אמרי שפר קלצקין· רבי אליהו קלצ'קין
סימן סח
קונטרס חד"ת מאת כבוד גיסי הרב הנ' המפורסם
בחי"ר כש"ת מו"ה יעקב זלמן ליבשיין נ"י מבריסק
ב"ה ח' שבט תר"ג בריסק. לכבוד הרב הנאון כו' מו"ה סענדר אבד"ק איר"י
ראיתי חד"ת שמסר לי כת"ר ובקשני לשום עיני עליהם ולהשיב דבר. והנה בענין שני מוהלים בשבת נכונים דברי כת"ר מאד, אולם בענין השני במ"ש הרי"ף בתשובה שאסור לצאת בשבת בלילה בטלית מצויצת, משום דלילה לאו זמן ציצית, והרמב"ם בתשו' חולק עליו וסובר דציצית שעשוין כמצותן הוי נוי הבגד ואינו משאוי ומותר לצאת בו בליל שבת. וכ"כ הרמב"ם ביד החזקה וז"ל הטלית המצויצת כהלכתה מותר לצאת בה בשבת בין ביום ובין בלילה שאין הציצית הגמורה משאוי אלא הרי היא מנוי הבגד כו', ואלו היו חוטי הציצית שהיא מצויצת כהלכתה משאוי היה חייב היוצא בה אפי' ביום השבת שאין מ"ע דוחה ל"ת שיש בו כרת ע"ש, והביא כת"ר הוכחה להרי"ף ע"פ סברת הרשב"א דגם לר' ישמעאל דסובר במנחות (דף לז) דארבעה ציצית ד' מצות הם, כל זמן שלא הטיל כל הד' ציצית לא קיים מצות ציצית דגם הוא סובר דמעכבין זא"ז, וא"כ יקשה הא דקאמר הש"ס דלר' ישמעאל גם כשהטיל ב' ציצית אינו חייב חטאת כשיוצא בה בר"ה, דהא כיון דלא קיים המצוה, לא הוי נוי, ועכצ"ל כהרי"ף דהוי מטעם דחיה, וכיון דכשיהא כל הד' ציצית ידחו שבת, גם כשאין רק ב' ציצית יש להם הכח לדחות עכ"ד כת"ר. ולדעתי אי אפשר להסביר כן כוונת הרשב"א, דמה נ"מ במה שיחשב אחר שישלים, כאו"א מהציצית למצוה, אליבא דרי"ש, הא אכתי עתה טרם שהשלים לא הוי שום מצוה ומדוע לא יתחייב על הוצאתו בשבת. אמנם באמת סברת הרשב"א נלמד מדבריו שביאר להלן בד"ה יש לומר וז"ל הלכך לרי"ש דסובר דכל אחת ואחת באנפי נפשה הוא, אין המצוה בב' דרכים שהרי המצוה כך נצטוית כל ציצית שתטיל בטלית עד חמש יהיה כאו"א מצוה ומ"מ אין קיום המצוה נגמרת כי אם בד' כו' ונמצא לא נצטוית כ"א בענין אחד, והיינו לאמר שבכל מצות ציצית שיטיל בבגד יקיים מצוה ע"ש. ומבואר כוונתו דתיכף שיטיל ציצית אחת הוי מצוה אך המצוה לא נגמרת רק כשמטיל כל הד' ציצית ואז יחשב למפרע למצוה שלמה מעת שהתחיל להטיל (דאי לפמ"ש כת"ר בדברי הרשב"א, לא יהא שום נ"מ בין לרי"ש ולת"ק בהחילוק שכתב דלרי"ש הוי דרך אחת ולת"ק יהיה בשני דרכים ע"ש) ושפיר ניחא דדוחה כלאים גם כשהטיל ב' ציצית אף שאין המצוה נגמרת עד שיטיל ד' ציצית עכ"ז כיון דאח"כ יחשב למפרע למצוה שלמה, ומעת שהתחיל להטיל יעשה מצוה לכך דחי, וכ"כ לענן שבת כיון דתיכף הוי מצוה יחשב לנוי מעת שהתחיל להטיל:
ב) ומ"ש כת"ר דלהרי"ף דהוי משאוי, דוחה מ"ע דציצית ל"ת דשבת שיב"כ משום דציצית הוי תדיר כמו עומר ושתה"ל, ולא ילפינן מציצית דעשה דוחה ל"ת שיב"כ משום דנוכל למיפרך שכן תדיר, וכמ"ש הש"ס ביבמות דמכולם ליכא למילף שכן תדיר, ומיושב קושיית התוס' דמנ"ל דציצית דוחה, די"ל דיליף מעומר עכת"ד, דבריו אלה נפלאים ממני, דא"כ איך יליף דעשה דוחה ל"ת גרידא מכלאים בציצית הא איכא למיפרך שכן תדיר, וע"כ מוכרח לומר כמ"ש השג"א בסימן כ"ח דציצית לא הוי תדיר לגבי אינך משום שאין המצוה מוטלת על האדם לעשות ולהתחייב בה והמצוה הוא רק כשיקנה בגד של ד' כנפות או ילבשה (למ"ד חובת גברא) להטיל בה ציצית, וא"כ לא נוכל ללמוד מעומר ושתה"ל, דהתם מוטל המצוה לעשותה וא"א להפטר ממנה, ומ"ש התוס' בשבת (דף קלא ד"ה ושוין) דאיכא למילף ציצית מסוכה, היינו משום דקאי לפום הס"ד, דהתם מעיקרא סבר הגמ' לר"א דציצית דמי לכל מ"ע שמוטל על האדם להתחייב בה, משא"כ לפום דמסיק התם הש"ס הואיל ובידו להפקירן למ"ד חובת טלית, ולמ"ד חובת גברא שיש בידו שלא ללבוש כמ"ש התוס' במנחות (דף מב), וא"כ לדידן לפסק הלכה דציצית חלוק מכל מ"ע, דאינו מוטל להכניס בחיוב ציצית, א"א לומר דהא דהותר לצאת בשבת בר"ה בטלית מצויצת הוי מטעם דחיה, דמהיכא נילף, דשאני כולם דהוו תדירי לגבי ציצית, ושמוטל על האדם לעשותם:
ג') איברא שיש מקום לצדד בזה, דהנה הרמב"ן ביבמות (דף ד) הקשה ליש מפרשים דכלאים בציצית הותרה ולא מטעם דחיה דא"כ איך נוכל למילף דעשה דוחה ל"ת מכלאים בציצית וע"כ דכלאים בציצית הוי מטעם דחיה, וכ"כ התוס' שם ד"ה ל"ת, ולכאורה קשה לפום דאמר בכתובות (דף מ) גבי אונס שותה בעציצו דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה ע' בתוס', ובחידושי הרשב"א שם דמש"ה לא דחי אף דקאמרה בעינא ליה, משום דהוי עשה קלה שאפשר לבטלה, דהא ציצית ג"כ יכול לבטל ולהפטר מהמצוה שבידו להפשיט הבגד למ"ד חובת גברא או למכור ולהפקיר למ"ד חובת טלית, וכיון דגלי קרא דגם כה"ג דוחה מ"ע דציצית לל"ת דכלאים, נילף מינה דמ"ע דאונס ג"כ ידחה לל"ת, ולא נוכל לתרץ זה עפמ"ש התוס' שם דלא חשיב אפשר מה שלא ילבוש בגד פשתן ע"ש, דזה עולה לתרץ רק קושייתם שלא ילבוש בגד פשתן או לא יקנה, ואכתי יקשה דאין כח בעשה קלה כזו לדחות ל"ת, ובשלמא כיסוי הדם דוחה ל"ת דיו"ט, משום דעתה שכבר שחט והכניס עצמו בחיוב כיסוי, אין בידו להפטר מהעשה [דכמ"כ גבי אונס לא קאמר משום שהיה בידו שלא לאנסה, והגם דהתוס' בעירובין (דף ק) כתבו דעשה שבא ע"י פשיעה אינו דוחה לל"ת כבר תירץ זה הגרע"א בדו"ח שם], אבל מ"ע דציצית הא יכול לבטל גם אח"כ וכמ"ש ואמאי דחי לל"ת:
ד) וכדי לתרץ זה יש לבאר אימת חל חיוב מצות ציצית, והנה למ"ד חובת טלית מתחיל החיוב אחר קנייתו בגד בת ד' כנפות, ויכול לקנותו בלא ציצית ותיכף אח"כ מוטל עליו החיוב, ולמ"ד חובת גברא מצינו להרמב"ם שכתב דאם יתכסה בכסות הראוי לציצית יטיל לה ציצית ואח"כ יתכסה, ואם נתכסה בה בלא ציצית הרי בטל מ"ע עכ"ל, א"כ מבואר שחל החיוב בשעת לבישה, והתוס' ביבמות (דף ל ד"ה כולהו) כתבו דבשעת העיטוף אכתי לא מחייב עד אחר שנתעטף יע"ש, ועמ"ש הב"י (סימן יג) בשם המרדכי בשם הר"י שמותר ללבוש בשבת טלית בלא ציצית משום שלא אסרה התורה הלבישה, ורק אם לבש מחויב להטיל בה ציצית וכיון שבשבת א"א להטיל הוא אנוס בדבר, ומפשטות דבריהם נראה לכאורה דאחר הלבישה מתחיל החיוב, ולא יעבור על המ"ע רק אחר זמן משך שיוכל להטיל הציצית והוא לבוש ולא יטיל, ולפ"ז אם תיכף אחר שלבש הטלית בתוך משך זמן הטלת ציצית יפשוט הטלית מעליו לא יעבור על המ"ע, ואם נימא כן נרויח לתרץ קושיית האחרונים על המרדכי וב"י הנ"ל, מדקיי"ל ביו"ד (סי' כח) דאסור לשחוט עוף אם אין לו עפר לכסות, הגם שלא אסרה התורה השחיטה רק שאחר השחיטה חל עליו מ"ע לכסות, וכשאין לו עפר לכסות הוא אנוס בדבר, ודמי ללבישת טלית בלא ציצית בשבת [או שאין לו ציצית], ולפי מ"ש לא קשה כלל, דשאני ציצית שאינו עובר על מ"ע בקום ועשה במעשה הלבישה, דהא בידו להפשיט הטלית מעליו תיכף, וכשלא פשט אח"כ הוי השתא הבטול בשוא"ת ואנוס הוא, משא"כ בכיסוי הדם שתיכף במעשה השחיטה מבטל המ"ע דכיסוי בקו"ע, דתיכף ששוחט בהכרח יתחייב בכיסוי וא"כ מבטל במעשיו מ"ע בקו"ע [ועמ"ש הרשב"א בביצה (דף ח) דכשעושה ע"ד שידחה הלאו לבסוף וא"א לו בלא"ה הרי זה כדוחה אותו בתחלה]:
ה) אמנם באמת לא נוכל לומר כן, דהא השג"א (סימן ל) הקשה להתוס' הנ"ל איך דוחה כלאים בציצית דהא לא הוי בעידנא דמ"ע דציצית ליכא עד אחר עטיפה, ועמ"ש הנו"ב תנינא אה"ע (ת' קמא) דבעידנא דעקר לל"ת דכלאים לא מקיים למ"ע, עד שיגמור להטיל כל הד' ציצית, ומוכרח לומר כמ"ש הפסקי תוס' בזבחים (דף צח) דהיכא דא"א בענין אחר דחי אף שלא בעידנא ע"ש, והשתא קשה איך מותר להתעטף בטלית מצויצת דהוי כלאים, דהא אפשר לאחר זמן הטלת הציצית אחר עטיפה, ומה דאפשר בענין אחר לא דחי שלא בעידנא זמן רב קודם שמקיים המצוה, כיון דהמצוה הוי רק אחר זמן משך הטלת הציצית, ולהתוס' דהוי מטעם דחיה צריך שיהא בעידנא, ואין לומר דבאמת אסור להתעטף בטלית של כלאים וצריך להטיל הציצית אחר עטיפה דא"כ יקשה הא דקאמר במנחות (דף מב) דלמ"ד חובת גברא א"צ ברכה לעשות ציצית דעשייתה לא הוי גמר מצותה, דהא לפ"ז הוי עיקר מצותה להטיל ציצית כשהוא מעוטף והוי עשייתה גמר מצותה, וע' מ"ש המ"א (סי' יט) דכשנפסקו חוטי הציצית כשהוא לבוש הטלית מברך על הטלת הציצית דהוי גמר מצותה, ומפרש דהגמ' מיירי בעיקר מצות הטלת ציצית שא"צ ברכה בעשייתה לא הוי גמר מצותה ורק כשנזדמן שמטיל אחר עטיפה כגון שנפסק כשהוא לבוש צריכה ברכה, אבל אי נימא דלשיטת התוס' הנ"ל עיקר חיוב הטלת ציצית מה"ת הוא דוקא אחר הלבישה כמ"ש, הדר יקשה אמאי א"צ ברכה, דהא עשייתה הוי גמר מצותה [ולמ"ד ח"ט מוכרח לאוקמי שהטיל אחר שקנה הטלית דאם קנה מישראל אף כשהטיל מקודם צריכה ברכה שהיה החיוב ביד הראשון ואם קנה מא"י והטיל כשהיתה בידו או קודם שנתקנה ל"מ דהוי תולמ"ה, וכמ"כ להתוס' כדאינו רשאי להטיל מקודם דהוי שלא בעידנא לא מהני משום תולמ"ה, ע' פמ"ג (סי' יח), וכיון שאינו ראוי לכסות בה נעשה הציצית בפסול, וע"כ דדוקא אחר עטיפה והוי גמר מצותה וצריכה ברכה]:
ו) לכן נראה דגם להר"י בתוס' שכתב דמ"ע דציצית הוא אחר עטיפה כוונתו דחל ברגע ראשונה שהתעטף ואם עמד רגע אחת מלובש בטלית בלא ציצית עבר על המ"ע, והא דהסביר המרדכי בשם ר"י שמותר ללבוש בשבת טלית בלא ציצית משום שלא אסרה תורה הלבישה, מצינו כה"ג שיטת הר"י בתוס' פסחים (דף כט) דמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר, וע' שג"א (סי' פ) שמפרש כוונתו דס"ל, דאח"כ כשמבער ומקיים המצוה מתקן הלאו למפרע וכן מקיים מאז המ"ע דתשביתו, וכמו כן נוכל לומר דס"ל דהגם שחל החיוב ומ"ע ברגע ראשונה, בכל זאת כשהטיל הציצית אחר עטיפה מתקן למפרע המ"ע מרגע ראשונה שהתעטף, וזה שכתב המרדכי שלא אסרה תורה הלבישה, דהא יכול להטיל אח"כ ויהא מתוקן למפרע מרגע ראשונה שהתעטף, ולא יעבור על המ"ע על זמן הלבישה קודם גמר הטלת ציצית, ומש"ה מותר להתעטף בעלית מצויצת כהלכתה ודחי ל"ת דכלאים כיון דחל המ"ע ברגע ראשונה, והגם שלא קיים המצוה עד גמר עטיפה, כמ"כ כשיטיל אחר עטיפה לא יהא בעידנא ממש שלא יקיים המצוה עד גמר הטלת הד' ציצית, והגם שמתקן המ"ע למפרע וכאילו היה בו ציצית, מ"מ הזמן שהיה בו כלאים בלא ציצית הוי כאילו היה לבוש בגד אחר בכלאים ולא שייכה להמצוה, וא"כ הוי שלא בעידנא, ושוה הזמן שלא בעידנא, ומש"ה עיקר מצותה שיטיל קודם עטיפה, שיקיים המ"ע תיכף ברגע ראשונה, ושפיר קאמר הש"ס בעיקר זמן ומצות הטלת ציצית, דעשייתה לא הוי גמר מצותה ומש"ה א"צ ברכה, ונוכל לפ"ז להשוות דעת הרמב"ם להתוס', דגם הרמב"ם ס"ל דהמ"ע הוי אחר עטיפה, רק בזה הוא מחולק, דהרמב"ם ס"ל שאם יטיל אח"כ ציצית אף בלא שהיות זמן עכ"ז לא מתקן למפרע הרגע ראשונה שהיה לבוש אחר עטיפה בלא ציצית, כמו שמפרש הש"א לשיטת רש"י גבי משהה חמץ דהגם דהוי ניתק לעשה לא מתקן למפרע בקיום המ"ע דהשבתה אח"כ, וא"כ מוכרח להטיל ציצית קודם שיתכסה, וז"ש שאם נתכסה בה בלא ציצית הרי בטל מצות עשה, כוונתו על הרגע ראשונה אחר שהתעטף קודם שגמר הטלת הציצית:
ז) והשתא ניחא מה שהקשיתי לעיל (אות ג) אמאי דחי מ"ע דציצית לל"ת דכלאים, דהא הוי עשה קלה שאפשר לבטלה וכדקאמר במ"ע דאונס דכיון דאי אמרה לא בעינא כו', דהשתא ניחא דהשתא אחר שנתעטף בה אין ביכלתו להפטר מהמ"ע, שאם יפשיט הבגד או יפקירנו יעבור על ביטול המ"ע על הזמן שהיה לבוש בו בלא ציצית, דבפשיטת הבגד או הפקירו לא יתקן מה שכבר עבר למפרע, וכמ"ש הש"א (סי' פג) דדוקא כשמקיים מצות השבתה לר' יהודה בשרפה מתקן המ"ע דתשביתו למפרע, אבל כשישבית באופן אחר שלא כמצותה יתקן רק מכאן ולהבא שלא יעבור עוד על לאו דבל יראה ולא על מה שכבר עבר ע"ש, וא"כ ה"נ לא יתוקן למפרע מה שלבש בלא ציצית, רק כשיטיל הציצית אחר עטיפה, ולא כשיפשיט הבגד [או יפקירנו למ"ד ח"ט], וא"כ לא דמי למ"ע דאונס דגם השתא יכולה שתאמר לא בעינא ויעקר החיוב והמ"ע למפרע והויא עשה קלה שיכול להפטר הימנה, משא"כ מ"ע דציצית שלא יתוקן למפרע ביטול המ"ע מה שלבש הבגד בלא ציצית, וכיון דהשתא אחר שהכניס עצמו בהחיוב אין בידו להפקיע עצמו ממנה, לא מיקרי עשה קלה ושפיר דחי לל"ת דכלאים, וכדדחי מ"ע דכיסוי לל"ת דיו"ט וכמ"ש לעיל:
ח) ובזה נוכל להבין דברי התוס' ישנים שם בכתובות שהקשו אמאי אצטריך קרא דמ"ע דכיבוד אב אינו דוחה ל"ת, דהא אי האב אמר לא בעינא ליתא לעשה, ותירצו דמיד שצוה האב איכא עשה לקיים מצותו ע"ש. ורציתי לבאר כוונתם דמצות כיבוד הוא שיקיים תיכף בלא המשכת זמן, ושאני מ"ע דאונס דרשאי להמתין עד שתאמר לא בעינא, ועדיין קשה דזה שייך רק לפי תירוצם השני דמ"ש אי אמרה לא בעינא כו' היינו שמחויבת לומר כן ולכך צריך להמתין, אבל לפום דקאי לפי מ"ש התוס' מקודם דכיון שבידה לומר לא בעינא הוי עשה קלה, כמו"כ ביד האב לומר לא בעינא, וע"פ האמור למעלה יש לפרש כוונתם דמ"ע דאונס הוי מ"ע קלה משום דאי אמרה לא בעינא מיעקר המ"ע למפרע, משא"כ במצות כיבוד שאם יאמר האב אח"כ לא בעינא שתעשה לי כן, הוי מצוה מחדש לעשות צווי האב שלא לעשות, ומיד שצוה האב איכא עשה לקיים מצותו, וכשיאמר השתא לא בעינא לא מתקן המ"ע למפרע, וגם כשיצוה עליו שלא לעשות יהא מ"ע מחדש שלא לעשות ולא יתוקן המ"ע למפרע:
ט) ולפי האמור יקשה הא דקאמר בשבת (דף קלא) שלכך לא דחי לר"א הטלת ציצית לאיסורא דשבת הואיל ובידו להפקירן, דהא כשיפקיר לא יפטר מהמ"ע רק מכאן ולהבא ולא יתקן מה שלבש הבגד בלא ציצית, ואם יטיל הציצית יתקן המ"ע למפרע, ומצינו ביבמות (דף כא) דהגם דאפשר בחליצה דחי עשה דיבום ל"ת דחייבי לאוין דלא חשיב אפשר לקיים שניהם, דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא, הרי דהגם שאם יחלוץ יפקיע מ"ע דיבום לא חשיב יכול לקיים שניהם, וא"כ כיון דאם יפקיר טליתו לא יקיים המצוה ויופקע המצוה, לא אמרי' שיעשה כן בכדי שלא ידחה, ותמוה לי מ"ש במחצית השקל (סי' יג סק"ח) עמ"ש הואיל ובידו להפקירו וז"ל וכדר"ל דאר"ל כ"מ שיכול לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת והכא אפשר לקיים שניהם דהיינו אם יפקיר הטלית דשוב לא יהיה מוטל עליו להטיל בו ציצית עכ"ל. וקשה הלא מפורש בגמ' דיבמות שם להיפוך דלא מקרי אפשר לקיים שניהם אלא אם יוכל לעשות באופן אחר ויקיים המצוה, ולא כשיוכל רק להפקיע עצמו מהמצוה, ואין לומר דכוונת הגמ' דממילא לא נוכל ללמוד ציצית מסוכה ודכוותיה משום דשאני ציצית דלא הוי תדיר כ"כ, שבידו שלא להכניס א"ע בהחיוב, דז"א דא"כ הו"ל להגמ' לומר הואיל ובידו שלא להתחייב בציצית, ובמה שאמר שיש בידו להפקירן לא מתורץ, דכיון שנתחייב מוטל עליו לקיים המצוה ולא להפקיע מקיום המצוה:
י) ונלע"ד לתרץ זה. דהנה ההפלאה מפרש דלא קשה לשמואל דס"ל חובת טלית, איך ידחה כלאים בציצית, הא אין המצוה ללבוש הטלית והמצוה נתקיים כשמונח בקופסא. ותירץ דכיון דמודה שמואל בבגדי זקן העשוי לכבודו דפטור משום דבעינן אשר תכסה, וא"כ כיון שצותה התורה להטיל כלאים בציצית ע"כ מותר ללבוש, שאם יאסר ללבוש יהא הבגד אינו ראוי לכסות ולא יקיים בה מצות ציצית אף כשתהא מונחת בקופסא עכ"ד. והנה רש"י במנחות (דף מ) מפרש דב"ש ס"ל חובת טלית וכיון דר"א הוי מתלמידי ב"ש כמבואר בתוס' נדה (דף ז) ובביצה (דף לד) שהקשו מב"ש על ר"א, א"כ ס"ל לר"א דחובת טלית [ואף דבמ"ש בפרש"י דב"ש לא ילפי סמוכין ואסרי כלאים בציצית לא ס"ל לר"א כוותייהו וכמפורש בנזיר דר"א יליף דעשה דוחה ל"ת מגדילים, עכ"ז בדבר דלא מצינו מפורש דר"א ס"ל דלא כב"ש בודאי דס"ל כב"ש, וא"ש מה שהקשו התוס' במנחות (דף מד) אמאי לא מפרש הגמ' בשבת דבידו שלא ללבוש למ"ד חובת גברא, ועפמ"ש ניחא כיון דקאי אליבא דר"א, ואולי התוס' לשיטתם שכתבו (דף מ) דאינו מוכרח דס"ל לב"ש ח"ט ולכך הקשו כן], וא"כ ס"ל ג"כ כשמואל דבעינן ראוי לכסות כמ"ש המ"א (סי' יט) דלמ"ד ח"ט מוכרח יותר לומר דבעי' ראוי לכסות, והשתא י"ל עפמ"ש הר"ן בכתובות שם לפרש הגמ' דב"מ גבי מציאה שאם היה כהן והוא בביה"ק לכך נאמר והתעלמת ופריך פשיטא מי דחינן איסורא מקמי ממונא דה"פ פשיטא שאינו מטמא שהרי אם באו בעלים ואמרו לא בעינא ליתא לעשה ועשה דקיל דאפשר שיודחה אינו בדין שידחה ל"ת אלא כופין הלה לדחות עכ"ל וכ"כ הש"מ בב"מ, ותמוה אמאי כופין לבעל האבדה לומר לא בעינא, כיון שמצות השבת אבדה דוחה ל"ת דטומאה ולא עבר המשיב על שום איסור, וע' בישועת יעקב שהקשה כן ותירץ ע"פ קושיית השעה"מ על הריב"א בתוס' חולין (דף קמא) ע"ש בדבריו הנחמדים, אבל א"א להעמיס זה בכוונת השט"מ. לכך נראה לומר דבמקום שעשה דוחה ל"ת גרידא אם א"א לקיים המ"ע באופן שלא ידחה הל"ת, אף אם יוכל להפקיע מהמצוה מקרי א"א לקיים שניהם וכמבואר ביבמות (דף כא), משא"כ כשדוחה עשה ול"ת שאינו שוה בכל כמו איסורי כהונה (ע' יבמות דף ה' תד"ה ואכתי) דבעלמא לא דחי עשה לעשה, וגם הל"ת חמירא כשיש עשה בהדה וכמ"ש התוס' בקדושין (דף לד), הגם שנדחה מפני עשה השוה בכל, עכ"ז אם יש אופן שיוכל להפקיע מהמצוה ולא יהא חל עליו המ"ע בכדי שלא יצטרך לדחות העשה ול"ת הוא מוכרח לעשות כן, ושפיר קאמר דפשיטא דלא דחי הגם דהעשה ול"ת אינו שוה בכל עכ"ז כיון שביד בעל האבדה לומר לא בעינא שישיב לי, מחויב לומר כן בכדי שלא ידחה העשה ול"ת דחמיר בכל דוכתא, ומש"ה אף אם איכא למילף לר"א דעשה דציצית דוחה ל"ת דשבת שיש בו כרת, הוא מחויב למצוא אופן להפקיע המ"ע בכדי שלא ידחה הל"ת שיב"כ דחמיר מעול"ת ע' יבמות ע"א תד"ה טעמא, וצריך להפקיר טליתו בכדי שלא ידחה הל"ת שיב"כ, וי"ל נמי דכיון שאסור להחזיק הבגד ביום השבת וחייב להפקירו תו אינו ראוי לכסות בו ומיפטר מציצית אף קודם שהפקירו וכסברת ההפלאה הנ"ל גבי כלאים, וע' פמ"ג (סי' יח) שאם היה כלאים בבגד ועשה ציצית ואח"כ הסיר הכלאים י"ל דהוי תעשה ולא מן העשוי בפסול כיון דבשעת הטלת הציצית לא היה הבגד ראוי לכסות, וה"נ אין ראוי לכסות בו ביום השבת וכשאסר ע"ע הבגד בהנאה פטור מלהטיל בו ציצית למ"ד חובת טלית כיון דא"ר לכסות, ועפמ"ש דגם למ"ד ח"ג בעי ראוי לכסות, ממילא כשהטיל בו ציצית ואח"כ נשאל על נדרו הוי תולמ"ה דבעת הטלה לא היה ראוי לכסות], ושפיר קאמר הש"ס הואיל ובידו להפקירן ומחויב לעשות כן כדי שלא ידחה ל"ת שיב"כ, והוי תיקון למפרע שלא חל עליו המצוה מעיקרא, כאשר נחשב הבגד לאינו ראוי לכסות בו לפי שאסור ללובשו ושיהא הבגד שלו, וממילא לא עבר על ביטול מ"ע גם משעה שלבשו קודם שהפקירו, כיון שלא חל עליו המצוה מעיקרא, ועמ"א (סי' יג) דמשמע דמפרש ג"כ שחייב להפקיר, וכן י"ל גבי מזוזה דכיון שמחויב להפקיר אין הבית עומדת לדור בה ולא חל עליו מעיקרא המ"ע דמזוזה:
יא) ובזה יעלה בידינו לתרץ קושיית הגאון ר"ד דייטש שהובא בח"ס (או"ח סי' קכד) מ"ט מכשירי פסח דוחה שבת לר"א הא מודה ר"א בציצית ומזוזה דלא דחי הואיל ובידו להפקירן והא כמ"כ יוכל להפקיר נכסיו ויהא פטור מקרבן פסח לפמ"ש התוס' בפסחים (דף ג) דמי שאין לו קרקע פטור מק"פ, וע"פ האמור מיושב, דדוקא גבי ציצית דהוי עשה גרידתא דבכל דוכתא לא דחי לעול"ת ול"ת שיש בו כרת, מש"ה נהי דהכא יש סברא שידחה, מ"מ מחויב הוא להפקיר ולהפקיע מעליו המ"ע בכדי שלא ידחה ל"ת שיב"כ דחמירא, אבל עשיית קרבן פסח דהוי עשה שיש בה כרת דדחי ל"ת שיב"כ דשניהם שווין וכעשה דוחה ל"ת דעלמא, וע' ראב"ן פסקי יבמות דעשיב"כ כגון מילה ופסח דוחה ל"ת שיב"כ, וע' רמב"ם פי"ט משבת שכתב בלשונו שאין מ"ע שאין בה כרת דוחה שבת, ומבואר דעשיב"כ שפיר דוחה שבת, והא דדוקא בל"ת שיב"כ חייב על שגגתה חטאת, לא הוי מפני דחמירא רק דחיוב קרבן הוא דוקא כשעבר בקו"ע ע' מכות (דף יד), והא דאצטריך קרא למילה ופסח דדוחה שבת ולא יליף מהא דעשה דוחה ל"ת דה"ה דעשה שיב"כ דוחה לל"ת שיב"כ [ובתשובת ברית יעקב מאאמו"ר הגאון זצוק"ל ח"א (סי' עב אות טז) כתב לתרץ דליכא למילף מקל על חמור דכמ"כ עשה דחמיר דוחה ל"ת דחמיר ולענ"ד כיון דעשה דוחה ל"ת הגם דל"ת חמור טפי כמ"ש ביבמות (דף ז), מכ"ש דדחי עשיב"כ לל"ת שיב"כ שאין העשיב"כ קלה הימנו, וכן מבואר בראב"ן שם דדחיית עשיב"כ לל"ת שיב"כ שוה לדחיית עשה לל"ת דעלמא] י"ל דמש"ה איצטריך קרא למילה דמה שדוחה שבת שימול בזמנו ביום השמיני ע"ז ליכא כרת דעל האב אין חיוב כרת והבן קטן הוא ולאו בר עונשין, וע' רש"י שבת (דף קלג) ופסחים (דף צב), ואינו ענין למ"ש התוס' בקדושין (דף לד דאשה אינה יכולה להדליק שמן שרפה ביו"ט ולא אתי עשה ודחי ל"ת משום דלגבי גברא הוי יו"ט עול"ת, דממילא אלים הל"ת וליכא למילף מכלאים בציצית, משא"כ הכא דנהי דממילא יש בזה ענין תומר, עכ"ז קילא היא מהל"ת שיב"כ גם גבי האב, וכ"כ במהרש"א פסחים (דף נט) רש"י ד"ה מחו"כ דלמ"ד נשים א"ח כרת לא הוי עשיב"כ, ומשום דנהי דמטעם זה חשיב עשה חמורה עכ"ז אין בכחה לדחות הל"ת שיב"כ החמורה טפי, וכן לא דחי עשה בעלמא כדלא הוי בעידנא, וע' בחידושי רמב"ן דלכך לא מתרץ הגמ' ביבמות על הא דקאמר נילף ממילה שכן היא בכרת, משום דבהמצוה למול בזמנו אין בו כרת, ודוקא כדרוצה הש"ס ללמוד מפסח ומילה ממה הצד סגי בפרכא כל דהוא ודחי מה לאינך שכן כרת היינו שיש צד כרת ע"ש, וא"כ אצטריך קרא דמילה דוחה שבת דהוי ל"ת שוב"כ, והא דאצטריך קרא שפסח דוחה שבת, י"ל כדאמר בזבחים (דף קו) תאמר בפסח שיש לו תקנה ופרש"י בתשלומי פסח שני, וע"כ דמתקן המ"ע למפרע דאל"כ גם נותר מתוקן מכאן ולהבא, וא"כ אי נימא דלא דחי שבת משום שיש תקנה בפ"ש אזל ליה חיוב הכרת, וכעין זה כ' התוס' בזבחים (דף ק ד"ה הא), ועמ"ש התוס' ביבמות (דף ה) דלא דחי ש"ק יו"ט משום דלא בטלה מצותו בכך ויכול לשרוף הקדשים אחר יו"ט, וע' מהרש"א שבת (דף קלב) תד"ה האי, דמש"ה לא ילפינן שידחה מילה שלא בזמנו יו"ט כו' משום דאפשר למולו למחר ע"ש, ושפיר אצטריך קרא לפסח שדוחה שבת אף שיש לו תשלומין בפסח שני אמנם לכאורה קשה דהא אי לא היה פסח דוחה שבת לא היה תשלומין בפ"ש דאין ציבור נדחין לפסח שני, וכמו שאם כל הצבור טמאי זב דלא הותר טומאת זב דצבור אין נדחין לפ"ש ואינם עושין כלל, ואין לומר דשאני טמאין דלאו בני קרבן נינהו משא"כ כשלא דחי שבת רמי החיוב עליהם רק שהם אנוסין ואף צבור נדחין לפ"ש, וכעין מ"ש הרמב"ם דאם היה טמא בראשון והזיד בשני פטור מכרת ואם היה אנוס בראשון והזיד בשני חייב כרת, ומשום דכשהיה אנוס היה בכלל חיוב ק"פ רק שהיה אנוס וע"כ מושך חיוב כרת גם על הפ"ש, וה"נ נימא לחלק כן, דז"א דהא כתבו התוס' ביומא (דף נא ד"ה דוחה) וז"ל מנ"ל דפסח כשבא ביחיד דוחה שבת כגון שרוב צבור זבין ומיעוטן עושין את הראשון בשבת, הא מתמיד ליכא למיגמר אלא כשכל ישראל עושין פסח כו', אע"כ כיון דגמרינן בג"ש מה להלן במועדו אפי' בשבת ואינו בטל בשביל שהוא שבת אף בפסח לא יתבטל בשביל שהוא שבח, ואם היו כל ישראל זבים חוץ מאדם א' וחל בשבת אי אמרת לא דחי שבת ביחיד הרי הוא בטל לגמרי עכ"ל, ומוכח דגם כה"ג לא יודחו ציבור לפ"ש, ובירושלמי פ"ט הל"א איכא מ"ד דציבור עושין פ"ש שכן מצינו בחזקי' כו', והגמ' דילן לא סברה כן וע' סנהדרין (דף יב) וא"כ הדק"ל ל"ל קרא דתיפוק שדוחה שבת כיון דהוי עשיב"כ ואין לו תשלומין בשני וע' ט"א חגיגה (דף ט), ומ"ש התוס' שם דמנלן דדחי כשבא ביחיד היינו דכיון דיליף מתמיד ממילא היינו דוקא כשהוא בציבור, אך יש לתרץ דאיצטריך קרא שגם ביחיד ידחה שבת גם כשיש לו תקנה בתשלומי פ"ש, דהרמב"ם כתב וז"ל השוחט הפסח ונמצא בע"מ ה"ז שוחט אחר בין בחול בין בשבת אפי' מאה זא"ז שוחט והולך עד שיוכשר אחד או שתחשך וידחה לשני שהרי אנוס הוא עכ"ל, וע"כ בלא קרא הוה אמינא דאחר ששחט הראשון ונמצא בע"מ יצא מכלל הציבור ויחשב עתה ליחיד וסד"א שאינו רשאי לשחוט עוד ושידחה לפ"ש ולא בטל מצותו, ואצטריך קרא לומר ששוחט והולך עד שיוכשר אחד, ושחל החיוב גם בשבת וממילא אם הזיד הוי בר כרת, ואולי י"ל דמזה הוציא הרמב"ם הדין כך, (ולציבור א"צ קרא ע' תוס' זבחים (דף לג) דעשיב"כ דוחה עול"ת) [וע' פמ"ג (סי' יג) שהקשה עמ"ש הרמב"ם שאין עשה שאב"כ דוחה שבת, דהא גם אילו היה כרת לא היה דוחה שבת דהוי עול"ת שיב"כ, ולפמ"ש א"ש כיון דהעשה של שבת אב"כ ורק הל"ת יב"כ] ונתבאר דכמו שעשה דוחה ל"ת כן דוחה עשיב"כ לל"ת שיב"כ, ולכך גבי קרבן פסח לר"א דמכשירין דמי לגוף המצוה אינו מחויב להפקיר נכסיו ולהפקיע מהמצוה בכדי שלא ידחה שבת, כיון דהוי כדחיית עשה לל"ת גרידא, ואינו מחויב להפקיע מהמצוה בכדי שלא ידחה, ודוקא גבי ציצית דהוי עשה גרידתא מחויב להפקיר טליתו בכדי שלא יצטרך לדחות הל"ת דשבת שיש בו כרת, דגם כדס"ל שיש סברא שידחה, מ"מ כיון שבעצם יש חומר בל"ת שיב"כ, מוטל עליו למצוא אופן להפקיע המ"ע בכדי שלא ידחה לשבת שיב"כ:
יב) ומה שתירץ הח"ס על הקושיא מהגר"ד דייטש הנ"ל די"ל דר"א לטעמיה בערכין (דף כח) דאם הקדיש והחרים כל נכסיו לגבוה אינם מוחרמין וה"ה להפקיר כל נכסיו, לא זכיתי להבין ד"ק דהא ר"א לא קאמר אלא כשלא שייר לעצמו כלום וכדפרש"י וע' רמב"ם, אבל כשיש לו נכסים בא"י ובח"ל והפקיר רק הנכסים שיש לו בא"י, פשיטא דמופקר אף לר"א, וא"כ ישאר הקושיא דהא מה שחידש התוס' דכשאין לו קרקע פטור מק"פ הוי דיליף מראיה דיליף מקרא דולא יחמוד איש ארצך ועל א"י קפיד קרא וכ"כ הט"א ריש חגיגה שאם אין לו קרקע בא"י הגם שיש לו קרקע בח"ל פטור מראיה וא"כ הקושיא במקומה עומדת דאיך קאמר ר"א דמכשירין דפסח דוחה שבת על כל אופן אף באיש שיש לו קרקע בא"י ובחו"ל, והא יכול להפקיר נכסיו שבא"י וישאר לו בחו"ל, וכפמ"ש מתורץ שפיר, ונסתר מ"ש הח"ס לתרץ בזה מה שהשמיט הרמב"ם מימרא דר' אמי, ומסתבר דעשה דפסח שיב"כ שדוחה שבת, אינו מחויב למצוא טצדקי להפקיע המצוה (ע"י הפקר נכסיו), וכיון שאין צבור נדחין לפ"ש יתבטל מצותו לגמרי אם לא ידחה שבת:
יג)
וע"פ מה שביארנו דקאמר הואיל ובידו להפקירן, דמחויב לעשות כן בכדי שלא ידחה לשבת שיב"כ וממילא נחשב כאינו ראוי לכסות בו וממילא לא עבר על ביטול מ"ע משעה שלבשו קודם שהפקירו וכמ"ש, י"ל דהיינו דוקא משום דקיימינן אליבא דר"א דס"ל חובת טלית, משא"כ לפום דקיי"ל חובת גברא דממילא לא בעי' ראוי לכסות לפמ"ש המ"א (סי' יט), וא"כ גם בהפקיר טליתו לא יתקן מה שביטל המ"ע מה שלבש הבגד קודם שהפקירו ולא יתוקן למפרע ביטול המ"ע אם לא יטיל בו ציצית אח"כ וכמ"ש (אות ז), וא"כ איכא למילף משתי הלחם ואינך שידחה שבת, כיון דלא שייך לומר שלא ידחה מטעם הואיל ובידו להפקירן, וא"כ יש צד לומר כדברי כת"ר דהא דמותר לצאת בשבת בטלית מצויצת הוא מטעם דחייה להרי"ף, אבל מה נעשה שעומד כנגדנו פירכא דמה לציצית שאינו תדיר כמו אינך, גם אטו איכא מ"ע שילך מלובש בציצית בר"ה הא יוכל לקיים המ"ע בלבישת הבגד בביתו וחצרו ושלא יצא לר"ה (וצ"ע לשון הרמב"ם דאין מ"ע דוחה ל"ת שיב"כ, דתיפוק ליה דליכא מ"ע שיצא לר"ה ואין הליכתו בר"ה שייך להמ"ע דציצית]. ומלבד זה מ"ש המ"א דלמ"ד חובת גברא לא בעי ראוי לכסות, אינו מוכרח ואדרבה נראה להיפוך דלמ"ד ח"ג פשיטא דבעינן ראוי לכסות ודוקא למ"ד ח"ט דעל הטלית קפיד קרא ואף המונח בקופסא חייב סד"א דלא בעינן ראוי לכסות וקמ"ל דמודה שמואל דעכ"ז בעינן ראוי לכסות [וכן משמע מהגר"א שם דמפרש כן] ועפ"ז צ"ע מ"ש הגרע"א בחידושיו (סי') י) לענין טלית של צמר מצויצת ונמצא חוטי פשתן והוצרך לשלוף דלא מיפסל משום תעשה ולא מן העשוי, כיון דאין שום פסול בציצית ואם היה לובשו היה יוצא ידי מצות ציצית רק שעבר על איסור כלאים ע"ש, וע"פ האמור י"ל דכיון שיש בו כלאים אינו ראוי לכסות בו ופטור מציצית ואם לבשו לא קיים בזה מצות ציצית ושפיר מיפסל משום תולמ"ה ושפיר ניחא דין של הגו"ר והפמ"ג (סי' יח), אך מה שסיים הפמ"ג בלשונו דאף כשנאמר דמה"ת מותר כלאים גם האידנא מ"מ מדרבנן הוי תולמ"ה, צ"ע דלא הותר כלאים רק בציצית ולא שיהא כלאים בהבגד (לבד הציצית) ואסור לכסות בו מה"ת:
יד) ובטעם הרי"ף דאוסר לצאת בשבת בלילה בטלית מצויצת, נראה לענ"ד לומר כוונה ישרה, דהנה בעירובין (דף צה) גבי המוצא תפלין בשבת מכניסן זוג זוג ור"ג אומר שתים שתים קאמר הגמ' דת"ק סבר שבת זמן תפלין ור"ג סבר שבת לאו ז"ת ופרש"י בד"ה ת"ק ומשום הצלה לא מישרי ביה טפי מן המצוה דלאו תכשיט נינהו וכ"ש דכיון דזמן תפלין הוא ואיכא ב"ת אתי איסור בל תוסיף ומשוי להו עליה כמשאוי עכ"ל. והקשה השג"א (סי' מא) על פרש"י מהא דקאמר במנחות (דף לז) דלר' ישמעאל היוצא בשבת בטלית שהטיל בה ג' ציציות פטור מחטאת דס"ל דשלש מצות מיהו איכא, ויקשה דהא גם לרי"ש כשמטיל ג' ציצית עובר על בל תגרע כדמוכח בזבחים (דף עט) גבי הנתנים במתן ד' שנתערבו במתן א' ואתי איסור בל תגרע ומשוי עילויה כמשאוי עכ"ד. ולא זכיתי להבין קושייתו דהא פרש"י רק אי נימא דתפלין לאו תכשיט והמצוה משוי ליה למלבוש דממילא כשיש אדרבה איסור בלבישה ליכא מצוה והוי משאוי, וכוונת פרש"י דעל זוג השני דליכא מצוה לא תכשיט נינהו, וכ"ש דכדהוי ז"ת ואיכא ב"ת דאיכא איסורא ולא מצוה דהוי משאוי, ומ"ש רש"י בד"ה ר"ג דס"ל שבת לאו ז"ת ודהא דשרי משום דהוי תכשיט ודליכא משום בל תוסיף דאין כאן מצות תפלין אלא כשאר מלבוש, כוונתו דכיון דס"ל לר"ג דהוי תכשיט בעצם בלא המצוה א"כ לא הוי כמשאוי, והא דלא מיתסר עכ"פ משום בל תוסיף, פרש"י דכיון שאין כאן מצות תפלין ליכא משום ב"ת דשלא בזמנו לעבור צריך כוונה, וכן מבואר בלשון פרש"י ד"ה ור"ג דגריס ת"ק סבר מצות אצ"כ ולכ"ע הוי תכשיט הלכך כו' אף בלא מכוין איכא ב"ת ע"ש, ולא מסיים דמשוי עילויה כמשוי, משום דלפום דקיימינן דכ"ע ס"ל דהוי תכשיט ומלבוש בעצם גם בלא המצוה אין כח באיסור ב"ת לבטל חשיבות המלבוש ואיכא רק איסור דב"ת, שוב מצאתי מעט מזה בתשובת הגאונים מפרשי הים שתירצו קושיית השג"א הנ"ל, דכיון דהטלית הוי מלבוש גמור והג' ציצית לרי"ש הן ג' מצות מאי ענין איסור בל תגרע לחייב עליה משום הוצאה בשבת יע"ש. אמנם עדיין צ"ע דנהי דהטלית הוי מלבוש בעצם, אנחנו אין אנו דנין על הטלית רק על הציצית שאינם מלבוש בעצם ורק המצוה עושה אותם לנוי הבגד, וכשיש איסור בל תגרע בטל הנוי דהוי רק מחשיבות המצוה, וכדאמרי' הכי גבי תפלין. לזאת נלע"ד ליישב עפמ"ש הרשב"א בר"ה (דף טו) שאם ביטל מ"ע לגמרי עובר על בל תגרע ועמ"ש הט"א שם ומ"ש אאמו"ר הגאון זצ"ל בברית יעקב ח"א (סי' ד) וכ"א ע"ש, וא"כ ליכא גריעות בהטלת ג' ציצית יותר ממה שהיה לבוש בגד בלא ציצית כלל וע' שבת (דף קלט) רש"י ד"ה חייב וז"ל ואילו לא היתה מצויצת כלל לא מחייב דהא לבושיה הוא ע"ש, וע' פמ"ג (סי' יג בא"א סק"ב) שנסתפק אם חייב חטאת כשיוצא בטלית של כלאים בשבת, ובפרש"י הנ"ל י"ל דהוי כהר"י שבמרדכי דבשבת מותר ללבוש בלא ציצית, ולע"ד מורה לשון פרש"י דכיון דהוי מלבוש בעצם לא אתי האיסור ומשוי ליה למשוי וכפרש"י עירובין הנ"ל, וה"נ נהי דאסור ללבוש הבגד משום כלאים לא יצא בזה מתורת מלבוש ואינו חייב עליו משום הוצאה בשבת, אך כשהבגד של כלאים היא מצויצת, י"ל לפי מה שביארתי למעלה דממילא אינו ראוי לכסות בו, משום איסור כלאים ועמש"ל בשם ההפלאה, ובגד שא"ר לכסות בו ליתיה במצות ציצית, וגם כשיסיר הכלאים אח"כ יופסלו הציצית משום תולמ"ה, וא"כ חייב חטאת משום חוטי הציצית דהוי משוי ולא נוי (ולא בטלי להבגד משום דחשיבי דיכול להסירם ולהטילם בבגד אחר), ועכ"פ י"ל דדוקא לרבנן דכ"ז שלא נגמר הטלת הארבע ציציות ליכא שום מצוה חשיבי החוטין משאוי, משא"כ לר' ישמעאל דכאו"א מהציצית הוי מצוה, ונהי דמודה דאיכא בזה משום בל תגרע, הא לענין בל תגרע אין גריעות בהטלת ג' ציצית ממה שלא יטיל כלל ולא יתוקן זה בהסרת הציצית, וכיון שאינו עובר יותר על ב"ת בלבישתו הטלית של ג' ציצית מלבישת טלית שאין בו ציצית כלל, מהני הא דהוי ג' מצות לר' ישמעאל דמשוי לה נוי ואינו משאוי, דהא הבגד שהוא מלבוש בעצם לא אתי האיסור ומשוי ליה למשוי, רק שאנו דנין על חוטי הציצית, וכיון שאין חיוב להסירם דבהסרתם לא יתוקן האיסור דבל תגרע ואדרבה יש עדיפות בהטלת הג' ציצית שמקיים ג' מצות לרי"ש ממילא הוי נוי ואינו חייב חטאת בהוצאתו לרי"ש ומיושב קושיית השג"א, ואפשר דהשג"א הולך בשיטתו בטו"א ר"ה באבני מלואים שם שרוצה לחלוק על הרשב"א ולומר דאיסור בל תגרע הוי רק כשהתחיל במצוה ולא גמרה אבל בביטול מצוה לגמרי ליכא משום בל תגרע, וממילא לשיטתו אדרבה יש גריעותא בהטלת הג' ציצית ובהסרתם שישאר הבגד בלא ציצית יתוקן האיסור דבל תגרע להלובשו, וממילא ראוי שיחשבו הציצית משוי ולא נוי, ועפמ"ש מוכח דרש"י ס"ל בזה כהרשב"א:
מו) ונחזור לעניננו דהנה הרמב"ם (פ"ג ה' ח) כתב וז"ל מותר ללבוש ציצית בלילה בין בחול בין בשבת אע"פ שאינו זמנה ובלבד שלא יברך עכ"ל וע' ב"י (סי' יח), וטעם הדבר דלא עבר על ב"ת משום דשלא בזמנה לעבור בעי כוונה, ואם יברך מלבד שיעבור על ברכה לבטלה יעבור ג"כ על ב"ת כיון שיכוין למצוה, ואי הוה ס"ל להרמב"ם כשיטת רש"י אפשר שהיה אוסר לצאת בו בליל שבת כיון שיוכל לבא לידי חיוב חטאת דאולי יכוין למצוה ויעבור על ב"ת ויהא נחשב כמשאוי, וע' שבת (דף סב ד"ה וכל) שכתבו התוס' דכיון דמשאוי הוא ויכול לבא לידי חיוב היכא דיוצא בלא שינוי משום בזיון לא שרינן [וכ"כ הרשב"א (ח"א סי' תתעח) וז"ל מכאן אוסרים כו' אף דמברכין עליהם להתעטף כי אין זה אלא ספק ברכה לבטלה אבל ספק לשאת משא בשבת אסור עכ"ל] וכל היכא שיכול לבא לידי חיוב חטאת החמירו לאסור, רק די"ל דהרמב"ם ס"ל דגם אם יכוין למצוה לא יעבור רק על איסור ב"ת ולא משום משאוי, וכיון דהוי נוי ותכשיט לא נפקע זה מצד האיסור דב"ת ויעבור רק על איסור ב"ת בשוא"ת. ועתה נוכל להסביר שיטת הרי"ף דמה שמותר לצאת בשבת בטלית מצויצת היינו דהמצוה משוי ליה לנוי ותכשיט, והיכא שיש איסור בל תוסיף בלבישת הציצית נפקע החשיבות והוי משאוי, ומותר לצאת בטלית מצויצת בחול בלילה שלא יכוין למצוה ולא יעבור על ב"ת (וכיון שלא יברך ידע שאינו מצוה) וגם אם אולי ישכח ויכוין למצוה הוי רק חשש איסור ב"ת בשוא"ת ולא חששו לזה, אבל בשבת בלילה אסור לצאת בו שיש לחוש שמא יכוין למצוה ויהא איסור ב"ת וס"ל דכיון שיהא איסורא יתבטל הנוי והחשיבות ויהא כמשאוי ויתחייב חטאת ויש לחוש ולהחמיר שלא יבא לידי חיוב חטאת, ועולה דברי הרי"ף בטוב טעם:
כ"ז כתבתי אנכי הצעיר בעזר ה' החונן לאדם דעת מאת ידידו
הדו"ש ושלום תורתו יעקב זלמן בהגאון אדמו"ר ברוך מרדכי
זצוק"ל ליבשייץ. ע"כ קונטרס גיסי היקר הרב הה"ג החריף ובקי הנ"ל.