אור ברסלב

אמרי שפר קלצקין· רבי אליהו קלצ'קין

סימן יג

סימן יב

יום ב' כ' אלול תרמ"ה

כבוד ידידי הרב הגאון כו' מו"ה בנימין בישקא נ"י

לאזמאן אבד"ק קאפציווא קנישין וכעת במרעסטינא

קבלתי יקרת קונטרסו אשר האריך לפלפל בדברי המל"מ פי"ד מהלכות אבל, בענין המומיא מחנוטי המצרים הקדמונים

הנמצאים בחרבות מצרים העתיקה, והנני בזה למלאות חפצו להשיב הנלע"ד בזה.

א) מ"ש כת"ר דיש מקום לחלק בין קודם קבורה לאחר קבורה, לפום דקאמר בע"ג (ד' כט) ומת גופיה מנלן אתיא שם שם מעגלה ערופה כתיב הכא ותמת שם מרים וכתיב התם וערפו שם את העגלה בנחל מה להלן אסור בהנאה אף כאן נמי אסור בהנאה. והתם מנלן אמרי דבי ר' ינאי כפרה כתיב בה כקדשים, והקשו התוס' דבכריתות (דף ו) דרשינן וערפו שם שם תהא קבורתה, ותירצו דאצטריך תרווייהו דאי משום דכתיב כפרה אמרינן לאחר עריפתה מותרת דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו ואי מוערפו שם ה"א אינה אסורה עד לאתר מיתה לכך אצטריך כפרה כתיב בה כקדשים דמיתסר אף מחיים, דהשתא י"ל דשאני קודם קבורה דהוי ילפותא מדכתיב בה כפרה, משא"כ אחר קבורה דהוי ילפותא מוערפו ילפינן מינה גם למצרי:

לדעתי לא יתכן לומר כן, דהא גם קודם קבורה דמי לאחר עריפה וידעינן מקרא דוערפו שם, וכמבואר בלשון התוס' בע"ז ובקדושין (דף נז), וא"צ ילפותא דכפרה כקדשים אלא להא דע"ע מתסרא מחיים, ואין לומר דקודם קבורה שלא נעשית מצותה עדיין לא דמי לאחר עריפה, ואחר קבורה דמי לאחר עריפה, דז"א, דהא בתמורה (דף לד) פריך הש"ס ונקברין אפרן אסור והתניא דם הנדה ובשר המת שנפרכו טהורין מאי לאו טהורין ומותרין לא טהורין ואסורין, ולכאו' קשה דהא לפמ"ש התוס' הטעם דנשרפין אפרן מותר היינו דכיון שצוה הכתוב לשרפן, אחר שעשה כאילו נעשית מצותו והלך איסוריה, וא"כ ה"נ אין לאסור מת בהנאה אחר קבורה כיון שנעשית מצותו דהא קבורה מה"ת:

ואין מקום ליישב דגם אחר קבורה איכא למילף מע"ע שאסורה אף אחר שנעשית מצותה, והא דאמר ביומא (ד' נט) ובכריתות (ד' ו) דגם למ"ד ב"כ הבאין כאחד מלמדין הכא ודאי אין מלמדין משום דכתיב הערופה ערופה אין מידי אחרינא לא, לא ממעט אלא לכל איסורי התורה דעלמא, משא"כ מת דכל מה שאסור בהנאה יליף מע"ע, יליף מינה ג"כ דמיתסר גם אחר שנעשה מצותו, דז"א, דאכתי יקשה מאי פריך לה הש"ס על הא דקאמר דנקברין אפרן אסור, כיון דזה לא דמי לנקברין, והו"ל להש"ס להקשות על גוף הברייתא דנילף מע"ע דאסור בהנאה, וליכא למימר דפריך משום דבשר המת שנפרכו טהורין משמע ליה גם במצרי שמטמא במו"מ ודג"כ אסור בהנאה, וגביה ל"ש לומר שנעשית מצותו, דז"א, לפמ"ש הרמב"ן שגם מתי מצרים הקדמונים מצותן בקבורה, ובשר המת שנפרך הוי מסתמא אחר קבורה:

ב) וכדי ליישב זה צ"ל דלא חשיב נעשית מצותה בקבורה, ודוקא בשריפה שנעשה ממנו אפר מיד, כבר נעשית בזה מצותה, והגם שהוא מתחיל להבעיר ומאיליו הוא נעשה אפר, הא קיי"ל דאשו משום חציו ועמ"ש הנמ"י פ"ב דב"ק דהוי כמו שהשלים שריפתו בידים, וגם לר"ל הוא עושה ומשלים מצותו מיד כשעוסק בשריפתו עד שיעשה אפר, משא"כ מצות קבורה שלא נשלם מיד בקבורתו דהא עדיין הוא בשלימות, וע' יבמות ד' ק"ד תד"ה סנדל, ואם הוציאוהו מקברו צריך לקברו שנית, ע' סנהדרין (דף מ"ו) נתעכל הבשר מלקטין את העצמות וקוברין אותן במקומן, וע' יו"ד (סי' שס"ג סעיף ד) כשקוברין במהמורות בלא ארון עד שיתעכל הבשר ואח"כ מלקטין העצמות וקוברין אותן בארון, וע' סנהדרין (דף קד) קברה ולא איקברא כו' יע"ש, ועמ"ש התשב"ץ ח"ב תשו' קי"א, והובא בפ"ת אה"ע (סי' פט) במי שקבר אשתו ואח"כ הוציאוה חטוטי שכבי מקברה והפשיטו התכריכין חייב לטפל ולקברה אפי' הרבה פעמים יע"ש, וא"כ מצותה נמשכת ולא נשלמה מיד בשעת קבורה ומש"ה גם הבשר שנפרך ונעשה אפר לא חשיב נעשית מצותה, כיון דבשעת עשיית מצותו לא נשלמה המצוה (וגם עתה העצמות קיימין), וכן מדוייק בלשון התוס' שכתבו בלשונם אבל הנקברין דלא הטעין הכתוב לשורפו משיך איסורייהו לעולם, ומבואר בלשונם, דהגם שהטעין הכתוב לקברו לא חשיב בזה נעשית מצותו, וכן מוכח מהא דפריך בע"ג (דף סב) ולקברינהו בעינייהו מי לא תנן אחד אבן שנסקל בה ואחד עץ שהיה נתלה עליו כו' כולן נקברין עמו, ופרש"י דכתיב לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו אף העץ במשמע כו' אלמא עץ גופיה איסור הנאה וקברי ליה בעיניה ול"ת לתקלה, הרי דלא אמרי' שמותר אחר קבורתו לפי שכבר נעשית מצותו, ודכיון שהקיש הכתוב העץ לנבלתו אסור גם אחר קבורה:

וע"ש בתמורה דמתיב רב פנחס עולת העוף שנתמצה דמה מוראתה ונוצה שלה יצאו מידי מעילה, מאי לאו יצאו מידי מעילה ומותרין, לא יצאו מידי מעילה ואסורין, ולכאורה קשה דהא כיון שיצאו מידי מעילה משום דחשיב נעשית מצותה וכמ"ש התוס' ביומא (דף נט) ד"ה והרי, דהגם שמחוסר השלכה אצל המזבח, כיון דלא אשכחן דבעי בגדי כהונה, כנעשית מצותו חשבינן ליה, וא"כ ה"נ נימא דמש"ה מותרין דכיון שנעשית מצותו הלך איסורו, ובפרט דמיירי אחר השלכה אם חפר ונטלן כדפרש"י, [ובמק"א הארכתי בזה בישוב דברי הרמב"ם פ"ב ממעילה שכתב כן גם בחטה"ע, ותמהו עליו דהא הש"ס לא קאמר אלא בעוה"ע]:

ג) וא"כ מבואר דגם אחר קבורה לא דמי לאחר עריפה שנעשית מצותה, ונהי דגבי ע"ע איכא תרי קראי וחד קרא לאחר עריפה, אכתי הא איסור מת בהנאה דמי להא דמתסרא מחיים קודם עריפה, ומש"ה מייתי הש"ס בע"ג שם גבי ילפותא דמת מע"ע, טעם האיסור בע"ע משום דכתיב בה כפרה כקדשים. וא"כ אם נאמר לחלק דדוקא מת הדומה לקדשים אסור בהנאה, מותר מומיא של המצרים הקדמונים בהנאה הגם דהוי לאחר קבורה, ואי נימא דיליף אחר קבורה מוערפו, ה"ה קודם קבורה הוי כן וכמ"ש שאין לחלק. ולכאורה הא לא הוו דומיא דמרים, והגם דלפום דקאמר סוף מו"ק למה נסמכה מיתת מרים לפ' פרה אדומה לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת וע' יומא (דף מב) וכמה דוכתי, ומ"מ יליף מיניה גם למת דעלמא ולא אמרי' דדוקא מת צדיק שמכפר הוקש לע"ע שבאה לכפרה, מוכח דלא בעינן דומיא דמרים אכתי הא י"ל דשאני מי שמיתתו מכפרת עליו ע' יומא (דף פ"ו) ודמי לאחר עריפה שמכפרת, ועמ"ש התוס' בסנהדרין (דף לה) ד"ה אין רציחה, דאפי' למ"ד דמקלקל בחבורה פטור הכא חשיב תיקון דיש לו כפרה, [ולכאו' קשה לשיטת ר"ת בתוס' שבת (דף קו) ד"ה חוץ דחשיב מקלקל כשאין התיקון בא באותה שעה אלא לאחר מכאן, וא"כ לפמ"ש בסנהדרין (ד' מז) דכפרה מאימתי קא הויא מכי חזי צערא דקברא פורתא כו', הא לא בא התיקון בשעת הקלקול ובמק"א הארכתי בזה]

:

ובזה יש ליישב מה דקשה לי לדברי התוס' בנדה (דף נה) ד"ה שמא יעשה שטיחין והקשו והלא מת אסור בהנאה, ותירצו דעור אינו בכלל בשר ליאסר בהנאה דהא ע"ע נמי לא נפקא אלא מדכתיב בה כפרה כקדשים ועור קדשים מותרין בהנאה לאחר זריקה שהוא זמן כפרה וניחא השתא דאצטריך בשור הנסקל לא יאכל להנאת עורו דלא אתי מבשרו (והגם דבשר חטאת ג"כ נאכל לכהנים, מ"מ היא בקדושתה ואוכלין אותה במקום קדוש], ובסנהדרין (דף מז) תד"ה משמשין כתבו וא"ת עורו של מת מי גרע מתכריכין, והיינו משום שעומד להקבר בעורו ולא שיפשיטו ממנו עורו וגם אסור לנוול המת וע' חולין (דף יא) וביו"ד (סי' שסג) ופשיטא דלא גרע מתכריכין, ויקשה הא דפריך בערכין (דף ז) בהא דקתני מתני' האשה שנהרגה נהנין בשערה, ואמאי איסורי הנאה נינהו אמר רב באומרת תנו שערי לבתי, אילו אמרה תנו ידי לבתי חי יהבינן לה, דלפ"ז מאי דומיא דשערה לידה, דהא השער טפל להעור שהוא מותר בעצם וכשלא אמרה תנו שערי לבתי אסור משום דהוי כתכריכין, והגם שגוזזין שערו אתר מיתה כמ"ש הרמב"ם וביו"ד סי' שנ"ב, היינו דוקא במת דעלמא ולא באשה שנהרגה במב"ד בזה"ב שהיו קוברין אותה כמו שהיא, וכשאמרה תנו שערי לבתי מותר בהנאה משום דתו לא הוי בכלל תכריכין, כיון דמעיקרא לא הוקצה שערה להיות נקבר עמה, ועמד להגוז, וכמו מת בלבושו דלא מבטל להו. וכן קשה הא דמייתי הש"ס תני לוי כוותיה דרב האשה שיוצאה ליהרג ואמרה תנו שערי לבתי נותנין מתה אין נותנין מפני שהמת אסור בהנאה, פשיטא אלא שנויי המת אסור בהנאה, ומוכיח מזה כאוקימתא דרב דמיירי בפאה נכרית טעמא דאמרה תנו הא לא אמרה תנו גופה היא ומתסר דהא לפ"ז לא מוכח מהברייתא מידי, ושפיר י"ל דהיינו בשערה ממש ולא בפיאה נכרית, ומ"ש אין נותנין מפני שהמת אסור בהנאה, דדייק פשיטא אלא שנוי המת אסור בהנאה, הא י"ל דהיינו דכיון דכל איסור השער אינו אלא מפני שהוא כתכריכי ונוי המת, ומש"ה כשלא אמרה תנו אין נותנין. מש"ה תלי לה באיסור נוי ותכריכי המת, וכשלא אמרה תנו אסורה, משום דמבטל לה, שאינה עומדת להגזז, וגם אי נימא דהיינו דאר"נ זו מיתתה אוסרתה, שהשער אינו בכלל בשר המת ליאסר בהנאה, יקשה הא דאמר תני לוי כוותיה דרב, כיון דאתי גם כר"נ:

ועפמ"ש יש ליישב זה, דכיון דע"ע אסורה מחיים משעת ירידתה לנחל איתן קודם זמן כפרתה, הא דעור מת מותר בהנאה היינו משום דמיתה מכפרת, ודמי לעור קדשים אחר זריקה, ומש"ה האשה שנהרגה במב"ד בזה"ב, דקיי"ל בסנהדרין שם, דכיון דבדין קא מקטלו לא הוי להו כפרה במיתה, ומכי חזי צערא דקברא פורתא הוא דאיכפר להו, שפיר פריך אילו אמרה תנו ידי לבתי מי יהבינן לה,, כיון שלא יגוזו שערה אחר קבורה אלא מקודם קודם כפרה ודמי לקודם זריקה, ויאסור גם העור והשער, ולזה הוכרח רב לאוקי בפיאה נכרית, ור"נ אמר זו מיתתה אוסרתה, ושיער לאו בר מיתה היא שאין עשוי להשתנות והגם דהעור אסור השער שרי:

הא) ועפמ"ש יתכן לבאר מ"ש התוס' בב"ק (דף י) ד"ה שהשור חייב בו פסוהמ"ק, דלמה לי שור ולא אדם תיפוק ליה מוהמת יהיה לו מי שהמת שלו ומת אדם אסור בהנאה, ואי משום שהשער מותר, ה"נ שער שור פסולי המוקדשין מותר, ואפ"ה כיון שעיקרו אסור חשיב אין המת שלו, ותירצו דשור ולא אדם אצטריך לעבד ומצרי הקנוי לישראל שנפל לבור דההוא שרי בהנאה, דאין כוונתם דשרי לגמרי בהנאה, וס"ל ג"כ כמ"ש הרשב"א וש"פ שאסור בהנאה מה"ת, ואין דבריהם סותרין למ"ש התוספות בזבחים (דף ע"א) ד"ה ובטריפה, דהוה מחייבנא באדם דחשיב המת שלו' משום עור דשרי בהנאה מדאורייתא, וס"ל דמשום היתר השער לא חשיב המת שלו, דה"נ שפר פסוהמ"ק מותר ואפ"ה כיון שעיקרו אסור חשיב אין המת שלו, דהשער דבר מועט הוא, ודוקא משום העור דשרי בהנאה מה"ת חשיב המת שלו, שהוא עיקר השיווי הנשאר מן המת, דבשר אדם מת לא חזי למידי (ומרוב צרה ורעבון הוא שאכלו בשעת חורבן) וע' כתובות (ד' עט) ובנדרים (דף לח) ר"נ ד"ה את עבדיו, וממעט שור, פסהמ"ק שאין המתה שלו שהעור אסור, וכמ"ש התוס' בזבחים דאתי כמ"ד עור בשריפה, אלא דקשה להו דגם העור שאינו בכלל בשר יאסור דלא גרע מתכריכין כסברת התוס' בסנהדרין, וגם כשנפל לבור ומת מיד הוי כתכריכין כיון שאין עומד ליפשט ממנו העור וכמ"ש, לזה כתבו דמיירי בעבד ומצרי הקנוי לישראל, דבהו שרי העור, דל"ש לומר שהעור בטל להמת כיון שאין דעת האדון להקצות שלא יהנה מעורו לאח"מ, וגם ל"ש ביה כ"כ איסור ניוול כיון שהוא קנין כספו לעולם אף לאח"מ והעור שלו, ודוקא מי שהוא לעצמו נעשה העור כתכריכין, וכ"ז הוא אי נימא דגם במצרי דל"ש כפרה, כ"כ מ"מ יליף דעורו מותר [דיליף האיסור מע"ע דהוי כפרה], א"נ דס"ל דמצרי מותר לגמרי, ועבד שקיבל עליו מצות שרי עורו אח"מ לפי שרשות האדון עליו, שוב ראיתי שכבר כתב כן הגאון המקנה בקדושין ד' נ"ו ד"ה המקדש בערלה [ועמ"ש בספרי אה"ר סי' נ"ב אי כיון דכופר אין משתלם אלא לאח"מ אין מוריש זה הקנס לבניו עמש"ש

] ועפמ"ש יש ליישב דברי התוס' בערכין (דף ד) ד"ה נפשות ולא המת, דאע"ג דאסור בהנאה מה"ת ואינו בדמים סד"א דאיתיה בערכין הואיל ואתרבי מנוול ומוכה שחין דליתיה בדמים, ועמ"ש המל"מ בפי"ד מאבל, דמש"ה לא תירצו התוס' דאצטריך קרא למצרי הנערך שיש לו דמים, משום דאכתי יקשה לר"י דמצרי אינו נערך, ולכאו' קשה לפמ"ש המל"מ בעצמו להוכיח מדברי התוס' בב"ק שכתבו דאצטריך לעבד ולמצרי הקנוי לישראל, דאף כשקיבל עליו מצות שרי בהנאה. דאל"כ היינו מצרי, וא"כ קשה דהא אצטריך קרא לעבד הנערך לכ"ע, ועפמ"ש דכוונת התוס' אינו אלא לענין עורו דלא הוי כתכריכין כיון שקנוי לאדון והאדון לא מבטל ליה, תו י"ל דהוי בפלוגתא, דלשמואל דאמר בנדה (דף מז) לעולם בהם תעבודו לעבודה נתתיו ולא לבושה, וכשבדק באמתיה יהיב לה ד' זוזי דמי בושתה, ה"נ בהפשטת עורו אחר מיתה איכא איסורא משום בזיונא הגם שהוא לתועלת האדון, והדר מבטל ליה והוי כתכריכין ואסור בהנאה, ושפיר כתבו התוס' בערכין, שרצו ליישב גם אליבא דשמואל דממילא גם עורו אח"מ אסור בהנאה והתוס' בב"ק הזכירו בלשונם גם עבד, משום דלרב נחמן בנדה שם דמחליף להו ושניתנו גם לבושה, לא הוי עור עבדו המת כתכריכין משוה דלא מבטל לה, וגם על עבד בעי קרא, ולשמואל בעי קרא למצרי הקנוי לישראל

:

ואין להקשות ע"ז מדקאמר מ"ט אמרו עור האדם שעבדו טמא גזרה שמא יעשה אדם עור אביו ואמו שטיחין [ובפ"ד דידים משנה ו' לפי חיבתן היא טומאתן שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודות] ובעו התוס' להוכיח מזה דעור המת שרי בהנאה מדהוצרכו לגזור טומאה, ומוכח מזה להך תירוצא דתוס' דמה"ת שרי לעשות אביו ואמו שטיחין, וא"כ מכ"ש בעבד ודדוקא לביישם מחיים אסור, דז"א, דהא פשיטא שאסור מה"ת לעשות כן, לפי שחייב בכבוד אביו ואמו גם לאחר מיתה כמבואר בב"מ (דף סב) וע' סנהדרין (דף פה) ובפרש"י שם, וע' סנהדרין (דף מז) רש"י ד"ה על מטה של חבלים, ובודאי לא גזרו וחששו בשביל תקנת מי שאינו עושה מעשה עמך שאינו חייב בכבודם. וליכא למימר דכיון דכיבוד משל אב כמ"ש בקדושין (ד' לב) אינו, חייב בכבודו במקום הפסד שיפסיד הבן הנאת עורו, דז"א, שהוא לא ירש אלא ממונו ולא עור וגוף אביו, דבודאי לא ניחא ליה להמת שיבזהו וע' חולין (דף יא) ובסנהדרין (דף מה) משום דמנוול, ומה שטמאו חכמים העור היינו לסייג והרחקה שלא יבא לידי האיסור החמור הזה, והקשו התוס' שגם בלא טומאה יש סייג וגדר להרחיק מן האיסור, כיון שאסור אף ליהנות ממנו מה"ת, וא"כ בלא"ה יתרחק ממנו ולא יגע בו, ותירצו חד תירוצא דהנאת העור שרי מה"ת, ושפיר י"ל כמ"ש דלשמואל גם עור עבדו אסור בהנאה אח"מ כיון שאסור להפשיטו והוי כתכריכין דמבטל ליה, ואין להקשות דאכתי למה לא תירצו התוס' בערכין דאצטריך נפשות למעט המת לעבד שיש לו דמים דמי שערו שאין בזה משום ניוול שדרך לגוז המת וכמ"ש, די"ל דס"ל להתוס' דכיון דלא נחשב שערו כגוף המת א"צ נפשות למעט המת כיון שאין לו דמים והשער הוא שיש לו דמים, והשער הוא דבר נבדל מן האדם ולא הוי ס"ד לומר שיהא בכלל ערכין כיון שאינו בכלל נפש וגוף האדם, וגם ע' ערכין (דף כ):

ח), ומ"ש כת"ר ליישב דברי הרמב"ם בפי' המשנה בערכין שם שכתב וז"ל וזה מה שאמרו נהנים בשערה ע"מ שתאמר בעודה בחיים תנו שערי לפלונית לפי שהוא מובדל ממנה כאילו אמרה לתת שום דבר ממה שיש לה אבל אם נהרגה ולא אמרה כלום שערה אסור בהנאה, ותמהו עליו דלא אתי לא כאוקימתא דרב ולא כאוקימתא דרנב"י, דלרב דוקא בפאה נכרית מהני כי אמרה תנו להתיר בהנאה, ולרנב"י מותר גם כי לא אמרה תנו, משום דמיתתה אוסרתה ושער לאו בר מיתה הוא שאין עשוי להשתנות, וכתב כ"ת ליישב עפמ"ש בנזיר (דף נא) בעי חזקיה שערו העומד לגלח צפורן העומד לגזוז מהו מי אמרינן כל העומד לגזז כגזוז דמי או דלמא השתא מיהו הא מחוברין, וא"כ הא דפריך הש"ס בערכין אילו אמרה תנו ידי לבתי מי יהבינן לה, ולא מתרץ דכיון שאמרה תנו שערי לבתי הו"ל השער עומד ליגזז וכגזוז דמי ובפרט שניטל השער אח"כ, ומש"ה לא נאסר שערה, ע"כ קאי הסוגיא לפום מ"ד דלאו כגזוז דמי, משא"כ לפום דקיי"ל כגזוז דמי, ממילא כשאמרה תנו שערי לבתי מותר בהנאה עכ"ד:

ע"ז אשיבו דלדעתי ההיא דערכין לא דמיא לההיא דנזיר שם, דשאני התם דשער המת אינו מטמא אלא בשעת חיבורן למת, ומש"ה בעי אי שערו העומד לגלח כגזוז דמי וכאילו כבר נגזז ונתלש מן המת, משא"כ לענין איסור הנאה דגם שער המת שנתלש נגזז ממנו אסור בהנאה אליבא דרב, ודוקא אם כבר נגזז השער קודם שמת אין המיתה אוסרת השער התלוש מכבר והכא שאמרה תנו שערי לבתי, היינו שיגוזו אותה לאחר מיתה ולא שיגוזו אותה מחיים, דא"כ היו יכולין לגוז שערה קודם הריגה, שאז בודאי יהא שערה מותר, אלא שאין רצונה שיגוזו אותה מקודם וע' נזיר דף כ"ח וסוטה דף ח), או כדי שלא להמתין ולענות הדין עד שיגוזו אותה, כיון שכבר נגמר דינה, דמש"ה אין ממתינין לה עד שתלד, ודוקא ישבה על המשבר ממתינין, דכיון דעקר גופא אחרינא הוא, וכיון שאינה עומדת לגוז מחיים אלא לאח"מ שכבר נאסר השער, לא מהני מידי מה שעומד ליגזו אח"כ, וגם עמ"ש התוס' בב"ק (דף עו) ד"ה כל העומד, דכיון דל"א כזרוק דמי פר שיתקבל בכוס דמצוה להמתין מלזרוק עד שיתקבל כל דם הנפש, הלכך בגמר השחיטה שעדיין לא נתקבל כל הדם ל"א כזרוק דמי, וכ"כ הח"ס יו"ד (תשו' קצ"ה) ע"ד כלות שטובלות ושערותיהן ארוכות ועתידין לקוץ אחר בעילת מצוה, דלא הוי חציצה משום שעומד לקוץ, דכיון שאינו עומד להקצץ בשעת טבילה עד אחר בעילת מצוה ל"א כל העומד כו' יע"ש, ועמ"ש בזה בספרי (סימן יח) בההיא דחציו עבד וחציו בן חורין, וכן בההיא דסוכה (דף לה)] ובאה"ע (סי' קכד) ובדברי התומים (סי' סו) אי זרעים דעומר דא"א לקוצרו קודם העומר לא הוי כקצר, וההיא דמנחות (דף ה)] ופשיטא דל"ש לומר שכשעומד לגוז אחר הריגה יחשב כמו שנגזז מחיים, ושפיר. אתא הא דפריך הש"ס אילו אמרה תנו ידי לבתי מי יהבינן לה, אליבא דכ"ע, כיון דלא חשיב כמו שנגזז השער מחיים, ובלא"ה לא יתכן לומר כן, דהא בנזיר שם הוי זה בעיא דלא איפשטא, וכן פסק הרמב"ם פ"ג מטומאת מת הלכה י"ג דשערו העומד להגזז יש בהן ספק אי כגזוזין דמיין לפיכך הנוגע בהן הרי הוא ספק טמא, וא"כ ה"נ כיון דמת אסור מה"ת בהנאה, יש להחמיר גם בעומד ליגזז, דהוי ספק איסור של תורה:

והנה הגרע"א העיר שם מהא דאמר בגיטין (דף לט) לימא כתנאי המקדיש את עבדו אין מועלין בו רשב"ג אומר מועלין בשערו כו' דכ"ע עבדא כמקרקעי דמי והכא בשערו העומד ליגזז קמפלגי מ"ס כגזוז דמי ומ"ם לאו כגזוז דמי כו' אפי' תימא ר"מ ע"כ לא קאמר ר"מ אלא בענבים דכמה דקיימין מיכחש כחישי אבל הכא כמה דקאי אשבוחי משבח, וכתב כ"ת די"ל דבמת שאני לפי שאין לו מהשבח כלום, זה אינו מספיק בישוב הקושיא, דהא פרש"י דשערו העומד לגזז קודם מיתה כגון שהכביד עליו שערו כגזוז דמי, וקודם מיתה הא כמה דקאי אשבוחי משבח, ודוחק לומר דמשום דקודם רגע המיתה שהוא גוסס אינו משביח לו ומ"מ מרגיש בכובד השער הוי כגזוז, וכהא דיבמות (ד' עט) אין לך אשה שכשרה ליבם שלא נעשה בעלה ס"ח שעה א' קודם למיתתו, (וכל מת עומד לגוז כמ"ש ברמב"ם ויו"ד סי' שנ"ב שגוזזין שערו,) אמנם לענ"ד מיושב בפשוט, דשאני התם בגיטין בעבד שרשות רבו עליו, ומש"ה גם שערו שעומד ליגזז שהכביד עליו שערו, לאו כגזוז דמי, משום דכל כמה דקאי אשבוחי משבח ולא יניחנו האדון לגוז כדי שישביח שערו, ומש"ה המקדיש את עבדו אין מועלין בשערו דלאו כגזוז דמי והוי כמחובר, משא"כ בנזיר דמיירי במת דעלמא באדם בן חורין שעומד להגזז כשהכביד עליו שערו, שלא יצער עצמו בשביל שבח השער, מש"ה כגזוז דמי, ועוד יש ליישב בכמה אופנים, והנה עפמ"ש למעלה י"ל שאין מ"ש הרמב"ם בפה"מ סותר למ"ש פי"ד מאבל, דשאני נהרגה במב"ד שאין להם כפרה עד אחר קבורה ולא דמי לאחר זריקה וכמ"ש, אמנם בפי"ב מסנהדרין כתב דכל אשה שתהרג מותר ליהנות בשערה:

ט) ויש מקום להוכיח דעור המת מותר בהנאה, מהא דאמר בבכורות (דף יב) המפריש פדיון פט"ח ומת ר"א אומר חייבין באחריותו כחמש סלעים של בן וקאמר ר"י מ"ט דר"א דכתיב אך פדה תפדה וגו' מה בכור אדם חייב באחריותו אף בכור בהמה טמאה חייב באחריותו, א"ל אביי אי מה בכור אדם מותר בהנאה אף בכור בהמה טמאה מותר, וכ"ת הכי נמי והתנן מת פט"ח ר"א אומר יקבר מאי יקבר לאו דאסור בהנאה, לא יקבר כבכור אדם, אנא אדה בכור הוא דבעי קבורה פשוט לא בעי קבורה כו', וקשה דנימא דכמו"כ אסור בהנאה לאחר מיתה דומיא דבכור אדם, ואין לומר דשפיר פריך מאי יקבר לאו דאסור בהנאה, דכיון דבכור אדם מותר בהנאה קודם פדיונו, ומה שאסור בהנאה אחר מיתה הוא ככל אדם ולא משום קדושת בכורה, אין להקיש לזה בהמת בכור טמאה, וכדפריך אלא אדם בכור הוא דבעי קבורה כו', ודכיון שגם פשוט בעי קבורה, אין חיוב הקבורה מטעם קדושת בכורה אלא לפי שהוא אדם, ולא הוקש בכור בהמה טמאה לבכור אדם אלא לענין מה שהוא באדם מצד קדושת בכורה, ולא למה שהוא כל אדם אף כשאין לו קדושה, דאכתי יקשה להס"ד דמשני לא יקבר כבכור אדם, וס"ד שהוקש לבכור אדם אף בדבר הנוהג גם באדם פשוט, ואמאי לא הוה ניחא ליה לומר ג"כ שאסור בהנאה כבכור אדם, דמת אדם אסור בהנאה, ומוכת מזה דעור מת אדם מותר בהנאה, ופריך מדיקבר ואף עורו אסור בהנאה ולא דמי לבכור אדם שמותר עירו בהנאה גם אח"מ, והגם דיליף עריפה עריפה מע"ע, וא"כ יהא עורו מותר, י"ל דכיון דהשתא ס"ל דאסור בהנאה מחיים, ומש"ה צריך להפריש טלה לאפקועי איסוריה דספק פט"ח, ה"נ י"ל דאף עורו אסור, ודחי לא יקבר כבכור אדם, ולעולם מותר עורו בהנאה אחר מיתה:

והמל"מ בענין המומיא הנ"ל, הביא מ"ש בס' יראים דהלכה כרשב"י דכנענים אין מטמאין וכיון שאין מטמאין באהל אף במגע ומשא לא מטמא, ובהגהות מיימוני חונק דהא מבואר בש"ס ביבמות (ד' סא) דנהי דמעטינהו קרא מאהל ממגע ומשא לא מעטינהו, והמל"מ תירץ דדוקא לענין טומאת מקדש וקדשיו מטמאין באהל אבל כהן אינו מוזהר אפי' על מגעם ומשאם, וכדברי המל"מ מפורש להדיא בנימוקי ב"מ (ד' קיד) שהביא בשם ס' יראים דכיון שכנענים אין מטמאין באהל אין טומאתן אלא כטומאת נבלה ואין כהן מוזהר עליהן, וכ"כ חד מרבותינו הראשונים בס' האשכול הלכות טומאת כהנים וז"ל ויש שהוסיף דאע"ג דמסיק רבינא דלא מעטינהו קרא ממגע ומשא מ"מ אין הכהן מוזהר עליהם וטומאתן כטומאת נבלה, ול"נ דא"כ לא הוו מחמרי רבנן במדורת הכנענים אפי' בספק ובארץ עמים ותו הרי אמרו נזיר שמשון מטמא למתים דכתיב ויך מהם אלף כו', הרי להדיא דדעת היראים הוי דמטמא אלא שאין כהן מוזהר מליהן, (ולפמ"ש בר"ה ד' ט"ז ועמ"ש התוס' ריש חולין י"ל דמ"מ איסורא איכא):

ועמ"ש הקצה"ח (סי' ת') ובטעה"מ פ"ה מאישות, והביאו מ"ש בבדק הבית יו"ד (סי' שמט) בשם תשו' הרשב"א דאס"ד דמת כנעני לא מתסר בהנאה א"כ יי"נ דאסור בהנאה מנלן דאי משום דאיתקש לזבח וזבח למת ההיא מת גופיה מנלן דמת ישראל קאמר, והקשה הקצה"ח בהא דתניא אר"י בן בתירה מנין לתקרובת ע"ג שמטמאה באהל שנא' ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת מטמא באהל כו' והאי מת מנלן דמתי ישראל קאמר, וצ"ל דס"ל לריב"ב דקברי ע"ג נמי מטמא באהל, ומתרצי בזה קושיית התוס' בחולין (ד' יג) שהוכיחו דרבנן דריב"ב נמי ס"ל היקשא דזבחי מתים לענין איסור הנאה ולענין טומאת מגע ומשא, מדקאמר בפסחים (ד' עב) השוחט בשבת בחוץ לע"ג חייב ג' חטאות מאי תיקן, דלא מצית אמרת תיקן להוציא מידי נבלה דהא אית ליה טומאה מכח תקרובת ע"ג ומוכח דאיכא טומאה מדאורייתא, ומשמע דאפי' לרבנן דריב"ב מיירי, והקשו התוס' דא"כ אמאי לא דרשי נמי לענין טומאת אהל, וכתבו לתרץ דלפ"ז י"ל דס"ל לרבנן דריב"ב דקברי כותים אין מטמאין באהל אלא במו"מ, ודי"ל רבינא בפסחים לטעמי' ביבמות:

ולענ"ד ז"א, דריב"ב מצי אתי שפיר אף כרשב"י, משום דריב"ב ס"ל דתקרובת ע"ג מטמאה באהל מן התורם ודאיתקש למת

מה"ת וכמ"ש התוס', ומש"ה מקיש למת ישראל לחומרא, דכל היכי שיש לספק בכוונת ההיקש אזלינן במידי דאורייתא לחומרא, ומ"ש הרשב"א דאס"ד דמת כנעני לא מתסר בהנאה יי"נ דאסור בהנאה מנלן דדלמא למת כנעני איתקש, והוצרך ליישב משום דא"כ היקשא למה לי, היינו משום דהרשב"א אזיל לטעמיה שכתב בחידושיו בקדושין (דף נח) דתקרובת ע"ג אינה אסורה בהנאה אלא מדרבנן, דהא דיליף מדכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים אסמכתא מדרבנן היא, וממילא כדאיכא להקיש לקולא ולחומרא לקולא מקשינן, כדקאמר בשבת (ד' פג) טומאת ע"ג דרבנן היא וקולא וחומרא לקולא מקשינן כו', וכיון שיש לנו לספק בכוונת ההיקש י"ל דאיתקש למת כנעני ולקולא, וכ"ז היינו לרבנן דריב"ב, משא"כ לריב"ב דס"ל דהיקש למת היינו מה"ת, שפיר אתי גם אליבא דרשב"י [וא"כ לא יתכן לומר מה שכתבו בההיא דפסחים שם], ואם נימא לחלק במת מצרי בין קודם קבורה לאחר קבורה, ומשום דקודם קבורה לא נעשית מצותה ולא מצי יליף מקרא דוערפו, ממילא הכא דכתיב ויאכלו זבחי מתים דמשמע שהוקש למת קודם קבורה ע"כ הוקש, למת ישראל, משום דאלת"ה היקשא למאי אתי, כיון שמותר גם בהנאה, וא"כ בלא"ה שפיר יליף שמטמא באהל, וגם לפמ"ש דמת מצרי אסור בהנאה כמת ישראל גם קודם קבורה, אכתי מיושב ההיא דריב"ב כמ"ש, ויש עוד להאריך ולבאר לדינא ע"ד חקירת המנ"מ בענין המומיען, אולם לא הרשני כעת עדיין לצרפם ולהבחינם במאזני העיון, ולעשות רצון מעכ"ת חפצתי להשיבהו בקדימה על יקרת דבריו בחד"ת:

יתענג על רוב שלום כנפש ידידו הדו"ש והצלחתו אליהו באאמ"ו

הרב הגאון ר' נפתלי הירץ שליט"א קלאצקי:

תוכן העניינים

אמרי שפר קלצקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה