אמרי שפר קלצקין· רבי אליהו קלצ'קין
סימן כג
י"ד שבט שנת תרל"ב שקלאב
בקדושין (דף ט) א"ר אבהו א"ר יוחנן אמר קרא בעולת בעל מלמד שנעשה לה בעל ע"י בעילה א"ל ר' זירא לר' אבוה ואמרי לה ר"ל לר' יוחנן כעורה זו ששנה רבי ובעלה מלמד שנקנית בביאה אי מהתם הוה אמינא עד דמקדש והדר בעיל קמ"ל, מתקיף לה ר' אבא בר ממל א"כ נערה המאורסה דאמר רחמנא בסקילה היכי משכחת לה אי דאקדיש והדר בעיל בעולה היא אי דאקדיש ולא בעיל לאו כלום הוא כו' ארנב"י משכחת לה כגון שקדשה בשטר הואיל וגומר ומוציא גומר ומכניס, ופרש"י וז"ל גומר ומכניס בלא ביאה הלכך אי לאו דר' יוחנן הוה אמינא לגבי כסף עד דמקדש ובעיל אבל השתא דנפקא לן מבעולת בעל דבבעילה לחוד מיקדשה ע"כ כי יקח דיליף קיחה קיחה אגמריה דבכסף לחוד מיקדשה דאי עד דמקדש ובעיל כסף מאי אהני, ומבואר מלשון פרש"י שלא היה מקום לטעות רק גבי כסף, ומוקשה לכאורה דהא כיון דסד"א דעד דמקדש ובעיל לא היינו יודעין לא קדושי כסף בלבד ולא קדושי ביאה בלבד, ולכאורה יתכן ליישב לפמ"ש ביבמות (דף נה) דאשה לבעלה מנלן דבהעראה מיקדשה אתיא קיחה קיחה, והקשו התוס' דלמה לי ילפותא דנקנית בביאה מדכתיב ובעלה ותיפוק ליה מקיחה קיחה, ותירצו בחד תירוצא דאי לאו ובעלה לא הוה גמרינן ק"כ מקיחה קיחה דשדה עפרון אלא הוה מוקמי' קיחה דקרא בקדושי ביאה, אבל השתא דכתיב ובעלה ע"כ גמרינן קיחה משדה עפרון ק"כ דליכא למימר דאצטריך קיחה להעראה דא"כ לשתוק מובעלה ונילף כולה מילתא מעריות יע"ש, וא"כ י"ל דגם בלא ילפותא מקרא דבעולת בעל הוה ידעי' קדושי ביאה, דל"ל עד דמקדש ובעיל, כיון דקיחה הוי ג"כ ביאה וכדיליף לענין העראה, אלא דלא הוי ידעי' ק"כ, ובתר דילפי' מבעולת בעל ע"כ דכי יקח היינו בק"כ דאי אתי להעראה לחוד לשתוק מובעלה, ועדיין מוקשה הא דקאמר ה"א עד דמקדש והדר בעיל, דהא לפ"ז מיקדשה בביאה לחוד, וכן קשה לשון פרש"י דה"א לגבי כסף עד דמקדש ובעיל, דהא לפ"ז לא הוה ידעינן ק"כ כלל, וקדושי ביאה ידעי' דמהני בלא כסף, גם דקאמר ור' יוחנן האי ובעלה מאי עביד ליה ההוא מיבעי ליה זו נקנית בביאה ואין אמה העבריה נקנית בביאה כו' ור' האי סברא מנ"ל א"כ לכתוב רחמנא ובעל מאי ובעלה ש"מ תרתי, ומדכתיב ובעלה ולא ובעל למעט אמה העבריה דהיינו בביאה לחוד דכסף הא קני לה, מוכח דזו נקנית בביאה לחוד, גם יש להבין דהא ידעינן קדושי כסף מילפותא דויצאה חנם וגו' אלא דסד"א דהיכי דיהבא איהי לדידיה וקידשתו נמי הוי קדושין. כתב רחמנא כי יקח ולא כי תקח, וא"כ ידעי' דסגי ק"כ לחוד מקרא דויצאה חנם אין כסף לאדון זה כו' דהיינו בכסף לחוד, וצ"ל דסד"א דאתי קרא דכי יקח איש אשה ובעלה לגלות דל"מ ק"כ לחוד בלא ביאה ודדוקא כי יהב איהי לדידה, וסד"א דתרתי שמעינן מינה, ואכתי קשה היכי סד"א דלא מיקדשה בביאה לחוד, ויתכן לומר דסד"א דדוקא גדולה מתקדשת בביאה, אבל קטנה או נערה שהאב מקדשה לאיש ואפילו נערה דוקא אביה ולא היא אלא מדעת אביה, סד"א דל"מ ביאה בלא כסף לאביה, והוה אמינא עד דמקדש והדר בעיל, ודגם כסף לאביה בלבד לא מהני בלא ביאה, ומתקיף א"כ נערה המאורסה דבסקילה היכי משכחת לה, דהא כתיב נערה ולא בוגרת כמ"ש בסנהדרין (דף סו), ואי אקדיש ולא בעיל לאו כלום הוא, ומתרץ דמשכחת כגון שקידשה בשטר, ודוקא מקרא דבעולת בעל יליף דמיקדשה בבעילה לחוד גם כשהיא קטנה ונערה כשהוא לדעת אביה שמסרה לכך, וכדמוכח מיתורא, וגס מגופא דקרא נשמע דהיינו גם כשהיא ברשות אביה, וכמ"ש בספרי, שוכב עם אשה בעולת בעל להביא את שנבעלה בבית אביה ועדיין היא ארוסה, האיש השוכב עם האשה ואע"פ שהיא קטנה, וא"כ מוכח דגם כה"ג מיקדשה בביאה לחוד, וממילא מוכח דבכסף לחוד מיקדשה, דאלת"ה כסף מאי אהני, והיינו דדייק פרש"י בלשונו דה"א לגבי כסף עד דמקדש ובעיל, למימר שהיינו יודעין קדושי ביאה דמהני בגדולה, ודוקא ק"כ לא היינו יודעין כלל, דסד"א דבקטנה ונערה הוי דוקא בהדי ביאה, ובגדולה אין תועלת כלל בקדושי כסף, ויתכן ג"כ לומר דלפום הס"ד הוה אמינא דביאה כדרכה קונה, וביאה שלא כדרכה אינה קונית בלא כסף בהדה, [והיה מקום לומר גם טעם לזה, משום דבביאה של"כ אינה נהנית וכמ"ש בסנהדרין (דף נח) פרש"י ד"ה של"כ וביומא (דף עז) רש"י ד"ה מביאות וע' קדושין (דף כב) של"כ מאי איכא למימר, ומ"ש מאן לימא לן דלאו הנאה כו, היינו דעכ"פ לא הוי זה נהנה וזה מצטער, גם שביאת האדון הוא חשיבות להשפחה וחשיב זה הנאה גבי דידה, וכיון שאינה נהנית צריך שתהנה מקבלת כסף קידושין], ודמש"ה כתיב בלשון כי יקח איש אשה ובעלה דאליבא דר' יאשיה דצריך קרא לחלק משמע דבעי שניהם ביחד, וכמ"ש הרשב"א, , והיינו דביאה של"כ בעי קיחה דכסף בהדה, ומש"ה דייק פרש"י בלשונו דה"א לגבי כסף עד דמקדש ובעיל, ומשום דקדושי ביאה הוה ידעי' דמהני, אלא דסד"א דכסף לחוד ל"מ בלא צירוף ביאה של"כ עכ"פ, וסד"א דהיינו דקמ"ל קרא, וביאה כדרכה אף בהעראה מהני, והשתא דנפקא לן מבעולת בעל דבבעילה שלא כדרכה לחוד ג"כ מיקדשה, כדמוכח מיתור הלשון, ודבעל עושה אותה בעולה של"כ, על כרחך כי יקח אגמריה דבכסף לחוד מיקדשה, דאי עד דמקדש ובעיל כסף מאי אהני:
ב) והנה בהא דאמרוה רבנן קמיה דאביי דמשכחת לה לנערה המאורסה דבסקילה כגון שבא עליה ארוס שלא כדרכה וא"ל אביי עד כאן לא פליגי ר' ורבנן אלא באחר אבל בעל ד"ה אם בא עליה של"כ עשאה בעולה, פרש"י דילפינן לה מבעולת בעל כדלקמן, ומבואר בלשון פרש"י דלאו דוקא הא דאין אחר עושה אותה בעולה של"כ הוא דיליף מקרא דבעולת בעל, אלא דגם הא דבעל עושה אותה בעולה של"כ מקרא דבעולת בעל הוא דילפינן לה, וכן מוכח מדקאמר הש"ס ור' האי בעולת בעל מאי עביד ליה האי מיבעיא ליה בעל עושה אותה בעולה של"כ ואין אחר עושה אותה בעולה של"כ ומי אית ליה לר' האי סברא והתניא באו עליה עשרה אנשים ועדיין היא בתולה כולן בסקילה ר' אומר הראשון בסקילה וכולן בחנק אר"ז מודה ר' לענין קנס דכולהו משלמי מ"ש מקטלא שאני התם דא"ק ומת האיש אשר שכב עמה לבדו ורבנן האי לבדו מאי עבדי להו מיבעיא להו לכדתניא ומתו גם שניהם עד שיהיו שווין כאחד דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר ומת האיש אשר שכב עמה לבדו ור' יוחנן האי סברא מנא ליה א"כ נכתוב קרא בעולת איש מאי בעולת בעל ש"מ תרתי, וקשה מאי פריך הש"ס על ר' יוחנן, דהא בערכין (דף ז) אמר ר' אבהו א"ר יוחנן ומתו גם שניהם לרבות את הולד ופריך והא מיבעיא ליה עד שיהו שניהם שוין דברי ר' יאשיה כי קאמרת מגם, הרי דס"ל לר' יוחנן כר' יאשיה ואייתר ליה קרא דלבדו לכדרבי דלענין קטלא נחשבת כבעולה, וממילא מוכח מדאצטריך קרא לענין קטלא, דהא לענין קנס ואינך מילי אינה נחשבת בעולה בשל"כ, וא"כ ל"צ לדידיה למילף מבעולת בעל, השלמת צ"ל דפריך הש"ס דמנא ליה לר' יוחנן דבעל עושה אותה בעולה סימן כד של"כ, דמקרא דבע"ב הוא דיליף לה, וא"כ קשה מאי פריך אביי ע"כ לא פליגי ר' ורבנן אלא באחר כו', דהא שפיר אצטריך קרא ב"ה יום ד' דבעולת בעל שנעשה לה בעל ע"י בעילה, דבלא הך קרא הוה אשי סד"א שאין עושה אותה בעולה של"כ, והוה משכחת לה לנערה המאורסה דבסקילה כדאקדיש והדר בעיל של"כ [ודוחק לומר דפריך על הלשון מלמד שנעשה לה בעל ע"י בעילה, דהול"ל דנעשית בעולה בשל"כ וממילא יהא הכרח מנערה המאורסה). ואולי י"ל דהא דפרש"י בד"ה א"ל אביי, דהא דבעל עושה אותה בעולה של"כ יליף לה מקרא דבעולת בעל, היינו משום דקאי שם אליבא דרבנן דר' דכולן בסקילה ודאחר לא עשאה בעולה של"כ משא"כ לר' יוחנן למסקנא ודס"ל כר' יאשיה ודאייתר ליה לבדו לכדר' דהראשון לבד בסקילה, אדרבה סד"א למילף מינה דבכ"מ אחר עושה אותה בעולה של"כ, ואצטריך קרא שאין אחר עושה בעולה של"כ, ושפיר פריך הש"ס על ר' יוחנן, דנערה המאורסה דא"ר בסקילה היכי משכחת לה, כיון דמוכח דר' יוחנן ס"ל בזה כר' דהראשון בסקילה ודהויא בעולה של"כ, וא"צ למילף לענין זה מקרא דבע"ב, ואביי הוסיף בלשונו דלפי האמת גם לרבנן יליף מבע"ב דבעל עושה בעולה של"כ, ובזה מיושב הא דקאמר ע"כ לא פליגי ר' ורבנן אלא באחר, ודאליבא דרבי דמי אחר לבעל בזה, ולכאו' קשה דהא מסיק דמודה ר' לענין קנס ודדוקא לענין קטלא יליף מקרא דלבדו דהראשון לבד בסקילה וא"כ גבי ביאת הארוס דהוי דהיתר, דלא שייך לדמות לקטלא דנערה המאורסה דהוי ביאת בועל, הדר יש לדמות להא דכולהו משלמי קנס ודאינה נחשבת בזה בעולה, וא"כ גם אליבא דר' צריך לחלק דהיינו דוקא באחר אבל בעל עשאה בעולה של"כ, ועפמ"ש מיושב דדוקא בתר דיליף מקרא דבעולת בעל שאין אחר עושה אותה בעולה של"כ, מודה ר' דכולהו משלמי קנם, משא"כ השתא דקאי אי לא הוי מיותר קרא דבעולת בעל, ממילא אליבא דר' דיליף מקרא דלבדו הוה יליף מינה גם לענין קנס שנעשית בעולה של"כ וממילא הו"מ יליף מנערה המאורסה שאין לדחות דמיירי שבא עליה של"כ, דלר' גם באחר עשאה בעולה דיליף מקרא דלבדו, ודוקא אליבא דרבנן דלא דרשי מקרא דלבדו, הוצרך להוסיף שמודים לפי האמת דבעל עשאה בעולה:
ויש להבין הא דפריך ור' יוחנן האי סברא מנא ליה, דהא י"ל דס"ל כאביי דקדושין שאין מסורין לביאה הוי קדושין, והדר איכא דיוקא דנכתוב קרא או בעלה מאי ובעלה ש"מ דדוקא בקיחה דהוי ביאה דבעל מהני ביאה של"כ, ואי הוה כתיב או בעלה, לא הוה משמע כ"כ דתלוי בקיחה, ואתי למימר דשייכה לקיחה, דבעל עושה בעולה של"כ, וכן מאי קאמר רבא א"כ ניכתוב קרא או בעלה, דלמא כתיב ובעלה לומר דשייכה לכי יקח, דמינה ילפינן דקני בהעראה, וכן יש להקשות לפמ"ש בתשו' מהרשד"ם (ת' ס) הובא באה"ע (סי' קיט) בהא דלא יגרש אשתו ראשונה אא"כ מלא בה ערות דבר, דהיינו דוקא בנשואה, דקרא קאי על מ"ש כי יקח איש אשה ובעלה, וא"כ י"ל דמש"ה לא כתיב או בעלה דהוי או קיחה או ביאה, דממילא סד"א שאסור לגרש גם ארוסתו בחנם לזה כתיב ובעלה למימר דדוקא כשבעלה אחר קיחה דהויא נשואה, ע"ז כתיב כי מצא בה ערות דבר ושאין לגרשה בחנם, וכן קשה לפום דקאמר (דף יג) כתיב ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות או כי ימות האיש האחרון ואתקש מיתה לגירושין מה גירושין שריא וגומרת כו', ועמ"ש התוס' בתמורה (דף ה) דיליף מינה באונס שגירש דמהני גירושין הגם דעבר אמימרא דרחמנא, וא"כ הא י"ל דמש"ה כתב כי יקח ובעלה לומר דגם בביאה שאחר קיחה שעושה נשואין מ"מ מיתה וגירושין שריא וגומרת [בענין הזה כתבתי יותר מעשרים שנה קונטרס גדול, וכאשר נאבדו ממני מרבית חידושי בבואי לווארשא בעת הדפסת ספרי אבן הראשה, ונשאר אצלי העתק רק מהדף הראשון מהקונטרס הזה, ועתה בסדרי הדברים לדפוס, נתחדשו לי הרבה דברים בביאור הסוגיא, ולא רשמתים הנה, וכתבתי כאן רק העתק מהרשום אצלי מכבר ולזאת לא נדפס כאן השלמת העניין הזה]: