אור ברסלב

אמרי שפר קלצקין· רבי אליהו קלצ'קין

סימן ג

סימן ב

כ"ה מר"ח תרמ"ח כבוד ידידי הרב הגאון וכו' מו"ה בנימין בישקא נ"י אבד"ק קנישין וכעת בטרעסטינא.

קבלתי יקרת מכתבו והיה לי לשעשועים והנני בזה למלאות את חפץ כתר"ה להשיבהו דבר בעז"ה. בדבר מ"ש כתר"ה על מה שביארתי בספרי אבן הראשה (סי' נג) לבאר הא דקאמר בתמורה (דף יא) דמודה ר"י דפשטה קדושה בכולה בדבר שעושה אותה נבילה כגון הירך וחלל שלה וכן פרש"י שם, ובבכורות (דף ג) פרש"י דדבר שעושה אותה נבילה היינו כשיש לו חלק בושט או בגרגרת של הבהמה, די"ל דמש"ה בתמורה לא פירש כן משום דהתם מיירי לענין הקדש דפשטה קדושה בכולה דממילא לפרש"י בגיטין (דף יב) דאין הקדש חל על פחות מש"פ לא חל ההקדש כשמקדיש קנה או ושט שאינו ש"פ, ותמה מעכ"ת דהא מפורש בכריתות (דף י) בהא דמכאן אתה למד לעשירית האיפה בפרוטה דפריך אי מיולדת יליף א"כ נכי ריבעא דפרוטה הוי ומשני משום דלאו אורח ארעא לאתויי פחות מפרוטה למקום ומוכח שחל הקדש על פחות מפרוטה,, וההכרח לומר דבקדושת הגוף דלאו מכח דמים בא הקדושה לא משגחינן בשיווי דמים וכמ"ש התוס' בכריתות (דף יג) דבקדה"ג מעל אף דלא שוה מידי ובק"ד בעי שיהא ש"פ, וא"כ נסתר מ"ש ליישב הסוגיא דתמורה, דהתם הא מיירי בקדושת מזבח דפשטה קדושה בכולה והויא כולה עולה וא"כ חל אף בפחות מש"פ עכ"ד:

ראשית דבר הנני להשיבו דמהא דפרש"י בכריתות (דף כג) בהא דפריך והא יש אוכל אכילה אחת דקתני ביה נותר ופרש"י וקתני אשם מעילות אלמא איכא נותר ש"פ א"ל ההוא בגסה פרש"י אכילה גסה שאכל הרבה ואע"ג דאיסור הנאה הוא כשאר כל הקדשים האסורין בהנאה שמועלין בהן דהאי נמי חזי לגבוה שאם עלו לא ירד, מבואר דלא ס"ל לפרש"י לחלק דבקדה"ג מעל הגם דלא שוה מידי, וס"ל דמה שמועלין היינו משום דהאי נמי חזי לגבוה כו'. ועמ"ש הח"ס חלק או"ח תשו' ק"פ דהתוס' שחילקו בין קדשי בד"ה לקדשי מזבח נמי כוונתם דכיון שאם עלה לא ירד יש בו שיווי פרוטה, ותמה דהא עכ"פ לכתחלה אסור להקריבו ולא שוה מידי, ובחולין (דף ד) כתב רש"י דאי נימא שהדמים מותרין כשמכרם אח"כ מצינו דמים לחמץ בפסח וכתבו התוס' שאין זה דיוקא דאפי' יהי' הדמים מותרין כשמכרן מ"מ כיון דלכתחלה אסור למכור לאו בר דמים הוא, וכתב די"ל דבקדשי מזבח סגי בכזית בלא פרוטה והיינו דמחלק בין גסה לדקה, ודכיון דעכ"פ אם עלה לא ירד אכתי שם קדשי מזבח עליו והיינו נמי דמחלק בין ימות החמה לימות הגשמים דכשהוא סרוח פקע מיניה שם אכילת מזבח עכ"ד. והשתא לפום דפרש"י שם בד"ה בימות החמה מסרחת בשר נותר ולא שויא אכילת דקה פרוטה, מבואר דס"ל דגם בקדשי מזבח צריך שיהא ש"פ והגם שלכתחלה אסור להקריבו הוי בר דמים כיון שאם עלה לא ירד, וכשיטתו בחולין שם, וגם לשיטת התוס' י"ל דשאני מעילה שמועלין בכל הקדשים האסורין בהנאה וכל דחזי לגבוה שאם עלה לא ירד מועלין בו כל שיש בה ש"פ להדיוט לולא האיסור, ודוקא היכי שצריך שיהא בר דמים ממש למכור לא נחשב בר דמים כשאסור למכור לכתחלה, משא"כ הכא דבלא"ה לא חזי השתא להדיוט מועלין היכא שאם עלה לא ירד ושוה פרוטה אלמלי האיסור, ומיושב פשטות לשון הסוגיא שצריך שיהא ש"פ, וא"צ לדחוק ולפרש דהשתא לאו מטעם ש"פ קאתינן עלה אלא כדי שיהא כזית, ועכ"פ מבואר מפרש"י דלא ס"ל לחלק בזה בין קדשי מזבח לק"ד:

ב) ומה שהביא מעכ"ת מההיא דכריתות כבר הביאו מזה הגאונים האחרונים, ולע"ד י"ל דשפיר קאמר הש"ס דכיון דחס רחמנא עליה דדלי דלות כו' היה עולה לפי החשבון נכי רבעא דפרוטה והו"ל לומר דגזה"כ שיחול ההקדש לענין זה על פחות מש"פ, ואפשר דממילא הוי ילפי' מזה שחל הקדש על פחות מש"פ, והוצרך הש"ס לומר דלאו אורח ארעא לאתויי פחות מפרוטה למקום וא"א לומר דהוי פחות מפרוטה שהוא גנאי למקום וממילא הדר י"ל שאין הקדש חל על פחות מש"פ כיון שאין בזה שום שיווי ממון, וגם דהכא יליף ממ"ש כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש וגו' ובעלמא אין נתינה פחות מש"פ ועמ"ש התוס' פסחים (דף לב) ובגיטין (דף כ) ובמנחות (דף ס), ובב"מ (דף מז) ד"ה קונים בכלי כתבו וז"ל אבל נתינת מנעל הוא לרעהו ולא נתינת ממון וכן ונתן בידה דגט הוי נתינת גט ולא נתינת ממון כו' וגבי סיכה דכתיב אשר יתן ואיכא למ"ד דהוי בכל שהוא אע"ג דמעילה היא היינו משום דכתיב סיכה דמשמע בכל שהו עכ"ל, ושפיר י"ל דהכא דכתיב כל אשר יתן ממנו לה' היינו דוקא בנתינה חשובה דהוי ש"פ, וגם אי לא נימא לדייק הכי אכתי י"ל דכיון דסבר ר"י דממנו לה' ולא כולו לה' אלא דמודה דפשטה קדושה בכולה כשהקדיש דבר שהנשמה תלויה בו, כשהקדיש דבר שאין ש"פ ואין בו שיווי ממון לא חשיב שיתפוס עי"ז קדושה בכולה, גם דכיון דקאמר דלאו אורח ארעא לאתויי פחות מפרוטה למקום י"ל שאסור להקדיש פחות מש"פ למזבח שהוא גנאי למקום וע' תמורה (דף ז) השתא דאמור טעמא דבע"מ דלקי משום דבזיא מילתייהו כו', והקריבהו נא לפחתך וגו', והכא ליכא קרא שקדוש כמו בבע"מ, וא"כ י"ל דכשהקדיש ושט פחות מש"פ לא חל ההקדש בפרט לענין שיתפוס קדושה בכולה, ובפרט דלא מוכח מידי מההיא דכריתות וכמ"ש, ומש"ה הקשו התוס' ב בגיטין על פרש"י דליתני נמי דאין הקדש כו' שלא הי' צריך לבאר ולהאריך בלשון דהיינו דוקא ק"ד, ועמ"ש התוס' בשבת (דף כה) גבי תתן לו ולא לאורו דאין נתינה פחות מש"פ, ועמ"ש הנוד"ב מהד"ת חלק יו"ד (תשו' רא) וא"כ לשון אשר יתן ממנו לה' הוי ש"פ דוקא, וע' בשבועות (דף כה) דפריך והאיכא הקדש ומשני דהקדש נמי בעיא שיעורא דש"פ הרי דמפרש הש"ס למשנה דכריתות דהוי דוקא ש"פ, וא"כ עכצ"ל בכוונת התו"י כמ"ש, ועמ"ש הנו"ב מהד"ת חלק אה"ע תשו' קמ"א בההיא דר"פ גיד הנשה דלא מוקי בגיד שאין בו כזית ואינו ש"פ דליכא משום מעילה הגם דהוי קדוה"ג [ועמ"ש הרשב"א בגיטין (דף לה) להוכיח מהא דקאמר בשבועות שם, דשבועה חיילה על פחות מש"פ, ולכאו' י"ל בההיא דגיטין שנענשה משום דאשתרש לה מקום דינר, דכשאינו ש"פ אינו נחשב הנאה לענין שתיענש בשוגג, וע' בירושלמי פ"ז דכתובות הלכה א' ויעשו אותה כפועל שאינו ש"פ הדא אמרה שאין עושין אותה כפועל שאינו ש"פ וע"ש בפ"מ דתו לא הוי כפורע חובו מדמי שביעית, ובפי' הר"א פולדא בירושלמי פ"ג דמעשרות קאמר דפועל שאינו יפה למלאכתו ש"פ יחייב במעשר לפי שאינו אוכל ד"ת והו"ל כמתנה והוי כלוקח וגמר מלאכה, ומוכח דלא חשיב פועל כשאינו ש"פ, וע' נה"מ סי' כ"ח דבקדה"ג א"צ שיווי ממון וכבר כ' כן הת"י בכריתות]:

וע' ב"ק (דף מה) שור שהמית כו' הקדישו אינו מוקדש והקשה מזה בח"ס עמ"ש התוס' בחולין (דף קמ) דצ"ע בבהמת עיר הנדחת אם עבר והקדישה והקריבה אם הוא קרבן כשר וכתבו ליישב דשאני נוגח שפסול למזבח ואינו אלא לקדושת בדק הבית משא"כ קדשי מזבח וכמ"ש בקצה"ח (סי' קיז) דקדושת הגוף חל גם על דבר שאינו ברשותו וה"ה נמי גבי איסורי הנאה, ויש להקשות בזה מהא דקאמר בב"מ (דף ו) גבי מסותא דהוי קדושת בד"ה לפשוט ממתני' דספק בכורות עמש"ש, והא דלא אמר דה"ה שחל קדה"ג בדבר שאינו שלו, י"ל דדוקא לענין דבר שאין ברשותו שייך לחלק בין ק"ד לקדשי מזבח משום דקדשי מזבח כל היכא דאיתה בי גזא דרחמנא איתה כמ"ש בחולין (דף קלט) ומש"ה תופס וחל ההקדש משום דע"י ההקדש נעשה מיד כדבר העומד ברשותו, וכעין מ"ש גיטה וידה באין כאחד, משא"כ קדשי בד"ה דלא אמרי' בהו סברת כל היכא דאיתה כו' כמפורש בחולין שם, אבל לענין דבר שאינו שלו אין סברא לחלק בין ק"ד לקדה"ג ושפיר יליף מאיש כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו כו' דה"ה קדה"ג אין מקדיש דבר שאין שלו, גם דשפיר קאמר בב"ק (דף סח) אילמא לפני יאוש מי קדוש כו' מה ביתו שלו אף כל שלו, לפמ"ש בקצה"ח דהיינו לפום דמוקי ר"ל לקמן (דף עו) דמיירי בשוחט בעלי מומין מעיקרן דהוו קדושת דמים, ובמק"א כתבתי ליישב בזה הא דאצטריך דרשא דאדם כי יקריב מכם אמר רחמנא והאי לאו דידיה הוא וע' תוס' חולין (דף ה) ד"ה מכם, דלפ"ז אצטריך מיעוטא לקדה"ג:

ובההיא דכריתות (דף י) יש שהעירו די"ל שיוכל להקדיש בהדה מידי ושיהא ביחד ש"פ, וז"א דהא קאמר בדין הוא דחס רחמנא עליה דדלי דלות, ואם יצטרך שיהא ביחד ש"פ אין כ"כ תועלת בזה והגם דלפמ"ש האחרונים שיכול להקדיש ע"י שליח אפשר שיקדיש ביחד עם ש"פ של שולחיו, לא משמע כן בלשון הגמ', וכן מ"ש האחרונים לחלק בין קדושת כלי לקדושת פה, צ"ע דקודם שקדוש בכלי צריך שיקדיש בפה (ובד' תוס' בגיטין דלפרש"י אין הקדש על פחות מש"פ, יש שהקשו דהא י"ל דהיינו משום דחוב שכר פעולה אינו בפחות מש"פ ומ"מ יכול להקדיש כשיש כדי ש"פ לפמ"ש הרז"ה בב"ק (דף לו), וז"א דהתם טעמא לפי שא"צ להזדקק להוציא ממנו לפי שאינו מסרב ליתן, וא"כ ה"ה שיוכל להקדיש חוב פחות מש"פ, גם דשכר פעולה עדיף מחוב בעלמא וזכה גם בפחות מש"פ וע' ב"מ דף צו]:

ג) וגם אי יהיבנא לכת"ר דדוקא בקדושת דמים פרש"י כן, אכתי י"ל כמ"ש דמש"ה פרש"י כגון הירך וחלל שלה ולא הושט שפעמים שאינו ש"פ, דהכא אינו מקדישה כולה שתקדש הבהמה מיד קדושת הגוף, ומקדיש רק אבר אחד ואי לא פשטה קדושה בכולה מחוסר עדיין מעשה מכירה שתימכר לצרכי עולות, וכפי מה שהיא אינה קדושה עדיין קדה"ג אלא דדמי אותה אבר אינם חולין הדר י"ל דבעי שיווי דמים כמו בקדושת דמים, דהא כבר נחתינן לשיווי דמים שדמי אותה אבר לא יהא חולין ושאני היכא שקדושה כולה מיד קדה"ג, והגם דכדפשטה קדושה בכולה הוי קדה"ג, מ"מ לא פשטה קדושה בכולה אלא היכא שגם בל"ז בודאי תופס הקדושה על אותו האבר, וגם אי נימא דזה חשוב קדה"ג לגמרי מ"מ י"ל כמ"ש דמש"ה פרש"י כן, דהא בעי רבא הקדיש אבר לדמיו מהו דתיחות לה קדוה"ג, וכן איתא להך איבעיא אליבא דר' יהודה בדבר שעושה אותה נבילה דפשטה קדושה בכולה, והגם דפרש"י כן אליבא דר' יוסי, כבר כתב הלח"מ (פ"ה מערכין הלכה יד) דה"ה דמיבעי לרבנן באבר שהנשמה תלויה בו כדמוכח בערכין (דף ה) דגם לרבנן איכא לאיבעיא דהקדיש אבר לדמיו, אלא דמשום דנקט רבא בלשונו הקדיש אבר דמשמע דאפי' כשאין הנשמה תלויה בו נקט לאיבעיא אליבא דר' יוסי ע"ש, ומש"ה נקט ירך וחלל דהוי ש"פ דבזה שייכה ג"כ איבעיא דהקדיש אבר לדמיו כו':

ד) ומ"ש כת"ר לתמוה אי נימא לפרש דברי פרש"י סוכה (דף כז ודף לה), דממון שאינו ש"פ לא הוי לכם, דא"כ יקשה איך אנו יוצאין ידי חובתינו בנטילת ערבה המצויה בינינו ואינה ש"פ ואיך י"ח כזית מצה בפסח דבעי נמי מצתכם ובודאי אינו ש"פ, והביא מ"ש בשע"ת ה' פסח סי' תפ"ב דאין כוונת פרש"י לומר דלענין שיהא קרוי לכם ש"פ בעינן, דהא לא מצינו בשום מקום שצריך שיהא ש"פ בהכזית מצה, אלא דכוונתו דכל דליכא פרוטה על חלקו, א"כ המקום שהוא יושב עליו שהוא שוה יותר אינו שלו רק הרבה שותפין יש להם חלק במקום הזה והם משאילים חלקם זה לזה עכ"ד, לענ"ד שפיר מיושב לשון פרש"י דכיון שאינו ש"פ לאו שלכם הוא ומ"מ י"ח כזית מצה בפסח הגם שאינו ש"פ משום דגבי מצה לא כתיב מצתכם אלא דיליף לחם לחם כתיב הכא לחם עוני וכתיב התם והיה באכלכם מלחם הארץ מה להלן משלכם ולא משל מעשר כו' ועמ"ש הש"א (סי' צד) להקשות עמ"ש הרא"ש דה"ה לענין גזל איכא למילף מינה שאינו יוצא י"ח מצה דלאו שלכם הוא, דהא בחלה גופה כל גזל חייב בחלה כמ"ש בב"ק (דף צד) ולא מיפסלה מצה של גזל אלא משום דהוי מהב"ב כמ"ש בירושלמי [ותירצו בזה קושיית התוס' דבעי קרא דאין יוצא י"ח מצה בטבל, ותיפוק ליה דבעי מצה משלכם, די"ל דכיון דיליף מקרא דשל שותפין חייבין בחלה, ה"ה גבי מצה, ולא נתמעטה אלא מצת מע"ש דהוי לר"מ ממון גבוה], וי"ל דמש"ה א"צ שיהא ש"פ כיון דלא כתיב מצתכם אלא שהוקש לחלה ובחלה גופה א"צ שיהא שלו ממש, משא"כ גבי לולב וסוכה דכתיב ולקחתם לכם משלכם ותעשה לך משלך צריך שיהא בו ש"פ שנחשב הלקיחה והעשייה משלך, ועכ"פ י"ל כן לשיטת פרש"י [גם אי לא ס"ל שצריך שיהא ש"פ בשום מקום וע' קדושין דף יב], ועמ"ש הרשב"א בסוכה (דף לה) ד"ה אלא מצה, דבירוש' פסלי מצה גזולה משום דאתיא לחם לחם מחלה משום דה"ל מצה"ב דקנייה ביאוש וש"ר של מצוה, ובגמ' דילן לא אדכרו הא דסברי כמ"ש בכתובות (דף ל) דמכי לעסיה בפומיה קני כו', ובמק"א כתבתי ליישב ד' הרא"ש והרשב"א ואכ"מ:

ה) וכן מערבה לק"מ דהאמרי' במעילה (דף יג) ערבה לא נהנין ולא מועלין [משמע מזה דשל מקדש ש"פ] ראב"צ אומר נוהגין היו הזקנים שנהנין ממנו בלולביהן וכתבו התוס' דקסבר מצות לאו ליהנות ניתנו, וכבר הקשה בחידושי ח"ס פ' לולב הגזול (דף לה) דהא עכ"פ אסור בהנאה, ולפמ"ש התוס' כ"ע מודים בלולב וערבה שאינו עומד לאכילה דבעי דין ממין, ותירץ דלמ"ד דנפקא ליה מדכתיב ערבי אחד ללולב ואחד למקדש א"כ אותה של מקדש נמי בעי לכם ומ"מ אותו איסור הנאה אינו מפסיד למקדש, וכיון דבחד תיבה מפיק מקדש ולולב מדכתיב ערבי מש"ה יוצא בה נמי י"ח לולב עכ"ד, וא"כ י"ל דגלי קרא דגבי ערבה א"צ שיהא דין ממון כיון שיוצאין בה אף כשאסורה בהנאה ומש"ה נמי א"צ שיהא ש"פ, ומש"ה הוצרך רש"י לפרש גבי ערבה גזולה דפסולה ללולב דלכם אכולהו קאי, דהגם שא"צ שתהא ש"פ והא דמשמע מולקחתם לכם שיהא שלכם שיהא ש"פ לא קאי על ערבה [דלא משכחת שתהא ש"פ דא"צ שיהא בה דין ממון, מ"מ כשהיא גזולה פסולה שאינה שלכם, וי"ל ג"כ דגם בלא ילפותא דהיקש ערבה של לולב לשל מקדש נהנין ממנו בלולביהן וא"צ שיהא בו דין ממון משום דלא משכחת בערבה דין ממון לפרש"י כיון דלעולם אינה ש"פ, וגם אי נימא דמשכחת שתהא ש"פ י"ל כמ"ש דכיון דמקיש לשל מקדש א"צ שיהא בה דין ממון, וגם אי נפרש כוונת פרש"י דדוקא כשהוא של כל ישראל אי לא מטי ש"פ לכל חד לא מיחשב שלך אכתי מבואר מלשון פרש"י דפחות מש"פ לא חשיב ממון, וכן מבואר מלשון פרש"י גבי אתרוג של ערלה דגם אם נפרש כוונת פרש"י דדוקא משום דהוי א"ה ואין יכול למוכרו לא חשיב שלכם הגם שיכול ליהנות מאפרו, אכתי מפורש בלשון פרש"י דפחות מש"פ לא חשיב ממון, ואם לא נפרש כן יהא מיותר הא דנקיט בלשונו שאינו ש"פ [היינו דאפרו אינו ש"פ], ובחידושי ביארתי מ"ש הש"ס אמאי הרי מסיקה כו', די"ל דכשאינו א"ה חשיב שלכם גם כשאין ש"פ, ואין להקשות הא דלא קאמר הש"ס דאיכא בינייהו כשאינו ש"פ, דלמ"ד לפי שאין בו היתר אכילה הרי יש בו היתר אכילה ולמ"ד לפי שאין בו דין ממון הא אין בו דין ממון וזה הוי אליבא דכ"ע גם אליבא דר"מ, דלק"מ דכיון דגבי לולב ואינך דלית בהו אכילה לכ"ע בעי דין ממון, תו ליכא נפקותא אלא גבי אתרוג שהוא ש"פ תמיד שגם אתרוג פסול ש"פ לאכילה כמ"ש התוס' מההיא דמעילה וי"ל דלא משכחת שלא יהא ש"פ אתרוג כשר וראוי למצותו:

ו) ומ"ש כת"ר ליישב סתירות לשון פרש"י בכורות ודבתמורה שם, דס"ל לפרש"י לדינא דנקובת הושט הוי נבלה

מחיים ומש"ה פירש כן בבכורות אליבא דר"ח דהיינו דבר שעושה אותה נבילה מחיים, ובתמורה לא פירש כן, משום דהתם הא קאי אליבא דרבא ואיהו קאמר בנדה (דף כג) דושטו נקוב אמו טמאה לידה ופרש"י ותוס' דס"ל טריפה חיה וע"כ דסבר דלא הויא נבילה מחיים בנקובת הושט ומש"ה פירש שניטל ירך וחלל שלה דהוי בודאי נבלה מחיים כדקאמר הש"ס שם, גם אני כתבתי כן בחידושי וחזקתי הדברים מהא דפרש"י בב"ק (דף עח) ד"ה המעכב בשחיטה, דבר שאם ניטל הימנה נעשית בו נבלה מחיים כגון ושט או קנה או הירך וחלל שלה, והגם דמה דסיים שם בלשון פרש"י או כבד כו', צריך ביאור, מבואר דעכ"פ ס"ל שנעשית נבילה מחיים, ויש להעיר מהא דפרש"י בקדושין (דף נז) ד"ה שחטה ונמצא טרפה, דקא ס"ד כשבדק בסימנין נמצא שנטרפה בשחיטתה כגון שניקב הושט כו' וקרי ליה בלשון טריפה ועיין בירושלמי פ"ו דנזיר.

ו) אמנם שוב ראיתי דליכא לפרש כן דברי פרש"י, דהא מבואר בלשון פרש"י בנדה שם ד"ה עד לנקביו וז"ל אבל עד לנקביו הוי נבילה כר"א דאמר ניטל הירך וחלל שלה נבילה ואפי' בחייה מטמאה הלכך לא חי, וכן מפורש בלשון פרש"י שם בתמורה ד"ה ניטל הירך, אע"פ שהיא עדיין חיה מטמאה כנבילה דכמתה היא ולא כחיה, ומבואר דס"ל דדוקא משום דמטמאה מחיים הלכך לא חי, וא"כ לא מוכח מדברי רבא שאמר דושטו נקוב אמו טמאה לידה, דס"ל דלא הויא נבילה מחיים, ולא מוכח מזה אלא שאינה מטמאה כנבילה מחיים וכמ"ש בחולין (דף לב) אליבא דרבא גופיה כי קתני נבילה דלא מטמאה מחיים כו' ועמ"ש התב"ש, וא"כ מנלן לפרש"י לומר דר"ח פליג על רבא בענין נקובת הושט, ולכ"ע הויא נבילה מחיים ואינה מטמאה מחיים, וכיון דפירש בבכורות כגון שיש חלק לארמאי בושט ה"נ הו"מ לפרש כן בתמורה:

וגם אם היה מקום לדחוק ולומר שדברי פרש"י הם שלא בדיוק ודלאו דוקא משום שמטמאה כנבילה אלא דכל היכא דהויא נבילה מחיים אינה חיה, ודר"ח ורבא פליגי אי נקובת הושט הויא נבילה מחיים, אכתי לא יתכן ליישב בזה דברי פרש"י, דהא רבא אמר שם דושטו אטום אמו טהורה והרשב"א ביאר טעם החילוק משום דאטום לא היה ראוי לבריית נשמה ונקוב אפשר שניקב אח"כ, וא"כ לפרש"י שכתב הטעם דקסבר טריפה חיה ההכרח לומר דסבר דושטו אטום גרע טפי ואינה חיה [ומ"ש בחולין ד' ל' דשחט בה ב' ועדין היא מפרכסת הרי היא כחיה כו' וע' חולין (דף פד) ובערכין (ד' ד) י"ל דעכ"פ תו אינה יכולה לחיות י"ב חדש, והגם דקאמר בב"מ (ד' קז) ולשמואל האיכא הרוגי מלכות הנך נמי אי לאו זיקא עבדי להו סמא וחיי, היינו רק לפי שעה, ועכ"פ ע"י הרוח תו אי אפשר שתחיה יב"ח], ומש"ה פרש"י בבכורות דכשיש חלק לארמאי בושט בושט או בגרגרת שלו הוי חיותיה בידא דארמאי ואינה חיה גם למ"ד טריפה חיה דתו לא יוכל לומר שקול ושטך וזיל שכשניטל הושט לגמרי לא תחיה והוי כושטו אטום וגרע מנקיבת הושט, והדר יקשה הא דלא פרש"י הכי בתמורה שכשהקדיש הושט הוי דבר שהנשמה תלויה בו שכשינטל הושט שוב לא תוכל לחיות יב"ח.

ח ולכאורה יתכן ליישב באופן אחר, לפמ"ש התוס' שהוא מהסוגיות ההפוכות דבבכורות ס"ל לרבא כמ"ד טריפה אינה חיה ובתמורה ס"ל כמ"ד דטריפה חיה ובנדה שם קסבר דטריפה חיה, והתוס' הקשו מהא דאמר רבא [כפי גירסתם] דספק טריפה משהינן לה י"ב חדש, ובמק"א ביארתי בזה מ"ש התוס' בסנהדרין (דף מ"ז ד"ה מ"ט) דתימא כי גמר נמי מעגלה ערופה הא א"ר יוחנן בחולין (ד' פ"ב) דעריפתה אוסרתה ורבא פסיק כר' יוחנן בר מתלת, ותמה הגרע"א שלא הביאו התוס' גמ' ערוכה בכריתות (דף כד) דאמר רבא שנאסרת לאחר עריפה, וכתבתי די"ל דלפום דמסיק הש"ס בכריתות דתנאי היא דתניא נאמר מכשיר ומכפר בפנים ונאמר מכשיר ומכפר בחוץ כו', וע"ש בתוס' שהקשו דמנלן דמתסרא מחיים ותירצו דע"כ הך בנין אב דמכשיר כמכפר לא אתא אלא ללמד על צפרי מצורע שאסורין מחיים דאי לאוסרן לאחר שחיטה מלא תאכלו לרבות השחוטה שמעינן שאסורין בהנאה, ובחולין (דף קמ) מבואר דלמ"ד טריפה חיה וליכא למעוטי טריפה מחיות נפקא ליה למעט טריפות מדתנא דבי ר' ישמעאל שעשה מכשיר כמכפר כו' ואין הכרח כ"כ לומר מהבנין אב דצפרי מצורע אסורין מחיים, כיון דלא אייתר בנין אב להכי, וא"כ י"ל דהסוגיא דכריתות אזלא כשיטת הסוגי' דתמורה דס"ל לרבא טריפה חיה, והסוגיא בסנהדרין אזלא כשיטת הסוגיא בבכורות דס"ל לרבא דטריפה אינה חיה ונתמעטה טריפה מחיות ואייתר בנין אב לומר דמיתסרא מחיים, ומש"ה לא הקשו התוס' מההיא דכריתות, דאי מההיא י"ל דהסוגיא בסנהדרין אזלא בשיטת הסוגיא דבכורות:

ויתכן לומר דלעולם ס"ל לרבא דטריפה אינה חיה וע' שבת (ד' קלו) דאמר רבא דכ"ע מת הוא ור"י בן יהודה וראב"ש סברי כטריפה טריפה לאו אע"ג דמתא היא שחיטתה מטהרתה ה"נ לא שנא, והיינו ג"כ דס"ל לכ"ע דטריפה אינה חיה, והא דקאמר בתמורה דס"ל טריפה חיה היינו משום דהתם קאי אליבא דר' יהודא דאמר מודה ר"י בדבר שעושה אותה נבילה ור"י ס"ל דטריפה חיה כמ"ש בזבחים (דף סט) אר"י טריפה למה נאמרה אם טריפה חיה הרי נבילה אמורה אם טריפה אינה חיה הרי היא בכלל נבילה אלא להביא טריפה ששחטה שמטמאת וע"ש בפרש"י דהיינו דסבר כמ"ד טריפה חיה ואינה בכלל נבילה ולפיכך הוצרך להביא טריפה ששחטה כו' [ע"ש שכן הגירסא העיקרית בפרש"י], וכן לפום דמסיק שם אלא אמר רבא התורה אמרה יבא איסור נבילה ויחול על איסור חלב כו' ס"ל הכי לר"י בהך קרא דקדרש נבילה טריפה כו', וגם להתוס' בזבחים שמפרשים דמ"ש אי טריפה חיה כלומר דמיירי בטריפה שעדיין חיה ותלש ממנה כזית בשר ולא מיירי בפלוגתא דטריפה חיה, אכתי מוכח דס"ל לר' יהודא דטריפה חיה כמ"ש בע"ג (דף ט"ז) ד"ה אלמא לא מקבלת זכר, דלאו משום דסבר טריפה אינה יולדת דהא בחולין (ד' נז) בעי למימר לר"י דיולדת אלא דלא מקבלת זכר, כדמשמע לישנא דלא קאמר אלמא דלא ילדה, וע' כו"פ (סי' קב) דמכ"ש דס"ל טריפה חיה, ומש"ה קאמר רבא בתמורה אליבא דר"י דטריפה חיה, ואיהו גופיה (סובר דטריפה אינה חיה אמנם אכתי יקשה ההיא דנדה דס"ל לרבא בעצמו דטריפה חיה ועמ"ש התו' בסנהדרין (ד' עח) ד"ה ההורג את הטריפה, די"ל דבתמורה גרסי' רבה בר פלוגתא של ר"ח, ובבכורות ובתמורה ובמנחות (ד' נא) כתבו שהוא מסוגיות ההפוכות:

ט) ולע"ד יתכן ליישב הסתירות בדברי רבא דלעולם ס"ל שרוב הטריפות אינן חיין ומיעוטן חיים ומש"ה בספק טריפה מהני שהיית י"ב חדש וע' ביו"ד (סי' נז), ומש"ה ס"ל דכשהארמא, הוא שותף בדבר שעושה אותה טריפה פטורה מן הבכורה הואיל וחיותה בידיה דארמאי שרוב הטריפות אינם חיין, ולפמ"ש התוס' בבכורות (דף כ) ד"ה חלב פוטר דאיכא חזקה המסייע לפטור מן הבכורה שהעמד ולד בחזקת שאינו קדוש בבכורה שהוא חולין במעי אמו, ה"נ איכא גם חזקה המסייע לפטור, וגם בלא סיוע החזקה הא ממילא פטורה מן הבכורה, משא"כ בההיא דתמורה שם שפיר קאמר רבא דלא מודה ר"י אלא בדבר שעושה אותה נבילה ולא בדבר שעושה אותה טריפה, דשמא קמי שמיא גליא שתחיה גם בלא אותו אבר ואין הנשמה תלויה בו, וא"כ אדרבה י"ל העמידה בחזקת חולין ודלא פשטה קדושה בכולה ותימכר לצרכי עולות כו', וגם אי נימא דכיון דע"פ הרוב טריפה אינה חיה לא יהא דמיה חולין ויהא כל דמיה קודש, אכתי לא תהא כולה עולה מעצמה שיקריבנה דהוי ספק חולין בעזרה ומסייע לה חזקת חולין, ועכ"פ צריך להקדישה לעולה, וגם לענין הדמים איכא חזקת מרא קמא שהבהמה שלו ולא הקדיש אלא אותו אבר בלבד, וגם אי נימא דכיון שבודאי תימכר הבהמה לצרכי עולות אזדא חזקת חולין שלה ודכיון דהוי ספק הקדש אזלינן לחומרא, אכתי עכ"פ יצטרך להקדישה לעולה שלא יהא בזה ספק הקרבה חב"ע, ובלא"ה י"ל דלא חשיב לפשוט קדושה בכולה אלא באבר שבודאי הנשמה תלויה בו ולא באבר שאפשר שיחיה בלעדו ומש"ה בההיא דתמורה א"ר ששת דדוקא כשמקדיש אבר כזה שהנשמה תלויה בו דהיינו דוקא בדבר שהיא מתה אז פשטה קדושה בכולה ומשום דלא סבר כר"א דניטלה ירך וחלל שלה נבלה, אבל גבי שותפות ארמאי לפטור מן הבכורה לא פליג רב ששת לומר דדוקא בדבר שהיא מתה. דלענין שותפות ארמאי כ"ע מודים שפוטר מן הבכורה כל דחיותיה בידיה שלא תחיה יב"ח. ועכ"פ לא יאמר לארמאי שקיל ושטך וזיל כיון שהוא דבר הגורם מיתת הבהמה ובלא"ה י"ל דסבר רב ששת כדקיי"ל דאפי' אזנו ומשו"ה לא פליג בזה], ודוקא לענין שתפשוט קדושה בכולה ס"ל לר"ש דהיינו דוקא כשהקדיש דבר שהנשמה תלויה בו מיד שבנטילתו תחשב, כמתה מחיים. והשתא ניחא הא דקאמר דושטו נקוב אמו טמאה לידה דחזי לבריית נשמה כיון דאפשר במציאות שיחיה, ואם נפרש כן יתיישבו בלא"ה הסתירות, דבסוגיא דתמורה דס"ל לרבא טריפה חיה היינו דאפשר במציאות שתחיה ולא פשטה קדושה בכולה אלא בדבר שעושה אותה נבלה פרש"י כגון הירך וחלל שלה שמטמאה מחיים וכמתה חשיבא משא"כ נקובת הושט דאפשר במציאות שתחיה, משא"כ בבכורות שם מהני כל שיש חלק לארמאי בושט דהוי נבילה מחיים וס"ל לר"ח דטריפה חיה ואין הטריפות גורם שתמות. ובנקובת הושט דהויא נבלה מחיים ע"פ הרוב תמות מזה ולא תחיה י"ב חדש. אמנם לפ"ז מיחלפא שיטת ר"ח טובא דהכא ס"ל דא"א שתחיה והכא ס"ל דאין הטריפות גורמת שתמות. גם יקשה דכיון דצ"ל לרבא דושטו אטום א"א שיחיה וא"כ כשינטל הושט לגמרי א"א שתחיה. וא"כ אכתי יקשה דהו"מ לפרש דהיינו בושט דהוי דבר שהנשמה תלויה בו שכשינטל הושט לא תוכל לחיות, וההכרח לומר כמ"ש דנקט ירך וחלל דהוי ש"פ תמיד. משא"כ לענין שותפות לפטור מבכורה מהני גם כשיש חלק לארמאי פחות מש"פ דחשיב גביה ממין ע' סנהדרין ד' נ"ז ומש"ש

י) ובגוף הא דבכורות שם בפרש"י ד"ה ולימא ליה כהן לארמאי שקיל אזנך וזיל דאי נמי הוי בכור בעל מום ניתן לכהן. קשה לכאורה דא"כ גם למ"ד טריפה חיה לא יוכל לומר לארמאי שקיל אותו האבר וזיל דהא כשיהא טריפה שוב לא ינתן לכהן. וגם לפמ"ש במשנה דזבחים (ד' ק"ב) דאר"ע מדבריו למדנו שהמפשיט את הבכור ונמצא טריפה שיאותו הכהנים בעורו. הא היינו דוקא היכא דלא ניכר טריפתו עד אחר הפשט משא"כ הכא שיעשנו טריפה ויהא דבר גלוי. והגם שיהא בע"מ ג"כ לא מהני וע' פרש"י זבחים שם ד"ה אפי' בגבולין וע"ש דהלכה כחכמים. ויש להאריך:

ידידו הדו"ש חפץ טובו והצלחתו אליהו בואמ"ו

הרב הגאון ר' נפתלי הירץ שליט"א קלאצקי.

תוכן העניינים

אמרי שפר קלצקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה