אמרי שפר קלצקין· רבי אליהו קלצ'קין
סימן מז
הרמב"ם פי"ב מהלכות טוען (ה' יב) וז"ל אכלה ערלה שביעית וכלאים אע"פ שנהנה בעבירה ה"ז חזקה, ותמהו עליו הראשונים מדקאמר בכתובות (דף פ) עבד ר"י עובדא בחבילי זמורות ר"י לטעמיה דאמר ר"י אכלה ערלה כו', הרי דהא דהוי חזקה היינו משום הזמורות דהוי היתר, ומ"ש הב"י ליישב דמפרש שמדמה הש"ס אכילת חבילי זמורות לאכילת איסור דערלה, מוקשה לכאורה הדמיון, ובירושלמי איתא שני ערלה ביניהון ע"ש, ובנה"מ (סי' קמא ס"ק ב) תירץ דהוכחת הש"ס הוא משביעית דהפקירא היא וע"כ דמיירי שאכל זמורות דלאו הפקירא הוא ע"ש, ועדיין קשה דכיון דעכצ"ל דמיירי שאכל זמורות ודהוי חזקה בשביל הזמורות של היתר, מנלן לומר דהוי חזקה גם באכילת איסור וע"ש דמשכחת היתר גם בכלאים. ומ"ש הרמב"ן דשאני כלאים שהיה המערער יכול לאכול הפירות בהיתר] וגם אי נימא דס"ל דבכלאים לא משכחת היתר, מוקשה לשון הרמב"ם שכתב גם גבי שביעית, דאע"פ שנהנה בעבירה, דהא לפ"ז לא הוי חזקה באכילת שביעית אלא משום הזמורות דהוי היתר [וגם מוקשה מצד הסברא הא דהוי חזקה באכילת דבר שאין הפסד למערער, וע' תומים דכיון דבשלה ע"ג גחלים של ערלה מותר ה"ל למחות, וע' פסחים (דף כו) תד"ה בישלה דהיינו דוקא בדיעבד]:
וכדי ליישב כ"ז נלע"ד לפרש שיטת הרמב"ם, דמפרש דהא דהוי חזקה היינו דכיון שיש גם זמורות דהיתר הו"ל להמערער למחות, ודייק מהא דאר"י אכלה ערלה ושביעית וכלאים ה"ז חזקה, דאי בא רק להשמיענו הדין דאכילת זמורות הוי חזקה, הול"ל דאכלה זמורות ה"ז חזקה, ואם בא להשמיענו דזמורות דערלה הוי היתר, הול"ל הדין דזמורות של ערלה ושביעית הוי היתר, ומאי שייכא לדיני חזקה, לזה מפרש הרמב"ם דקמ"ל דהגם שאכלה כדרך שאוכלין של היתר ואכל גם הפירות של איסור אע"פ שנהנה בעבירה ה"ז חזקה משום דהו"ל למחות לפי שאכל גם הזמורות של היתר, ומשום דסד"א דדוקא כשאוכל רק של היתר הוי חזקה לפי שהיה למערער למחות, משא"כ כשאוכל גם הפירות של איסור שנראה בעיני כל לרשע, לא חשש המערער למחות לפי שיודע שלא יתחזק אצל הרואין לאוכל מפירות שדה שלו, שיבינו מעצמן, דכיון שאוכל פירות של איסור חשוד לאכול ג"כ של גזל דמאן דעביד הא עביד הא, קמ"ל דכיון שאכל גם של היתר הוי חזקה דה"ל למחות כיון שהאכיל הזמורות של היתר לבהמתו, ושפיר מוכיח הש"ס דאכילת זמורות הוי אכילה, כיון דהמערער לא היה יכול לאכול רק הזמורות, א"נ דמיירי שאכל הפירות לחוד, והוי חזקה לפי שהמערער היה יכול לאכול הזמורות של היתר, ואם לא היה למערער לאכול הזמורות דהיתר, לא היה חזקה דלא חשש למחות כיון שכולו של איסור, והדעה השניה בשו"ע סוברת דלא הוי חזקה אלא כשאכל זמורות של היתר, ולא כשאכל של איסור דלא אחזיק כמה דמחזקי אינשי ולא חשש למחות הגם שהמערער היה יכול לאכול של היתר, ובהך ענינא כתב לי גיסי הרב ר' יחזקאל שי', שמצא בכי"ק של מר אביו חותני הרב הגאון זצ"ל שכתב דאם אכל שני חזקה אכילת איסור מדרבנן בנן כגון כלאי כרם בחו"ל לכ"ע הוי חזקה כמו במוכר דברים האסורים מדרבנן דקיי"ל (סי' רלד) שאם אכלם אכל ואין המוכר מחזיר לו כלום משום דחשיב נהנה, וגיסי הרב שי' תמה ע"ז דאכתי לא הו"ל להמערער למחות כיון שיש בזה ענין איסור ולא איכפת ליה באכילתו, מדלא דחי הש"ס בכתובות שם דמיירי בשביעית בזה"ז וכלאים דמדרבנן, וע"פ מה שביארתי למעלה יש מקום ליישב דברי חה"ג זצ"ל, היינו אם נאמר לפרש דשיטת החולקין בשו"ע הוי דאם אכל הפירות והזמורות אינו חזקה שלא חשש המערער למחות לפי שלא החזיק כדמחזקי אנשי והרואין שאוכל באיסור יחשדוהו ג"כ לגזלן ולא יתחזק בעיני הרואין שהשדה שלו, ובזה יש מקום לומר שאם הפירות הן של איסור מדרבנן הוי חזקה בשביל הזמורות דהיתר, ומשום דה"ל למערער למחות לפי שיתחזק בעיני הרואין שהשדה והפירות שלו, דבשביל שרואין שאוכל איסור דרבנן לא יחשדוהו בשביל זה לגזלן, וכעין מ"ש בבכורות (דף ל) נהי דחשיד אדרבנן כו', ודלאו דוקא לדינא (שאין החשוד חשוד לגזול) אלא שגם הרואין לא יחשדוהו לגזלן וצ"ע [ועדיין מוקשה הדמיון למ"ש סי' רל"ב, וגם להנה"מ דהיינו לפי שא"צ כפרה על שוגג באיסור דרבנן, לא שייכא הכא]: