אור ברסלב

אמרי שפר קלצקין· רבי אליהו קלצ'קין

סימן א

הרמב"ן כתב ליישב פסקי הרי"ף שכתב בסוגיא דכתובות (דף צ"ד) דשני שטרות היוצאין ביום אחד שודא דדייני כשמואל ובסוף גיטין פסק כרב דהלכה כר"א בגיטין ולא בשטרות ותמהו עליו שהוא היפוך המבואר בסוגיית הש"ס דרב דאמר חולקין סבר כר"מ דעדי חתימה כרתי והילכך שניהם זכו כאחת כיון דלא כתבו שעות ושמואל כר"א דעדי מסירה כרתי והלכך זה שנמסר לו בתחלה קנה ומשום דלא ידעינן למי מסר תחלה עבדינן שודא דדייני וכיון דפסק בשטרות כר"מ הול"ל יחלוקו. ותירץ הרמב"ן שכשאמרו דלר"מ חולקין היינו למאן דס"ל עבחז"ל ושמעי' לשמואל דאמר הכי, הלכך כיון דעדיו בחתומיו זכין לו והרי שתיהן כאילו נחתמו בשעה אחת אפי' מסר וחזר ומסר שניהן קונין משעת חתימה שיהא לשניהם כאחד הלכך אין אדם יכול ליפות כחו של זה מכחו של זה ומאי שודא איכא למימר אבל כיון דאנן לא קיי"ל הכי ולא קני בע"ח עד דמטי שטרא לידיה אפי' לר"מ איכא למיעבד שודא שהרי בשעה שכתב להם לא קנו כלום אלא משעה שמסר להם הוא שקונין והר"ן בפ"ט דגיטין הקשה עמ"ש הרמב"ן דשמעי' לשמואל דאמר עבחז"ל, דהא לא חזינא לשמואל דאמר הכי, דנהי דאמר בב"מ (דף י"ג בסוגיא דמצא שט"ח, ולשמואל דאמר לא חיישי' לפרעון מאי איכא למימר הא ניחא אי ס"ל כרב אסי דאמר בשטר הקנאה מוקי לה למתני' בשטרי דלאו הקנאה אלא אי ס"ל כאביי דאמר עבחז"ל אמאי לא יחזיר, שמואל מוקי לי' למתני' כשאין חייב מודה, אי הכי כי אין בהן אחריות נכסים אמאי יחזיר נהי דלא גבי ממשעבדי מבני חורי מגבי גבי שמואל לטעמיה דאמר אומר היה ר"מ שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא מנכסים משועבדין ולא מנכסים בני חורין, אכתי מצי שמואל סבר דלא קני עד דמטי שטרא לידיה ומיהו להכי אוקי בשאין חייב מודה ולא אוקי בשחייב מודה ובשטרי דלאו אקנייתא משום דבעי לאוקי בכולהו שטרי. ולכאורה תמוה

וא סותר למ"ש הר"ן בעצמו פ"ק דגיטין דמוכח דכל שטוען מזויף הוא אין מחזירין על סמך שלא יגבה אלא בקיום השטר מדפריך כי אין בהן אחריות נכסים אמאי יחזיר הא אין חייב מודה ופרש"י שטוען מזוייף הוא דהתם אמרינן וליהדר ללוה לצור על פי צלוחיתו של לוה ומהדרינן ליה הא קאמר להד"מ אלמא באומר מזוייף הוא עסקינן ואפ"ה קשיא לן אמאי יחזיר אלמא אין מחזירין על סמך שלא יגבה אלא בקיום השטר, ודחה הר"ן זה די"ל דאנן הכי קאמרינן ליחוש דלמא כתב ללות ולא לוה הוא ולא מטא לידיה דמלוה כלל הלכך אפי' מקיים ליה גבי שלא כדין ואע"ג דאיהו לא טעין הכי אלא אומר מזוייף הוא מלתא דלא רמיא עליה הוא ומתוך שהוא יודע שלא לוה אמר ולאו אדעתיה, והשתא קשה היכי מצינן לומר דמוקי אף בשטרי אקנייתא, דהא בזה ליכא חשש דכתב ללות ולא לוה. ולשמואל מוכח דשטר הקנאה לא בעי שיהא מטא לידיה, ומצאתי להגאון רע"א במערכה י"ד שהניח זה בתמיה:

ויתכן ליישב זה. דבלשון הר"ן מבואר דכל קושייתו הוי בהא דפריך הש"ס כי אין בהן אחריות נכסים אמאי יחזיר,, ולא קשיא ליה להר"ן על גוף המשנה דיש בהן אחריות נכסים לא יחזיר דמ"ט לא יחזיר כיון שלא יגבה אלא בקיום השטר, וכן מאי טעמא דחכמים דגם כשאין בהן אחריות נכסים לא יחזיר משום דאחריות ט"ס, ומוכת מזה דלא קשיא ליה להר"ן במקום שגובה ממשועבדין, ומשום דגם אם יקיים יש לחוש לזיוף וכסברת התוס' דכיון דאתרע בנפילה איכא למיחש אפי' אם יבאו ויכירו החתימות כי שמא זייף ודימה החתימות עד שדומה החתימה לחתימת העדים לגמרי, ולא קשיא ליה אלא הא דפריך הש"ס דכי אין בהן אחריות נכסים אמאי יחזיר ודס"ל להש"ס דגם כשאינו גובה אלא מבנ"ח לא יחזיר מטעם חשש מזויף הגם שלא יגבה אלא בקיום השטר והגם דהר"נ כתב זה עלה דאמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעלים דאי איתא דחיישי' למזוייף אמאי יחזיר כיון שאין מחזירין על סמך שלא יגבה אלא בקיום השטר, וע"כ דל"ח למזוייף אלא כשהלוה טוען ברי שהוא מזוייף ולא בלקוחות ויתומים דטעני שמא, מ"מ אינו מוכיח מהא דלא יחזיר ביש בהן אחריות נכסים, משום די"ל דמש"ה שטר הקנאה יחזיר לבעלים כיון דליתיה ללוה, מש"ה מחזירין על סמך שלא יגבה אלא בקיום השטר, והתם שהלוה טוען מזוייף לא יחזיר כדי שלא יגבה ממשעבדי דכיון דנפל ואיתרע טענינן ליתמי ולקוחות שלא יגבה אפי' בקיום השטר דשמא דימה וזייף עד שאין הזיוף ניכר גם להעדים, ומש"ה מוכיח הר"ן דוקא מפרכת הש"ס דמוכח מזה דגם כדגבי רק מבנ"ח ג"כ לא יחזיר, וס"ל להר"ן דפשיטא דמהני קיום לענין שיגבה מבנ"ח, וכמ"ש התוס' דמהלוה עצמו גובה ע"י קיום, ואין סברא לומר שלא יועיל הקיום, והדר מוכח דאין מחזירין על סמך שלא יגבה אלא בקיום השטר, וא"כ מוכח מהא דמוצא שטר הקנאה יחזיר דל"ח למזוייף אלא כשהלוה טוען כן, והשתא שפיר ניחא מ"ש הר"ן פ"ט דגיטין דשמואל לא אוקי בחייב מודה משום דבעי לאוקי בכלהו שטרי בין באקנייתא בין בשטרי דלאו אקנייתא, והא דאם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר הוי ג"כ בכלהו שטרי משום שטוען מזוייף דכיון דנפל ואתרע שטרא טענינן ללקוחות שלא יגבה אפי' בקיום השטר, וכן הא דחכ"א דבין כך וכך לא יחזיר מפני שב"ד נפרעין מהן הוי כדאמר שמואל מ"ט דרבנן סברי אחריות ט"ס הוא [ויתיישב בזה קושיית התוס' מנליה דלרבנן אין בו אחריות גבי ממשעבדי] והא דפריך הש"ס דכי אין בהן אחריות נכסים אמאי יחזיר, הגם דלא קשה מטעם חשש זיוף כיון שלא יגבה אלא בקיום השטר, פריך הש"ס דכיון דמוקי שמואל למתני' בכלהו שטרי בין באקנייתא ודלאו אקנייתא יקשה למה יחזיר בשטרי דלאו אקנייתא דניחוש דלמא כתב ללות ולא לוה וכמ"ש הר"נ וא"ש:

ב) ובדברי הרמב"ן שם שכתב דדוקא לשמואל דסבר עבחז"ל דממילא דינא דחלוקה עדיפא מוכח דסבר כר"א דע"מ כרתי וכיון דע"ח אין כורתין ביניהן לשעות הו"ל כשטר שאין עליו עדים דע"מ כורתים בו ומי שנמסר לו תחלה קנה ומסתמא שניהן נמסרו ביומן מאי אמרת שמא לשניהם מסר כאחד דינא דשודא עדיפא יע"ש בס' הזכות. תמה הגרע"א שם מנליה להרמב"ן לומר דגם לר"א עבחז"ל ודאלו נמסרו למחר היו זוכין למפרע שניהם כאחד מסוף היום, ודדוקא בנמסרו ביומן כיון דאין הע"ח כורתין לשעתן הוי כאילו אין עליו עדים. דאמאי לא ניחא ליה להרמב"ן לחלק דדוקא אליבא דר"מ דע"ח כרתי ס"ל לשמואל דאמרי' נמי עבחז"ל, ודממילא מדס"ל לר"מ דמצא שט"ח לא יחזיר ע"כ דמיירי באין חייב מודה, והוליד מזה דאומר הי' ר"מ שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה גם מבני חורין ולעולם אליבא דר"א דע"מ כרתי שפיר י"ל דלא אמרי' עבחז"ל. ומה שתירץ הגרע"א שם, דכיון דהרמב"ן אזיל ונחית ליישב דברי הרי"ף, ושיטת הרי"ף הוא דגם לר"א כל היכא דאיכא ע"ח לא בעינן ע"מ, והא דקאמר ע"מ כרתי היינו דע"מ נמי כרתי, ממילא גם לר"א שייך עבחז"ל כמו לר"מ דהא גם ע"ח כרתי. לענ"ד אין זה מספיק בישוב ד' הרמב"ן, דגם אי ס"ל דאי לר"א אף ע"מ כרתי הוי לר"א דין ע"ח כמו לר"מ, אכתי קשה מ"ש הרמב"ן בס' הזכות בד"ה כתוב בהלכות ומהא נמי שמעי' דלא בעינן ע"מ היכא דאיכא ע"ח, וז"ל עוד ראיה לדבר מדאשכחן לשמואל דסבר עבחז"ל אלמא ע"ח כרתי, דאי ודאי ע"מ לבד כורתין, חתימה אינה עושה כלום ולא נהגו בה אלא כדי לסמוך על חזקתן שבע"מ נתן ושמעינן ליה הכא דאמר הלכה כר"א אף בשטרות אלא ש"מ דר"א נמי מודה בע"ח הלכך קאמר דמשעת חתימה זכין לו כו' ע"ש, והשתא יקשה דהא שפיר י"ל דלר"א ושמואל ע"מ לבד כורתין וחתימה אינה עושה כלום ולא סבר כלל דעבחז"ל, והא דהוצרך שמואל לאוקי באין חייב מודה ודאומר ר"מ דשטר שאין בו אחריות אין גובה גם מבני חורין, היינו משום דלר"מ דע"ח כרתי עבחז"ל, וההכרח לומר דס"ל להרמב"ן שיש הוכחה מדברי שמואל דאיהו בעצמו סובר דעבחז"ל:

ומ"ש עוד הגרע"א ליישב, דבלא"ה קשה מנלן דלשמואל עבחז"ל דלמא מש"ה לא מוקי למתני' בחייב מודה דס"ל דלאקרי וכתב לא חיישינן. וצ"ל דמוכח מדאמר שמואל מצא שטר הקנאה יחזיר וש"מ דבלא הקנאה חיישי' שמא כתב ליתן בניסן כו' והגם שאין רשאין לכתוב בלא מלוה [אי לא סבר עבחז"ל] חייש לאיקרי וכתב. וממילא מוכח דשמואל ס"ל גם לר"א עבחז"ל, דהא קאמר הש"ס עלה דאביי דקאמר עבחז"ל משום דס"ל דל"ח דלמא איקרי וכתב ולולי זאת לא הי' מחדש לומר דחיישי' לפרעון וקנוניא והיה מפרש כרב אסי דחיישי' שמא כתב ללות בניסן כו' ודלא אמרי' עבחז"ל אפי' לר"מ, והשתא אס"ד דשמואל לפום דפסק כר"א לא סבר דעבחז"ל א"כ מוכח מדקאמר דדוקא שטר הקנאה יחזיר, דחייש שמא איקרי וכתב, והדר יקשה מנלן לשמואל דס"ל לר"מ דשט"ח בלא אחריות אין גובה מבנ"ח, דדלמא מתני' בחייב מודה והא דלא יחזיר משום דאפי' לר"מ לא אמרי' עבחז"ל וחיישי' שמא כתב ללות בניסן כו', דהא חזינן דאפי' לאביי אמרי' עד שנמציא חשש לפרעון יותר הי' לו לומר דל"א עבחז"ל אף לר"מ. ומכ"ש דיקשה לשמואל מנ"ל להוציא דשט"ח שאין בו אחריות אין גובה מבנ"ח יע"ש. מוקשה לענ"ד, דהא שפיר י"ל דלא ס"ל לשמואל דעבחז"ל אלא אליבא דר"מ ודפשיטא לי' דלר"מ דע"ח כרתי בודאי דעבחז"ל דהא גם לאביי אין הכרח לומר דעבחז"ל וכמ"ש התוס' דאפי' יסבור דאין זכין לו ודלא חיישי' לאיקרי וכתב, אכתי מצי אוקי מתני' דלא יחזיר משום דחיישינן לפרעון, והא דקאמר עבחז"ל היינו משום דס"ל כן מסברא. וכן לפמ"ש הפנ"י דאי הוה מיתרצא מתני' באוקימתא דרב אסי לא הי' אביי אומר עבחז"ל דאע"ג שהסברא נותנת כן מ"מ לא הי' פוסק נגד משמעות המשנה דחשש פרעון וקנוניא הוי חשש רחוק, ודוקא משום דבלא"ה לא מיתרצא מתני' באוקימתא דר' אסי ועכצ"ל משום חשש פרעון וקנוניא מש"ה מוקי למתני' כפי סברתו דעבחז"ל, ג"כ מבואר שאין לו הכרח לזה אלא דס"ל כן מסברא, וא"כ מכ"ש די"ל דפשיטא לי' לשמואל מסברא דאליבא דר"מ עבחז"ל ומש"ה מוקי למתני' בשאין ח"מ:

ג) וביותר מוכרח סברת החילוק דאליבא דר"מ י"ל טפי דעבחז"ל. ממ"ש הרא"ש ספ"ק דב"מ דשמעינן מדברי הרי"ף דבשטר מתנה או מכר אם מכר המוכר או הנותן את הקרקע לאחר בין חתימת השטר למסירתו דלא אמר עבחז"ל משעת החתימה ושאין במכירתו שמכר בין חתימה למסירה מועלת, דדוקא לענין שעבוד דלא ליהוי שטר מוקדם עבחז"ל, אבל לענין מתנה או מכר כשמכר או נתן אותו קרקע לאחר בין חתימה למסירה נתבטלה זכוי החתימה כיון שנתנו לאחר קודם שיבא השטר ליד הראשון. וכבר תמה ע"ז הש"כ חו"מ (סימן ל"ט ס"ק ל"ט) דא"כ קשה לאביי מסיפא דמתני' דכותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו, דניחוש שמא טריף מהלקוחות שקנו בין חתימה למסירה שלא כדין, וההכרח לומר כמו שמתרצין דדוקא אליבא דר"א דע"מ כרתי ס"ל להרי"ף דל"א עבחז"ל אלא בהלואה. אבל לר"מ דע"ח כרתי אמרי' גם במכר עבחז"ל ואתיא מתני' דכותבין שטר למוכר כו' כר"מ. ומ"ש הרי"ף גבי מצא שובר בשוק כו' דליכא למיחש דלמא זבנתה לכתובתה בט"ה מניסן עד תשרי ומפיק לשובר דכתיב בניסן ואתי למטרף לקוחות שלא כדין, ויהיב הש"ס טעמא דשובר בזמנו טורף אביי לטעמי' דאמר עבחז"ל, דהיינו משום דזכה הבעל בקרקע דכתובה משעת חתימת העדים ואע"ג דלא מטא לידיה הו"ל מחילה, ולא קאמר דאף בלא טעם מחילה כשמחזירין השובר לבעל זכה למפרע משעת חתימה ונתבטל מכר הכתובה, היינו משום דבעי ליישב זה גם אליבא דר"א דלדידי' לא אמרי' עבחז"ל אלא לענין שעבוד. וכן מוכרח לענ"ד מפסק הרי"ף בשני שטרות היוצאין ביום א' שודא דדייני היפוך סוגיית הש"ס. דההכרח לומר כמ"ש הרמב"ן שכשאמרו דלר"מ חולקין היינו למאן דס"ל עבחז"ל והרי שתיהן כאילו נחתמו בשעה א' אפי' מסר וחזר ומסר שניהם קונין משעת חתימה, אבל לפום דקיי"ל דלא קני בע"ח עד דמטי שטרא לידי' אפי' לר"מ איכא למיעבד שודא שהרי משעה שמסר להם הוא שקונין וא"כ יקשה לפמ"ש הרא"ש בדעת הרי"ף דלענין מתנה ומכר לא אמרי' עבחז"ל ונתבטלה זכוי החתימה כשנתנו לאחר קודם שיבא השטר ליד הראשון, וא"כ יקשה דכיון דההיא דשני שטרות מיירי בשטרי מכר ומתנה (כמ"ש הרי"ף) למאי הוצרך הש"ס לאוקי דשמואל כר"א, דהא גם אי סבר כר"מ אכתי איכא למיעבד שודא משום דלא ידעינן למי מסר תחלה ואם מסר לראשון וחזר ומסר לשני זה שמסר לו תחלה קנה, וכיון דמוקי הש"ס דשמואל כר"א הדר יקשה על פסקי הרי"ף הסותרין זא"ז. וההכרח לומר כמ"ש דמודה הרי"ף דלר"מ דע"ח כרתי ממילא כדאמרי' עבחז"ל גם במכר עבחז"ל ודמש"ה הוצרך הש"ס לומר דשמואל כר"א, דאליבא דר"מ כיון דעבחז"ל שניהם קונין משעת חתימה שיהא לשניהם כאחד וליכא למימר שודא. וגם עמ"ש בתומים בדעת הרא"ש דלר"א הא דעבחז"ל הוי רק מצד תקנת חכמים וכמ"ש התוס' אבל לר"מ שורת הדין הוא כך, וממילא י"ל דלר"מ ל"ש בין הלואה למכר משא"כ לר"א דהוי רק משום תקנ"ח הוי זה רק בהלואה ולא במכר, ועכ"פ מוכרח סברת החילוק דלר"מ דע"ח כרתי י"ל טפי דעבחז"ל:

ד) אמנם יש מקום ליישב דברי הרא"ש באופן אחר. בהקדם מה שיש לבאר מ"ש הרא"ש דלענין מתנה ומכר ל"א עבחז"ל אלא כיון דכתבה ליה שובר מניסן זכה הבעל בקרקע דכתובה ואע"ג דלא מטא לידיה זכה משעת חתימה משום דהו"ל מחילה, ולכאו' קשה דא"כ מאי קאמר הש"ס דאביי לטעמיה דאמר עבחז"ל, דהא לפ"ז אינו ענין ושייכות להא דעבחז"ל בשאר שטרות אלא דהכא הוי מטעם מחילה, וגם יקשה מנליה להרי"ף להוכיח מכאן דרבא לית ליה סברא דאביי דעבחז"ל, דהא מצי סבר דעבחז"ל ודפליג רק גבי שובר וס"ל דגם בשובר בעינן דוקא מטא לידיה כמו בכל שטרות ומש"ה כיון שמכרה לאחר בינתים אין בשובר כלום, וגם על גוף מ"ש הרא"ש לחלק בין מלוה למכר ומתנה הקשה הש"כ למה יהא המלוה עדיף מהקונה, וצ"ל סברת החילוק דהינו משום דגבי הלואה אין במה שמכר אח"כ שום ענין חזרה מההלואה והשעבוד שגם כשהוא משועבד למלוה יכול למכור לאחרים ומש"ה אמרי' עבחז"ל מכי מטא לידיה למפרע, אבל במכר ומתנה כשמכר ונתן אותו קרקע לאמר בין חתימה למסירה נתבטלה זכוי החתימה לפי שכבר חזר בו ממכירה ראשונה ובזה המכירה הוא עוקר וחוזר בו ממה שזכה להראשון, וכיון שנתנו לאחר קודם שיבא השטר ליד הראשון הוי כמו דלא מטא כלל בסוף ליד הראשון דמה דמטא לידיה אחר שכבר נתנו לאחר אינו כלום, ומש"ה גבי שובר שאינו יכול לחזור בה מהמחילה כבר זכה הבעל בקרקע דכתובה משעת חתימת העדים, וכ"ז היינו משום דעבחז"ל גבי הלואה אלא דבמכר ומתנה מתבטל ועוקר אח"כ זיכוי החתימה ממילא בשובר אין יכול לחזור בו אחר שכבר מחל, אבל למ"ד דגם בהלואה ל"א עבחז"ל ולאו מטעם חזרה נתבטל זיכוי החתימה אלא שלא זכו לו בחתימתן ועד דמטי שטרא לידיה אין בשטרא כלום ממילא גם בשובר לא הוי כמו שמוחל דהא אין בשטר כלום עד דמטי שטרא לידיה, ושפיר מוכיח דרבא לית ליה טבחז"ל דאלת"ה הא בשובר אין יכול לחזור בו והגם די"ל דמכריח דרבא פליג מדלא אוקי דאתי כר"מ דלדידיה בכל גוונא עבחז"ל אכתי מוכח כמ"ש מדלא דחי דס"ל דבעי מט"ל] והשתא י"ל דס"ל להש"ס דלר"מ דע"ח כרתי כיון דס"ל לשמואל דעבחז"ל כבר זכו משעת חתימה שיהא לשניהן כאחד אלא שאם מסר לאחד מקודם מתבטל בזה זיכוי החתימה. ממילא אין לנו לומר שנתבטל אותו הזכות שזיכה להם אלא כשאנו יודעין שחזר בו ולא כשהדבר מוטל בספק למי מסר תחלה, וגם אפשר דלשניהם מסר כאחד ואין לנו להפקיע זכות אחר מהם כיון שבודאי כבר היה לו זכות ויש ספק אם נפקע אח"כ זכותו ומש"ה יש לנו לומר דיחלוקו מספק, ודוקא לר"א דע"מ כרתי אין הספק שמא נפקע זכותו אלא דשמא לא היה לו כלל זכות מעולם באותו המכר שאם מסר לחבירו מקודם ממילא לא היה לו זכות מעולם שאין לו זכות עד שעת מסירה מש"ה י"ל שודא דדייני:

ה) וכן יש ליישב מה שתמה הש"כ עמ"ש הרא"ש בדברי הרי"ף דהא דאמרי' דלא אמר אביי עבחז"ל אלא היכא דמטא לידיה אינו בשובר. ותמה דהא קאמר לעיל אלא הא דתנן מצא גיטי נשים כו' ושוברין ה"ז לא יחזיר שמא כתובין היו ונמלך עליהם שלא ליתנם וכי נמלך עליהם מאי הוי והא אמרת עבחז"ל ה"מ היכא דקא מטא לידיה אבל היכא דלא מטא לידיה לא אמרינן וא"כ אכתי לא מיתרצא קושיא בשוברין. ויתכן ליישב לפמ"ש הרא"ש דכשזוכה דבר שהוא כבר תחת ידו לא צריך מטא לידיה, וא"כ יש לחלק בין שובר דכתובה כשהיא תחת בעלה לשובר שט"ח דעלמא. דהא כתבו התוס' דמש"ה לא חיישינן שמא מכרה במעמד שלשתן דלא תקנו מעמ"ש אלא בדבר שראוי לגבות מיד אבל בכתובה דאינו חייב עתה עד אחר גירושין וגם שמא לא תתגרש לא תיקנו מעמ"ש. ועמ"ש התוס' בסוטה (דף כ"ה) ד"ה ובה"א ומש"ה שט"ח דעלמא שהשעבוד ברור ועומד בודאי לגבות חשיב טפי כגבוי, ועי' טוח"מ סי' י"ב וסי' רמ"א דעת ה"ר ישעי' דבמחול לך ותפוס שטרא צריך קנין משום דכגבוי דמי ובירוש' ספ"ק דגיטין ועמ"ש הב"ש אה"ע סימן ט' סעיף קטן ד' ויש ליישב הקושיא שם לפמ"ש התוס' בסוטה דכשהשעבוד ברור לכ"ע כגבוי וע' גיטין (ד' לז) ויש ליישב וע' סי' פ"ב בענין מיגו להוציא במקום שטרא דכגבוי דמי ולענין שטר דהוי כהילך וא"כ י"ל דשאני כתובה שאינו חייב לה עדיין ולא חשיב כ"כ כגבוי ומש"ה הוא זוכה מה שהוא כבר תח"י, ומ"ש הב"ח בחו"מ (סי' ס"ז) גבי פרוזבול דאדרבה כתובה עדיף הוי דוקא לאחר מיתה, ובאו"ת הקשה בהא דמשארסתני נאנסתי שכתבו הפוסקים דאמרינן מיגו להוציא משום ברי ושמא, דהא בלא"ה השטר מסייע, ולכאו' י"ל דשאני כתובה מחיים דכבר איתרע שטרא בהיותה תחתיו דשמא נאנסה קודם אירוסין ולא ניתנה כתובה לגבות מחיים וא"כ כבר איתרע שטרא מקודם, וא"כ שאני שובר דכתובה שא"י לחזור בה מהמחילה הגם דתפישא שטרא, והגם דהכא קיימינן לאביי ואיהו בעי לומר בכתובות (ד' פא) לב"ש דכתובה ניתנה לגבות מחיים, הא אמר ביבמות (דף ל"ח) ולותביה כתובה דמתני' לא פליגי וע"ש בתוס':

ובלא"ה יתכן ליישב דבמה שכותב השובר לא נחשב כמו שמוחל לו החוב מיד אלא דבכתיבת השובר הוי כמו שקורע השטר ומפקיע כח השטר ומ"מ נשאר עליו חוב לשלם כמלוה ע"פ כ"ז שאין מוסר לידו השובר. ומש"ה נהי דכתב הרא"ש דזכה הבעל בקרקע דכתובה מיד מטעם מחילה, מ"מ לא יחזיר השובר דשמא נמלך עליהן שלא ליתנן ויש לו עדיין חוב לשלם כמלוה בע"פ [הגם שפקע השעבוד שעל הקרקע] וכן י"ל דנהי דהוי מחילה מ"מ לא כתב השובר אלא על דעת שישלם לו והיכא שפרע לו אחר זמן הוי מחילה מאותה שעה שכתב השובר ועבחז"ל גם כדלא מטא לידיה בסוף דגמר למחול לו מזמן כתיבת השובר אף אם ישלם לו אחר זמן רב, משא"כ כשלא ישלם לו לעולם הוי כעין מחילה בטעות שלא גמר למחול לו אלא ע"ד שישלם אחר זמן, ומש"ה הכא דחיישינן שמא לא נתנה לו עד תשרי והוא לא פרע לה אלא השתא והאשה מודית שפרע לה, מש"ה זכה הבעל בקרקע דכתובה מזמן כתיבת שובר משום דהו"ל מחילה שגמרה למחול לו מזמן שכתבה בניסן, משא"כ במתני' דחיישינן שמא נמלך עליהן שלא ליתנן דאפשר שלא פרע לו כלל וע"ד כן לא מחל לו וגרע גם ממחילה בטעות ובטל המחילה:

ו) ואי נימא לחלק דדוקא אליבא דר"מ ס"ל לשמואל דעבחז"ל, יתיישב מה שהקשו התוס' ד' י"ד ד"ה מ"ט, דמנליה לשמואל דרבנן סברי אחריות ט"ס הוא, די"ל לפמ"ש הר"נ הנ"ל דהגם שלא יגבה אלא בקיום השטר חיישינן שמא כתב ללות ולא לוה ולא מטא לידיה דמלוה וטוען מזוייף משום דמילתא דלא רמיא עליה דאינש הוא, וא"כ י"ל דס"ל לשמואל דאי אין כותבין ללוה בלא מלוה אלא דכיון דנפל איתרע וחיישי' דלמא איקרי וכתב לאן חיישי' לזה אלא לענין משועבדין ולא לענין לגבות מבני חורין כיון דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה מה שצוה לכתוב בלא מלוה וע' ב"ב (ד' קעב) גבי שובר, ומש"ה אמר דוקא מצא שטר הקנאה יחזיר ובלא הקנאה חיישי' דלמא איקרי וכתב ושיטרוף ממשעבדי, ומש"ה, קאמר שמואל דר"מ לטעמיה דכשאין בו אחריות נכסים אינו גובה גם מבני חורין משום דסבר אליבא דר"מ דע"ח כרתי דממילא עבחז"ל וכמ"ש וממילא הא כותבין ללוה בלא מלוה דליכא למיחש שמא כתב ללות בניסן ולא ילוה עד תשרי דעבחז"ל וכיון שכותבין ללוה בלא מלוה הדר חיישינן שמא לא מטא כלל לידיה דמלוה ולא יגבה גם מבנ"ח, ומש"ה הכריח לומר דר"מ לטעמיה שאין גובה גם מבנ"ח משא"כ אליבא דרבנן דר"מ דס"ל ע"מ כרתי כר"א, דממילא לא סבר אליבייהו דעבחז"ל וכמ"ש, וממילא אין כותבין ללוה בלא מלוה בשטרי דלאו אקנייתא וליכא למיחש לדידיה אלא לדלמא איקרי וכתב דהוי חשש לדידיה רק לענין לטרוף ממשעבדי ולא לענין גבייה מבנ"ח, מש"ה קאמר דרבנן סברי אחריות ט"ס, ואילו לא היה גובה אלא מבנ"ח לא היינו חוששין לחששא דדלמא איקרי וכתב:

מו) ועכ"פ צריך ליישב מ"ש הרמב"ן דשמואל בעצמו ג"כ סבר דעבחז"ל, וכן צריך לבאר לשון הש"ס דאביי אמר עבחז"ל ואפי' שטרי דלאו הקנאה משום דקשיא ליה כו' דמשמע דמכריח מכח הקושיא דעבחז"ל. וע' במהרש"א דאביי מוכיח דעבחז"ל מדחייש שמא נמלך עליהן שלא ליתנן. והא לא חיישינן דלמא איקרי וכתב. והתם גבי שובר ליכא חשש פרעון. אע"כ דעבחז"ל ומש"ה חיישינן שכתב ליתן ולא נתן. ומוקשה לענ"ד לשון הש"ס לפ"ז. וקצת י"ל דכיון דלא חיישינן לאיקרי וכתב וההכרח לומר דחיישינן לפרעון. ס"ל דדוקא כדעבחז"ל לא אמרינן דאי איתא דפרעיה הוי קרעינן ליה [וחשש קנוניא ליכא אלא אתר זמן ולא מיד אתר פרעון וכדפרש"י] דלא חשש לקורעו לפי שאינו מתירא הלוה שמא יאבד ממנו והמוצא יחזיר למלוה, כיון שיודע שלא יחזירו בב"ד להמלוה בלא שאלת פיו משום חשש שכתב ללות ולא לוה כיון דעבחז"ל וכותבין ללוה בלא מלוה וגם מבני חורין לא יגבה בלא הודאתו, משא"כ כדלא אמרינן עבחז"ל ודלא חיישינן לאיקרי וכתב ממילא אי איתא דפרעיה הוה קרע ליה שהיה ירא שמא יפול ממנו ויהא הדין להחזיר להמלוה דכיון דאיכא הוכחה גמורה שכבר הלוה לו מסיק אדעתיה שיחזירו להמלוה ויגבה עכ"פ מבנ"ח ולא יפקיעו החזקת חיוב בחשש פרעון [והא דפריך לשמואל דאמר ל"ח לפרעון היינו משום דליכא למימר דשאני שטר הקנאה שהיה קורע מיד כשפרעו כיון דליכא טענה דכתב ללות ולא לוה, א"ש להרי"ף דבשטר הקנאה נמי בעי מטא שטרא לידיה, והא דקאמר שמואל יחזירו לבעלים ביאר הפנ"י דמיירי כשיש עדים שראו השטר מקודם ביד מלוה ודייק לישנא דיחזירנו לבעלים ולא בלשון יחזירנו למלוה דקאמר יחזירו דוקא כשידוע שכבר היה המלוה בעל השטר, ובשטרי דלאו אקנייתא כיון דנפל איתרע וחיישי' אף בכה"ג שמא שטר אמנה הוא שמסרו ליד מלוה ע"מ ללות ולא לוה יע"ש, ולפ"ז גם בשטר הקנאה יש חשש שמא כתב ללות ולא לוה ושפיר מוכיח דשמואל לא חייש לפרעון גם בשטרי דלאו אקנייתא], וכן י"ל דס"ל דדוקא כדעבחז"ל חיישי' לפרעון דחיישי' דבעת שכתב השטר לא הלוהו ואח"כ הלוהו ופרע וחייש לספק פרעון ומפקיע החזקת חיוב והשעבוד, לפי שכבר בא הספק פרעון קודם שבא השעבוד, דנהי דל"ח מעיקרא שמא לא ילוהו כמ"ש הפנ"י, השתא דנפל ואיתרע חיישי' לקנוניא ושמא לא ילוהו עוד, והגם דהשתא יהא מטא לידיה, לא תהני מטעם עבחז"ל, לפי שכבר נמחל שעבודו כיון שלוה ופרעו, והגם דהשתא חיישי' שלא נמסר לידו מקודם ולא הי' עדיין שעבוד, מ"מ י"ל דהוי שטר שנמחל שעבודו לפמ"ש הנוב"ק חו"מ סי' י' להוכיח דהוי נמחל שעבודו גם קודם שחל השעבוד מדקאמר דגם בו ביום אינו לוה בו שנית הגם שהשעבוד אינו חל אלא עד סוף היום ע"ש, וגם לפמ"ש הש"כ (סימן ע"ה ס"ק כ"ז) דחשיב א"י אם פרעתיך גם כשקדם פרעון לספק הלואה, הכא שאני שיש לחשוש שפרע קודם שבא השעבוד, משא"כ אי ל"א עבחז"ל דממילא בודאי נפל מהמלוה ס"ל שאין להפקיע החיוב בחשש פרעון, אך ז"א, דא"כ יקשה מאי פריך ולשמואל דאמר ל"ח לפרעון וקנוניא מא"ל, דהא שאני שטר הקנאה שכבר זכה מלוה משעת קנין כמ"ש הש"כ סי' נ"ו ס"ק כ"ז, ולפמ"ש הפנ"י דהיינו משום דקנין עומד ליתן ביד המלוה אמרינן דמסתמא הי' כן, וכן לתירוצו השני דמיירי היכא שבודאי כבר היה ביד המלוה, עכ"פ כבר הי' החיוב בודאי, משא"כ הכא כדס"ל עבחז"ל ולא יהא השעבוד בודאי בשטרי דלאו אקנייתא אלא אחר שיחזירו למלוה בציווי הלוה וכבר נולד הספק וחשש פרעון קודם שיבא החיוב והשעבוד, שפיר י"ל דחיישי' לפרעון וקנוניא, ול"ל דפריך לשמואל דס"ל ע"מ כרתי ודממילא גם אי ס"ל עבחז"ל היינו דוקא לר"מ, ודפריך דא"כ מ"ט דרבנן דלא יחזיר אי לא ס"ל כרב אסי והיינו דס"ל דל"ח לאיקרי וכתב, דז"א, דא"א לפרש כן פרכת הש"ס דא"כ יהא מוכח ממימרא דשמואל דדוקא שטר הקנאה יחזיר דחייש לאיקרי וכתב, גם דהא אביי נמי ס"ל דע"מ כרתי וכמ"ש התוס' בכתובות ובגיטין (ד' יז) מההיא דסנהדרין (ד' כח), וא"כ מוכח דס"ל להש"ס שאין חילוק, וא"כ גם לאביי אף אי ל"א עבחז"ל יש לחוש לפרעון, ובלא"ה לא יתכן לפרש כן, דבלשון הש"ס מבואר דקאמר דעבחז"ל גם קודם דמסיק דס"ל הטעם דחיישי' לפרעון:

ח ויתכן ליישב לשון הש"ס דאביי אמר עבחז"ל ואפי' שטרי דלאו הקנאה משום דקשיא ליה כו' דמשמע דמכח הקושיא א הוא מכריח דעבחז"ל, וי"ל עפמ"ש הפנ"י בכוונת פרש"י שכתב בלשונו דהשתא דתנן כותבין ללוה בלא מלוה חיישי' דלמא כתב ללות ולא לוה, דהיינו דמפרש דמעיקרא ס"ד דלאביי א"ש הא דקתני מתני' לא יחזיר דל"א עבחז"ל אלא כשהלוה לו בסוף וחיישי' שמא כתב ללות ולא לוה וכיון שכבר נפל ואיתרע תו ל"מ מה שמצוה הלוה להחזיר, ודוקא בתר דמייתי הש"ס ממצא גיטי נשים ושוברין דמוכח התם במשנה דכשאמר תנו נותנין ודעבחז"ל אע"ג דלא מטא לידי' אלא אחר הנפילה ומשום דמטא לידיה בציווי המזכה, ממילא צ"ל דטעמא דמתני' דחיישי' לפרעון ע"ש, והשתא י"ל דהס"ד קאמר דאביי מוכיח דעבחז"ל משום דקשה ליה תירוץ רב אסי, לזה הוא מוכיח דעבחז"ל וכותבין ללוה בלא מלוה וחיישי' שמא כתב ללות ולא לוה ולא מטא לידיה קודם נפילה, וכ"ז הוי להס"ד, אבל להמסקנא דחייש לפרעון, תו אין הכרח לומר דעבחז"ל אלא דס"ל כן מסברא דנפשיה, אמנם כ"ז הוא אם נפרש דגם פרש"י מפרש כמ"ש התוס' לקמן ד' י"ח ד"ה הא אמר תנו נותנין, דדייק מדלא קתני כתובין היו ולא נתנן ומדקתני ונמלך עליהן שלא ליתנן משמע שחושש שמא אינו רוצה עתה לגרשה אבל אם אמר תנו לה נותנין ואין לחוש שמא מאחר נפל, אמנם לולי דברי התוס' בלא"ה יש ליישב מה שהקשו דדלמא אפי' אמר תנו אין נותנין והא דקתני ונמלך ה"ק ונמלך שלא ליתנן ומחמת כן לא חשש לשמור ונאבד ועכשיו רוצה לחזור ולגרשה דסבור שזהו הגט שאבד ממנו ואמר תנו ואפ"ה אין נותנין דשמא אין זה גיטו אלא נפל מאחר ששמו כשמו כו', די"ל דמכריח הש"ס דטעמא דנמלך שלא ליתנן הא אמר תנו נותנין משום דתנא מתני' לגיטי נשים בהדי דייתיקי מתנה ושוברין, ושוברין פשיטא ליה דכשמודה ואומר תנו נותנין לפום מה דקיי"ל דעבחז"ל, אמנם לפ"ז יקשה מאי פריך הכא מדתנן מצא ג"נ ושחרורי עבדים דייתיקי מתנה ושוברין ה"ז לא יחזיר שמא כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנם וכי נמלך עליהם מאי הוי והא אמרת עבחז"ל, דהא השתא להס"ד כיון שנפל ואיתרע ל"מ ציווי הלוה להחזיר וחיישי' לקנוניא ודכיון דלא מטא לידיה קודם הנפילה לא אמרי' עבחז"ל, וממילא י"ל דה"פ שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן, וכיון דלא מטא לידיה מקודם תו לא מהני גם כשאומר תנו, וגם בשובר יש חשש קנוניא ושלא פרע לו כלל, ומצי איירי גיטי נשים במקום ששיירות מצויות והוחזקו שני יב"ש, וכן שחרור ודייתיקי י"ל כן, וא"כ יקשה מנ"ל להש"ס לסתור דעת הס"ד מהמשנה דמצא ג"נ כו', וההכרח לומר במ"ש התוס' לקמן דהש"ס דייק מגוף הלשון, דמוכח הא אמר תנו נותנין, אמנם התוס' הכא בד"ה משום דקשיא, מפרשי דלא קאי על מ"ש אביי עבחז"ל, וי"ל ג"כ דפריך מדחיישינן שנמלך שלא ליתנן, דבשלמא בשט"ח כותבין ללוה בלא מלוה גם להס"ד, לפי שבודאי ילוה לבסוף ולולי זאת לא היה כותב שט"ח שמוציא קול על עצמו שהוא מדוחק במעות וע' ב"ב (ד' מב) דבצנעא קא יזיף כי היכי דלא לתזלו נכסיה וע' ב"ב (ד' עז) ד"ה חוזר, ומש"ה לא חיישינן שכתב השט"ח רק להפסיד הלקוחות ולא ללות, וגם עמ"ש הש"מ דלמה ליה לעשות קנוניא, דהא בידו לשעבד נכסיו כדין קודם הלקוחות, וכ"ז הוא בשט"ח, אבל בשובר יש לחוש שלא יפרע לו כלל ויהא מזה תקלה לענין לקוחות, ומדכותבין שובר למלוה בלא לוה, דכיון דל"ח לאיקרי וכתב עכצ"ל שכותבין למלוה בלא לוה, מוכח דעבחז"ל מיד, ומשני דלעולם עבחז"ל גם בלא הלואה ופרעון, ובעי מט"ל לבסוף ומהני כדמט"ל אחר נפילה ע"פ ציווי הלוה, ומש"ה לא יחזיר כשנמלך שלא ליתנן ואינו אומר תנו, וגם שובר דא"צ מט"ל לדעת הרי"ף הא כבר נתבאר דהוי כקורע השטר ונפקע השעבוד ומש"ה לא יחזיר כדלא אמר תנו לפי שנשאר עליו חוב בע"פ והא דכותבין למלוה בלא לוה היינו משום דליכא חשש גבי לקוחות כיון דמהני מחילה להפקיע השעבוד, ואם אין בדעתו להפרע אינו מחילה בטעות, גם דכיון דמוחל לו מהשתא, , אין לחוש שמא יתבטל המחילה. ועכ"פ גם אי נפרש שיש הכרח לאביי לומר דעבחז"ל, אכתי הא ממילא עכצ"ל דגם לרבנן דר"מ עבחז"ל מדאמרי לא יחזור. ומש"ה הוא שהוצרך הש"ס לומר דמשום דקשיא ליה כו' ולולי הקושיא לא היה אביי מחדש לומר דעבחז"ל גם לרבנן דר"מ דמסתמא ס"ל ע"מ כרתי, ואכתי הא פשיטא די"ל דגם בלא שום הכרח פשוט לשמואל מסברא דעבחז"ל אליבא דר"מ דע"ח כרתי, ודלעולם אליבא דמ"ד ע"מ כרתי לא ס"ל לשמואל דעבחז"ל, ועכצ"ל דהרמב"ן מדייק מלשון הש"ס דקאמר אלא אי סבר כאביי דאמר עבחז"ל כו', ומסיק הכי, דמבואר בלשון דשמואל גופיה ס"ל דעבחז"ל

(ט

) ובר"נ שם פ"ט דגיטין הקשה בשם הרז"ה לשיטת הרי"ף דגם לר"א כשיש ע"ח לא בעי ע"מ, מדקאמר הש"ס דשמואל דאמר בב' שטרות היוצאין ביום אחד שודא דדייני דאמר כר"א, ואס"ד דלר"א נמי ע"ח כרתי הול"ל לדידיה נמי יחלוקו כדאמר לר"מ ומשום שנכתבו שתיהן ביום אחד ובב"א נכתבו דהא אין כותבין שעות, ועפמ"ש מיושב, כיון דגם אי ע"ח כרתי שייך למיעבד שודא למי מסר תחלה, אלא דלר"מ דע"ח כרתי עבחז"ל וכבר זכו משעת חתימה שיהא לשניהן כאחד ומש"ה יחלוקו כמ"ש, וכ"ז הוי לר"מ דדוקא ע"ח כרתי וחזינן דחתימת עדים אינו עדות ראיה בלבד אלא דגזה"כ דצריך דוקא חתימת עדים, ומדלא מהני ע"מ, חזינן דעיקר השטר וקניניו הוא חתימת העדים, משא"כ לר"א דע"מ נמי כרתי ומהני ע"מ בלא ע"ח ואין חתימת העדים עיקר קנין השטר אלא שחותמין לראיה לברר אמיתת השטר, וממילא י"ל דל"א עבחז"ל [בפרט במכר ומתנה] וא"כ לא קני בע"ח עד דמטא שטרא לידיה, והדר איכא למיעבד שודא משום דלא ידעי' למי מסר תחלה ואם מסר לראשון וחזר ומסר לשני זה שמסר לו תחלה קנה, והר"נ גופיה מסיק דלר"א אע"פ שהוא מודה בע"ח אינן כורתין מצד חתימתן, וביותר י"ל לפמ"ש דלר"מ דע"ח לחוד כרתי שייך לומר טפי דעבחז"ל:

לי) וצריך לבאר הא דקאמר הש"ס וכי מאחר שאינו גובה אמאי יחזיר אר"נ בר' אושעיא לצור על פי צלוחיתו של מלוה וניהדריה להו ללוה לצור ע"פ צלוחיתו של לוה לוה הוא דאמר להד"מ, ולכאורה הא גם כשיש בהם אחריות נכסים שלא יחזיר לפי שב"ד נפרעין מהן, אכתי כשתובע המלוה שיחזירו לו השטר מחוק וקרוע [או שיכתבו על גביו שלא יגבה בו] לצור ע"פ צלוחיתו, לא אבד זכותו בהנייר בזה שיש בו אחריות נכסים אלא דמתני' איירי מדין השט"ח ולא מדין הנייר, דבזה שוויין יש בו ואין בו אחריות. שבכולם לא יגבה ויחזירו לצור ע"פ צלוחיתו והשתא יקשה למאי נקטא מתני' כשהלוה טוען מזוייף שאינו טענה בעצם אלא לפי שמוכלל בטענתו דחיישי' שמא כתב מכה ולא לוה, ולא נקטא מתני' באופן היכא שטוען הלוה שכתבו ללות ולא לוה, דבזה לא יחזיר למלוה גם כשאין בו אחריות, לפי שהלוה טוען שהנייר שלו, דליכא למימר דקמ"ל דמחזיר הנייר למלוה כשטוען הלוה מזוייף הגם שמוכלל בכלל טענתו הא דכתב ללות ולא לוה, דז"א, דאי העיקר בא להשמיענו דין הנייר, הו"ל להשמיענו דביש בו אחריות ג"כ יחזיר השט"ח מחוק לצור ע"פ צלוחיתו, וליכא למימר דדוקא כשאין בו אחריות שאין בשט"ח אלא שיווי הנייר, מחזירין למלוה כשהלוה טוען מזוייף, אבל כשיש בו אחריות דמה שאין מחזירין (על סמך שלא יגבה אלא בקיום השטר היינו רק מטעם חשש שכתב ללות ולא לוה, ממילא מטעם האי חששא אין מחזירין אף השטר מחוק לצור ע"פ צלוחיתו דז"א, לפמ"ש דביש בו אחריות אין מחזירין מטעם טענת מזוייף שלא יגבה ממשעבדי אף כשיקיים, ובלא"ה לא מסתבר כלל לומר כן, אמנם עפמ"ש למעלה באות (א) ניחא, דמש"ה לא מיירי מתני' כשטוען שכתבו ללות ולא לוה משום דמתני' מיירי אף בשטרי הקנאה וכמ"ש הר"ן:

ויש לבאר מ"ש הר"ן בלשונו דמש"ה לא מהדרינן הנייר ללוה ה משום דאמר להד"מ, והגם שמוכלל בטענתו שכתב ללות ולא לוה מ"מ הוא אינו טוען ותובע זה, ולכאורה למאי הוצרך הר"נ לומר כן, דהא בלא"ה שייך הנייר להמלוה שהמלוה טוען ברי והלוה טוען שמא דאיהו הא קאמר להד"מ אלא דכיון דמילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה אפשר שכתב ללות ולא לוה ולא משמע לפרש דכוונת לשון הר"נ ג"כ הוא לזה], וי"ל דכיון דאיכא ללוה חזקת מרא קמא שמקודם היה הנייר שלו, וגם לפי דברי המלוה יהא הנייר ללוה אחר פרעון, וגם קודם פרעון כבר חקרו האחרונים אי הוי ממש של מלוה או רק בתורת משכון או בתורת מתנה ע"מ להחזיר, וע' בנה"מ בשם הרמב"ן בב"ב (ד' לד) דיהבינן לבטל חזקת מרא קמא גם כשהוא טוען שמא והתובע טוען ברי משום דחזקת מרא קמא הוי כמוחזק ממש כמ"ש בסימן רכ"ג וע' סי' נ"ט סעי' א' כשהמלוה הוציא שטר ואומר איני יודע, וא"כ היה מקום לומר דשייך הנייר ללוה בעל חזקת מרא קמא של הנייר, ומש"ה הוצרך הר"נ לומר דמש"ה לא מהדרינן הנייר ללוה לפי שהלוה אינו תובע ואף טענת שמא ליכא, וגם כבר נתיאש הלוה מהנייר. ולכאו' יש מקום לומר דכשיש בהם אחריות לא יחזיר למלוה אף שטר מחוק לצור ע"פ צלוחיתו, משום דהמלוה מיאש עצמו מהשט"ח והנייר לפי שיודע שלא יחזירו לו, שחושב שבודאי יחשוש הלוה שמא יקיים השט"ח ולזאת יטעון שכתב ללות ולא לוה, וא"כ גם אי באמת מזוייף הוא מ"מ מיאש עצמו מהנייר ג"כ לפי שיחשוב שיטעון הלוה שכתב ללות ולא לוה, ומש"ה גם כשטוען הלוה מזוייף לא יחזיר הנייר למלוה כיון שמייאש עצמו משא"כ כשאין בו אחריות נכסים שהמלוה סומך עצמו שהלוה יאמר להד"מ, כיון שאינו ירא פן יקיים השטר [ [וממילא בודאי יאמר הלוה האמת], ומש"ה אינו מייאש עצמו מהנייר, גם דהוי השט"ח נייר בעלמא ואינו מייאש עצמו מהנייר, משא"כ כשיש בו אחריות דהוי שט"ח והנייר טפל לו, ממילא כשמיאש מהעיקר נכלל ביאושו גם הנייר הטפל, ובפרט דכיון שחשב לגבות בו, ממילא גמר בדעתו שיהא הנייר של לוה אחר שיפרענו, והגם שכתב הקצה"ח (סי' ס"ו ס"ק כ"ז) דהנייר הוי של מלוה עד אחר פרעון, ובפרט הכא דבאמת היה הנייר של מלוה, אכתי מוכלל זה ביאושו וכמ"ש:

תוכן העניינים

אמרי שפר קלצקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה