התה"ד דהא י"ל דהך תנא ס"ל דמצות חליצה קודמת. ויש ליישב דגם למ"ד מ"ח קודמת בזה"ז, מודה שבעצם דין התורה להקדים מצות יבום. ושפיר מוכח מדרש הכתוב וע' יבמות (דף קא) דלכ"ע אתיא קרא להכי, והגם דשאני הכא שנדחה המצוה לגמרי, והתם ליכא אלא עדיפות ביבום מבחליצה (ודלא מקרי אפשר לקיים שניהם), ס"ל להתה"ד דכיון דהתורה דרכיה דרכי נועם וע' גיטין (דף נט) כל התורה כולה מפני דרכי שלום וע' יבמות (דף פז) סוכה (דף לבז אין לישא אשה בת מריבה בת בנים כדי לקיים מצות ולערב וגו' (דוגמת מ"ש רא"ש פ' ע"פ דאדרבא במקום מצוה תקנו יותר להזהר מחשש סכנה). ופשיטא דמהני עכ"פ היתר ק' רבנים במקום ספק תקנה וכבר עבר זמן התקנה וע' גיטין (דף לו) אי כשלא תיקן לדורות יש ביד ב"ד קטן לבטל, ועמ"ש הב"ח (ת' צג) גבי נשתטית שיש להתיר חר"ג במקום מצוה, ודמדינא לא צריך הסכמה ע"ז מרבנים אחרונים, כי היכי דמהר"מ היה מתיר הח' ליבמה בבית דינו בלחוד, ובבר"י שם הקשה ע"ז וכתב דשאני התם שלא התירו לו אלא לפי שעה בשעת החליצה שלא תהא חליצה פסולה, וכשיאמר שרוצה ביבום יחזור עליו הח'. ולענ"ד תמוה דא"כ אין תועלת במה שמתירין לו ואכתי הויא חליצה פסולה, כיון דלהתיר ממש ליבום צריך הסכם ק' רבנים, ומוכח כמ"ש הב"ח, ונקט טעמא שלא תהא חליצה פסולה כו', לומר דמש"ה יש צורך בההיתר, ומ"ש דאחרי החליצה תעמוד הגזרה במקומה, היינו לומר דאף כשאשת היבם זקנה ואיכא צורך מצוה דולערב אל תנח ידך, מ"מ לא ישא אחרת כ"ז שלא יסכימו ויתירו לו, וי"ל ג"כ דדוקא לענין חליצה א"צ להמתין על הסכם ק' רבנים, וחשיב עולה ליבום לפי שבודאי יסכימו ע"ז ק' רבנים כיון דהוי לצורך מצוה, והגם דאמר בקדושין (דף סב) מי יימר דמזדקקי ליה ב"ד, ע' שבת (דף מו) ורשב"א יבמות (דף פח) אי היינו דוקא משום דקשין גרים ע' נדה (דף יג), משא"כ לענין צורך מצוה, ועכ"פ ברור בנ"ד ההיתר כיון שא"י לדור עמה, ושאני כדלא מקבלא עילויה מחמת כיעור ע' תענית (דף כג), דכיון שיכול לדור עמה וגם כבר נתרצה מקודם אין להתיר כשיתן עיניו באחרת וע' נדרים (דף סו), משא"כ בנ"ד ברור שיש להתיר לו לישא אחר אחר שישיג ע"ז רשיון מהממשלה יר"ה כחוק:
ולענין חיוב מזונות ורפואה ע' רמ"א (סי' קיט) וגם להסוברין דכשאנוס בתקנת רגמ"ה פטור ממזונות היינו היכא שבידה לקבל הגט, משא"כ בנשתטית שאין הדבר תלוי ברצונה ואינה יכולה לקבל הגט, והשלשת המעות לא הוי אפי' פרעון בע"כ, גם דכיון שחוב הוא לה י"ל שאין השליש זוכה לה (ועמ"ש באה"ר לענין זכות במקום שנצמח חוב אח"כ), וכשאין ידו משגת דמי מזונות ורפואה, י"ל שאינה מחויבת לוותר בשביל תקנת הבעל שינצל מהרהור עבירה (ועמ"ש התוס' גבי מעוברת חבירו מקרא דובשדה יתומים וגו' ומ"ש הח"ס דהיינו לפי שאין העובר מחויב להצילו בחייו ועיין יומא (דף פב) וש"מ כתובות (דף יט) לענין דחיית גזל מפני פק"נ) וע"י שישא אחרת ויוליד ממנה לא יהא סיפק בידו ליתן מזונותיה ורפואתה, והא דבימי הש"ס הותר לישא אשה על אשתו, היינו דכיון שגם הראשונה יושבת תחתיו יהיב לה בעל מעצמו, משא"כ הכא דתו לא תשב תחתיו ותצטרך לתבוע בב"ד ע' יבמות (דף מב) דאשה בושה לבא לב"ד כו', בפרט הכא שנשתטית ולא תוכל לתבוע, ולכאורה גם בהשלשת בטוחות יש לחוש בזה"ז שאין ביד ב"ד לגבות ולכופו, ובעש"ג יש תחבולות להשתמט (ומ"ש בב"ק (דף קיד) דכיון דדייני בגיתי לא מיאש, שהיו חובטין במקלות ולא אמרו הבא עדים שלקח ממך, אינו ענין לכאן) והדר יש חשש שינהגו בה מנהג הפקר ולא יתן דמי מזונות ורפואה, והנה כבר הביאו הגאונים ז"ל ממ"ש בב"ב (דף יג) שכותב שטר על חצי דמיו (ועמ"ש התוס' דאיכא משום לעולם בהם תעבודו, לפי שאינו כמוכרו לו כיון שאין הדבר ברצונו, ודלזה צ"ל שנדחה האיסור), ולכאו' שאני התם שמחויב הרב לעשות כן בשביל תקנת העבד, לפי שלא יפסיד הרב מעותיו, שיגבה ממנו אח"כ, וכשלא יהא לו מעות יהא מחויב להשכיר עצמו כפועל אצלו או אצל אחרים. ומש"ה כופין לשחררו וכותב שטר על חצי דמיו (אף שאינו בתורת הפקר ב"ד כיון שלא הפקיעו זכותו לגמרי) והוי תלוה וזבין דגמר ומקני בשביל המצוה וניחא ליה בזה, ועיין ב"ב (דף מח) (בפרט אם כותב שטר על סכום גדול יותר, שוה הסכום הקטן, ונחשב כתשלומי מעות מיד), ומש"ה קאמר בקדושין (דף יח) מאי ניהו דכתבנא ליה שטרא אדמיה, אמאי, נקיט מרגניתא בידיה יהיבנא ליה חספא, ומשום דפעמים לא יהא בידו ממה לגבות אחר שתינשא לבעל ויהא מע"י שלו, וא"כ ה"נ בנשתטית לפעמים תפסיד מנתינת שט"ח אם יעני ויוורש, וכשישא אחרת ויוליד ממנה ויצטרך לפרנסם, לא יהא לו דמי מזונות הראשונה, ואינה מחויבת לוותר ממונה בשביל תקנת הבעל ואין לכוף הנשתטית לזה, וכשזכין לשוטה צריך שיהא זכות גמור בלי שום צד חובה וע' כתובות (דף מח) סוטה (דף כה) ומש"ש, וכשנותנין לו ב"ד היתר שישא אחרת דתו לא אגיד בה, ויהא אח"כ בידו לעשות כחפצו, ולא יהא ביד ב"ד לגבות ממנו, ובזה הם כמתירין לו לגרשה בע"כ תיכף אחר שתשתפה, שתהא מוכרחת לקבל הגט שאם לא תקבל יפטור ממזונותיה, וכ"ז שיושבת תחתיו היא כמוחזקת במזונותיה, ועתה נגרום להפסידה הדמי מזונות ורפואה (ואינו ביטול מצות פריעת בע"ח בעלמא). ועמ"ש ההפלאה בק"א (סי' עז) דכ"ז שלא נתגרשה חייב בשאר וכסות, ומ"ש להוכיח מאונס דכתבה תורה לא יוכל לשלחה ומחויב בשכו"ע אף שרוצה לגרשה, אך י"ל דשאני אונס שהטילה התורה עליו חיוב שתהא אשתו ואין יכול להפקיע עצמו מחיובי האיש לאשתו אבל בתקנת רגמ"ה י"ל שלא תיקן לחייבו בשו"כ כשרוצה לגרשה ומשליש דמי כתובתה, ותיקן רק שלא לגרשה בע"כ ושלא ישא אחרת (וגם לא מנסבה ליה כל כמה דאגידה ביה) ובהכרח ידור עמה אם יהא אפשר לו (ולא הגביל זמן לתקנה שלא לגרש בע"כ, שאם יתבטל התקנה האחרת אחר אלף החמישי, לא ימצא צורך בגירושין בע"כ, ואי נימא שלא נפטר מחיוב שו"כ, ישאר התקנה שלא לגרש בע"כ דממילא חייב בשו"כ), ומ"ש עוד בהפלאה שם להוכיח ממ"ש בגיטין (דף יב) שאם ירצה שלא לזון את אשתו אינו רשאי אף שכבר נתן הגט ליד שלוחו, לענ"ד י"ל דגם אם בידו לפטור א"ע מחיוב מזונות מ"מ חשיב חובה לה ואין חבין שלא בפניו, דהא בלא"ה היה יכול לגרשה בע"כ בזמן הגמ', ול"ל דאי בעיא ערקא, דז"א דהא בעת שלא תהיה אצלו לא יתן לה מזונות, וכשתבא אליו בידו לגרשה בע"כ, ועכצ"ל משום דאכתי חובה הוא לה ההפקעת מזונות, ומ"ש בתד"ה וכ"ת דלא חשיב חובה מה שמקבל זה כיון דאפי' אם לא יקבלנו יכול רבו לפוסלו מתרומה בע"א, היינו דוקא לפי שאינו הפקעת זכותו דהא בידו שלא לזונו, רק דהוי קצת ענין חובה מה שפוסלו מתרומה, ומהני לענין זה מה שיכול רבו לפוסלו בע"א, משא"כ מזונות האשה דהוי הפסד ממש, אטו בשביל שיוכל למצוא אופן להפקיע מזונותיה לא יחשב זה לחובתה, וביותר א"ש לתירוץ השני דתוס' דאי בעי זריק גיטא ספק קרוב לו כו' ויאסר בתרומה ובשפחה ובב"ח (והגם דבחציו עבד כופין לשחררו, הא כותב שטר על חצי דמיו, וא"כ ה"נ לא יתחייב לשחררו משום לא לתהו בראה וגו' עד שיכתוב שטר על דמיו. דלענין ממון קאי בחזקת מרא קמא, וגם שאני ההיא דב"ב (דף יג) שבודאי יש בו צד חירות דחייב בפו"ר), ואין להק' דהא כבר נפטר מחיוב מזונות כיון שכתב הגט ונתן לשלוחו, דז"א דגם לשיטת הסוברין שנפטר ממזונות כשאינה רוצית לקבל הגט, היינו אחר שמבקש ממנה לקבל והיא מסרבת בזה. ולא בשעה שהגט בידו (או ביד שלוחו) ועוד לא בא לתת לה, וכן י"ל דמיירי כשלא השליש עדיין דמי כתובתה (ומ"מ כשתתגרש יופקע החיוב כמו שיתבאר, גם דאכתי חוב הוא לה, לפי שעי"ז שתתגרש בודאי יתן לה אח"כ דמי כתובה כדי לפטור ממזונות, משא"כ אם לא תתגרש עתה, אפשר שיתחרט ולא ישליש דמי כתובה ותשאר תחתיו), והגם שבידו להפקיע עצמו מחיוב מזונות כשילך למסור לידה וגם ישליש דמי כתובתה, אכתי חשיב חוב הפקעת מזונותיה וכמו שנתבאר:
ועמ"ש בבר"י מחותני הגאון זצ"ל (ת' נב) להוכיח ממ"ש דכ"מ ששנו מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה, וע"כ מיירי שכבר נתן לה כתובתה דאלת"ה בלא"ה חייב במזונותיה, ותמה מזה עמ"ש הב"ח והב"ש אה"ע (סי' עז) בשם תשו' הרא"מ, ולענ"ד י"ל דמצי מיירי כשלא נתן לה כתובתה, ומ"מ הוי החיוב מזונות רק משום דאגידא ביה ולא מצד שלא נתן כתובתה, דהא כ' הרא"ש פ"ק דב"מ טעם החיוב במזונות כדי שיפרע לה כתובתה בב"א, והיינו כשכבר נתגרשה ואין חיוב הכתובה בספק ואין לו לעכב הפרעון, משא"כ בספק מגורשת שעדיין אגיד בה ומוטל עדיין בספק חיוב הכתובה והוא מוכן לסלק כתובתה תיכף אחר שתקבל ממנו גט שתתגרש בודאי, ומש"ה אצטריך לומר דחייב במזונותיה ויש להוכיח כמ"ש לפמ"ש הרא"ש בשם בעל העיטור דהש"ס דילן לא פליג על הירוש', וקמ"ל רבותא דאפי' מגורשת ואינה מגורשת מציאתה לעצמה, והשתא יקשה כיון דהמשנה קאמרה אע"פ שלא נתן לה כחובה למאי הוצרך הגמ' להביא המימרא דר"ז אמר שמואל דכ"מ שאמרו חכמים כו', דהא בל"ז חייב במזונותיה לפי שלא נתן כתובה, והו"ל להש"ס לומר בקצרה דקמ"ל דאפילו מגורשת ואינה מגורשת מציאתה לעצמה, ומדהוצרך הש"ס להביא המימרא דמגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה (וגם הרי"ף דייק רק מהא דאצטריך לאוקי הכי ולא מדמייתי המימרא הנ"ל), מוכח כמ"ש דבמגורשת ואינה מגורשת לא שייך לחייב מזונות לפי שלא נתן כתובה וחייב רק משום דאגידא ביה ואינה מגורשת לגמרי (ומש"ה גם בההיא דגיטין (דף יב) לא יהא חיוב מזונות בשביל שלא נתן כתובה, כשמוכן לסלק כתובה תיכף כשתתגרש), וע' בבר"י שם שהביא להוכיח בשם גדול א' מירושלמי פ' המדיר את אשתו מליהנות כו' וכי יש אדם נודר שלא לפרוע לבע"ח כו' כיון שהוא עתיד לגרשה וליתן לה כתובה ולמעט מזונותיה כמו שאין בו חוב, ותהא יושבת וממתנת כו', ואס"ד דגם כשמוכן לגרשה וליתן כתובתה אינו נפטר ממזונות, היכי ס"ד דלא הוי הדרה נגד שעבודה, דהא לא גירשה עדיין, ותמה עליו חה"ג ז"ל, דכוונת הירושלמי הוי דכיון שבידו לגרשה וליתן כתובתה חל הנדר כמ"ש בכתובות (דף נט) שכשאומר לכשאפדנה ממך תקדש דקדשה משום דבידו לפדותה, ולענ"ד יקשה הלשון שהוא עתיד לגרשה, והול"ל כיון שבידו לגרשה, גם יקשה מ"ש ותהא יושבת וממתנת. דלפ"ז התרצן והמקשן מחולקין בעצם הדין אי מהני מה שבידו לגרשה, ומוכח דלפום דס"ל מעיקרא להירושלמי דמזונות האשה ד"ת לא מהני מה שבידו לגרשה, ודוקא למסקנא דס"ל דמזונות מדרבנן לא אלמוה לשעבודא דאשה כיון שבידו לגרשה בע"כ ויוצאת שלא ברצונה וכסברת הר"ן שם, ולפום דקאי מעיקרא למ"ד דמזונות ד"ת ל"מ מה שבידו לגרשה, ודוקא כיון שהוא עתיד לגרשה כו'. ומש"ה פריך שפיר ותהא יושבת וממתנת כו', ומ"מ לא מוכח מזה שנפטר ממזונות במה שמוכן לגרשה כו', דהתם קאמר רק דממילא חל הנדר ולא נחשב כנודר שלא לפרוע לבע"ח, וע' בת' רדב"ז (ת' סח) והארכתי במק"א, והנה בל"ז שאני מגורשת ואינה מגורשת כו' דכשאין מניעה מצדה לקבל גט חייב במזונותיה כ"ז דאגידה ביה (וע' בצ"צ שיכולין קרובים למכור כתובתה בט"ה ושא"צ להשליש בשלמות לפטור ממזונות), וע' הפלאה כתובות (דף צו) דאי חיוב מזונות מתחיל בכל יום ויום, במקום ספק הוי כאיני יודע אם נתחייבתי לך. וה"נ במקום פלוגתא דרבוותא, והרבה יש לדון בענין חיוב מזונות ורפואה והשלשת הבטוחות, ואין צורך לזה בנדון דידן לפמ"ש כת"ר במכתבו שכבר השליש הבעל במזומן הרבה יותר מדמי כתובתה, לזונה ולפרנסה כל ימי חייה, וגם כבוד הרה"ק שליט"א זקנו של הרב בעל האשה הנ"ל נותן התחייבות על מותר הצטרכותה אם יהא לה איזה צורך. ולזאת ברור בנ"ד שהוא מותר לישא אחרת ע"פ הסכם ק' רבנים, אחר שישיג רשיון מטעם הממשלה כחוק, וכמצוה עלינו ע"פ התורה והמצוה לשמור חוקי הממשלה יר"ה. והנני ג"א מהמסכימין להתירו מכבלי העיגון, יתברך כתר"ה בכל טוב מאדון הברכות כנפשו ונפש ידידו עוז הדוש"ת מכבדו ומוקירו
אליהו קלאצקי