אור ברסלב

אמרי שפר קלצקין· רבי אליהו קלצ'קין

סימן עא

סימן ע

ב"ה ניסן תרנ"ב ברעוי. כבוד הרב הגדול מו"ה יעקב נ"י קוציוויצקי

בקעניגסבערג בפרייסין

קבלתי מכתב כת"ר והנני להשיבו מפני הכבוד, מה ששאל במכתבו בענין אפיית מצה שקטנים עוסקים בעשייתם ופעמים שאינם שכירי יום אי יוצאין בהם ידי חובת מצה, כיון דאומן קונה בשבח כלי וקטן מקנה קני אקנויי לא מקני כמ"ש בסוכה (דף מו) וכעין קושיית הקצה"ח בקטן שכשר לכתוב הגט עכ"ד. הנה כשמשלם משכורת הקטן הוי ממילא שבחא דבעה"ב וא"צ הקנאה מהקטן האומן כמ"ש בקצה"ח שם (סי' שו) דאומן בשבחו קונה רק מקצת קנין עד שיפרע דמיו ומכי פרע דמיו אפי' בע"כ תו לית ליה בשבחא ואף לחש"ו יכול לסלק דמי שכירות וא"צ דעתן, וגם קודם שפרעו אין לו קנין אלא בשבח ולא בגוף הכלי, ובלא"ה כבר כ' התוס' בפסחים (דף לח) וסוכה (דף לה) דמש"ה לא קאמר דאין יוצאין י"ח מצה בטבל משום דבעי מצה משלכם) דכשאכל ממנה כמה זתים יצא כשיש כזית משלו, ושאני אתרוג של טבל דהוי כאתרוג דשותפין, וא"כ גם כשיש זכות להאומן הקטן כנגד המגיע לו אכתי יש לבעל העיסה זכות יותר בהמצה, וכשאוכל כשני זתים כבר אוכל כזית משלו, (ול"ל שיבטל בחלק הקטן, דאדרבה חלק הבעה"ב מרובה, גם דממון בעלים לא בטיל, גם דחלק הקטן הוי ג"כ מצה רק שאינה שלו, וע' ביצה (דף לח) זבחים (דף עט)] וגם לתירוץ שני דתוס' פסחים שם י"ל שמודים דכשאכל כמה זתים יצא כשיש משלו כזית, רק שבאו לתרץ אף כשיש לו רק כזית מצומצם, וביותר י"ל דלא ניחא ליה לתרץ שאכל כמה זתים, עפמ"ש הש"א (סי' צו) והח"ס או"ח (ת' קלז) עמ"ש התוס' דמצה של טבל תיפוק דהוי מצוה הבאה בעבירה, די"ל שיש רק כזית מצומצם וסד"א דאתי עשה ודחי ל"ת (וא"א להפריש ולחזור לערבו, דיבש ביבש אסור לבטל לכתחלה מה"ת), שגם כשיפריש התרומה יצטרך לאכול משהו איסור ולר"ש קיימינן דכ"ש למכות יע"ש, ואס"ד שאוכל כמה זתים הדק"ל דתיפוק דהוי מהב"ע, דל"ל דסד"א דאתי עשה ודחי ל"ת, דכיון שצריך לאכול דוקא יותר מכזית, קעביד איסורא במה שאוכל יותר מכזית דבזה ליכא קיום מ"ע, ואין לומר שהוא צורך מצותו כיון דלא י"ח בכזית, ויכול לאוכלו בחד אכילה דבית הבליעה מחזיק שני זתים והוי רק רבויי שיעורא, דז"א דכיון דאפשר בהפרשה, אין הכרח וצורך לקיום המצוה מה שאוכל יותר מכזית וע' שבת (דף קל תד"ה שלא) ומש"ה כתבו התוס' בשם הרשב"א תירוץ אחר דאצטריך קרא להיכא שמה שיפריש יהיה שלו, וס"ל דבכה"ג אצטריך קרא ומשום דסד"א דדחי עשה לל"ת, כיון שאוכל רק כזית מצומצם ובכל הכזית מקיים מ"ע, והגם שהיה יכול להפריש מקודם כיון שיהא שלו, אכתי סד"א דדחי לל"ת וכמ"ש, והנה גם אם היינו אומרין דכיון שאין ברירה בשל תורה, יש לכהן חלק בכל משהו ומשהו, פשיטא דבאומן קטן גם אי יש לו זכיה, אינו מקנה לו כל משהו ומשהו וכדי שיוכל לצאת בו, וא"כ הוי לכם כשמגיע כזית לבעל העיסה, ובפרט דבשעת אכילה קנייה לגמרי, ושאני אתרוג ע' סוכה (דף כז) ב"ב (דף קלז) דמ"ש לכם בלשון רבים משום דבעי למכתב ולקחתם שתהא לקיחה לכאו"א ואינו יוצא בשל שותפין (גם אי הוה חשיב כה"ג לקיחה תמה כשמגיע לחלקו שיעור כביצה), ועכ"פ פשוט בנ"ד דיצא חובת מצה גם כשאינו משלם קודם הפסח להאומן הקטן בעד שכר אפיה, אך בלא"ה מחויב לשלם לו מיד ע' חו"מ (סי' שלט) שקבלנות כשכירות וחייב לפרוע בזמנו:

וגם כשקונה מצה אפויה מקטן יוצא בה ידי חובתה, לפמ"ש הרשב"א בסוכה (דף לה) דבירושלמי פסלי מצה גזולה משום דהוי מצה"ב, ובגמ' דילן לא אדכרי הא דסברי כמ"ש בכתובות (דף ל) דמכי לעסיה בפומיה קני דלאו בר אהדורי הוא ואין לנגזל אלא דמים, ותו ליכא בשעת הנאת גרונו ומעיו דעביד מצוה, לא משום לכם ולא משום מה"ב כו' ע"ש. וע' מקור חיים (סי' תנד) שהקשה עמ"ש הרא"ש דמצה גזולה לאו שלכם היא, דהא קנה בלעיסה והוי כגזל קמח ועשאו מצה דיוצא י"ח, וגם כשבלע מצה גזולה, אכתי תיכף שהגיע למקום שנמאס ונפסד ממאכל קנאו מטעם שינוי, וקיום המצוה הוא בהנאת מעיו, ואפשר דבעי שיהא גם הנאת גרונו משלו עכ"ד. וכבר כתב כן הרשב"א שם, ועיין ירושלמי חלה ופי"ג דשבת דאיסור מצה גזולה הוי רק משום מהב"ע, ופליגי אמוראי אי הוי מה"ב גם היכא שכבר קנה הגזלה וחייב רק לשלם דמיה יע"ש, וא"כ גם כשאין ביד הקטן להקנות המצה מה"ת, מ"מ כיון שאין בזה ענין גזל כיון שהוא מדעתו ורצונו ומדרבנן קנה לה וגם מה"ת יצא מרשות הקטן שסילק א"ע, ליכא משום מה"ב, ומצה שלכם הוי דמכי לעסיה קנייה, ואין לומר דכיון שאין כוונתו לגזול מהקטן לא קנאה בלעיסה, כעין מ"ש הריטב"א כתובות (דף לד) ד"ה כסבורין, דכיון שסבורין שהיא של אביהם אין כוונתם לגזול ומשלמין רק דמי בשר בזול וע' קצה"ח ונה"מ (סי' שמ סעיף ד) דשינוי קונה דוקא כשמכוין לגזול, דז"א דכיון שכבר סלק הקטן א"ע ויצא מרשותו גם מה"ת, קנאה האוכל בלעיסה:

והרא"ש פ"ב דפסחים (אות יח) כתב דאין יוצאין במצה גזולה דאתיא לחם לחם מחלה כו' אף כאן משלכם, ושכן כתב הרמב"ם, ואח"כ הביא דברי הירושלמי ולכאורה מוקשה שלא כתב דהירושלמי פליג דהא הירושלמי קאמר מטעם מהב"ע, ועיין רשב"א סוכה שם עמ"ש דאתיא לחם לחם כו', דבירושלמי פסלי מה"ט מצה גזולה ומשום דה"ל מהב"ע, ולכאורה מוקשה דהא הן טעמים חלוקים זה מזה. וכדי ליישב דבריהם צ"ל דדייקי מדקתני זה בירושלמי דמס' חלה ולא במס' פסחים, דמוכח מזה דגם הירושלמי ס"ל הטעם דאתיא לחם לחם מחלה, אלא דאצטריך טעמא דמה"ב היכא שנתכוין לגזול וקנה בלעיסה דהוי שלכם, וע' ירושלמי פ' האורג אוף הכא לא יצא ידי קורע כו', א"ל תמן גופה עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה כך אני אומר המוציא מצה מרה"י לר"ה אינו יוצא בה י"ח כו', וע' ב"י יו"ד (סי' שמז בשם הרמב"ן שמפרש הירושלמי דכיון דגוף הקריעה אינה עבירה, אע"פ שעשה בעבירה הוי כמוציא מצה מרה"י לר"ה, ובברית יעקב לחה"ג זצ"ל (חיו"ד ת' פ') הקשה בשם הגרע"א דהא שאני המוציא מצה דבשעת אכילה שעושה המצוה, כבר אזדא לעבירה דהוצאה, יע"ש שפירש דלא כהרמב"ן, ולענ"ד י"ל דהירוש' לטעמיה דאין יוצא י"ח במצה גזולה, הגם דמכי לעסה קניה ואינו חייב אלא לשלם דמיה, ודוקא כשהוציאה בשבת מרה"י לר"ה יוצא בה י"ח לפי שאין גופה עבירה ויומא הוא דקגרים והיה יכול לאכול בהיתר, ושיטת הש"ס דילן דכשמכוין לגזול דקנה בלעיסה והוי שלכם, ליכא משום מה"ב כמ"ש הרשב"א סוכה (דף ל) שכל שאין המצוה מסייעתו בקנין אע"פ שיש בידו עבירה שגזלו ה"ז כשאר עבירות שבידו שאין פוסלו ממצוה זו, ופ' רי"ט אלגזי ה' חלה שהקשה עמ"ש פסחים (דף לה) במע"ש כשלא נתן החומש, דהא קיי"ל כר"י דבמע"ש החומש מעכב וגם כדאסור מדרבנן חשיב אינו ראוי לאכילה דומיא דטבל טבול מדרבנן, ובשלמא בהקדש שהתירו לאכול בשבת משום עונג שבת י"ל דה"ה כדי לקיים מ"ע דמצה עכ"ד [ועמ"ש באבן הראשה (סי' יג) די"ל דבההיא דב"מ (דף נד) שוה יו"ט לשבת וא"כ בל"ז שרי ביו"ט]. ולענ"ד שאני טבל מדרבנן שגוף המצה אסורה (ובלא העבירה א"א לקיים המצוה) והוי מהב"ע משא"כ במע"ש כשלא נתן החומש שאין העבירה גורמת המצוה ואין שם איסור על המצה. רק דרמי חיובא אקרקפתא דגברא (ומ"ש בדמאי דאי בעי מפקר נכסיה, נכלל בזה הטעם ג"כ מה שיכול לקיים בלא עבירה ע"י הפקר נכסיו):

וע' או"ח (סי' יא סעיף ו) שאם עשה ציצית מצמר גזול פסולין דכתיב ועשו להם משלהם. והקשה בט"ז ס"ק ה' דל"ל קרא כמ"ש בב"ק (דף סו) קרבנו ולא הגזול אימת אי לפני יאוש פשיטא, ותירץ דמיירי לאחר יאוש וכמ"ש התוס' בשם ר"ת דיאוש בכ"מ קני לבד מהקרבה משום דהוי מהב"ע, וכל מצות דאורייתא הווין כקרבן לענין זה, ומש"ה לענין ציצית לא מהני יאוש ושינוי השם יע"ש ולכאורה קשה דא"כ לא הוי מטעם דכתיב להם משלהם, אלא משום דהוי מהב"ע (עוד הקשו האחרונים דדוקא גבי קרבן קאמר דלפני יאוש פשיטא, משום שאינו שלו להקדישו, ומחשבת טויה לשמה מהני אף כשאינו שלו, ועפמ"ש י"ל דכיון דלא הוי מה"ב, אלא כשהעבירה גורמת למעשה המצוה וכמ"ש התוס' בסוכה (וע"ש בפנ"י עמ"ש דמתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול, דממילא אין העבירה גורמת להמצוה), וא"כ דוקא לפני יאוש שמחויב בכל רגע להשיב הגזילה ועושה עבירה באותו שעה מה שאינו משיב, פשיטא דהוי מה"ב. משא"כ לאחר יאוש שאינו מחויב להשיב לו גוף הגזלה רק דמיה, אצטריך קרא דועשו להם משלהם דממילא אכתי הוי מה"ב, שהעבירה גרמה לעשיית המצוה, שאלו לא גזלה לא היה מקיים בזה המצוה כיון שאינו יוצא בציצית של אחרים, ואי לאו ילפותא דועשו להם משלהם היה יוצא בציצית של אחרים, ולא היה הגזל גורם לעשיית המצוה, כיון שמתקיים המצוה בציצית של חבירו דרך שאלה, וכיון דניחא לאינש דליעבד מצוה בממוניה לא היה מקפיד על שאלת הציצית לפי שעה, וממילא לא היה בזה מהב"ע, ודוקא כיון דיליף דועשו להם משלהם, ממילא גם אחר יאוש ושינוי הוי מה"ב וכמ"ש:

.

ובלא"ה כיון שהקטן מקנה מדרבנן הוי כקנין מה"ת וכמ"ש הרשב"א בגיטין (דף לו) למאן דיליף מקרא דאלה הנחלות וגו' וע' רשב"א גיטין (דף מ) ותוס' ב"ק (דף קד) וגיטין (דף סה) ובח"ס יו"ד (ת' שי"ד), וגם לשיטת הסוברין דל"מ אלא להפקיע רשותו ולא להקנות לאחר מה"ת כשלא עשה קנין לזכות מהפקר (והביאו ממ"ש הש"מ ב"ב (דף ק) דמהני ההפקר כו' רק לענין שבעל הנכסים איבד זכותו ויש לחבירו רשות להחזיק בו ברשות כו' ורבים צריכים קניה בברירת דרך, ובש"מ ריש ב"מ בהא דסד"א דבראיה בעלמא קני, ובב"ב (דף קלא) אלא תנאי ב"ד כו'], אכתי זכה כשבא לידו ורשותו דחצר ויד קונה שלא מדעתו, והגם שאינו מכוין לזכות מהפקר אלא בתורת קניה מהקטן, כבר כתב המהרי"ט דהא דעודר בנה"ג וכסבור שלו הן לא קנה, היינו דוקא בקנין חזקה והגבהה אבל חצרו וידו קונה בכל גונא, וכדבריו מוכח ממ"ש התוס' בב"ב (דף נד ד"ה אדעתא) דאין להקשות בההיא דב"ק (דף מט) דאע"ג שאין דעתו אשטרא אמאי אין ידו קונה שלא מדעתו כו', ולא הקשו התוס' עמ"ש דמאן דזכי זכיא כו', ומהא דעודר בנה"ג וכסבור שלו הוא ל"ק, משום דשאני קנין חזקה, והקשו דוקא בההיא דב"ק (שם) דהתם השטרות בידו או בחצרו, ובקנין יד וחצר מהני כשסבור שהוא שלו, ואם היה יודע שאינו שלו היה רוצה לקנות, והוי כמו שאינו יודע אם הוא בחצרו ועמ"ש בספרי אה"ר (סי' מ), וא"כ בלא"ה זוכה באכילת מצה תיכף שבא לתוך פיו דהוי רשותו. ע' תוס' כתובות (דף ל) וקונה שלא מדעתו הגם שאינו מכוין לקנות מהפקר, אך זה נסתר ממ"ש הרמב"ם ובש"ע (סי' תרנח סעיף ו) שלא יתן הלולב ביום ראשון לקטן קודם שיצא בו מפני שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מה"ת, ולא אמרינן שגם מה"ת יקנה בתורת זכיה מהפקר (ול"ל דהוי זה שבות ביו"ט, דז"א כמ"ש בשבת (דף קנג) ע"א (דף ע) המוצא כיס בשבת כו', וע' ב"מ (דף ט) רש"י ד"ה אין דרכן, וכיון שכבר קנאו מדרבנן וגם הוי במקום מצוה, מותר זה לכתחלה, ואין עדיפות במתנה עמלה"ח מזכיה מהפקר, בפרט שיזכה ממילא כשיבא לרשותו, וכן ל"ל שנדחה ממצוה בהרגע שהיה הפקר, דהא קיי"ל שאין דיחוי גם בנראה ונדחה ע' ט"ז (סי' תרמו ס"ק ו), גם שבידו לזכות מהפקר תיכף ממש, וגבי לולב ליכא משום תולמ"ה] ואין לומר עפמ"ש התוס' בגיטין (דף כ) ד"ה אשה לא ידעה לאקנויי פי' בדבר שהוא מחזיר לה כו', ודה"נ קטן אינו יודע להקנות קנין כזה שיצטרך הזוכה לקנות בתורת זכיה מהפקר לצאת חובת לולב וממילא ליכא אף קנין דרבנן וממילא אף הפקר לא הוי, דז"א דגם אי גמר הקטן דינא דבעי כאן קנין מה"ת, אכתי גמר ומקני כיון שיודע שישאר להקונה לחלוטין, וכן ליכא לתרץ עפמ"ש הנה"מ דכשתופס בידו רק מקצת החפץ לא קני רק מדין הגבהה, וכיון דאמצע הלולב בולט לצד וחוץ מידו (ומה שבולט למעלה כנגד אויר ידו הוי כמו כנגד אויר חצרו) ממילא צריך שיכוין לקנות ולזכות מהפקר, דאכתי יקשה דהא אפשר שיביאנו מקודם לרשותו שקונה של"מ, או שיכוין לקנות בתורת זכיה מהפקר לפום דין מה"ת, וא"כ משמע מהדעה קמייתא בש"ע שם, דל"מ לענין זה קנין מדרבנן והפקר ב"ד, וע' ירושלמי פיאה (פ"ו ה"א) דלר"ל צריך שיהא ההפקר לכל כשמטה [ומש"ה לטעמיה בירושלמי פ"ד דב"ק ה"ח דלא זכה העבד בעצמו כשנמצאו עדיו זוממין, ור"י קאמר דזכה בעצמו דלטעמיה דא"צ דומיא דשמטה (וגם בטעות הוי הפקר ועמ"ש התוס' בגיטין (דף מז) מנחות דף עא) וע' כריתות (דף כה) אמאי תצא ותרעה בעדר כו', ובחולין (דף פב תד"ה והתנן) הקשו דלמא אדעתא שימצא הרוצח לא אקדשוה, ומש"ה ס"ל לר"ל לטעמיה דמתסרא מחיים, ותצא ותרעה בעדר משום דהוי הקדש טעות, ור"י לטעמיה אמר דע"ע אינה משנה ועריפתה אוסרתה מדתצא ותרעה בעדר, והגם דשאני הקדש דיש שאלה בהקדש ואין שאלה בהפקר ע' ר"ן נדרים (דף פה), י"ל כן למ"ש התוס' דגמר ומקדיש דלא אסיק אדעתיה כו', וע' גיטין (דף ט רש"י ד"ה התם דכיון שנשתחרר א"י לחזור שכבר קדשו השם ונתחייב במצות, ולר"ל דמ"מ לא זכה עבד בעצמו שלא שחררו אדעתא שיוזמו עדיו) ה"נ בע"ע ע"ד כן לא אקדשה, וכן ר"י לטעמיה דקאמר בא"ת שהוזמו עדיו דירעה עד שיסתאב, וע' תד"ה הא שיש לדמות ע"ע לא"ת (ור"מ ס"ל דכיון דל"צ לא מקדיש ודלא כרבנן דמתוך שלבו נוקפו כו' לטעמיה בנדרים (דף ט דגם בנדבה אסור לאינש למידר), והקנין מדרבנן והפקר ב"ד לא משוי לה הפקר לכל אדם אלא לגבי הקונה, ומש"ה אינו יוצא בו י"ח לולב מה"ת, שאינו שלו מה"ת, ובנדון הקונה מצה אפויה מקטן, כבר נתבאר דלכ"ע יוצא בה ידי חובת מצה אף מה"ת, כמו שביארתי מצד כמה טעמים, וכ"ש כשהקמח שלו וקטנים עסקו באפייתן, אמנם לכתחלה יש לאפותה על ידי גדולים כמבואר ריש (סי' תס). את זאת ראיתי להשיב לכבודו, והנני דורש שלומו ומברכו בכל טוב:

אליהו קלאצקי

תוכן העניינים

אמרי שפר קלצקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה