אמרי שמואל ב· רבי שמואל קלונימוס אייזינבוד
על בראשית
מדרש בראשית פרשה ח' סי' ה' א"ר סימון בשעה שבא הקב"ה לבראת את אדם הראשון נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים וחבורות חבורות מהם אומרים יברא מהם אומרים אל יברא הה"ד חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות שלום אומר אל יברא דכולו קטטה מה עשה הקב"ה נטל אמת והשליכו לארץ הה"ד ותשלך א' ארצה אמרו מלאכי השרת כו' תעלה אמת מן הארץ הה"ד אמת מארץ תצמח עכ"ל רבים הקשו אמאי לא השליך השלום לארץ ולא האמת והי' נשאר לעומת האמת רוב דעות המסכימים לברוא העולם היינו צדק וחסד. ועוד קשה וכי בשביל שאמר האמת דבר הגון קנסוהו להשליכו לארץ:
אך נלפע"ד שלפי האמת אין טענת האמת טענה אמיתית לפני הש"י כי ידוע לכל שכמה פעמים נזכר בזוהר הק' ע"ז העולם עלמא דשקרא היינו משום דרוב הנהגות העולם מתנהג עפ"י מדת השקר ואנשי אמת המה מיעוטא דמיעוטא שיתרו אמר למשה שימנה שופטים אנשי אמת ולא מצא וכמו שאמר הרמב"ם בהקדמתו לסדר זרעים שלולא המשתגעים הי' העולם חרב היינו שאם היו כל אנשי העולם מסתכלים רק על האמת לא הי' ישוב העולם כלל מפני שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה והשקר הוא כלי אומנות של היצה"ר שמרמה את האדם שיומשך אחר תאות הזמן ומעוור את עיניו שיחשוב בדעתו שיש ממש בהבלי הזמן וידוע שזה השקר שהוא כלי אומנות של היצה"ר הוא מוכרח מאוד לקיום העולם כמו שמפרש המדרש בראשית פ' ט' סי' ז' שאילולי יצה"ר לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד ולא נשא ונתן ובעת שהשליכו את היצה"ר בדודא דאברא בגמ' דסנהדרין בפ' ארבע מיתות וביומא בפ' בא לו אזי איבעו ביעתא בת יומא ולא אשכחו וידוע דעיקר קיום העולם הוא ע"י מה שהאדם נושא אשה להוליד בנים וזהו ע"י חוש המישוש ואיתא בספר עקידת יצחק וז"ל חוש המישוש חרפה הוא לנו המשוה אותנו כבהמות רק מה שהאדם יוליד בן צדיק עי"ז החוש אזי התולדה הכשירה מכסה על החרפה ובזה ביאר מה שקראה רחל ליוסף לאמר אסף א' את חרפתי דלכאורה קשה מה חרפה היתה לרחל כשהיתה עקרה ולפי הנ"ל מבואר שפיר דקודם שילדה רחל בן צדיק היתה לה חרפה החוש המישוש אך אח"כ כשהולידה בן צדיק אזי הוא מכסה על החרפה שקדם כן ביאר העקידה הנ"ל. ובזה ביארתי בעה"י מאמר המדרש ויקרא פרשה ד' דאיתא שם עשרה דברים יקרים נבראו בעולם וקחשיב אחד מהם סכלות ולכאורה צריך להבין מה דבר יקר נמצא בסכלות אך לפי האמת הסכלות הוא דבר יקר מאוד דהלא ידוע דענין הצדקה והגמילות חסד המתנהג בעולם הוא אחד מהג' דברים שהעולם עומד עליהם ובלא מדת הצדקה אין העולם יוכל להתקיים ועתה נחקורה נא בכל פלך ופלך מסכום הצדקות שנותנים בכל שנה כמה מהצדקות הנ"ל נותנים הנותנים לשם שמים וכמה מהצדקות הנ"ל אשר נותנים הנותנים הנ"ל שלא לשם שמים רק בשביל לנחול כבוד המדומה או בשביל פניות צדדיות אחרות אזי לא יהיו הצדקות שלשם שמים אפילו חלק מעשרים:
ולימוד התורה הק' שהוא אחד מעמודי העולם כמאמר התנא על שלשה דברים העולם עומד על התורה וכו'. אזי ג"כ לא יוכל להתקיים בלא הצדקה דהבתי ישיבות הגדולים שלומדים שמה כמה מאות אנשים ולוקחים פרס מקופה של צדקה ויש ישיבות שהוצאתם מרובה לפ"ע שנים עשר אלף רו"כ בכל שנה ואם נחשוב מעות של הצדקה שנותנים הנותנים רק לשם שמים אזי המה מיעוטא דמיעוטא ולא יספיק לזה כלל. נמצא שע"י הקנאה שאדם מתקנא בחבירו בענין נתינת הצדקה ונותן שלא לשם שמים רק שלא יפגום כבודו או שנותן הרבה כדי לנחול כבוד המדומה עי"ז יתקיים העולם שהוא עמוד הצדקה ועמוד התורה כנ"ל:
ועיקר ענין הכבוד הוא סכלות גמור נמצא לפי זה נכונים דברי המדרש שחשיב עשרה דברים יקרים נבראו בעולם וקחשיב אחד מהם סכלות דהרי ע"י הקנאה והכבוד שהוא סכלות מתנהג העולם וע"י חוש המישוש שהוא סכלות יתקיים העולם וכנ"ל נמצא לפי זה שע"י הקנאה והתאוה והכבוד יתקיים העולם וכנ"ל ולכאורה יסתור לדברינו מאמר התנא באבות הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם:
אך לפי האמת לא קשה מידי היינו משום דלכאורה קשה על עצמותו ית"ש למה ברא זה העולם שהוא עלמא דשקרא לפי מאמר הזה"ק והוא מתנהג עפ"י רוב עפ"י מדת הקנאה והתאוה והכבוד שהוא שקר גמור וסכלות. אך שידוע לכל מביני מדע שעיקר בריאת האדם הוא כדי לברר הטוב מן הרע ולזכך את עצמו מן התאוות הרעות ומן המדות המגונות ועיקר בריאת היצה"ר וכלי אומנות של היצה"ר היינו מדת השקר והקנאה והתאוה והכבוד הכל הוא בשביל האדם כדי שלא ישמע להיצה"ר ויברר הטוב מן הרע ויזכה עי"ז לעלמא דאתי כמו שמפורש בגמ' דסנהדרין בפרק ארבע מיתות בשעה שהשליכוהו לדודא דאברא אמרו חז"ל וז"ל כלום יהבתי' לן אלא לקבולי אגרא כו' עכ"ל. ועתה נתישב לנו את כל הנ"ל בעה"י מה שהקשינו למה ברא השי"ת עולם הזה שיהי' מתנהג ע"י סכלות היינו שע"י חוש המישוש שהוא סכלות יתנהג העולם או ע"י הקנאה והכבוד יתקיים ג"כ העולם שמסייעים לעמוד החסד ולעמוד התורה כמו שביארתי לעיל אך לפי מה שכ' א"ש כי א' עשה את האדם ישר כו'. כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים כו' היינו כי כוונת השי"ת בעיקר בריאת העולם בשביל הצדיק שיזכך את חומרו שיהי' הכל לשם שמים והצדיק המברר הטוב מן הרע היינו שמדבק באשתו לשם שמים ושהוא עושה צדקה וחסד רק לשם שמים לא בשביל קנאה וכבוד בשבילו נברא העולם אך שגלוי לפני השי"ת שצדיקי הדור המה מועטים וע"י הצדיקים שהם מתי מספר לא יוכל העולם להתקיים לכן ברא השי"ת מדת הסכלות בעניני אישות ומדת הקנאה והתאוה והכבוד והשקר כלי אומנות של היצה"ר בשביל קיום העולם והצדיק יברר הטוב מן הרע שלא ינטה אחריהן:
ובזה נוכל להבין מאמר התנא במה שאמר הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם היינו אם נאמר כפשוטו שע"י התאוה הוא בועל בעילות אסורות ח"ו וע"י הקנאה והכבוד הוא משתמש בעניני העולם לאסוף הון אזי יובן הדבר כפשוטו איך מוציאין את האדם מן העולם כי זהו עצת היצה"ר לגמרי:
אך בדרך אחר לפי' הנ"ל נוכל לומר בזה האופן היינו אם הוא משתמש במדת התאוה להזקק לאשתו אך שאינו מכוין לשם מצוה כלל להעמיד תולדות כצווי הבורא ית"ש רק להנאת עצמו ולא יותר הרי הוא עושה את המצוה שלא לשמה והעושה מצוה שלא לשמה אין לו שכר רק בעולם הזה כמאמר הכתוב אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד והוי השי' למשמאילים בה להעוסקים בתורה ובמצות שלא לשמה אין להם רק עושר וכבוד שהוא ע"ז העולם ולא בעולם הבא ובזה יוצדק מאמר התנא דהתאוה מוציאה את האדם מן העולם הוא העולם הבא דכיון שאין משתמש במדת התאוה רק להנאתו אין לו רק שכר בעולם הזה וכנ"ל ולא בעולם הבא:
וכן במדת הקנאה והכבוד אם הוא עושה צדקה וחסד רק בשביל קנאה וכבוד א"כ הוי שלא לשמה ואין. לו שכר רק בעולם הזה וכנ"ל וא"כ יוצדק מאמר התנא שהקנאה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם היינו מן העולם הבא וכנ"ל. ולכן נקראים בני אדם יושבי חשך מחמת שרוב בני אדם אזי הקנאה והתאוה והכבוד מעוור עיני שכלם ודומים ליושבים בחשך שאינם רואים האור האמיתי רק על אנשים הצדיקים נגה עליהם האור כמו שנאמר ואורח צדיקים כאור נגה וכמאמר המדרש בראשית פ' ג' וירא א' את האור כי טוב אלו מעשיהם של צדיקים ואיתא במדרש בראשית פ' ח' כי יודע ה' דרך צדיקים היינו שגילה השי"ת למלאכים שצדיקים יוצאים ממנו ולא גלה להם שגם רשעים יוצאים ממנו הרי חזינן שעיקר בריאת העולם הוא בשביל צדיק ובשביל צדיק אחד העולם יכול להתקיים כמו שנאמר וצדיק יסוד עולם וכמו שמצינו שמבריאת העולם עד מתן תורה הי' העולם עומד על עמוד אחד של גמילות חסדים של אברהם והי' אברהם דומה כמריש שבאמצע הבירה שסובל קורות שמכאן ומכאן כך הדורות שלפניו ושלאחריו היו סמוכין עליו כן כתב האלשיך בשם המדרש בפ' וירא על הפסוק של וישא עיניו ע"ש: קיצור הענין שעיקר בריאת העולם הוא בשביל הצדיקים שהמה מעטים ועיקר תכלית הצדיק שיברר האמת מהשקר והטוב מן הרע ומעתה לא קשה על עצמותו ית"ש למה ברא עלמא דשקרא וכלי אומנותו של היצה"ר היינו הקנאה והתאוה והכבוד אחרי שזהו עיקר כוונת השי"ת בבריאת האדם שיהי' צדיק ויברר האמת מהשקר ויתגבר על היצה"ר לזאת הי' מוכרח להשי"ת לברוא עלמא דשקרא וכל המדות המגונות כדי שעי"ז יזכה הצדיק לעוה"ב:
ועתה נבוא להמדרש שהתחלנו בו היינו מה שאמר האמת אל יברא שכל העולם מלא שקרים. ולפי מה שפי' לעיל שהוצרך השי"ת לברוא עלמא דשקרא כדי שיברר הצדיק האמת מן השקר ויקבל שכר א"כ אין טענת האמת נכונה ולא חש השי"ת להשיבה אחרי שטענה שלא כהוגן אחרי שלא הבינה כוונת הבריאה וכנ"ל. ואחרי שצפה השי"ת שהסכלות שהוא נובע ממדת השקר מוכרח לקיום העולם כמאמר הרמב"ם שאילולי המשתגעים הי' העולם חרב שאם היו כולם נוטים אל האמת אזי לא היו עוסקים בישובו של עולם כלל מחמת שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה וצפה השי"ת שאם יהיו בזה העולם אנשי אמת במעלה עליונה וכל אנשי העולם יהיו מכירים את יקר ערכה אזי העולם לא יוכל להתקיים שאם יהי' האדם עוסק בבנין או במשא ומתן אזי יבואו אליו אנשי האמת ויבינו לו שהוא משוגע שמניח חיי עולם ועוסק בחיי שעה ואם יהיו ע"ז העולם אנשי אמת במעלה עליונה ויהיו נשמעים דבריהם אזי אין העולם יוכל להתקיים שימנעו מלעסוק בישובו של עולם מה עשה הקב"ה השליך אמת ארצה פי' היינו שהטביע הקב"ה בלב כל אנשי העולם שהאמת הוא דבר שפל מאד ואינו נחשב לכלום כאילו מושלך לארץ ומעתה יוכל העולם להתקיים היינו שאם יבוא האיש האמת להאיש העוסק בבנין ויבינהו שהוא משוגע אזי לא יהיו דבריו נחשבים בעיניו לכלום אחר שהאיש האמת הוא שפל בעיניו מאוד אך כשיבא משיח צדקנו ב"ב שאז יתנהג העולם במדת האמת כמו שנאמר והסירותי את לב האבן היינו היצה"ר ויקויים בנו מאמר הכתוב כי הנה החשך כסה ארץ כו' ועליך יזרח כ' ה' היינו שעל כל ישראל יזרח כ' ה' וכולם יקבלו אור מהשי"ת ואז יתנהג העולם במדת האמת ויקוים מאמר הכתוב אמת מארץ תצמח היינו שיצמח האמת משפל מצבו מה שהוא עתה שפל עד לארץ אזי אז יצמח למעלה יהא רעוא שנזכה לזה ב"ב אמן: רש"י בפ' בראשית בפסוק ראשון מביא בשם המדרש. בתחלה עלה במחשבה להברא את העולם במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים במדת הדין שיתף מדת הרחמים ולא עוד אלא שהקדימו עכ"ל. ולכאורה קשה מאד להבין דברי המדרש איך שייך בהשי"ת תחילה וסוף שבתחילה חשב הקב"ה כך ואח"כ יתחרט ויעשה באופן אחר וכי הוא בן אדם ויתנחם. הגר"א בביאורו על משלי הביא דברי המדרש וז"ל בתחילה עלה במחשבה להברא שנים ולבסוף לא ברא אלא אחד והקשה הגר"א ז"ל כנ"ל איך שייך בהשי"ת תחילה וסוף. ומבאר זאת ע"ז האופן היינו שבכל מקום שמצינו במדרש ע"ז האופן תחילה וסוף אזי לבסוף יתקיים כאשר חשב מתחילה ומה שמסיים המדרש בכ"מ ולבסוף הי' באופן אחר הוא כוונת המדרש ולבסוף היינו עתה בשעת מעשה הי' באופן אחר בשביל איזה כוונה ואח"כ יתהוה באופן אחר כאשר חשב מתחלה ומבאר בזה דברי המדרש היינו בתחילה עלה במחשבה להברא שנים אזי נתקיים זאת לבסוף כאשר חשב בתחילה היינו מה שבסוף נבראו שנים אדם וחוה ומה שמסיים המדרש ולבסוף לא ברא אלא א' הוי הפי' ולבסוף בשעת מעשה היינו בתחילת הבריאה לא נברא אלא אחד בשביל איזה כוונה והשתא הוי פי' המדרש הכי בתחלה היינו בתחלת הבריאה בשעה שברא אחד עלה במחשבתו להברא אח"כ שנים וכן נתקיים בסוף ולבסוף היינו בשעת מעשה בתחילת הבריאה לא ברא אלא אחד בשביל איזה כוונה עכ"ל הגר"א בשינוי לשון קצת. ומהו כוונת הבורא ית' מה שבתחילה לא ברא אלא א' ולבסוף ברא גם חוה אמאי לא ברא אדם וחוה בפעם אחד כמו שאר הברואים שברא זכר ונקיבה בפעם אחד ונלפע"ד שזהו כדי להורות למין האנושי כדי שיבין מזה לאיזה תכלית הוא נברא שאינו דומה כוונת בריאת האדם לכוונת בריאת הבהמה וכל שאר הברואים משום דכוונת בריאת הבהמה ושאר הברואים הכל בשביל האדם שיהיה לאכילתו ולתשמישיו ואם יהי' נברא סוס א' בעולם או גמל א' או חמור א' או בהמה א' אזי לא יהי' מהם תועלת כלל רק שעיקר תועלת הנאת האדם שיש לו מהם הוא מהריבוי שיש בהם היינו מפני שיש בהמות רבות וסוסים רבים אזי נהנים הרבה ב"א מהריבוי שלהם ואחרי שעיקר תועלת מהבריאה שלהן הוא מהריבוי לכן ברא השי"ת בפעם אחד זכר ונקיבה כדי שיולידו הרבה מאותו המין ובזה יושלם רצון הבורא ית' בבריאתם. אבל המין האנושי ברא השי"ת בתחילה אדם לבדו ואח"כ חוה כדי שיתבונן מזה האדם שתכלית האדם אינו רק הריבוי כמו בבהמה רק בשביל אדם א' צדיק כדאי הוא להשי"ת בריאת עולמו כמו שנאמר וצדיק יסוד עולם ועל כל א' הוא מוטל שיהי' צדיק כדי שיושלם ע"י כוונת הבריאה. רק עולם מלא אנשים צריכין שאם לא יהי' עולם מלא לא יהיו צדיקים לכן ברא אח"כ גם את חוה כדי שיצא מהם עולם מלא:
ועתה נבוא לבאר המדרש שהתחלנו בו בעה"י היינו מה שבתחילה עלה במחשבה להברא את העולם במדת הדין כו' היינו משום דאיתא בגמ' עירובין דף ס"ה אמר רב ששת משום ראב"ע יכולני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מ"ט שכורת ולא מיין היינו משום דעול השעבוד והצרות מטרידים את האדם ואין בו דעת צלולה לפקח על דרכיו ולכוין את מעשיו לאבינו שבשמים גם בעתים הללו שהה שהשי"ת מנהג את עולמו ע"י הסתרת פנים שאין לנו שום נביא וחוזה וכולם רואים שדרך רשעים צלחה וכל מי שהוא רשע יותר מחבירו אזי מצליח יותר מחבירו והצדיקים והחכמים המה בצער וסובלים מרעין בישין וטרדת הפרנסה מטרדת את האדם מאוד. ע"כ אין סברא להנהיג את העולם במדת הדין מחמת שאין אדם נתפס על צערו לכן שיתף השי"ת מדת הרחמים ג"כ מחמת שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו אבל לעתיד כשיבא משיח צדקנו ב"ב אזי ומלאה הארץ דעה שיהיו הכל מכירים השגחת השי"ת וגם יקוים בנו והסירותי את לב האבן היינו היצה"ר שהוא שאור שבעיסה המעכב אותנו מעבודת הבורא ית"ש גם יהי' ניכר השגחת הבורא על כל פרט ופרט כמאמר הכתוב אבן מקיר תזעק שאם ח"ו יכשל אדם בעבירה אזי האבנים מקיר יזעקו עליו וטרדת הפרנסה יסיר מעלינו שיהי' איש תחת גפנו כו' וגם עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת אזי אז יהי' יכולת ביד השי"ת להנהיג את עולמו במדת הדין וזהו כוונת המדרש בתחילה היינו בתחילת ברייתו של עולם עלה במחשבתו ית' שינהיג את העולם אח"כ כשיבא משיח צדקנו ב"ב במדת הדין אך לעת עתה ראה שאין העולם מתקיים במדת הדין מחמת שלע"ע ינהיג השי"ת את עולמו בהסתרת פנים ובטרדות הפרנסה ובשאור שבעיסה לכן שיתף לע"ע מדת הרחמים ולא עוד אלא שהקדימו:
וזהו ג"כ כוונת הגמ' במס' ר"ה דף י"ז דאיתא שם אילפא רמי כתיב ורב חסד וכתיב ואמת אלא בתחילה אמת ולבסוף ורב חסד יהי' ג"כ כוונת הגמ' כנ"ל היינו דבתחילה עלה במחשבתו ית' שלבסוף כשיבא משיח צדקנו ב"ב ינהיג את עולמו במדת האמת שהוא מדת הדין ולבסוף היינו לעת עתה בזמן הזה ינהיג את עולמו במדת החסד וכנ"ל כמובן:
מדרש בראשית פ' כ"ב ויצא קין מלפני ה' כו' פגע בו אדם הראשון א"ל מה נעשה בדינך א"ל עשית תשובה ונתפשרתי כו' אמר כך היא כחה של תשובה כו' אמר מזמור שיר ליום השבת עכ"ל. ונלפע"ד להסביר דברי המדרש ותחלה נקדים מדרש בראשית פרשה י"ט וז"ל כי הקב"ה לא הזהיר רק על האכילה כדכתיב כי ביום אכלך כו' והיא אמרה לא תאכלו ולא תגעו ודחפה הנחש על העץ אמר לה הא לא מיתת כמה דלא מיתת במקרבי' כן לא מיתת במיכלי' עכ"ל ולכאורה קשה להבין המדרש כיון דהיא עצמה היתה יודעת שלא צוה הקב"ה על נגיעה א"כ טענת הנחש לחוה אינה טענה כלל:
ונלפע"ד לפי מה דאיתא בגמ' סנהדרין דף ל"ח אמר ר"י אמר רב אדם הראשון מין הי' עכ"ל א"כ קודם שעשה תשובה הי' מין ונוכל לומר דטעה בקדמות לומר שהעולם קדמון כשיטת האפיקורסים ימ"ש וא"כ השי"ת אינו בעל העולם רק שהוא כמו רופא מומחה שבקי בטבעיות והזהיר אותו על עץ הדעת משום שהפרי מזקת לאדם האוכל אותה כמו סם המות וידוע שכל דבר המזיק לאדם מזיק אף בריח ומזה הוכיחה חוה שאף בנגיעתה תזיק לה הריח וכיון שדחפה הנחש וראתה כי העץ לא הזיק אותה בריח אזי טעתה עי"ז שגם האכילה לא יזיק לה לכן אכלה. וכן אדם וכשאמר השי"ת מות תמות הי' סבור ג"כ שימות עי"ז עפ"י דרך הטבע מחמת שהאכילה תזיק אותו ולא ע"י עונש כמו אדון המעניש לעבדו:
ואח"כ כשראה שקין עשה תשובה ונתפשר א"כ הבין מזה שלא העבירה עצמה תעניש את האדם עפ"י טבע רק השי"ת הוא מעניש לעוברי רצונו כמו האדון המעניש את עבדו שעבר רצונו משום שהי"ת הוא בעל העולם שברא אותה יש מאין והוא מעניש לעוברי רצונו א"כ יש בידו למחול ע"י תשובה. כי אם נאמר שהעבירה עצמה הוא מזיק עפ"י טבע כמו האוכל סם המות א"כ אין שייך תשובה ומחילה על החטא כמו שלא שייך מחילה לאוכל סם המות אחרי שסבר דהעבירה מזקת עפ"י טבע. אח"כ כשראה שנתקבל תשובת קין היינו משום שהי"ת הוא בעל העולם ומעניש לעוברי רצונו כמו אדון לעבדיו א"כ יש בידו למחול ג"כ ע"כ הבין מזה שאם יעשה תשובה יזכה לעוה"ב ע"כ פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת משום שהשבת מורה ליום שכולו שבת היינו עוה"ב והא דשבת מורה על עוה"ב יש לומר עפ"י הגמ' דסנהדרין דף צ"א דהשיב גביהה בן פסיסא לההוא צדוקי ראי' לתחיית המתים וז"ל דלא הוו חיי דהוו חיי לא כ"ש פי' כיון שברא השי"ת יש מאין כ"ש יש מיש וזהו ידוע דשבת מורה על חידוש העולם היינו שמורה שברא את העולם יש מאין בששת ימי המעשה ושבת ביום השביעי. וכיון ששבת מורה על חידוש העולם אזי מורה ג"כ על עוה"ב שהוא יום שכולו שבת היינו כיון שברא את העולם הזה שהוא יש מאין כ"ש העוה"ב שהוא יש מיש. וכיון שנתודע לאדם שמועיל תשובה ואם יעשה תשובה יזכה לעלמא דאתי לכן פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת שהוא יום שכולו שבת:
נח:
את הא' התהלך נח ולעיל פ' בראשית כתיב ויתהלך חנוך את הא'. ופי' במדרש חנוך תופר מנעלים. ולהבין דברי המדרש נלפע"ד עפ"י דאמרינן בפרק הרואה ד' נ"ח כל מה דשקיל מיתנא מעלי בר ממסאני וסנדלי ופרש"י רמז ליוצאי חוץ עכ"ל ולפענ"ד נ"ל לפרש בענין אחר היינו לפי שהנשמה היא בתוך הגוף כהרגל בתוך הסנדל וכשמראין לו בתוך החלום שלוקחין הסנדל זהו רמז על הגוף שיפרד מן הנ' ר"ל נמצא הנשמה שהיא חלק א' ממ' שהיא הרוחניות שבאדם מכונה בשם רגל והגוף דהיינו הגשמיות שבאדם מכונה בשם מנעל שהוא תופס הרגל כן הגשמיות תופסים להרוחניות כי הרוחניות אינם יכולים להתקיים בלתי הגשמיות וידוע שעבודת השי"ת יכול להיות בשני אופנים האופן האחד שעובד השי"ת בתעניות ובסגופים ובתשובת המשקל ואינו אוכל רק פת במלח כמאמר התנא באבות וכדאיתא במס' תמיד דף ל"א ששאל אלכסנדר מוקדן לזקני הנגב מה יעביד אדם ויחי' השיבוהו שימית את עצמו היינו שיפריש א"ע מתענוגי העולם מכל וכל ויעסוק רק ברוחניות בתורה ובמצות:
והאופן השני היינו צדיק אוכל לש' נפשו שמצינו כמה צדיקים שהיו אוכלים בשר ודגים ושותים יין כמו דאמרינן בב"ק דף ע"ב דלא אכלינא בשרא דתורא ובוודאי הצדיקים לא כוונו באכילתם להנאת עצמם רק בשביל כיבוד שבת וי"ט כמו ההוא חייטא דזבין נונא ובשביל בריאת הגוף כדי שע"י אכילת הגשמיות יתחזק הגוף לעבודת הבורא ית' וכמו שאמר רבינו הקדוש שלא נהנה מהעולם הזה אפילו באצבע קטנה (בגמ' דכתובות ד' ק"ד) ולכאורה קשה הלא אמרו חז"ל שאנטונינוס ורבי לא פסקה מעל שולחנם לא צנון וחזרת רק דהפשט שלא אכל מה שערב לגוף להנאת עצמו רק מה שמועיל לבריאת הגוף כדי שיחזק גופו לעבודת השי"ת כי ידוע שצנון וחזרת מחתכין המאכל ויועיל לבריאת הגוף. נמצא מי שעובד להשי"ת בדרך זה שאוכל בשר ושותה יין רק שבשעה שאוכל ושותה אינו מכוין להנאת עצמו רק לכבוד הבורא ית' וכנ"ל זהו המקשר הגשמיות והרוחניות ביחד ומעלה את הגשמיות ועושה מהם רוחניות ולפי מה שביארתי שכחות הגשמיות שבגוף מכונה בשם מנעל והכחות הרוחניות מכונה בשם רגל נוכל לבאר לפענ"ד דברי המדרש הנ"ל חנוך תופר מנעלים היינו שהי' מקשר הגשמיות והרוחניות ביחד היינו שכל מה שהי' נהנה מהעולם הזה הי לשם שמים ובזה הי' מקשר המנעל עם הרגל היינו הגשמיות עם הרוחניות וזהו כוונת הכתוב ויתהלך חנוך את הא' היינו הילוך הנהגתו בהנאתו מזה העולם היו את הא' היינו לשם שמים וזהו כוונת הכתוב את הא' התהלך נח היינו נמי כנ"ל ועיין במס' סוטה דף ל"ה בענין עונש עוזה בעין יעקב בפירוש ענף יוסף שפירש של נעליך מעל רגליך היינו התפשטות הגשמיות וזה שכ' בעוזה ויכהו על השל היינו על מה שלא פשט הגשמיות:
לך:
ויאמר אברם כו' מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר. ולכאורה קשה להבין כוונת הכתוב במה שאמר אברהם מה תתן לי דכיון שהבטיח לו השי"ת שכרך הרבה מאוד אזי בוודאי כוונת השי"ת על עולם הבא ולא על הנאת העוה"ז שלא נחשב למאומה שהוא הבל הבלים וכיון שכוונת השי"ת בהבטחתו שיהי' לו שכר הרבה לעולם הבא א"כ קשה להבין שאלת אברהם שאמר מה תתן לי כיון שאין לי בנים דאטו מי שאין לו בנים לא יכול לזכות לעולם הבא:
ונלפע"ד לבאר זאת עפ"י הגמ' דמס' שבת דף נ"ה דאיתא שם ושמואל אמר תמה זכות אבות וכתבו שם התוס' אומר ר"ת שזכות אבות תמה אבל ברית אבות לא תמה דהכתיב וזכרתי את בריתי יעקב אף לאחר הגלות ואנו אין אנו מזכירין זכות אבות אלא הברית עכ"ל. ולכאורה דבריהם סתומים דמ"ש זכות ומ"ש ברית אבות דזכות אבות יתום וברית אבות לא יתום. ונלפע"ד דזכות אבות מקרי כל הזכיות שהיו לו לאבות ע"י מעשיהם הטובים ובוודאי זכותם רב מאוד ומ"מ קאמר שמואל דתמו זכות אבות כיון דיש זמן רב אחר פטירת האבות הקדושים וכל זמן שישראל חוטאים נתלה להם בזכותם אזי יכול להיות שיתום אבל ברית אבות מקרי דבר שקיימת לעד כמו שנאמר ברית מלח עולם וכל כריתות ברית מורה שהאהבה יתקיים לעד ואיך יצויר שהכריתות ברית שכרת השי"ת עם אברהם יתקיים לעד היינו מה שהשריש אברהם אבינו בכל באי עולם אחדות הבורא והשגחת הבורא בעולמו וזה הברית יתקיים לעד היינו שכל מה שאנו עושים מצות אף היום הוא הכל ע"י כח של אבותינו הקדושים שהם השרישו האמונה בהשי"ת ובתורתו הק' בבניהם ובניהם בבניהם עד סוף כל הדורות וזה נקרא ברית אבות שאבותינו הק' גרמו במעשיהם הטובים שעד היום אנחנו דבוקים בהשי"ת ובתורתו וזה הזכות של ברית אבות שגרמו ע"י מעשיהם הטובים שיהי' אהבת השי"ת עם עמו לעד זאת לא יוכל ליתום לעולם מפני שעד היום כל זמן שישראלים עושים מצות נתוספת זכות באבותינו הקדושים כיון שהם גרמו לזה נמצא הזכות של ברית אבות נתוספת מיום ליום וא"כ שפיר כתבו התוס' שברית אבות לא יתום ומעתה נראה שמה שאדם זוכה לעוה"ב הוא ע"י שני אופנים הא' ע"י זכות שאין לו פירות היינו ע"י שעושה מצוה שאין לו פירות כמו לולב וציצית וכדומה ואף שבוודאי שכר המצוה גדול מאוד מ"מ יש גבול למתן שכרו וכיון שיש גבול אין שייך ריבוי דביוסף כתיב ויצבור יוסף בר כו' הרבה מ' עד כי חדל לספור כו':
האופן הב' הוא מה שאדם זוכה ע"י מצות שיש בהן פירות למשל כגון שלא הי' בעיר מקוה כשירה לטבילת נשים והיו מזה כמה מכשולים ר"ל ועמד אדם א' ועשה מקוה מממונו ומסרה להקהל ולאחר ימי חייו אזי יכולה המקוה לעמוד עוד מאה שנה. מצוה כזו עושה פירות אף לאחר מיתתו ובכל שעה ושעה שמקיימים מצות טבילה ע"י יש לו חלק באותן המצות ושכר שלו מתרבה בכל יום ויום אף לאחר מיתתו וכהנה יש כמה וכמה מצות שהשכר מהפירות נתרבה אחר מיתתו כגון מי שבנה ביהכנ"ס או מי שמיסד בעיר חברות להכנסת אורחים ולגמילות חסדים וכדומה ויותר מכולם היא מצוה שעושה פירות מה שאדם מדריך את בניו לעבודת השי"ת שלאחר ימי חייו מה שבניו עושים מצות ומה שבני בניו עושים מצות עד סוף כל הדורות אזי יש לו חלק בו ושכרו נתוסף בכל יום ויום ובזה יכול להיות שיהי' שכרו הרבה מאוד עד אין מספר. ובזה נוכל לבאר הכתוב שהתחלנו שאמר לו השי"ת לאברהם שכרך הרבה מאוד היינו באין מספר ע"ז אמר אברהם ה' א' מה תתן לי ואנכי הולך ערירי היינו שחשב אברהם דבשלמא אם היו לי בנים אזי הייתי משריש אמונת השי"ת ותורתו ומצותיו בלב בני והמה ישרישו ג"כ לבניהם וכן כל דור בדור שאחריו ובכל דור ודור שיקיימו ישראל רצון הי"ת אזי יהי' לי חלק אחרי שהוא ע"י השרשתי א"כ אזי יתוסף זכותי אחר ימי חיי בכל יום ויום לזה יוכל להיות שיהי' לי שכר הרבה עד אין מספר. אבל כיון שאינם הולך ערירי בלא בנים א"כ אין לי לאחר מותי במה יתוסף זכותי זולת המצות שאינם עושים פירות שאינם נוספים לאחר מיתה ובזה אין שייך שכר הרבה אחרי שהמצות קצובים ע"י מספר א"כ גם השכר הוא בגבול. והא דגייר אברהם א' גרים שנ' ואת הנפש א' עשו בחרן אמרינן במדרש דהגרים שנתוספו לא נתקיימו רק בכל ימי חיי אברהם ולא יותר. (וזה הדבר אני מסופק אם הוא שלי כולו או מקצתו או ששמעתי זאת מפי ר"י זצ"ל מ"מ דמינסק):
התהלך לפני והי' תמים. אמרינן בגמ' דנדרים דף ל"א רמ"א גדולה מילה כו' לא נקרא שלם עד שמל שנאמר התהלך לפני והי' תמים. וצריך להבין דברי התנא ר"מ אמאי לא נקרא שלם עד שמל. ונלפע"ד דהיינו משום דבכל אבר אחר שהי' מל אברהם אם הי' חותך מקצתו הי' נשאר בעל מום ובזה האבר של המילה כשחותכין אותו אזי נשאר האדם שלם כבתחילה וכיון שנשאר שלם אזי יש ראייה מזה שעור הערלה הוא יתר ולפי הכלל דאמרינן בכ"מ כל יתר כנטול דמי א"כ כל אדם קודם שנימול הוא בעל מום ואימתי נקרא האדם שלם אחר המילה שחותכין מעליו את העור היתר וזהו כוונת ר"מ שלא נקרא שלם עד שמל וזהו כוונת הפסוק התהלך לפני והי' תמים היינו שע"י המילה הי' נקרא תמים:
וירא:
וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה. ואברהם הי' יהי' כו' כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו כו' ושמרו כו' לעשות צדקה ומשפט. ולכאורה קשה כשאמרה' המכסה אני מאברהם ומסיק לבסוף משום שיש לו מעלות ע"כ אינו ראוי לכסות ממנו היה לו להשי"ת להזכיר המעלות שהיו לו מכבר היינו מה שהי' במאסר ובאור כשדים בשביל כבוד השי"ת ולא המעלות שיהיו לו בעתיד להיות. ולפענ"ד נ"ל ביאור הכתובים כי הכתובים הללו לא באו להודיע שבשביל מעלת אברהם ראוי שהי"ת יודיעו מה שעתיד לעשות רק שהענין מבואר עפ"י מאמר הכתוב נודע ה' משפט עשה פי' שע"י המשפט שהי"ת עושה בעולמו אזי השי"ת נתודע בעולמו שע"י משפטיו שעושה ברשעים אזי מכירין אותו הבריות ולוקחין מזה מוסר איך להישיר את דרכם. אך זהו ידוע שדרכן של רשעים לתלות במקרה שאומרים על כל ענין המאורע מקרה הוא זה. אך אם השי"ת רוצה להביא ענין המאורע כדי שהבריות יקחו מזה מוסר ולא יוכלו לתלות במקרה אזי מגלה השי"ת סודו לעבדיו הנביאים בטרם בוא המאורע ועבדיו הנביאים מפרסמים זאת להמון עם בטרם בוא המאורע וכיון שיודעים המון עם את המאורע בטרם בואה מפי נביא אזי מאמינים אח"כ שהמאורע הוא פורעניות מאת השי"ת ולא עפ"י מקרה ע"כ לוקחין מזה מוסר על להבא וזהו כוונת הכתוב בתרי עשר כי לא יעשה כו' דבר כ"א גלה סודו אל עבדיו הנביאים כדי שהנביאים יודיעו להם הפורעניות העתידה לבוא כדי שלא יתלו במקרה:
והשי"ת כשרצה לעשות משפט בסדום רצה השי"ת שהעולם יקחו מוסר מזה להישיר את דרכם שלא יעשו כמעשה סדום. ואם לא יודיע קודם אזי יתלו העולם דהפיכת סדום הוא עפ"י מקרה מהטבע ע"כ היה מוכרח השי"ת לגלות קודם לנביא כדי שידע הנביא קודם ביאת הפורעניות כדי שלא נוכל לתלות במקרה כדי שהנביא יפרסם זאת לאחרים ויקחו מוסר מזה. וזהו כוונת הכתובים המכסה אני מאברהם כו' ואברהם הי' יהי' לגוי גדול כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו כו' פי' שצריך אני להודיע לאברהם כדי שידע אברהם שהפיכת סדום אינו עפ"י מקרה רק עפ"י עונש השי"ת מפני מעשיהם הרעים וכיון שיתברר לאברהם שהפיכת סדום הוא עפ"י עונש השי"ת עבור מעשיהם הרעים אזי יפרסם זאת לכל יוצאי חלציו לבל יזידון עוד ויהי' תועלת מהפיכת סדום שכל צאצאיו של אברהם יהיו זהירים ממעשה סדום ויתקנו מעשיהם:
תולדות:
הן גביר שמתיו לך ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים ודגן ותירוש סמכתיו כו'. לכאורה פסוק זה קשה מאוד שלאיזה צורך הוצרך יצחק לומר לעשיו ודגן ותירוש סמכתיו דבשלמא מה שאמר יצחק לעשיו הן גביר שמתיו לך ניחא כפירש"י שלא אוכל לתת לך מתנה דמה שקנה עבד קנה רבו כמובן. אבל מה זה שמספר לעשיו ודגן ותירוש סמכתיו שאיזה סתירה היא לעשיו מה שנתן יצחק ליעקב דגן ותירוש, ונלפע"ד לפרש הפסוק עד"ז לפי מה שמבואר במס' קדושין דף כ"ג גבי פלוגתא דר"מ ורבנן בענין מה שקנה עבד קנה רבו ופסק שם הרא"ש ז"ל להלכה דהנותן מתנה לעבד ע"מ שאין לרבו רשות בו אזי מה שקנה עבד קנה רבו אבל הנותן מתנה לעבד ע"מ שתצא בו לחירות אזי אם האדון רוצה בהמתנה אזי יוכל האדון לקחת את המתנה ויוצא לחירות:
ולפי"ז יהי' פי' הפסוק כך דכך א"ל יצחק לעשיו שאין לי עצה שאוכל לתת לך מתנה דאם אתן לך מתנה ע"מ שאין לרבו רשות בו אזי אינו מועיל כיון דהן גביר שמתיו לך ומה שקנה עבד קנה רבו אפילו בע"מ שאין לרבו רשות בו כדפסק הרא"ש הנ"ל ומעתה לא נשאר לי רק עצה אחרת שאתן לך מתנה גדולה ע"מ שתצא בו לחירות וכאשר יחפוץ יעקב לקבל המתנה הגדולה אזי יקבל המתנה ויוציאך לחירות אך שגם העצה הזאת לא יועיל לך כיון דדגן ותירוש סמכתיו א"כ יש לו אכילת דגן ושתיית יין א"כ עשיר הוא וא"צ עוד לקבל מתנה שעבור זה יוציאך לחירות א"כ ולכה אפוא מה אעשה בני:
ויצא:
ויחלם והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי א' עולים ויורדים בו. לפענ"ד נ"ל לבאר כוונת הכתוב בזה האופן היינו שידוע שכל עסקיו של אבינו יעקב ע"ה קודם שנתחבר עם לבן הי' שכל ימיו עסק בתורה יומם ולילה כמו שכתב רש"י על וישכב במקום ההוא שכל אותן שנים שהי' בבית שם ועבר לא שכב לישן והי' לומד כל ימיו תורה בדביקות השי"ת וזהו ידוע דכשיצא רשב"י מן המערה לא הי' יכול לסבול מה שבני העולם עוסקים בחרישה ובעניני העולם ואמר עליהם שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. לזה כשהי' צריך אבינו יעקב ע"ה לפרוש מעסק התורה ולילך אצל לבן לרעות את צאנו אזי הי' מזה מאוד מבולבל ברעיונו והי' לו מזה עגמ"נ מאוד עד שהראו לו בחלומו שזה שהצדיק עוסק באמונה בעניני העולם ומקיים בזה כמה מצות כמו העוסק בעבודת האדמה יקיים עי"ז כמה מצות כמו לקט שכחה ופאה ותרומות ומעשרות ושלא יחרוש בשור וחמור ובכל העסקים יש כמה וכמה מצות וכל כוונת הצדיק כדי להחיות את נפשו שיוכל לעבוד את השי"ת. ואם יעסוק בעניני העולם ע"ז הכוונה כנ"ל הרי זה העסק
נקרא סולם מוצב ארצה היינו שעוסק בעניני גשמיות אבל ראשו מגיע השמימה היינו שע"י זה העסק כנ"ל יוכל להגיע למעלה עליונה כנ"ל. ומה שמסיק הכתוב והנה מלאכי א' עולים ויורדים בו היינו שזה הוא ידוע כי מלאכי א' נקראו צדיקים ונביאים כמו שמפורש במדרש רבה ריש פרשה שלח וראית המדרש מדכתיב וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים וזה הי' משה ע"כ נוכל לומר והנה מלאכי א' היינו צדיקים נביאים עולים ויורדים בו ע"י זה הסולם היינו אם ע"י הדוחק בפרנסתם פורשים מעט מן התורה ועוסקים מעט בעניני העולם אזי פעמים עולים עי"ז במדריגה עליונה היינו אם עוסקים בהעסק רק מעט וע"י כוונות טהורות וכנ"ל אזי מתעלים עי"ז ואם ח"ו נוטים מזה הדרך מעט אזי ח"ו יורדים עי"ז ממדרגתם וזה כוונת החלום ליעקב אבינו שלא יצטער בזה שפורש מן התורה והוכרח לעסוק בעניני העולם כי גם בזה העסק יכולים לעבוד השי"ת וכנ"ל. ולפי"ז ניחא מה ששמעתי דהגימטריא של סולם הוא הגימטריא של ממון היינו דראיית הסולם מרמז על עניני מסחר שעושים בהממון וכנ"ל:
לזה אמר יעקב אכן יש ה' במקום הזה היינו גם בעסקי עניני העולם יש עבודת השי"ת ואנכי לא ידעתי. ואחרי שהודיעו לו שזה הענין של המסחר הוא ענין גדול בעבודת השי"ת הי' ירא מאוד אולי ע"י עסקיו יתבטל מלימוד התורה וע"י טרדות הזמן אולי יהי' מוכרח לעבור ח"ו איזה מצות התורה לזה נדר יעקב נדר אם יהי' א' עמדי ושמרני כי לא אהי' מוכרח ח"ו לעבור על אחת ממצות ה' ונתן לי לחם לאכול היינו שלא יתבטל עי"ז מעסק התורה הנקרא לחם כמו שנאמר לכו לחמו בלחמי. ובגד ללבוש היינו מעשים טובים שהמה לבוש אל הנשמה כמו שמבואר בזהר פ' פנחס על הפסוק ויהושע הי' לבוש בגדים צואים כתב ע"ז הזהר הק' דעובדין בישין דבר נש עביד אינון לבושים צואים ע"ז בקש יעקב שהטרדה של בית לבן לא יעכבו אותו מלעשות מע"ט שהמה בגדיו להנפש. גם נוכל לפרש בגד ללבוש היינו המדות שיהיו מדותיו שלמים וטובים שיהיו ראוים ללבשם כן מבואר בביאור הגר"א על משלי שמדותיו של אדם המה כמו בגדים ובזה הוא מבאר מאמר חז"ל איזהו ת"ח המדקדק על חילוקו להופכה היינו המדות שהאדם צריך להפכם בכל שעה היינו שלפעמים צריך האדם להיות אכזר כגון להוכיח בנו כמו שכ' חושך שבטו שונא בנו וכמו הסנהדרין שצריכים לדון דיני נפשות ובכ"מ צריך האדם להיות רחמני לזה אמר ושבתי בשלום אל בית אבי והי' ה' לי לא'. הכוונה בזה לפענ"ד דהנה ידוע כי מדריגת הצדיק צריך להיות שהיצר טוב יהי' שופט שלו היינו שבכל עניני מלחמת היצר שמזדמנים בלב הצדיק אזי היצר טוב הוא השופט והוא המנצח כמאמר חז"ל בברכות דף ס"א לזה נדר יעקב ואמר שעתה שהוא מוכרח להיות אצל לבן והסיבות המונעות אותו מעבודת השי"ת המה מרובות אזי הוא קשה לעמוד ע"ז המדריגה הגבוה שתמיד יהי' היצר טוב השופט אך אם אשוב בשלום אל בית אבי ואהי' שקט מעט מהטרדות המונעות את האדם מעבודת השי"ת אז אוכל להשתדל שאבוא לזו המדריגה שהיצר טוב יהי' השופט שלי וכנ"ל וזהו כוונת הכתוב לפענ"ד והי' ה' לי לא' היינו שהיצר טוב המסית את האדם לעבודת השי"ת היינו עניני אלהות יהי' לי לא' היינו לאדון היינו שבכ"מ ינצח אותי עניני א' כמובן:
ובאופן אחר שהוא קרוב לפשט נלפע"ד לבאר הפסוק של ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש דהוי ליה למכתב ונתן לי לחם ובגד ואנא ידענא דלחם הוא לאכול ובגד הוא ללבוש לכן נלפע"ד לפרש דכוונת הכתוב הוא לחם הראוי לאכול משום דלפעמים מחמת גודל הרעבון ר"ל אוכל אדם פת גרועה כ"כ שאינו ראוי לאכילת אדם כמאמר חז"ל כלבא בכפנא גללי בלע לכן בקש יעקב מהשי"ת שיתן לו פת הראוי לאכילת אדם היינו לחם הראוי לאכול ומה שאמר ובגד ללבוש הוי נמי הכוונה בגד הראוי ללבוש משום שלפעמים לובש עני בגדי סחבות מטולאים שאינם לובשים אותם רק מתוך הדוחק לכן בקש יעקב שיתן לו בגד הראוי ללבוש. ובאופן אחר נוכל לפרש משום דלפעמים אדם משתכר ממון שלא בכשרות רק ע"י איסור שהלחם שקונה באותן המעות אינו ראוי לאכול גם יש חשש אם ראוי לברכה משום ובוצע ברך נאץ כו' וכן אם קונה בגד באותן המעות אינו ראוי ללבישה לזאת התפלל יעקב שלא יתערב שום איסור במסחרו בבית לבן שאם יקנה בממונו לחם ובגד יהיה ראוי לאכילה וללבישה וזהו כונתו לחם הראוי לאכול בלא חשש איסור ובגד הראוי ללבישה בלא חשש איסור:
וישלח:
ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כ"א ישראל כי שרית עם א' ועם אנשים ותוכל. פי' הפשוט הלא ידוע. ונלפע"ד נ"ל לפרש בדרך אחר היינו כאשר ידוע שיש שתי נסיונות באדם הא' בין אדם למקום והב' בין אדם לחבירו.
ואם האדם עומד בנסיון האחד אזי אין ראי' אם יוכל לעמוד בנסיון השני היינו נסיון הא' אם הוא איש המוטל עליו עול הפרנסה שהוא צריך להחיות את ב"ב ועוסק תמיד במסחרו באמונה והוא נשמר תמיד במסחרו מגזל וריבית ואונאת ממון ואונאת דברים זהו נסיון האחד. נסיון השני האיש שהוא יושב אהל שיש לו פנאי כל היום לעסוק בתורה והוא מקדיש עתותיו רק על תורה ועבודת ה' גם הוא ממעט בשינה עבור עבודת ה' זהו נסיון השני. ואם האדם עומד בנסיון האחד היינו שמסחרו באמונה וכנ"ל. אזי אין ראי' ע"ז האיש אם יעמוד בנסיון האחר היינו אם הי' איש בטל אזי ספק הוא אם הי' מקדיש עתותיו ורגעיו על עבודת השי"ת. וגם האיש העומד בנסיון השני היינו שהוא מקדיש עתותיו ורגעיו על עבודת ה' אזי ספק הוא אם יעמוד בנסיון האחר היינו שאם הי' בעל מסחר הי' מסחרו באמונה שאולי לא יוכל לעמוד בנסיון המסחר. כללו של דבר שאין ראי' מנסיון האחד על נסיון השני. אבל האיש אשר עמד בשתי הנסיונות היינו שכמה שנים עסק במסחר באמונה וגם כמה שנים ישב באהלה של תורה יומם ולילה ועמד בשתי הנסיונות זהו האיש המאושר בארץ:
ובזה נבוא לבאר פי' הכתוב הנ"ל בעה"י היינו שיעקב אבינו עמד בשתי הנסיונות היינו שארבע עשרה שנה אשר הי' נטמן בבית מדרשו של שם ועבר עסק בתורת ה' באמונה עד שלא שכב לישן כדפי' רש"י על פסוק וישכב במקום ההוא הרי עמד בנסיון האחד של אהלה של תורה ואחר כך עסק כ"א שנה במסחר בבית לבן באמונה כדכתיב ותדד שנתי מעיני גם עסק עם עשיו באמונה הרי עמד יעקב אבינו בשתי הנסיונות וזהו כוונת הכתוב שאמר לו המלאך ליעקב כי שרית עם א' ועם אנשים ותוכל היינו כי היית שר עם א' כשהיית בבית שם ועבר ועבודתך הי' עם א' לבד שהיית עסוק בעבודת ה' כל היום באמונה ונעשית שר על יצרך ועמדת בנסיון הא' אח"כ נעשית שר בנסיון האחר היינו שעסקת בבית לבן במסחר באמונה ונעשית שר על יצרך בנסיון האחר שעסקת עם אנשים היינו לבן ועשו באמונה:
ועפי"ז יבואר הפסוק לעיל מה שכתוב עם לבן ג' ואחר עד ע' שלכאורה אינו מובן למה לו ליעקב להודיע לעשיו שאחר עד עתה ולפי מה שביארתי לעיל שיש שתי נסיונות באדם האחד בין אדם למקום והשני בין אדם לחבירו והאדם העומד בשתי הנסיונות זהו האדם השלם לפי"ז נוכל לפרש שיעקב הודיע לעשיו שאל יחשוב שעתה שאני עסקתי בעניני גשמיות בעניני גידול הבהמות אזי נתמעטה מדרגתי ואיננו צריך לפחוד ממני לא כן הוא רק עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי ובזה עליתי למדרגה גבוה הרבה יותר מבשעה שהייתי עוסק בתורה לבד רק עתה עמדתי בשני הנסיונות ובזה הכח אוכל להלחם אתך שבתחילה לא הי' לי רק זכות התורה לבד ואמרו חז"ל האומר אין לי אלא תורה אין לו אלא תורה היינו שהתורה לבד בלא מע"ט אינה מגינה כ"כ לכן ברחתי מאתך אך עתה שעסקתי ג"כ באמונה אזי יש לי ג"כ זכות מעשים טובים אזי עתה אין לי לירא מפניך לכן אמר ואחר עד עתה שיהי' לי ג"כ זכות מע"ט לכן עתה אני הולך נגדך בלא פחד:
ויאבק איש עמו במס' חולין דף צ"א חד אמר כעכו"ם נדמה לו וחד אמר כת"ח נדמה לו שלכאורה קשה להבין טעמם. ולפע"ד נ"ל לפרש ע"ז האופן דהנה ידוע דהמלאך אשר הי' מתאבק עם יעקב הוא הי' שרו של עשיו שהוא היצה"ר אשר רצה להסיתו לחטוא ולהיצה"ר יש שני אופנים שבהם לוכד את האדם ומסיתו לחטוא היינו אם הוא מסית את האדם לחטוא בעבירה חמורה של עריות ח"ו אשר ע"ז לא יוכל היצה"ר לומר להאדם שאינה עבירה כלל משום שהכל יודעים שהיא עבירה רק שיש לו איזה דרכים איך הוא לוכד בני אדם וכיון שהיצה"ר שלא יוכל להכחיש שאיננו עבירה אפי"ה הוא מסיתו לחטוא א"כ הוא נדמה לאדם כעכו"ם:
אך לפעמים הוא נדמה לאדם כת"ח היינו שאם יש איזה מחלוקת בעיר אודות הרב של העיר או עם השו"ב או עם הש"ץ או עם השמש שבעלי המחלוקת יחפשו את העוונות של האנשים הנ"ל ומגדילים עוניתם ואומרים שמצוה גדולה לרדוף אותם ולקפח את פרנסתם אשר אלה האנשים מדברים לה"ר על אלה האנשים ומקפחים את פרנסתם והורגים אותם ואומרים שמצוה גדולה המה עושים אשר היא עצת היצה"ר הנדמה להם כת"ח שמסית האדם לעשות מצוה וזהו כוונת חז"ל כעכו"ם נדמה לו היינו שהסיתו לחטוא בעבירות חמורות שא"א למצוא עליהם היתר וחד אמר כת"ח נדמה לו היינו שהסיתו לצער איזה אנשים הנתונים תחת ידו והראה לו כת"ח שמצוה גדולה יהי' בזה: וישב:
והבור רק אין בו מים. וישבו לאכל לחם. צריך להבין קישור המקראות זה אח"ז. גם צריך להבין מה מספר הכתוב מה שישבו לאכל לחם מה נפקא לן מינה מה שישבו לאכל לחם או לא. ונלפע"ד לפי מה שמבואר בפרשת דרכים ובשאר ספרים הקדושים דכשהשבטים רצו להרוג את יוסף רצו להורגו עפ"י דין תורה היינו שרצו לדונו בדיני סנהדרין. וזהו מבואר במס' סנהדרין דף ס"ג מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמים כלום באותו היום שנאמר לא תאכלו על הדם עכ"ל. ולפי"ז נ"ל לבאר הכתובים הנ"ל בזה האופן היינו דאם היו השבטים הורגים את יוסף אזי הי' אסור להם לאכול לחם אח"כ כל אותו היום אבל עתה כאשר שלא הרגוהו רק השליכו אותו הבורה והבור רק אין בו מים א"כ לא הרגוהו לכן הותר להם לאכול לחם אח"כ לכך כתיב אחריו אח"כ וישבו לאכול לחם. גם נ"ל לפרש דלשון לחם קאי על התורה שנקראת לחם על שם שנאמר לכו לחמו בלחמי היינו שישבו לטעום את התורה היינו לראות אם התורה מסכמת לההריגה ולא מצאו מקור לההריגה לכן מכרוהו:
ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לא'. לכאורה קשה קצת אמאי קאמר וחטאתי לאלהים אמאי לא קאמר וחטאתי לה'. וטרם שנבוא לבאר זאת בעה"י צריך להקדים מה שכ' הגאון מ"ל ז"ל מלבים בפירושו על התורה המכונה התורה והמצוה בפרשה וירא על הפסוק ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כו' אזי מבאר שם הפסוק בקהלת וז"ל ועוד ראיתי תחת השמש מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע אמרתי אני בלבי את הצדיק ואת הרשע ישפוט הא' כי עת לכל חפץ ועל כל המעשה שם אזי מבאר שם וז"ל ר"ל שמשפט ה' נבדל ממשפט בני אדם שבמשפט בני אדם לא יביטו רק על המעשה לבדה ועפ"י המעשה יחרצו הדין. וז"ש שתחת השמש גם במקום המשפט לא יביטו רק על הרשע וכפי שהרשיע כן יחרצו משפטו וכן גם במקום הצדק לא יביטו על ענין אחר רק על רשע של המעשה. אבל במשפט האלהים יביט על הצדיק ועל הרשע. ר"ל יבחן את הפועל את הרשע ותכונתו וגם יבחן את העת באיזה עת הרשיע וענין החפץ של הפועל שעל זה אמר כי עת לכל חפץ וגם יביט על כל המעשה בכללו ובצירוף המקום שנעשה המעשה שעז"א ועל כל המעשה שם. עכ"ל הגאון ז"ל. ואח"כ מבאר הענין בסדום איך שאמר השי"ת שהוא צריך לראות בסדום שאולי לפי הענין והעת ולפי תכונת האנשים יש עליהם זכות ע"ש באריכות. היוצא לנו מזה הענין שיש שני עניני דינים האחד לפי הרשע שמשפטי בני האדם הוא לפי הרשע למשל מי שיגנוב צריך לשלם כפל אזי בדיני האדם הדין חרוץ שישלם כפל בלי השתנות. ואם לא יהיו עדים שגנב שצריכין להענישו בדיני שמים לכאורה הרי צריך להיות העונש של מעלה כפי הערך כפל שלמטה ג"כ בלי השתנות אך לפי האמת יהי' השתנות גדול בדין שלמעלה אם לענוש אותו לפ"ע כפל של מטה או לא. היינו אם מסתכלין בדין של מעלה לדון אותו ע"ז הגניבה אזי המה מסתכלין לפי תכונת האדם אולי מרוב דוחק עשה זאת שהיו הוא וב"ב רעבים אזי צריך להקל משפטו ופעמים צריכין להחמיר עליו יותר מפני ערך הכפל כגון עשיר גדול שגנב מעני גדול:
וכשדנין את האדם בדין של מעלה אזי יש מלאכי רחמים שהמה שלוחי מדת הרחמים ומלאכי דין המקטרגין על האדם שהמה שלוחי מדת הדין וראי' לדברינו מהגמ' דירושלמי מס' ר"ה פרק א' וז"ל אמרו ב"ד היום ראש השנה הקב"ה אומר למלאכי השרת העמידו בימה יעמדו סנגורין יעמדו קטיגורין שאמרו בני היום ר"ה עכ"ל. וכשדנין את האדם למשל האיש העני שגנב כנ"ל אזי מלאכי רחמים שהמה שלוחי מדת הרחמים ממליצים על האדם אמר שמתוך דחקו עשה כן כי עניות ר"ל לעבירין ע"ד קונו ומלאכי דין שהמה שלוחי מידת הדין טוענין יקוב הדין את ההר מבאיזה דבר יזכה האדם שיכריע מדת הרחמים למדת הדין היינו או ע"י תפילה כמו שכתוב בנוסח התפילה שיגולו רחמיך על מדותיך היינו שינצח מדת הרחמים למדת הדין או ע"י מעשיו ע"י מדת הרחמים שיש בהאדם הדנין אותו משום שבמדה שאדם מודד מודדין לו כמו שמצינו ביסורי דרבי בפרק הפועלים וכמאמר חז"ל כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים:
ועתה נבוא לבאר בעה"י הפסוק שהתחלנו אצל יוסף כנ"ל דלפי מה שידוע שפטפט יוסף ביצרו יותר מדאי שהאדונית פתתהו כל יום ויום הן בדברים רכים הן בדברי רוגז והוא כבש כ"כ תאותו עד שיצא הזרע מאצבעותיו ואז אף אם הי' עושה עבירה עמה הי' ג"כ פתח למדת הרחמים להמליץ עליו לפי תכונת האדם וכנ"ל רק שירא אולי אין בידו כ"כ זכיות שינצח מדת הרחמים למדת הדין שמקטרג עליו לאמר יקוב הדין את ההר ע"כ אמר איך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים. פי' היינו למדת הדין שידוע שכ"מ שנאמר אלהים היינו מדת הדין וכ"מ שנאמר ה' הוא מדת הרחמים:
ויחי:
וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד. הלשון של למס עובד הוא מגומגם קצת וקשה להולמו כפי פשוטו. ונלפע"ד לבאר זאת תחלה נקדים חקירה אחת היינו איך היתה כוונת הבורא ית' בבריאת האדם איך יהי' הנהגתו אם יהי' מוטל עליו שיתעסק כל היום וכל הלילה בעסק התורה לבד או שיעסוק בדרך ארץ היינו במסחר ג"כ ולכאורה זהו מחלוקת ר' ישמעאל ורשב"י במס' ברכות דף ל"ה ואמרינן שם בגמ' אמר אביי הרבה עשו כרשב"י היינו שלא עסקו בעניני העולם כלל רק בתורה ולא עלתה בידם.
ואמרינן בספר נפש החיים דכתב ע"ז דדווקא אם הרבה עשו כרשב"י לא עלתה בידם משום דאם הרבה יעשו כך אין העולם מתקיים אבל אי פרטי היינו המיעוט יכול לעשות כרשב"ש והעולם יפרנסוהו והוא יעסוק בתורה עכת"ד. ומהמהרש"א ז"ל נמי משמע כן דאיתא בגמ' דסנהדרין דף ז' אמר רב המנונא אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה שנאמר פוטר מים כו' והקשו התוס' דבפרק במה מדליקין אמרינן ששואלין לו נשאת ונתת באמונה ואח"כ שואלין אותו קבעת עתים לתורה ותירצו שם התוס' ע"ש והמהרש"א תירץ עפ"י מאמר חז"ל אלף נכנסים למקרא כו' וא' לגמרא להוראה אזי מי שמוצלח בתלמודו אזי מוטל עליו שיהא עיקר עסקיו רק ללימוד התורה ע"כ קאמר הגמ' אין תחילת דינו של אדם רק על ד"ת והא דשואלין עליו תחילה נשאת ונתת באמונה קאי על סתם אדם שאינו מוצלח שאצלו הוא העסק עיקר אזי שואלין אותו אח"כ רק אם קבע עתים לתורה. הרי מוכח מדבריו דמי שמוצלח בתלמודו יכול לעשות כרשב"י ויכול לפרוש מעסקי העולם רק שיעסוק בתורה והעולם יפרנסוהו כדמוכח במס' מגילה דף ה' דקאמר שם הגמ' כל עיר שאין בה עשרה בטלנים אינה כרך רק כפר הרי מוכח מזה דבכל עיר אזי מוטל על בני העיר שיראו שיהיו להם עשרה אנשים שיהיו בטלים מעסקי העולם רק יעסקו תמיד בתורה ובני העיר יפרנסום. ונוכל לומר שזהו המס שאנו נותנים להשי"ת וידוע דאמרינן בפרק הרואה ד' נ"ח מלכותא דארעא כעין מלכותה דרקיעא וידוע דבמלכותא דארעא אזי נותנים בני המדינה להמלך מס אנשים לעבודת הצבא כן הוא במלכותא דרקיע שהשי"ת אינו מבקש מאתנו מכל המון עם שכולם יפרשו מן העולם ויעסקו בתורה כרשב"י דא"כ ואין העולם יכול להתקיים רק שהי"ת מבקש מאתנו מכל המון עם שאינם מוצלחים כ"כ בתורה שיעסקו בדרך ארץ היינו במסחר רק שיקבעו עתים לתורה רק שהי"ת מבקש מאתנו שיתנו לו מס אנשים מישראל שיהיו בטלים מכל מלאכה רק שיעסקו בתורה ובשעה שהיו ישראל שרוים על אדמתם הי' המס מישראל השבט לוי שלא הי' להם חלק ונחלה והיו מתפרנסין ע"י התרומות והמעשרות ושאר מתנות והיו פנוים לעבודת השי"ת וזה הי' המס מישראל ועתה בעת שאנו שרוים בין העמים אזי מבקש מאתנו מוצלחים בתורה עשרה אנשים בכל עיר שיעסקו רק בתורה לבד ובני העיר אזי מחויבים להחזיקם בעניני פרנסתם וזהו המס שאנו נותנים להשי"ת. וכאשר נשימה עין עיני בשר שלנו על הת"ח שעוסקים בתורה יומם ולילה איך הוא עני ואביון ושפל מאוד והוא הוא המס של הקב"ה לפי הנ"ל אזי כל אדם מאישי ההמון צריכין לברוח מזה שלא יחפצו להיות ת"ח שיהי' הוא המס מן העולם ויחפוץ שיהי' אחר המס מהעולם ולא הוא אך מי שיש לו מוח בקדקדו והוא מביט בעיני השכל והוא מתבונן שכל מה שהוא סובל מהתורה ומהמצות בעולם הזה הוא כאפס ואין נגד שכר הרוחני של שעה אחת בעולם הבא אזי איש כזה הוא מקבל באהבה את כל היסורי עוני שהוא סובל מהתורה והמצות ויחפוץ שיהי' הוא המס מהעולם ויחפוץ יותר שבני העיר יבחרו אותו שיהי' הוא מהעשרה בטלנים ויהי' הוא המס מהעולם. ועתה לפי"ז יהי' פי' הכתוב כן לפענ"ד היינו כיון שישכר הבין גודל מעלת התורה וערכה אזי הי' מרוצה לסבול מהתורה היינו יסורי עוני ושאר יסורין ויהי למס עובד היינו שיהי' הוא המס שצריכין המון עם ליתן להשי"ת עשרה בטלנים בכל עיר שיהיו עוסקים בתורה אזי בחר יששכר שיהי' הוא המס:
שמות:
ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם.
ויאמר א' אל משה אהי' אשר אהי' כו' אהי' שלחני אליכם. צריך להסביר הענין מה הי' שאלת משה ואמרו לי מה שמו ומה היא תשובת הקב"ה אהי' אשר אהי'. ולפענ"ד נ"ל לבאר בזה האופן היינו שאז היו כל האומות עובדי אלילים ומשם שלה ע"ז הי' נודע כחה כגון עובדי אש היו יודעים שכחה של א' הוא באש ועובדי מים היו מאמינים שכח א' הוא במים וכן כל א' היו יודעים משמה מה כחה אזי אמר משה להשי"ת אם אבוא לישראל ואומר להם שאתה שלחתני לפדות אותם ממצרים ולהנחילם את ארץ הק' לתת להם נ' גוים להלחם עם ל"א מלכים ולהוריש את ארצם אשר כל אומה ואומה יש לה א' אחר אשר יש לו כח אחר לפי אמונתם ואלהי אבותינו צריך להלחם עם כל או"א ולכבוש אותו א"כ אנו צריכין אלוה כזה שיש לו כל הכחות והוא אדון על כל הכחות כולם א"כ מה שמו כדי שיבינו משמו מה כחו גדול והשיבו השי"ת כה תאמר לבני ישראל אהי' אשר אהי' היינו מה שאחפוץ זאת אהי' היינו אם אתם צריכים להלחם עפ"י דוגמא עם האומה אשר המה עובדי אש שסוברים שכח של אלהיהם הוא באש אהי' אני דוגמת מים המכבים האש וכן בכל אומה ואלהיה שאצטרך להלחם עמם עבורכם אזי אהי' היפוכה שאוכל להתריס כנגדה. לזה מסיים הכתוב כה תאמר כו' אהי' שלחני אליכם היינו שאהי' הכל כל מה שתצטרכו. ומעט מזה מרומז במדרש שאמרו חז"ל דבים הי' השי"ת כבחור איש מלחמה ובסיני הי' כזקן היושב בישיבה ולומד תורה:
בשלח:
כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך והקשה הגמ' במס' סנהדרין דף ק"א וז"ל וכי מאחר שלא שם מחלה רפואה למה עכ"ל ולולא דבריהם הי' נ"ל דיש שני מיני מכות היינו האדם המכה את עבדו שמרד בו וציער אותו שמכה אותו על דרך נקמה ויש עוד מין שני כאדם שמכה את בנו להדריכו בדרך ישרה שההכאות האלו הוא כרופא הנותן לחולה סמים חריפים כדי לרפאותו שזהו לטובתו וזהו כוונת הכתוב כל המחלה אשר שמתי במצרים שהיא על דרך נקמה לא אשים עליך רק איזה מכות אשים אותם שהמה על דרך רפואה לזה אמר כי אני ה' רופאך:
יתרו:
במסכת קדושין דף ל"א דרש עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה מאי דכתיב יודוך ד' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך מאמר פיך לא נאמר אלא אמרי פיך. בשעה שאמר הקב"ה אנכי ולא יהי' לך אמרו אומות העולם לכבוד עצמו הוא דורש כיון שאמר כבד את אביך ואת אמך חזרו והודו לדבריו הראשונים. רבא אמר מהכא ראש דברך אמת ראש דברך ולא סוף דברך אלא מסוף דברך ניכר שראש דברך אמת עכ"ל הגמ'. וכבר עמד ע"ז הגמ' המהר"ל מפראג בהדרוש נאה לשבת הגדול ולפי מיעוט הבנתי אשר חנני השי"ת אכתוב מה שנלפע"ד היינו דלכאורה קשה מה קשיא להו לאומות העולם שלכבוד עצמו הוא דורש אחרי שעיקר הכבוד ראוי להשי"ת שהוא מלך הכבוד כדכתיב ה' מלך גאות ל' הגאוה והגדולה לחי עולמים גם אמרו חז"ל בפרק שנו חכמים במס' אבות וז"ל כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו עכ"ל.
דבשלמא בשר ודם המבקש כבוד הוא עולה גדולה אחר שבשר ודם אינו ראוי לכבוד אחרי שהוא בא מטפה סרוחה ועתיד להיות רמה ותולעה ובכל יום הוא מטיל גללים כבהמה ע"כ אינו ראוי לכבוד וכל המבקש כבוד הוא כאילו משתמש בשרביטו של מלך. אבל מלך עליון שהוא מלך הכבוד באמת אף אם הוא דורש לכבוד עצמו מאי הוי אחרי שכן הוא האמת. ע"כ צריך להבין במאי טעו אומות העולם ומה הבינו אח"כ במאמר כבד את אביך שחזרו והודו לדבריי הראשונים:
ותחילה אקדים מה ששמעתי מר' ממינסק הפי' של מאמר חז"ל הנ"ל במה שאמרו לא ברא אלא לכבודו הוי הפי' כדי שיכירו הבריות את כבודו ולא שהוא צריך לכבודו רק כדי שיכירו הבריות את כבודו ויעבדוהו כדי שעי"ז יקנו חיי עולם הבא. כי ידוע כי עיקר בריאת העולם הוא בשביל האדם כדי שיכיר האדם את השי"ת ויעבוד אותו ועי"ז יזכה לרב טוב הצפון כו': כי ידוע כי יש להשי"ת מלאכים משרתי עליונים הרבה מאוד אך כיון שאין להם יצה"ר ואינם בעלי בחירה אזי אוכלים נהמא דכיסופא וכיון שאוכלים נהמא דכיסופא ואינם יגעים בעבודתם אזי אין חשק להקב"ה להשביעם מרב טוב הצפון חנם בלא יגיעה. וידוע שדרך הטוב להטיב ע"כ ברא השי"ת את האדם בעולם הזה השפל ומנהג את עולמו בהסתרת פנים היינו שכל מי שהוא רשע יותר מצליח יותר ומכל מקום נמצאו אנשים צדיקים המוסרים את נפשם עבור כבוד שמו ית' ומתגברין על יצרם בכל כחם ועי"ז יזכו לרב טוב הצפון לצדיקים נמצא כי תכלית בריאת האדם הוא כדי להטיבו באחריתו לעולם הבא וכן הוא הנוסח בתפלת זכה שחיבר הח"א ז"ל וז"ל ואתה בראת את האדם כדי להטיב לו באחריתו כו' כדי ליתן לו שכר טוב על טוב בחירתו עכ"ל וזהו מרומז בפסוק בפרשה עקב וז"ל ועתה ישראל מה ה' א' שואל מעמך כ"א ליראה כו עד בפסוק שני שמסיים אשר אנכי מצוך היום לטוב לך. והכי פירושו מה, שאני מצוה אותך ליראה כו' ולאהבה הוא רק לטובתך כן הוא בפי' הרמב"ן. ובמדרש רבה סדר ראה פרשה ד' וז"ל רבנן אמרי אמר הקב"ה לא לרעתם נתתי להם ברכות וקללות אלא להודיען איזה דרך טובה שיבחרו אותה כדי שיטלו עלי' שכר עכ"ל. ובפרשה ואתחנן ויצונו כו' ליראה כו' לטוב לנו. נמצא שכל עיקר כוונת השי"ת בבריאת האדם הוא רק כדי להטיבו באחריתו. ועתה נבוא לבאר בעה"י במאי טעו אומות העולם שאמרו לכבוד עצמו הוא דורש היינו שהאומות טעו שאמרו הא דאמר הקב"ה אנכי ולא יהי' לך הוא רק לטובת עצמו אמרן ולא לטובת ישראל המקבלים דבריו היינו שלא הבינו דכוונת השי"ת שיקבלו דבריו כדי להטיב להמקבלים דבריו רק שהבינו כפשוטו שמאמר השי"ת אנכי ולא יהי' לך הוא לכבוד עצמו היינו לטובת עצמו ולא לטובת ישראל. ובמדרש פ' כי תשא הוא מפורש יותר שכתוב שם כששמעו מאמר אנכי ולא יהי' לך אמרו זה כמונו איזה מלך רוצה שיהא אחר מכחישו עכ"ל וחשבו כמו שמלך בשר ודם כשרוצה כבוד הוא לטובת עצמו כך חשבו אומות העולם על הקב"ה אך לבסוף ששמעו את המאמר כבד את אביך כו' הודו לדבריו הראשונים היינו שכוונת השי"ת במאמרות הראשונות הוא רק לטובת המקבלים כדי שיזכו לעוה"ב. היינו משום דלכאורה קשה הטעם של מצות כיבוד אב ואם אמאי צוה השי"ת לכבדם אי משום שמגדלים את האדם ומטיבים אותו בילדותו א"כ לפי"ז אדם שהניח את אשתו מעוברת ופירש א"ע למדינה אחרת ולאחר עשרים שנה בא לביתו ומצא את בנו שהוא כבר עשרים שנה והוא עשיר ולא קבל טובה מאביו כלל ה"נ דאינו צריך לכבד לאביו אתמהה. אלא ע"כ הטעם משום שהם הגורמים שהביאו את בנם ע"ז העולם משום הכי הוא מחויב לכבדם:
והנה גם זה הטעם הוא קשה לכאורה להבין דבשלמא אם הי' כל ימי האדם משתה ושמחה אזי הי' מחויב האדם להחזיק טובה לאביו ולאמו שהמה הביאו אותו ע"ז העולם להתענג במשתה ושמחה. אבל באמת הלא ידוע שכל ימי האדם כעס ומכאובים ורוב אנשי העולם סובלין מרעין בישין וחושבים בלבם הלואי שלא נבראתי א"כ אמאי צריך להחזיק טובה לאביו ולאמו ולכבדם עבור זה שהביאו אותו ע"ז העולם. אלא ע"כ צריכין למימר דכוונת השי"ת במצות כיבוד אב ואם משום דצריכין אנו להחזיק טובה לאב ואם שהביאו אותו ע"ז העולם משום שע"י חיי העולם הזה יכול לזכות לחיי העולם הבא ע"י קבלת עול מלכות שמים והתורה והמצות ויזכה עי"ז לרב טוב א"כ הבינו מזה המצוה של כיבוד אב ואם שגם ביתר המצות כוונת השי"ת הוא רק לטובת האדם ולא לכבוד עצמו הוא דורש כמו שחשבו בתחילה רק שהוא לטובת האדם ע"כ חזרו והודו לדברות הראשונות:
היוצא מהנ"ל כי לא נברא האדם רק כדי להטיב לו באחריתו שיזכה ע"י מעשיו הטובים אך דלכאורה לפי"ז קשה להבין דברי הגמ' בעירובין דף י"ג דאיתא שם נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו עכ"ל הגמ' כל המפרשים הקשו איך אפשר שהי"ת יברא בריאה שנאמר עליו שיותר טוב הי' שלא יברא והתוס' כתבו וז"ל אבל צדיק אשריו ואשרי דורו עכ"ל ומשמע מזה שבריאת הי"ת את עולמו הוא בשביל צדיק וכן הוא האמת כדכתיב וצדיק יסוד עולם וכדאיתא ביומא דף ל"ח ומכל מקום נלפע"ד דאף באדם בינוני שיש לו מצות ועבירות טוב לו שנברא יותר משלא נברא וראי' לזה מדאמרינן במס' חגיגה דף ט"ו גבי אחר דאמרי לא מידן נדייניה ולא לעלמא דאתי ליתי משום דחטא אמר ר"מ מוטב דלדייניה וליתי לעלמא דאתי מתי אמות ואעלה עשן מקברו עכ"ל הגמ'. ועתה לפי הסברא שחשבו שלא לדייניה ולא ליתי לעלמא דאתי הוי כמו שלא נברא עכ"ז לא הסכים ר"מ לזה ואמר דלדייניה וליתי לעלמא דאתי א"כ שמעינן מסברת ר"מ דגם באדם בינוני שיש לו מצות ועבירות אזי יותר טוב לו שידיינוהו עבור העבירות וייתי לעלמא דאתי עבור המצות. ולא לימא דלא לדייניה כלל ויהי' כמו שלא נברא א"כ לפי"ז יקשה הגמ' דנוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא אלא ע"כ צריכין למימר דהגמ' מיירי על אדם כזה שאינו זהיר במעשיו והעבירות שלו מכריעין יותר מזכיותיו על אדם כזה נוכל למימר נוח לו שלא נברא יותר משנברא. ועתה נשאר לנו להבין מה שמסיק הגמ' וז"ל ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו עכ"ל וצריך להבין במאי פליגי הני תרי לישני. ובוודאי מה שאמרו בגמ' ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו אזי הגמ' נותנת עצה להאדם איך יתקן את מעשיו שיהי' טוב לו שנברא יותר משלא נברא ואמרו ע"ז יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו. ולפענ"ד נראה דיפשפש במעשיו היינו שיחפש במעשיו הקודמים ויתקנם ע"י תשובה. וימשמש במעשיו הוי הפירוש שמעתה ולהבא כשיעשה מעשה אזי ימשמש בהמעשה שיהי' מנוקה מעון ויעשה את מעשיו לשם שמים. אך שצריך להבין במאי פליגי הני תרי לישני. ונלפע"ד דהני תרי לישני פליגי אי אמרינן דע"י תשובה נעשה הזדונות כזכיות או אמרינן דע"י התשובה נעשה הזדונות כשגגות. היינו לפי מה שכ' לעיל דמה שאמרו בגמ' נוא לו לאדם שלא נברא מיירי באדם כזה שעונותיו מכריעין את זכיותיו ולאדם כזה הי' טוב שלא נברא אחרי שהוא מקלקל במעשיו יותר ממה שמתקן ואמרו בגמ' אח"כ מה תקנתו שיהי' טוב לו שנברא היינו ע"י שיפשפש במעשיו הקודמים ויעשה עליהם תשובה ומהזדונות יתהוו זכיות ועי"ז העצה יכריעו זכיותיו והאיכא דאמרי ס"ל דע"י התשובה אינם נעשים מהזדונות זכיות רק שנעשה מהזדונות שגגות וא"כ אין תקנה ע"י תשובה שיכריע זכיותיו משום דאכתי עונותיו המה עונות רק שהמה כשגגות לכן אמר שיש תקנה אחרת שמכאן ולהבא ימשמש במעשיו ויראה שיהיו טובים ורצוים בעיני השי"ת וירבה מעשים טובים ועי"ז יכריעו זכיותיו וכנ"ל ויהי' טוב לו שנברא וכנ"ל:
אך מה שזכרתי שפליגי בזה אי זדונות נעשות לו כשגגות או כזכיות ולכאורה אין בזה מחלוקת כלל דהנה איתא במס' יומא דף פ"ו אמר ר"ל גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות ומקשה הגמ' והאמר ר"ל גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות ומשני הגמ' לא קשיא כאן מאהבה כאן מיראה עכ"ל וא"כ לפי"ז ליכא מחלוקת כלל דבתשובה מאהבה אזי לכ"ע נעשות הזדונות כזכיות א"כ לימא בנ"ד יפשפש במעשיו היינו שיעשה תשובה מאהבה ויועיל לכ"ע. אך שנלפע"ד דר"י פליג ע"ז ואית לי' דאף תשובה מאהבה לא יוכל לפעול לעשות מזדונות זכיות דהנה איתא במס' ברכות דף ל"ד אמר ר' חייא בר אבא אמר ר"י כל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה כו' ופליגא דר' אבוה דאמר ר' אבוה במקום שבעלי תשובה עומדים שם צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד ופי' בס' אהבת איתן דר' אבוה מיירי בבעל תשובה שעושה תשובה מאהבה שזדונות נעשות לו כזכיות ובס' עיון יעקב פי' ג"כ כה"ג. וכיון שהמפרשים הנ"ל פירשו דר' אבוה מיירי בבעל תשובה כזה שעושה תשובה מאהבה ואז נעשות עי"ז הזדונות כזכיות משו"ה הוי הבעל תשובה מדריגתו גבוה מצדיק גמור וא"כ ע"כ דר' יוחנן דפליג אדר' אבוה וסובר דצדיק גמור עדיף מיירי נמי בב"ת מאהבה משום דאל"כ אי נאמר דר' יוחנן מיירי בב"ת מיראה א"כ אין הכרח לומר ופליגא דר' אבוה דנימא דר' אבוה מיירי בב"ת מאהבה ור"י מיירי בב"ת מיראה ומדקאמר הגמ' ופליגא דר' אבוה ע"כ ס"ל להגמ' דר' אבוה ור"י מיירי בחד גוונא וכיון שפי' המפרשים הנ"ל דר' אבוה מיירי בעושה תשובה מאהבה דנעשות מזדונות זכיות משו"ה הוי ב"ת גדול מצדיק גמור א"כ ע"כ ר"י דפליג אר' אבוה וסובר דצדיק גמור עדיף מיירי ג"כ בב"ת מאהבה ומ"מ סובר דצדיק גמור עדיף מב"ת ע"כ צ"ל דלא ס"ל דע"י התשובה מאהבה נעשות מזדונות זכיות רק שע"י התשובה מאהבה נעשות מזדונות שגגות ותו לא ופליג אר"ל שמס' יומא הנ"ל. ע"כ גם בנ"ד נוכל לומר דמ"ד יפשפש במעשיו הוא ר"ל דמס' יומא הנ"ל דסובר דע"י התשובה מאהבה נעשות מזדונות זכיות ויהי' לו עי"ז תיקון גדול שיהי' ראוי לו שנברא וכנ"ל. ומ"ד שסובר ימשמש במעשיו יסבור כר"י דמס' ברכות הנ"ל שסובר דע"י התשובה מאהבה אינן נעשות, הזדונות רק כשגגות משו"ה אין לו עצה אחרת רק שירבה מכאן ולהבא מעשים טובים וימשמש בהם שלא יהי' במעשיו שום חסרון ועי"ז יהי' טוב לו מה שנברא:
ועד"ז נלפע"ד לפרש מאמר הכתוב בתהלים קפיטל כ"ה חטאת נעורי ופשעי אל תזכור כחסדך זכר לי אתה למען טובך ה' היינו לפי מה דקאמר ר"ל במס' יומא דף פ"ו שע"י תשובה מאהבה נעשות מזדונות זכיות לכן בקש דוד המע"ה מאת השי"ת שלא יזכור לו חטאיו ופשעיו כיון שעשה תשובה אך אימתי יוכל להזכיר לו חטאיו ופשעיו בשעה שצריכין לחשוב לו החטאים יפשעים לעשות מהזדונות זכיות אז יזכורם ה' וזהו הפי' כחסדך זכר לי אתה למען טובך ה':
כי תשא:
ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך ה' ילך נא ה' בקרבנו וסלחת לעוננו וחטאתינו ונחלתנו. ולעיל כתיב ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את הכנעני כו' כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה ערף אתה פן אכלך בדרך כו' רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך כו'. וצריך להבין ענין הויכוח שהי' לו למשה רבינו עם השי"ת שכיון שאמר השי"ת שיותר טוב לפני ישראל שינהיג את ישראל ע"י מלאך משום שאם ינהיג ע"י עצמו יש סכנת כלייה ח"ו א"כ למה בקש משה שדווקא ינהג בעצמו:
ונלפע"ד לבאר זאת עפ"י דמיון למלך גדול שיש לו בכל פלך ופלך שר גדול שינהיג את המדינה ועיר המלוכה אשר המלך יושב שם אזי המלך בעצמו שופט שם בין איש לרעהו גם המורדים והפושעים שופט הוא לבדו. ועתה נחקורה איך טוב יותר לפני המון עם אם הם נשפטים ע"י שר או אם הם נשפטים ע"י המלך בעצמו. יש לומר שיש בכל אחד מעלה וחסרון. אם השר שופט יש מעלה וחסרון המעלה הוא אם השר הוא כועס על הפושע המורד אין כח בידו להמית ולעשות כלייה משום שאין רשות ביד השר רק לשפטם עפ"י חוקי הדת ולא לענש מתוך כעסו מה שירצה. זהו המעלה אם השר שופט. והחסרון הוא אם הם נשפטים עפ"י השר שאין כח בידו למחול אף אם לפי הענין יהי' הרחמנות של הנשפט הרבה מ"מ אין לו רשות למחול רק לשפוט אותו עפ"י חוקי הדת. ואם המלך בעצמו שופט את בני המדינה הוא להיפך יש מעלה וחסרון המעלה הוא שיכול לעשות לפנים משורת הדין ולמחול לפושע ולמורד אם לפי הענין יהי' הרחמנות של הנשפט יותר מדאי. והחסרון שאולי יכעוס המלך על איזה חוטא יכול להמית אותו מתוך כעסו אף שלא עפ"י חוקי הדת. הנמשל מובן מאליו שזהו החילוק יהי' אם השי"ת ינהיג בעצמו את ישראל להביאם אל ארץ הק' או שינהיג ע"י מלאך שאם ינהיג ע"י מלאך אין סכנת כלייה ח"ו משום שע"ז לא ניתן לו רשות זהו המעלה שע"י המלאך ולעומת זה יש חסרון שאם יחטאו אין רשות ביד המלאך למחול רק שהוא צריך להענישם עפ"י החוק המסור לו מאת השי"ת וזהו שאמר הכתוב בפרשת משפטים הנה אנכי שולח מלאך כו' השמר מפניו כו' כי לא ישא לפשעכם. ואם השי"ת בעצמו ינהיג את ישראל יש מעלה שיכול למחול לחוטאים ולעומת זה יש חסרון שיכול לעשות כלייה מתוך כעסו זהו שאמר הכתוב פן אכלך בדרך רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך ע"כ יותר טוב לפני ישראל שיונהגו ע"י מלאך שאין כח בידו לעשות כלייה אבל משה רבינו ע"ה ידע רחמנותו של השי"ת שאפילו בשעת כעסו זוכר את הרחמים (כדאיתא בפסחים דף פ"ז) וכמו שנאמר כי רגע באפו חיים ברצונו. והשי"ת אף אם אומר לעשות רע יכול להתנחם אח"כ כמו שאמרו חז"ל בתלמוד ירושלמי במס' תענית פרק ב' וז"ל אומר לעשות רעה ע"ז נאמר ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה. ובן אדם ויתנחם לא בן עמרם הוא שעשה לא' ויתנחם שנאמר וינחם ה' על הרעה כו':
ע"כ לא הי' ירא משה רבינו שאולי יעשה השי"ת כלייה ח"ו כי הי' בטוח שינחם ה' מהרעה ע"כ לא הי' חשוב בעיני משה המעלה שיש בהנהגה שע"י מלאך במה שאינו יכול לעשות כלייה ח"ו כי ידע מרע"ה שגם אם יונהג ע"י השי"ת בעצמו אז ג"כ לא יעשה כלייה ח"ו רק שאם יונהג ע"י המלאך אזי ישאר החסרון מה שהמלאך אין כח בידו למחול ע"כ אמר משה להשי"ת ילך נא ה' בקרבנו וסלחת כו':
בחוקותי:
אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם. ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה כו'. והשיג לכם דיש את בציר כו'. ונתתי שלום בארץ כו'. רש"י ז"ל פי' אם בחוקותי תלכו אם תהיו עמלים בתורה. וצריך להבין למה תלה הכתוב שכר הגשמים בשביל עמל התורה והלא פעמים מתברכת הארץ בלא גשמים כדמצינו דכולהו שני יסורי דרבי לא הי' צריך עלמא למטרא ואפי"ה כי הוי עקרי פוגלא ממשרא הוי מליא מיא וגם צריך להבין שייכות ברכת שלום להכא.
ונלפע"ד לפרש עד"ז לפי מה שראיתי בשם הגר"א ז"ל שמפרש הפסוק של יערוף כמטר לקחי שמפרש שהתורה נמשלה כמטר והיראת שמים שבלב נמשלה לזריעה וכמו שהמטר אם הוא יורד על הארץ הזרועה זרעונים טובים היא מגדלת פירות טובים ואם המטר יורד על הארץ הזרועה סם המות אזי ע"י המטר היא מגדלת סם המות כך היא התורה שנמשלה כמטר אם היא יורדת על הלב המלאה יראת שמים אזי מצמחת פירות טובים ומהו הפירות מצות ומע"ט. ואם האדם שלבו מלא הוללות וסכלות מינות ואפיקורסות ועוסק בתורה עבור איזה פניות צדדיות אזי התורה שנמשלה למטר אזי היא גורמת שתצמיח המינות ואפקורסיות לחוץ ויקולקל יותר ממה שהי' קודם שלמד תורה ולא כמו שמורגל בפי השוטים שהתורה מקלקלת את האדם הלומדה וכל מי שהוא למדן יותר הוא אפקורוס יותר ח"ו וזהו מפני שרואים לפעמים למדן מקולקל במעשיו אבל האמת הוא שבכל מקום שרואין למדן מקולקל הכל הוא מפני שהי' מקולקל קודם שלמד וכהנ"ל:
ובזה נוכל לפרש מאמר הכתוב אם בחוקותי תלכו פי' אם תהיו עמלים בתורה כפרש"י והתורה הנמשלה למטר תבוא על הלב המלאה יראת שמים וכמאמר התנא באבות כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו כו' לכן תגרום אח"כ שע"י התורה הנמשלה כמטר שתבוא אל הלב אזי תצמיח אח"כ מה שמסיים הכתוב אח"כ ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם נמצא שעל ידי התורה הנמשלה כמטר שתבוא על הלב הזרועה יראת שמים תצמיח אח"כ שיעשה מע"ט אזי יהי' השכר ג"כ מדה כנגד מדה מה שמסיים הכתוב ונתתי גשמיכם בעתם ותצמיח אח"כ שוהשיג לכם דיש את בציר. ומה שמסיים הכתוב ונתתי שלום בארץ הוא ג"כ משום מדה כנגד מדה לפי מה שביארתי בס"ד את הפסוק שמר תם וראה ישר כי אחרית לאיש שלום כי לכאורה הפסוק הזה קשה להולמו כי מאי שייכות הוא תם וישר לשלום. ונלפענ"ד לבאר את הפסוק לפי מה שראיתי בספר קטן חיבור על שמות הנרדפים המיוחס להגר"א ז"ל החילוק של תם וישר ומפרש שם שתם נקרא האדם שהוא תמים בפנימיות שלו היינו שהוא מאמין בלב שלם בכל עניני עיקרי הדת ויש לו יראת ה' בלבבו נקרא תם. וישר נקרא מי שהוא הולך בדרך הישר במעשיו החיצונים לעשות מע"ט יש לו מדות טובות זהו הנקרא ישר עכ"ל בשינוי לשון קצת:
ועתה נחקור אם יש איש שהוא תמים בפנימיות שלו היינו באמונה וביראת השי"ת אך שמעשיו החיצונים ומדותיו אינם יפים או אם נמצא להיפוך אדם שמעשיו ומדותיו החיצונים המה טובים רק שאינו תמים בפנימיות אדם כזה נקרא איש מלחמה היינו שהפנימיות שלו והחיצוניות שלו אינם שוים ונלחמים יחד אבל האיש שהוא תמים בפנימיות שלו כנ"ל וישר במעשיו החיצונים ג"כ זהו לאיש שזוכה לאחרית טוב. לפי"ז נוכל לפרש הכתוב כך שמר תם היינו שתשתדל שהיות תמים בפנימיות הלב באמונה וביראה: וראה ישר שתשתדל ג"כ שגם החיציניות שלך היינו המדות ומע"ט יהיו טובים ואז תהי' נקרא איש שלום היינו בהפנימיות עם החיצוניות נשתוים יחד ושלום וזהו כוונת הכתוב שמר תם היינו הפנימיות וכנ"ל וראה ישר היינו החיצוניות וכנ"ל כי אחרית לאיש שלום היינו כי אחרית טוב יהי' לאיש שלום למי שהחיצוניות והפנימיות אצלו שלום. לפי"ז נוכל לפרש פסוקי הפרשה כאן היינו לפי מה שפי' לעיל הפשט של אם בחוקותי תלכו אם תהיו עמלים בתורה והתורה נמשלה למטר תבוא על הלב הזרועה ביראת שמים אזי תצמיח אח"כ שואת מצותי תשמרו ועשיתם וכנ"ל וא"כ אזי יהיו החיצוניות והפנימיות נשתוים יחד ויהיה שלום ביחד לכן הבטיח הכתוב שיהיה מדה כנגד מדה שיהיה שלום בארץ בשכר שאתה תהיה איש שלום בשכר זאת אתן שלום בארץ ג"כ מדה כנגד מדה:
ולפי"ז נוכל לבאר פי' הכתוב במשלי טוב פת חריבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב. ואף דהפשטיות הוא ג"כ אמת עכ"ז ידוע שבפסוקי משלי יש משל ומליצה שהמשל הוא פשטיות הכתוב שבזה לימד דרך ארץ להתנהגות בעניני הגוף והמליצה היא התנהגות בעניני הנפש ולפי מה שפי' לעיל דהיכא דהחיצוניות והפנימיות אינם נשתוים יחד זהו נקרא איש מלחמה נוכל לפרש זה הפסוק ג"כ עד"ז דהנה ידוע דע"פ רוב אזי אין אדם זוכה לשתי שולחנות והצדיק בעוה"ז מסתפק בחיי צער אך שהגוף והנפש המה בשלוה היינו שמעשי הגוף אינם סותרים לרצון הנשמה אבל הרשעים שהמה בעוה"ז בשלוה ומתעדנים בחיי עונג אך שהגוף והנשמה נלחמים יחד שמעשי הגוף סותרים להנשמה וזהו פי' הכתוב טוב פת חריבה שאוכל הצדיק ושלוה בה שהגוף והנפש המה בשלוה וכנ"ל מבית מלא זבחי ריב היינו מגוף הרשע שאוכל זבחי בשר אך בריב פי' שאצלו הוא מריבה בהגוף והנפש היינו שמעשי הגוף שלו ורצון הנשמה שלו אינם בשלוה והמה מריבים זה עם זה:
בלק:
ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל כו'. והקשה הגר"א ז"ל בספרו אדרת אלי' מ"ש גבי מואב דלא כתיב זקני ומ"ש גבי מדין דכתיב זקני מדין ע"ש שפירש בטוב טעם. ולפענ"ד נ"ל לפרש בדרך זה לפי מה שפירש רש"י ז"ל וז"ל ומה ראה מואב ליטול עצה ממדין כו' אמרו מנהיגם של אלו במדין נתגדל נשאל מהם מה מדתו כו' עכ"ל וזו המעשה היתה לסוף ארבעים שנה שהיו במדבר קודם פטירת מרע"ה כמו שנאמר נקום נקמת המדינים אחר תאסף אל עמך ואם המואבים בקשו עצה ממדין שיאמרו להם מה כחו של מנהיג ישראל מפני שהמדינים מכירים את משה מכבר כשהי' אצל יתרו ונתגדל אצלם וזאת היתה קודם ארבעים שנה לזה הוצרכו המואבים לשאול דווקא מזקני מדין שזוכרים את מ"ר ע"ה מלפני ארבעים שנה קודם ולא מצעירי ימים שאינם זוכרים אותו כלל:
מה אקב לא קבה א' ומה אזעם לא זעם ה'. כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב. לפענ"ד נ"ל לבאר הפסוקים בזה האופן דהנה ידוע דבלק ובלעם רצו להרע את ישראל בשני כוחות האחת במה שרצו לכוין השעה אימתי כועס השי"ת ולקללם אז והשנית בכישוף.
וצריך. להבין ענין הקללה איך תוכל להזיק בקללתו לאחרים בחנם והלא כתיב כציפור לנוד כו' כן קללת חנם לא תבא גם צריך להבין למה הוליכו בלק לבלעם ממקום למקום כדי לקלל את ישראל הלא הי' יכול לקללם במקומו רק זה נוכל לישב משום דאמרינן בברכות דף ז' כמה זעמו רגע והקשו שם התוס' מה הי' יכול בלעם לקלל ברגע אחת ותירצו שם התוס' שהי' יכול לומר כלם נמצא שהי' צריך בלעם לעמוד במקום שהי' יכול לראותם כדי שיחול עליהם תיבת כלם שיאמר בשעת הכעס לכן הוליכו בלק במקום שהי' יכול לראותם אך מה שהקשינו איך יוכל להיות שעל קללת חנם נוכל לומר שכיון שבלעם הי' יודע אימתי הוא שעת הכעס אזי הי' מחשב קודם העבירות שעשה פלוני ובשעת הזעם אמר הקללה וכיון שהוא מקטרג עליו בשעת הזעם משום הכי חל קללתו לכן הוליך בלק לבלעם על מקומות שעתידין לחטוא שם ישראל כדכתיב ויקח בלק את בלעם ראש הפעור זהו הכל כדי לקטרג עליהם ולפרש את חטאם כדי שיחול הקללה ח"ו וכיון שפירשתי שהי' צריך בלעם לפרש את חטאם נוכל לומר שזהו הפי' קבה שלשון קבה הוא כמו התיבה של ויקוב בן האשה הישראלית את השם כו' ששם פי' התרגום ויקב ופירש ה"נ יהי' כאן לשון קבה שיפרש את חטאם ועתה יהי' הפירוש של מה אקוב כך. מה אקוב לא קבה א' היינו מה אפרש חטאי ישראל שהרי הקב"ה אין חפץ לפרש חטאי, ישראל כמו דאיתא במדרש שיר השירים פרשה א' על הפסוק אל תראוני שאני שחרחורת וז"ל אין הקב"ה רוצה במי שאמר דלטוריא על ישראל:
גם אמרו חז"ל במס' ברכות פרק אין עומדין על הפסוק גם אלה תשכחנה זה מעשה העגל. ומה אזעם לא זעם ה' היינו כמאמר חז"ל שכל מ' שנה שהיו ישראל במדבר לא כעס השי"ת. נמצא שזו הענין מה שאוכל לקלל לא אוכל בישראל. רק שנשאר לי עוד ענין אחד שע"י אוכל להרע לישראל היינו בכח הכישוף כמו שכתוב לעיל וקסמים בידם. וטרם שנבוא לבאר את הכתוב של כי מראש צורים א' נבאר תחילה מאמר חז"ל בסנהדרין דף ס"ז אמר ר"י למה נקרא שמם כשפים שמכחישים פמליא של מעלה עכ"ל ותחילה נבאר קצת לפענ"ד ענין המזל שנזכר בגמ' בהרבה מקומות והגאון בעל התפארת ישראל ז"ל האריך בזה במס' קדושין פרק ד' ומעט מדבריו בזה ישרה בעיני לפענ"ד היינו מה שכתב שם שיש מזל הנעלם היינו גזירת השי"ת על הטפה בשעה שאדם נוצר כמו שכתבו חז"ל במס' נדה דף ט"ו שהקב"ה גוזר על הטפה מה יהא עלי' גבור או חלש טפש או חכם עשיר או עני זהו מזל הנעלם שנעלמה ממנו הטעם גזירתו עכ"ל התפארת ישראל הנ"ל ובזה ניחא מה שאמרו חז"ל בני חיי מזוני לאו בזכותא תליא מלתא רק במזלא היינו מזל הנעלם שהיה בשעת יצירת הטפה וזהו הטעם של אשה קטלנית למ"ד מזל גורם היינו מזל הנעלם של שעת יצירת הטפה שהיתה אז גזירת השי"ת. והא דאמר ר"י במס' שבת דף קנ"ו אין מזל לישראל אינו רוצה לומר שליכא כלל מזל לישראל זה אינו דכיון שפירשתי שמזל נקרא גזירה הקדומה שבשעת יצירת הולד הרי בוודאי גם בישראל יש מזל אלא הפירוש של אין מזל לישראל הוא כפירש"י היינו דאין המזל נחשב אצל ישראל משום דע"י תפלה וצדקה משתנה מזלו לטובה ולמ"ד יש מזל לישראל היינו שלא בנקל ישתנה מזלו היינו גזירה הקדומה ע"י מעשים טובים בלתי ע"י זכות גדול מאוד. ולפענ"ד יש להביא ראי' שמזל נקרא גזירה הקדומה וכנ"ל מדאמר ר' חנינא מזל מחכים מזל מעשיר כו' ולכאורה קשה והלא אמרינן במס' נדה דף ט"ו שהקב"ה גוזר על האדם בשעת יצירה חכם או טפש עני או עשיר וא"כ איך אמר ר' חנינא מזל מחכים כו' אלא ע"כ שזה גופא נקרא מזל היינו גזירה הקדומה. ועפ"י דרך זה נלפע"ד לבאר הגמ' דמס' סנהדרין דף ס"ז אר"י למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה ונלפע"ד לבאר הפי' של פמליא של מעלה היינו מה שאמרינן דמזל נקרא הגזירה הקדומה וכנ"ל יש ע"ז מלאכים הממונים להנהיג את כל האדם על דרך שיקוים הגזירה הקדומה והמלאכים אלו נקראו מזל וזהו הפי' פמליא של מעלה היינו החיל של מעלה זהו מלאכי המזל לכן חמר ר"י שהי"ת נתן רשות לכשפים שיכחישו פמליא של מעלה היינו המזל וזהו שפי' רש"י שעל מי שנגזר לחיות הן ממיתין היינו על מי שנגזר לחיות עפ"י הגזירה הקדומה שזהו מלאכי המזל הן ממיתין ומסיק הגמ' דאצל ר' חנינא דנפיש זכותי' אין כח בכישוף להזיקו משום דהוא מושגח מן השמים ע"י השי"ת בעצמו או ע"י מלאכים הרבה לבד מלאכי המזל הנ"ל והכישוף אין לו כח לשלוט רק במי שהוא מונהג ע"י מזל אבל ר' חנינא דנפיש זכותי' הוא מונהג למעלה מהמזל היינו שע"י מעשיו הוא משנה המזל שהיא הגזירה הקדומה לכן אין כח בהכישוף לשלוט בו ואף שר' חנינא סובר יש מזל לישראל היינו שלא בנקל נשתנה המזל לישראל ע"י מע"ט מ"מ לגבי ר' חנינא בעצמו דנפיש זכותו א"י הוא בוודאי למעלה מהמזל ואין הכישוף שולט בו וכנ"ל. ור"י דסובר דהכישוף מכחיש פמליא של מעלה היינו המזל וכנ"ל יכול לומר דסובר דהכישוף אינו מועיל להזיק רק בשאר אומות שהמה מתנהגים רק ע"י גזירה הקדומה דהיינו המזל והכישוף מכחיש המזל אבל אצל ישראל אינו יכול הכישוף להזיקם מאחר שסובר ר"י במס' שבת דף קנ"ו שאין מזל לישראל היינו שע"י המע"ט שלהם אזי ישתנה עבורם הגזירה הקדומה היינו המזל ואף ר' חנינא דסובר יש מזל לישראל היינו דווקא להיחיד אבל כלל ישראל אזי בוודאי זכותם גדול ואינם תחת המזל כן פירש שם מהרש"א ז"ל וא"כ אצל כלל ישראל כיון שאינם תחת המזל א"כ בוודאי אין הכישוף יכול להזיקם כלל וזהו כוונת הכתוב כי מראש צורים אראנו היינו כי הכתוב מבאר איך שאומה הישראלית מתנהגת למעלה מהמזל היינו שע"י מעשיהם נשתנה המזל שהוא הגזירה הקדומה וא"כ אין הכישוף יכול לשלוט בהם וכוונת הכתוב כך היינו אם תסתכל בראשיתם ובתחילת שרשיהן של ישראל היינו האבות והאמהות היו דומים כצורים כמו אבנים שאינם ראוים להוליד עפ"י המזל שהיא הגזירה הקדומה רק שעפ"י מעשיהם נשתנה המזל ונפקדו ויצאה מהם אומה הישראלית א"כ תחילת גזע ושורש של ישראל הוא למעלה מן המזל וא"כ אין הכישוף יכול לשלוט בהם וזהו מה שאמר הכתוב הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב היינו שכל העמים המה תחת ממשלת המזל משום הכי יכול הכישוף לשלוט בהם משא"כ אומה הישראלית המה מתנהגים ע"י מעשיהם למעלה מהמזל ע"כ אין הכישוף יכול לשלוט בהם: