אור ברסלב

אמרי שפר קלצקין· רבי אליהו קלצ'קין

סימן כט

סימן כח

יום ה' יח מנ"א שנת תרנ"ב

לידידי הרב הג' מו"ה מענדיל נ"י בנאוואמינסק

קבלתי מכתבו ולעשות רצונו הנני להשיבו הנלע"ד, בדבר מה שנשאל, באיש שכבר קיים מצות פו"ר, ואשתו היא בסכנה בכל ימי עיבור ולידה, ועשתה תחבולות שלא תתעבר ע"י כיבוד הבית בחמין אח"ת, ובכ"ז נתעברה והיתה בסכנה, והרופאים יחליטו כי אם תחזור ותתעבר תהא בסכנה גדולה, ונסתפק אם מותרת לשים מוך בשע"ת כדי שלא תתעבר, ואם יש להקל בשימת כיס של גומי כחצי כדור נבוב ובראשו הפתוח יש כטבעת, שמהדקת הטבעת והכיס על בליטת האם בעומק הרחם וכמעט כל הכיס למעלה ממקום שהשמש דש ולא ימצא מקצהו התחתון הקצר בחלל הרחם רק כשליש רוחב אצבע, וכת"ר האריך לפלפל בכחא דהיתרא:

א) והנה ביבמות (דף יב) תני רב ביבי קמיה דר"נ ג' נשים משמשות במוך קטנה מעוברת ומניקה, קטנה שמא תתעבר ושמא תמות כו' ואיזהו היא קטנה מבת י"א שנה ויום אחד עד י"ב שנה ויום אחד פחות מכאן ויתר ע"כ משמשת כדרכה והולכת דברי ר"מ וחכ"א אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו משום שנאמר שומר פתאים ה', ופרש"י דהנך ג' נשים מותרות לשמש במוך אבל שאר נשים אסורות משום השח"ז אע"ג דלא מיפקדא אפריה ורביה, ור"ת פירש דמשמשות במוך דקתני הכא היינו שצריכות לשמש במוך, והקשו הראשונים דלפרש"י דלחכמים שאמרו מן השמים ירחמו אסורות לשמש במוך, למה תיאסר בזה כיון שיש ספק סכנה, וכבר תמה בשו"ת בנין ציון (סי' קלז), דאדרבה לפרש"י לא קשה כל כך, לפמ"ש הרא"ש הובא בש"מ כתובות (דף לט) דגם לפרש"י מותרת ליתן מוך אח"ת, מש"ה י"ל דמה שאמרו חכמים דמן השמים ירחמו, היינו לפי שאין כ"כ חשש סכנה, שיש תקנה בשימת מוך אח"ת דמהני ברוב הפעמים, אבל לפי' ר"ת דפלוגתת ר"מ וחכמים הוי דוקא לאח"ת דלפ"ת אסור גם לר"מ, וקאמרי חכמים שלא תתן מוך אפי' אח"ת, יקשה ביותר איך תכניס עצמה לספק סכנה וכתב לתרץ דדוקא כשהסכנה לפנינו חיישי' אפי' למיעוטא דמיעוטא, וכגון בנפל עליו הגל מחללין עליו את השבת ואין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב, אבל אם אין הסכנה עדיין לפנינו, רק שיסתעף מזה חשש סכנה, הולכין בזה אחר הרוב, דאלת"ה יקשה היאך מותר לירד לים ולצאת ולהפליג במדבר, וכן מוכח מדקאמר בברכות (דף לג) דאפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק וביאר הרמב"ם בפי' המשנה דהיינו משום דנחש אינו נושך ברוב הפעמים, ויקשה הא אין הולכין בפ"נ אחר הרוב אע"כ כמ"ש, והיינו טעמא דרבנן דכיון שקודם העיבור ליכא חשש סכנה, סמכינן לומר דמן השמים ירחמו שלא תבא לידי סכנה עכ"ד:

ולע"ד לא מסתבר לומר דכשאין הסכנה באותו רגע ממש אין לחוש לחשש סכנה, ומ"ש מדנחש כרוך על עקבו לא יפסיק, לא מוכח מידי, דהא התם הוי הסכנה באותו רגע, והא דלא יפסיק כשעומד בתפלה היינו כמו שביארתי בספרי אבן הראשה (סי' יד), דהיינו משום דכתיב אם ישוך הנחש בלא לחש, ובמדרש דאמר אפשר אנא עבד כלום אלא אם מתאמר לי מן עליותא וא"ר אבא בר כהנא לעולם אין הנחש נושך אא"כ נלחש לו מלעיל כו' תני רשב"י נחש פרץ גדרו של עולם לפיכך נעשה ספקלאטור לכל פורצי גדרות, ומש"ה חלוק נחש מכל חיות המזיקין, דהגם דאין חיה שולטת באדם אא"כ כו' כמ"ש בשבת (דף קנא) מ"מ כיון דשכיחא היזקא חיישי' אף במקום מצוה, משא"כ הנחש שנושך בלשונו לבעל הלשון מדה כנגד מדה, אין חשש סכנה באותה שעה שעוסק במצוה ומתפלל בפיו ובלשונו עמש"ש, וכן יש להוכיח ממ"ש בטוש"ע יו"ד (סי' קעט סעי' ז') דמי שרודפים אחריו נחש ועקרב מותר לחבר כדי שלא יזיקוהו מדקאמר הש"ס בכריתות (דף ג) האי מאן דבעי למצמד זיבורא ועקרבא אסור ואי קאתו בתריה שרי, ויקשה דלפום מה דקאמר בברכות שם ל"ש אלא נחש אבל עקרב פוסק לפי שעקרב מסוכן ביותר, שאני עקרב שמסוכן ביותר, ומש"ה אי קאתו בתריה שרי, ומנלן ללמוד מזה שגם כשרודף אחריו נחש מותר לעבור על לאו דחובר חבר כדי להציל עצמו [דאע"ג שמכוין שלא יזיקהו אסור וע"ש בט"ז ס"ק ד'] ומוכח מזה שגם הנחש דומה בסכנתו לסכנת העקרב, אלא שיש הבדל ביניהם לענין זמן שעוסק בתפלה ומצוה, ומש"ה לענין מי שרודפין אחריו נחש ועקרב אין הבדל ביניהם דלא חשיב שומר מצוה במה שמונע מלהיות חובר חבר, שאינו עושה מצוה בקו"ע אלא שמונע מן האיסור בשוא"ת, וע"ש, בב"י שהביא מקור הדין מהא דפרש"י בסנהדרין (דף סה) ד"ה אסור, וכגון שאין רצין אחריו שאין כאן משום פקוח נפש, ותמה בחידושי הגרע"א שלא הביא מסוגיא ערוכה דכריתות שם, ולכאו' י"ל דס"ל שאין ללמוד נחש מעקרב, וכמ"ש ל"ש אלא נחש אבל עקרב פוסק ולזה הוצרך להביא מפרש"י דסנהדרין שם, אך ז"א, דא"כ גם מפרש"י אין הוכחה, דהגם דקאמר שם חובר חבר כו' ואפי' נחשים ועקרבים, מ"מ הא דפרש"י דכגון שאין רצין אחריו, קאי התם על מימרא דאביי דמאן דצמיד זבורא ועקרבא כו', ולזאת ההכרח לומר כמ"ש דבעצם הסכנה אין הבדל ביניהם, ועמ"ש התוס' בב"מ ודף מב) ד"ה שאין וז"ל וא"ת הלא פטור לבדוק חור מפני סכנת עקרב כו' א"נ הכא שיש שם חמץ בודאי אינו פטור משום חששת עקרב דהא מיבעי לן בפסחים (דף י) ככר בפי נחש צריך חבר להוציאו או לאו, ומוכח שאין חשש סכנה בעקרב יותר מבנחש, ולכאו' קשה דאכתי שאני ככר בפי נחש דליכא חשש סכנה בנחש כשהוא שומר מצוה בקו"ע [עמ"ש במד"ר בקרא דשומר מצוה לא ידע רע אסתר שהיתה עסוקה בביעור חמץ כו']. וי"ל דשאני כשמוציא תבר מפיו דהוי כעין מ"ש דאגב איצצא מזקו (ועמש"ש בספרי, ובב"ק (דף כג) ובלא"ה כיון דע"י חבר אפשר לבדוק גם במקום סכנת עקרב, שפיר מוכח כחילוק התוס'):

ב) ומה שכתב להוכיח מדמותר לצאת במדבר ולהפליג לים הגדול, ג"כ לא מוכח לענ"ד, לפי המבואר בירושלמי מו"ק (פ"ג הלכה א) תני בשם ר"י הבא ממדינת הים אסור לו לגלח ר' יהודה כדעתיה דר"י אמר אסור לפרש לים הגדול ופירש בק"ע דהיינו ג' ימים קודם השבת אם הולך להרויח ולא לצורך מזונות, דלא הוי כמפרש לדבר מצוה, ולע"ד יש לפרש דס"ל שאסור לפרש לים הגדול מפני שמכניס עצמו לספק סכנה, כדמשמע לישנא דאסור לפרש ליה"ג, דהיינו בכל זמן [ואיהו קאמר בשבת (דף קט) שביה"ג נקוו כל ימי בראשית, ובברכות (דף נדו שאומר ברוך שעשה את היה"ג], ובירוש' (פ"ב דשבת הלכה ו) בג' מקומות השטן מצוי לקטרג כו' והמפרש ביה"ג, א"ר יצחק בר מריין אלולי דכתיב כה אמר ה' הנותן בים דרך כיון שהיה יורד לתוכו היה מת כו' הנותן בים דרך מן העצרת עד החג כו', ומה שמותר לפרש ליה"ג לצורך מזונות י"ל דהיינו משום דלצורך פרנסה ומזונות חשיב דבר מצוה, ומן העצרת עד החג לא שכיחא היזקא ושרי במקום מצוה, ועמ"ש הב"י יו"ד (סי' רכח) בשם הרשב"ץ במי שנשבע עד"ר למכור יין ונתחרט שמתירין לו, דלדבר מצוה הוא, כיון שהוא צורך פרנסתו כדאמרי' בפ' אלו מגלחין (דף יד) למזונות כ"ע לא פליגי דשרי, וע"ש בשו"ע (סעי' כא), וכן מבואר באו"ח (ס' רמח סעי' ד) דכ"מ שאדם הולך לסחורה חשיב דבר מצוה ומותר לצאת בשיירא אף בערב שבת הגם שיבא עי"ז לחלול שבת, ואינו חשיב דבר הרשות רק כשהולך לטייל, ובבאה"ג שם הביא מהא דפרש"י בב"מ (דף ל) והודעת להם זה בית חייהם, ללמוד להם אומנות להתפרנס בו ע"ש, ובב"מ (דף לג) דמייתי קרא דאפס כי לא יהיה בך אביון שלא תביא עצמך לידי עניות, וע' תענית (דף כא) ניקום וניזל ונעביד עיסקא ונקיים בנפשין אפס כי לא יהיה בך אביון כו' ר' יוחנן הדר אילפא לא הדר, וע' שלהי קדושין, וע' ברכות (ד' לה) ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי כי היכי דלא תטרדו במזונייכי כולא שתא, ובש"ע או"ח (סי' קח סעי' ח) דמי שהיה טרוד בצורך ממונו שלא יבא לידי הפסד ועי"ז הפסיד מלהתפלל כו' כולם חשובים אנוסים ויש להם תשלומין, וע"ש בבאה"ג דזהו מקרי ג"כ אונס, דצורך ממונו הוי צורך מצוה, ועמ"ש הב"ח (ת' קמו) בענין היתר אמירה לא"י בשבת במקום פסידא, ממ"ש בכתובות (דף ד) הרי שהיה טבחו טבוח כו', וע' פסחים (דף מו) ומשום הפסד ממונו שרינן איסורא דאורייתא כו', דדוקא איסור דאו' א"א להתיר משום פסידא, ומש"ה חשיב אנוס כשטרוד שלא יבא לידי הפסד, ומש"ה קאמר דאבדה לו אבידה ערב הרגל כיון דאניס כו', והגם דשאני הפסד ממונו ממניעת הריוח כדקאמר בפסחים (דף נה) ובמו"ק (דף יא) גבי היתר דבר האבד גבי חוה"מ ואבל כשמפסיד הקרן, וע' א"ח (ס' תקלט סעיף ה') ובב"מ (דף עז) השוכר את הפועל כו', מ"מ יש ענין מצוה גם כשהולך לצורך הרוחה ומזונות, וע' ברכות (דף מו) דהטו"מ לאו דאו' ופועלים עוקרין אותה, ויש שהעירו מדקאמר בברכות (דף ו') אם לדבר מצוה הלך נוגה לו ואם לדבר הרשות הלך אין נוגה לו, יבטח בשם ה', מ"ט משום דהוה ליה לבטוח בשם ה' ולא בטח, והך דבר רשות ע"כ היינו לצורך מזונות, דכשהלך לטייל לא שייך לומר דהו"ל לבטוח בשם ה', ומ"מ קאמר דאין נוגה לו, ולק"מ דלעולם הוי ענין מצוה, וקרי לה רשות גבי מצוה גמורה וכעין מ"ש התוס' גבי תפלת ערבית רשות דהיינו שהיא רשות גבי מצוה אחרת כו', וע' סוטה (דף מד) רשות דרבנן זו היא מצוה דר"י כו'. וע' שבת (דף כה), וע' ברכות (דף יא) מה דרך רשות אף כל רשות מי לא עסקינן דקאזיל לדבר מצוה כו', אפי' טבעה ספינתו בים נמי כו' הכא טריד טרדא דרשות כו', ומשום דלגבי מצוה קרי לה רשות, ומש"ה כשמונע עצמו מפני זה לבא לבהכ"נ אין נוגה לו, [וע' דף י"ד שאסור לעשות חפציו קודם שיתפלל ומ"מ כשהפסיד להתפלל ע"י טרדא בצורך ממונו חשיב אנוס], וגם קאמר דה"ל לבטוח בשם ה', כמ"ש בסוטה (דף מח) מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מ מקטני אמנה כו':

ויש להוכיח כמ"ש שהותר זה מטעם צורך מזונות, מדקאמר בב"מ (דף קיד) ואליו הוא נושא את נפשו מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר א"ע למיתה לא על שכרו, הרי שהותר לו גם היכא שהסכנה באותה שעה ממש, והותר לו משום שעניות כמיתה, ע' נדרים (ז) וב"ב (קטז), ועמ"ש הנב"ת חיו"ד (תשו' י) שאסור להיות צייד להכניס עצמו בסכנה במקום חיות, שהתורה אמרה ונשמרתם מאד לנפשותיכם, והרי עשו העידה עליו תורה שהיה יודע ציד ואמר על עצמו הנה אנכי הולך למות שהוא מסתכן בכל יום בין גדודי חיות, וכן פי' הרמב"ן, ומי שהוא עני ועושה זה למחיתו לזה התירה תורה כמו כל סוחרי ימים, וכמ"ש רז"ל בקרא דואליו הוא נושא את נפשו מפני מה זה עלה בכבש ומסר עצמו למיתה לא על שכרו, ומי שאין עיקר כוונתו למחיתו ומתאות לבו הולך אל מקום גדודי חיות עובר על ונשמרתם מאד וגו', וביאר בזה מ"ש בברכות (דף כט) המהלך במקום סכנה מתפלל תפלה קצרה כו' בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כו', שמלא עליו עברה מה שהולך במקום סכנה וגורם להזכיר עונותיו יע"ש, ומפורש בדברי הנ"ב כמ"ש, שהותר לו מפני מחיתו, גם אי לא חשיב שומר מצוה ממש שתגן עליו:

ועפמ"ש י"ל בהא דקאמר בהוריות (דף י) דר"נ ור"י הוו אזלי בספינתא כו' א"ל כוכב אחד לשבעים שנה עולה ומתעה את הספנים ואמרתי שמא יעלה ויתעה אותנו, א"ל כל כך יש בידך ואתה עולה בספינה, ופרש"י כל כך חכמה יש בידך ואתה יורד לספינה לסחורה בשביל מזונותיך, כלומר ואתה צריך לירד לספינה בשביל מזונות, והקשה בתוספי הרא"ש דאדרבה רוב יורדי ספינה הם עשירים בעלי סחורה, ופירש כ"כ אתה יודע במוצאי הים וקורותיו ואתה יורד לספינה, ועפמ"ש מיושב פרש"י, שכשאינו דחוק במזונות אין לו לירד בספינה בימי הש"ס שהיה מסוכן מאד ההפלגה בים, וא"ל כל כך חכמה יש בידך ותוכל להתפרנס במקומך ואין לך לירד בספינה, בפרט שבחכמתך תדע שכוכב א' עולה ומתעה כו', ויש סכנה להפליג ביה"ג, והשיבו עד שאתה תמה עלי תמה על שני תלמידים כו' שיודעין לשער כו' ואין להם פת לאכול כו', ואני מפליג לצורך מזונות דשרי:

ולכאורה משמע דירידה לים ויציאה למדבר לא חשיב שכיחא היזקא, מדהותר לו בשביל צורך מזונות, וע' חולין (דף מט) ר"ש וסכ"נ ואת אמרת התורה חסה על ממונן של ישראל וחמירא סכנתא מאיסורא וע' טוי"ד (סי' קטז), והגם דקיי"ל ד' צריכין להודות יורדי הים הולכי מדבריות חולה ונתרפא וחבוש בבית האסורין, וכתבו התוס' בברכות (נד) דקרא חשיב מקודם הולכי מדבריות דנקט המסוכנין יותר תחלה והש"ס נקט המצויין תחלה, ועמ"ש התוס' ריש שבת, ובערוך פירש דשמעתא סדירן לפום הקרובין לסכנה דיורדי הים בחד ריגעא אובדין ובתריהון הולכי מדבריות כו' ובתריהון מי שהיה חולה ונתרפא אפי' חושש בראשו כו', י"ל דהיינו משום דכתיב תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף וגו', וכשתעו במדבר הן מסוכנין ביותר וע' ב"ק (דף קטז), וכן קרא דיורדי הים וגו' ויעמד רוח סערה ותרומם גליו יעלו שמים ירדו תהומות וגו', ג"כ הסכנה גדולה כשעמד רוח סערה, וע' סוכה (דף כג) דרוח מצויה דים כרוח שאינה מצויה דיבשה, וברוח שאינה מצויה דים הסכנה גדולה, ולעולם כשהולך במדבר בשיירא ותייר המראה להם הדרך, וכן המפליג בים בזמן הראוי, דלא שכיחא שתהא רוח סערה, לא שכיח היזקא, והא דקיי"ל שצריכין להודות הא כמו"כ אפי' כשחושש בראשו צריך להודות כמ"ש בערוך ובשו"ע (סי' רי"ט סעי' ח) וגם להראב"ד שאינו מברך רק על תולה שיש בו סכנה, מ"מ יורדי הים והולכי מדבריות צריכין להודות הגם דל"ש היזקא, וע' קדושין (דף פ"ב) רש"י ד"ה הגמלין רובן כשרין שפורשין למדברות למקום גדודי חיות ולסטין ומשברים לבם למקום, הספנין רובן חסידים, שפורשין למקום הסכנה ותמיד הן. ברעדה יותר מן הגמלין. והוא כמ"ש הערוך ודלא כהתוס', (וי"ל נמי שהן ברעדה יותר דשכיחא סכנתא יותר, ובמדבר לא שכיחא שיתעו, ומ"מ כשתועין הסכנה גדולה ביותר, ולמ"ש התוס' בנדה דף י"ד ד"ה רוכבי, בלא"ה י"ל טעם עדיפות ספנין), וע' פסחים (דף נ) ד' פרוטות אין בהן סימן ברכה כו' מעות הבאות ממדה"י משום דלאו כל יומא מתרחיש ניסא וע"ש בפרש"י [ועמ"ש באה"ר סי' ג'], וע' תמיד (לב) נחותי ימא לא מיתבי דעתיהון כו', ובחינוך (מצוה תג) שאין מפליגין בספינה עד אחר ה' ימים של חדוש הלבנה כו':

ג)' ונתבאר מזה דחיישי' לסכנה, גם כשאין הסכנה עדיין לפנינו, והא דקאמרי חכמים משמשת כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו, היינו משום דלא שכיחא היזקא ואין לחוש לזה במקום מצוה, דגם שלא בשעת עונה חשיב לה בפסחים (דף עב) לדבר מצוה, והגם דאפשר ע"י מוך משמשת כדרכה שלא יצטרך להשח"ז [ולפרוש מיד כדי להשים המוך תיכף וע' יבמות דף לד], וע' נדה (לא) משמש והולך ושומר פתאים ה', והיינו ג"כ דהוי במקום מצוה, ולמנוע מהרהור עבירה, וכן מצינו ביבמות (ד' עב) דיומא דעיבא לא מהלינן ביה והאידנא דדשו ביה רבים שומר פתאים ה' ועמ"ש הנמ"י דמי שירצה שלא לסמוך ע"ז הרשות בידו, אך קיי"ל כמ"ש היש"ש שמוהלין אפי' בשבת וע' נדה (ד' מב) מהו ממהל בשבתא ומש"ש) וע' שבת (דף קכט) כיון דדשו ביה רבים שומר פתאים ה', ופרש"י שהורגלו בה מפני דוחקן שיהיו קרובין לסעודת שבת כו' ע"ש דהוי לצורך רפואה, ועמ"ש התה"ד (סי' ריא) גבי אשה שמתו לה ב' אנשים דכיון שדשו בה רבים שומר פתאים ה', ודצ"ע אי שייך זה בת"ח שיודע כו', ומשום דהוי במקום מצוה כמ"ש בתה"ד דמתוך שאנו מעט וצריכין לישא מאשר נמצאו כו', וחשיב לה ל"ש היזקא דשומר פתאים ה', אמנם יש להבין הא דמצינו בע"ג (ד' ל) אוכל אדם ענבים ותאנים בלילה ואינו חושש כו', וקאמר ג"כ הך טעמא, ויקשה דכיון שאינו במקום מצוה, דלא מיירי דוקא כשאוכל לרעבונו, [ומ"ש בירוש' סוף קדושין שעתיד אדם ליתן דין על מה שראו עיניו ולא אכל, היינו רק שצריך לאכול מכל מין ומין פ"א בשנה] למה יכניס עצמו לספק סכנה, והא קי"ל (פ"ח דתרומות משנה ד') דיין של תרומה שנתגלה ישפך וכ"כ הרמב"ם דעיסה שנילושה במים מגולין אפי' הוא של תרומה תישרף ואפי' נאפית הפת אסורה ולא סמכינן לומר שומר פתאים ה', [ועיין ירוש' פ"ח דתרומות דאקלי ליה גרב דחמר אזל בערובא צומא רבה כו' ומרי דצומא ליקום לא אי ספק משתייה עד דאתחלחל, והיינו משום דליכא מצוה לשתות יין בעיו"כ וע' יומא (דף יח)], ואולי י"ל דמש"ה אוכל אדם ענבים ותאנים בלילה ואינו חושש, משום דקאמר בשבת (דף צ) ההוא תלמידא דהוה יתיב קמיה דר' יוחנן הוה קאכל תאני א"ל רבי קוצין יש בתאנים א"ל קטליה פה לדין, ופרש"י שהיה תולעת נוקב בגרונו והיה דומה לו שהוא קוץ, ונראה מזה שנמצאים בתאנים תולעים קטנים שאין העין מרגשת בם, וקשה להזהר מהן גם ביום, שאותו תלמיד בודאי אכלן ביום והשגיח היטב, ולזה אוכלן גם בלילה ואינו חושש שנאמר שומר פתאים ה', דכיון שא"א להזהר בזה וגם הבדיקה איננה תרופה בטוחה להגן מחשש סכנה, ההכרח לסמוך בזה על השמירה מהשמים, ומשום דלא שכיחא היזקא, וכדאיכא משום גילוי דהוי היזק השכיח אסורין, ועפ"ז י"ל דמש"ה קאמרי רבנן שמשמשת כדרכה, משום שגם ע"י שימת המוך, אינה בטוחה בודאי שלא תתעבר, וההכרח לסמוך על רחמי שמים, וא"כ י"ל דכשיש תחבולה שבודאי לא תתעבר [כאופן המוזכר בהשאלה] אינה משמשת כדרכה, דלא סומכין אניסא, וע' שבת (דף לב) ופסחים (סד), [אמנם י"ל דאדרבה כה"ג בודאי יש איסור השח"ז].

ד) ולכאורה י"ל דשאני הנך ג' נשים כגון קטנה דליכא אלא חששא בעלמא שמא תתעבר ושמא תמות ואין העיבור מצוי בקטנה, וכן במעוברת ליכא אלא חששא דשמא תעשה עוברה סנדל דליכא סכנת נפש דהא אין מוזהרין על העוברין, וכן במניקה דחיישינן שמא תגמול את בנה וימות, הוי חשש רחוק בעלמא, דהא גם אם תתעבר אפשר דממסמסא לברה בביעי כמ"ש ביבמות (דף מב), משא"כ בזו האשה שהעיבור מצוי בה ורוב נשים מתעברות ויולדות, וכבר הוחזקה שנתעברה כמה פעמים והיתה סכנה גדולה, הוי היזקא דשכיחא טובא דחיישינן לזה גם במקום למצוה, ובפרט דבשעת לידה נתפסת על עונותיה כמ"ש בשבת (דף שב) נפל תורא חדד לסכינא, [ועמ"ש לעיל סי' יא] איך נסמוך לומר אמן השמים ירחמו ולא תמות בלידתה, כיון שמזכירין אז עונותיה אם היא ראויה לנס, ושאני קטנה שאינה בת עונשין [ועמ"ש בספרי וה"ר (סי' טו) לענין עונש בידי שמים ממ"ש בשבת (דף פט) והב"י י"ד (סי' רסה) והח"צ (ת' מט), ועמ"ש התוס' בערכין (דף ג) ובנדרים (דף לה) וברמב"ם (פ"ח מגזילה) ומש"ש], אבל גדולה שהיא בת עונשין, יש לחוש הכא שהאשה גופה תסתכן, וא"כ א"א שתשמש כדרכה, ואם יאסר ע"י מוך תתעגן וגם הבעל לא יוכל לישא אחרת, שתאמר שמתרצית להסתכן וע' נדה (דף לא), והבעל כבר קיים פו"ר, וגם אם אפשר שיתירו לו זה, יצטרך ליתן כתובתה וגם קשין גירושין, והוי חומרא דאתי לידי קולא שיכשל בעבירה והרהור והשת"ז ממש, וע' ע"א (ד' כ) כתובות (דף מו) חולין (ד' לז), ולא יקיים הא דולערב זרע וגו', וע' ביצה (דף טז) דכיון דמקלקלי בה רבים היינו קלקולא, הגם דהוי שם הקלקול ע"י שכחה שהוא כאונס, ומכ"ש הכא, ומ"ש ר"ת בתוס' דאסור ליתן מוך לפ"ת, היינו משום דמיירי בקטנה דלא שכיחא שתתעבר, דמש"ה ס"ל לחכמים דכיון דל"ש היזקא (וגם בלא"ה צריכה רחמי שמים) א"צ מוך כלל, מש"ה גם לר"מ אין להתיר מוך לפ"ת כיון דאפשר אח"ת, ויהא חשש רחוק מאד שתתעבר, משא"כ בנ"ד שכבר נסתה לכבד ביתה בחמין אח"ת ובכ"ז נתעברה תמיד, י"ל דלכ"ע שרי לשום לפ"ת כיון דא"א בע"א, גם דבימי הש"ס היה אפשר שישא אחרת, משא"כ האידנא, ולא יקיים הבעל הא דולערב וגו' וגם יבא לידי מכשול כמ"ש, ועמ"ש הריטב"א ביבמות (דף סה) גבי יהודית דביתהו דר"ח דה"ל צער לידה וז"ל פי' צער בלא סכנה, דאי לאו הכי אפי' מפקדה אפו"ר אין לך דבר שעומד בפני פק"נ, ונ"מ לגבי האיש שהוא אסור לעקור א"ע כיון דמפקד אפו"ר כו' אבל יש לו סכנה מותר, והביאו זה האחרונים לדינא, וע' פ"ת אה"ע (סי' ה ס"ק י), ומוכח דכיון דשכיחא היזקא אין לסמוך ולומר מן השמים ירחמו [והריטב"א לטעמיה לעיל]:

ה) ולכאורה קשה לפרש"י דדוקא קטנה מעוברת ומניקה מותרות לשמש במוך, מהא דקאמר (דף מב) היכא דקים לן דמעוברת היא תינשא אלמה תניא לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית, גזירה שמא תעשה עוברה סנדל, א"ה דידיה נמי אי למ"ד במוך במוך ואי למ"ד מן השמים ירחמו מן השמים ירחמו, ויקשה מאי פריך הש"ס, דשאני מעוברת דידיה שהותר לו לשמש במוך, משום דא"א בענין אחר, משא"כ מעוב"ח למה נתיר לו לכתחלה לשמש במוך, כיון דאפשר שישא אחרת (ושיוכל ג"כ לקיים מיד מצות פו"ר], והא דאם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית, היינו משום דקנסינן ליה כיון שאסור לישאה לכתחלה, ובשלמא למ"ד מן השמים ירחמו, פריך שפיר אליבא דרבנן דאמרי יוציא ולכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס, ועמ"ש בשלטי הגבורים דלרבנן לית להו קנסא וקאמרי יוציא מטעם גזירה שמא יבא עליה כל כמה דאגידא ביה [ועמ"ש בזה בספרי אבן הראשה סי' לז], ושפיר פריך דלמה אם נשא יוציא, דהא ליכא כ"כ הך גזירה, כיון דמן השמים ירחמו [ובפרט הכא דליכא ספק סכנה], ושפיר פריך הש"ס למ"ד מן השמים ירחמו, אמנם יקשה מאי פריך הש"ס לר"מ דס"ל שמשמשת במוך, ואיהו ס"ל דיוציא ולא יחזיר עולמית משום קנסא:

וכדי ליישב זה צ"ל דגם פרש"י שכתב בד"ה משמשות דהיינו שמותרות לתת מוך כו', אין כוונתו אלא לומר דנשים דעלמא הראויות להתעבר אסורות לשמש במוך משום השח"ז, ולעולם כשאין ראויה להתעבר ליכא בזה שום סרך איסור, וקתני עצה טובה דקטנה ומעוברת משמשת במוך, ופחות מכאן ויתר על כן משמשת כדרכה, משום דיתר על כן אסורה לשמש במוך, ופחות מכאן יכולה לשמש כדרכה ואין לה צורך ותועלת במוך, ומש"ה גם מעוברת חבירו כיון שאינה ראויה להתעבר, מותרת לשמש במוך, הגם שאין דבר מכריח שישאנה, ובזה יתיישב מה שהקשה כת"ר במכתבו בהא דקאמר הש"ס אלא סתם מעוברת למניקה קיימא דלמא איעברה ומיעכר חלבה וקטלא ליה, א"ה דידיה נמי, דידיה ממסמסא ליה בביצים וחלב כו', דקשה אמאי לא קאמר נמי הש"ס דהא אי למ"ד במוך במוך ואי למ"ד מן השמים ירחמו מן השמים ירחמו, וכדקאמר לעיל גבי החשש שמא תעשה עוברה סנדל, ואמאי קאמר ר"מ שלא ישא אדם מעוב"ח ומינקת חבירו, דהא ר"מ גופיה אמר דמניקה משמשת במוך שמא תגמול את בנה וימות (ומ"ש כבידו לתרץ דבמניקה חיישינן שירצה לשמש בלא מוך, דלא איכפת ליה בתקנת הולד שאינו שלו, וגבי מעוב"ח גם הבעל יסכים לזה, כדי שלא ידחוק העובר את העובר שלו, בודאי ליתא, שלא יחוס על העובר שעדיין לא נוצר, והנזק מסתעף רק לעובר חבירו], ועפמ"ש מיושב דבמניקה שראויה להתעבר ולהוליד לא התירו לשמש במוך לכתחילה, דאפשר שישא אחרת, ודוקא מינקת שלו מותרת לשמש במוך, וכן למ"ד דמן השמים ירחמו, שאם תתעבר יהיה לה לפרנס הולד בביצים וחלב, אין לסמוך ע"ז לכתחלה הכא דלא יהיב לה בעל:

ו) והרשב"א בנדה (דף יג) הקשה בשם הרמב"ן, עמ"ש ר"ת דנשים שאינן במצות פו"ר אינם באיסור השח"ז דהא כולם לקו ע"ז במבול, ויש ליישב דכיון דאמר דהוי כאילו שופך דמים, חמיר טפי גבי ב"נ מבישראל, דב"נ מוזהר על העוברין, ועמ"ש התוס' בחולין (ד' לג ד"ה אחד), ומש"ה גבי דור המבול נחשב זה כש"ד, משא"כ בישראל שאינו מוזהר אלא על הילוד, דוקא המצווה על מצות פו"ר ישנו באיסור השח"ז, ולא חמירא זה מעוברין, וגם י"ל רבדור המבול לקו על עון השח"ז ממש, משא"כ גבי כל היד המרבה לבדוק שכוונתם להזהר מספק טומאה ועי"ז באין לחימום והרגשה, והוי דשא"מ וכוונתו לטובה, וכן כשהוא דרך תשמיש ליכא איסורא אלא באנשים שמצוין בפו"ר, עוי"ל דתליא בפלוגתא דאמוראי ביבמות (דף סה), דלרב יוסף דאמר דילפינן שאין האשה מצווה על פו"ר מקרא אני וגו' פרה ורבה ולא קאמר פרו ורבו ולעולם קרא דומלאו את הארץ וכבשוה תרתי משמע וע"ש בתוס' ומ"ש מהרש"א בסנהדרין (דף נט) דמה שנאמר לנח פרו ורבו הני למצוה ולא לברכה בעלמא וא"כ קודם מתן תורה היה מצות פו"ר גם בנשים, וכמ"ש התוס' ריש חגיגה ד"ה לא תהו, דפרו ורבו אכולהו ב"נ כתיב אף לכנען וע' מל"מ פי' ממלכים [וע' יבמות (ד' צח) ומדרש רות בקרא דתשב אשה בית אמה שאין אב למצרי] ומש"ה בדור המבול הוזהרו ונענשו גם נשים ע"ז, ודוקא אחר סיני שנאמרה לישראל כו', איכא גילוי מילתא ממה שאמר הקב"ה ליעקב פרה ורבה כו' דדוקא איש מצווה על פו"ר, וממילא נשים אינן באיסור השח"ז, ועמו"ש התוס' בסנהדרין (ד' נט) ד"ה והא, דמי שמצווה על פו"ר מצווה על השח"ז, דממילא גם באיש שקיים פ"ו קיל טפי, אמנם הש"מ בכתובות (דף עב) הביא בשם הריב"ש עמ"ש שתהא ממלאה ונופצת כו' או משום שיש איסור בדבר דאע"ג דלא מפקדה אפו"ר אסור לה להשח"ז בעלה, והביא זה הגרע"א (תשו' עא) והקשה עמ"ש המ"א (סי' תרו) שכששמשה תוך ג' ליוה"כ תכבד ביתה בחמין [והביא ממ"ש בנדה (דף מב) וע' בתוס' דמוקי קרא שקינחה אח"כ. וע' שבת (ד' פו) והתם הוי בשבת וע' ד' מ' אם אפשר ברחיצה], באה"ע (סי' כה סעי' ב) שמותר של"כ אפי' אם מוציא זרע אם עושה באקראי, וע' פמ"א (ח"ב ת' קנח) דהיינו אפי' שלא במקום ביאה, הגם דהשח"ז בעלמא אסור אף באקראי, וגם לתירוץ ראשון של התוס' ביבמות (דף לד) היינו דוקא שלא במקום ביאה (והא דפריך ביומא (דף יח) והא ראב"י אומר כו', היינו משום דגם ע"י מוך אפשר שתתעבר וגם א"א שת"ח שכוונו לגדור עצמם שיהא להם פת בסלו, וע' סוכה (דף נב), יעשו ענין גנאי], וע' (סי' כג) בשם ת' הרא"ש שכשיש לה אוטם ברחם שפעמים דש בחוץ ולעולם זורה מבחוץ גרע ממשמשת במוך ע"ש דאילו לא היה זורה לעולם מבחוץ שרי כיון שלפעמים דש בפנים, והרמב"ם שאוסר לטעמיה (בפכ"א מא"ב) שכתב שלא ישא הקטנה שא"ר לילד מפני שמוציא ז"ל וכ"ש בביאה של"כ, אך בש"ע פסק דשרי ודליכא אלא משום ביטול פו"ר וע' ב"ש ס"ק ב', וכן פרש"י בנדה (דף יג) ד"ה דנסיבי קטנות דלאו בנות אולודי והוא ראוי להוליד נמצא בטל מפ"ו כל ימי קטנותה, וגם בזה ליכא איסורא, דומיא דקאמר בהדה שקשין כו' לישראל כספחת ומ"מ היו מקבלין אותן בימיהם, וכן מבואר דליכא איסורא מדקאמר דקטנה משמשת כדרכה ומן השמים ירחמו, ומה"ת מוסר בתו קטנה לאיש ורבנן תיקנו שניסת בעצמה, וע"ש בהא דת"ר המשיא סמוך לפרקן כו', ועמ"ש התוס' בנדה (דף מא) דבגדול וקטנה נכנס לבה"פ מתחלה במקום קליטה, ותו שייך טפי איסור השח"ז, מהיכא שאינה קולטת בשע"ת], וכבר נתבאר למעלה דבנ"ד דשכיחא היזקא אא"ל שתשמש כדרכה, ושלא אסרו לשמש במוך אלא היכא דל"ש היזקא ואפשר בלא מוך, וכן הביא בפ"ת (ס"ק ב) בשם תשו' הגאון חמדת שלמה שמתיר לתת מוך קודם תשמיש, היכא שמוכרחת לזה מפני הסכנה ובפרט בשימת כיס גומי למעלה ממקום שהשמש דש דכי אורחיה משמש], וע' מגילה (דף יג) תד"ה וטובלת ובט"א שם, והביא זה בח"ס יו"ד ות קעב) והוכרח לתרץ בדוחק, וע"פ האמור מיושב דשרי היכא דלא אפשר בע"א, וגם שעי"ז נצלתה מן העבירה שהיתה אנוסה כמ"ש במגילה (דף טו) עד עכשיו באונס כו' ועמ"ש התוס' בסנהדרין (דף עד), ואילו לא היה בעלה מצוי לה, היה חשש שתתרצה כמ"ש בכתובות (דף נא) ובתד"ה אסורה, וגם צדיקים צריכין לגדור עצמן כמ"ש ביבמות (דף לז) וסוף קדושין וסוכה דף נב), ומ"ש הח"ס שם מהא דמבואר ביבמות (דף יב) דאסור שימת מוך, כבר ביארתי דלענ"ד לא אסרו זה חכמים ואמרו שתשמש כדרכה, אלא במקום שאין הסכנה ברורה כ"כ, וכהא דהנך ג' נשים וכה"ג, דממילא סמכינן לומר שמן השמים ירחמו, וכמו שביארתי למעלה אות (ד):

ואחתום בברכה ה' ירים קרנו בכבוד כנפשו ונפש ידידו הדורש

שלומו והצלחתו אליהו באאמ"ו הרב הה"ג ר' נפתלי הירין נ"י

קלאצקי.

תוכן העניינים

אמרי שפר קלצקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה