אור ברסלב
אמרי שמואל א על מסכת גיטין

אמרי שמואל א· רבי שמואל קלונימוס אייזינבוד

על מסכת גיטין

על מסכת סוכה

במס' גיטין דף מ' ומ"א איתא עבד שעשאו רבו אפותיקו ושחררו כופין את רבו ועושה אותו ב"ח וכותב שטר על דמיו רשב"ג אומר אינו כותב אלא משחרר כותב עכ"ל המשנה בקצרה ואמרינן בגמ' מי שחררו רב אומר רבו ראשון כו' עולא אמר מי שחררו רבו שני שורת הדין אין העבד חייב כלום במצות אלא מפני תיקון העולם כו' כופין את רבו ראשון ועושה אותו ב"ח וכותב שטר על דמיו רשב"ג אומר אינו כותב אלא משחרר כותב במאי קמיפלגי בהיזק שאינו ניכר קמיפלגי רבנן סברי לא ש"ה משו"ה כותב העבד ולא רבו שני ורשב"ג סובר שמיה היזק משו"ה כותב רבו שני וע"ז קאמרי התוס' בד"ה בהיזק וז"ל וצ"ל דהאי היזק שאינו ניכר חשיב ניכר טפי מההיא דפרק הנזקין דהתם קי"ל דלא שמיה היזק והכא קי"ל כרשב"ג דמשנתנו דשמיה היזק עכ"ל והקשה ע"ז בספר מלוא הרועים באות ה' בסוגיא דהיזק שאינו ניכר וז"ל מאי מקשי התוס' מסוגיא דפ' הנזקין דדלמא עולא דהוא מרא דשמעתא דהכא לא יסבור כר"י דפרק הנזקין דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק רק יסבור כחזקיה דפרק הנזקין דסובר דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק ע"כ קושית המלוא הרועים על תוס' הנ"ל:

ולפענ"ד נראה לישב דברי המלוא הרועים ולהצדיק דברי התוס' הנ"ל דהנה איתא במס' מכות דף ב' ע"ב מ"ט דר"מ דאמר עדים זוממים לוקין ומשלמים אמר עולא גמר ממוציא שם רע ופריך בגמ' מה למוציא שם רע שכן קנס ומשני סבר לה כר"ע דאמר עדים זוממים נמי קנסא עכ"ל נמצא למדין מזה דעולא סבר קנסא מקנסא ילפינן כיון דיליף עדים זוממין ממוציא שם רע דזהו דוחק לומר דאליבא דר"מ קאמר וליה לא ס"ל. וזהו מבואר דכיון דסובר דילפינן קנסא מקנסא מוכרח לסבור דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק דזהו מבואר דכיון דסובר קנסא מקנסא ילפינן מוכרח לסבור כרב דמנסך ממש דהנה איתא במס' גיטין דף נ"ב אתמר רב אמר מנסך ממש ושמואל אמר מערב כו' כו' ולמ"ד מנסך ממש מ"ט לא אמר מערב אמר לך מערב היינו מדמע פי' משום דילפינן קנסא מקנסא ושמואל דאמר מערב סובר דקנסא מקנסא לא ילפינן ע"כ וא"כ עולא דסובר דילפינן קנסא מקנסא מוכרח לסבור דמנסך ממש משום דאם יסבור מערב יקשה היינו מדמע כיון דיליף קנסא מקנסא. ונוכל לומר דמאן דסובר מנסך ממש מוכרח לסבור דהיזק שא"נ לא שמיה היזק דהנה איתא במס' חולין דף מ' ומ"א רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק אמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כו' המטמע והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב אלמא דאוסר אדם דבר שאינו שלו כתבו התוס' ד"ה תא שמע וז"ל למ"ד מנסך ממש פריך משום דאם עירב יינו בתוך של חבירו כ"ע מודו דאוסר עכ"ל ועל דמזיק בשוגג פטור מלשלם פרש"י וז"ל ואע"ג דמזיק בשוגג חייב כדקיימא לן אדם מועד לעולם הכא היזק שא"נ ולא שמיה היזק ואפ"ה במזיד חייב משום דקנסוה עכ"ל ועל פירש"י הזה קשה לי לכאורה אמאי ניחא להו יותר לשנויי קושיתם שהקשו אמאי בשוגג פטור למ"ד היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק אמאי לא תירצו למ"ד שמיה היזק דלהכי פטור בשוגג כדי שיודיעו כדקאמר הגמ' בפ' הנזקין דף נ"ג ובמזיד מיחייב מדינא. אך דבאמת אין זו קושיא דנוכל לומר דרש"י יסבור דמ"ד מנסך ממש מוכרח לסבור דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק מן הסברא דאם יסבור דשמיה היזק יקשה אמאי בשוגג פטור דל"ל דצריכין אנו לפוטרו כדי שיודיעו כיון דהוא מומר לעכו"ם א"כ אף אם נפטור אותו לא יודיעו ואף אם נאמר דאף דהוא מומר לעכו"ם מ"מ יודיעו א"כ יקשה אמאי במזיד חייב נפטור אותו כדי שיודיעו דל"ל כדקאמר הגמ' השתא לאזוקי קמכוין אודועי לא קמודיע לו דנוכל לומר דהוא מתכוין להנאתו ולא קמכוין להזיקו וזה הכריח לרש"י ז"ל לפרש למ"ד לא שמיה היזק משום דכאן אזיל למ"ד מנסך ממש כדפירשו התוס'. נמצא הוכחנו דמאן דסובר מנסך ממש מוכרח לסבור דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק ומעתה צדקו דברי התוס' שהתחלנו בדף מ"א שהקשו איך קאמר עולא דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק והלא קיל דלא שמיה היזק והקשה המלוא הרועים דדלמא עולא סבר דשמיה היזק כחזקיה ולפי מה שפי' ע"כ יסבור עולא דלא שמיה היזק. ולכאורה נוכל לדחות דבקנסא דאורייתא יליף עולא קנסא מקנסא משא"כ בקנסא דרבנן יכול לסבור עולא דלא ילפינן קנסא מקנסא א"כ שפיר מצי לסבור דמנסך הוא מערב ולא יקשה דא"כ היינו מדמע אך שמצאתי בספר מלוא הרועים אות ק' בחלק שני אזי כתב שם וז"ל מסתברא דאידי ואידי חדא בין בקנסא דרבנן בין בקנסא דאורייתא ע"ש:

שם דף מ"ב במתני' מי שחציו עבד וחציו ב"ח כו' לישא שפחה אינו יכול ולישא ב"ח אינו יכול כו' אלא כופין את רבו ועושה אותו ב"ח וכותב עבד שטר על חצי דמיו. נסתפקתי ע"ז מי שזרק לו רבו שטר שחרור ספק קרוב לו ספק קרוב לעבד דמן הסברא יהיה בזה ג"כ הדין דכופין את רבו ועושה אותו ב"ח כיון דהוא אסור בשפחה ובב"ח ובזה אני מסופק אם כופין העבד לכתוב שטר על דמיו כמו בחציו עבד דמתני' או דלמא לא דמי למתני' דמתני' מיירי בעבד של שני שותפין ושחרר הא' חלקו ורבו שני לא פשע בזה שאסור לישא שפחה וב"ח בזה אמרינן דהעבד כותב שטר על חצי דמיו אבל הכא דהאדון עצמו פשע בזה שזרק גט ספק קרוב לו ספק קרוב להעבד יכול להיות דהדין הוא שצריך לשחררו בחנם:

ונלפע"ד להביא ראיה דהדין הוא דצריך העבד לכתוב שטר על דמיו דהנה לעיל בדף י"ב ע"ב בתוס' ד"ה וכי תימרו אי בעי זרק ליה גיטא כו' וא"ת מה בכך מ"מ חוב הוא לו כו' א"נ דר"ל אי בעי זרק לה גיטא ספק קרוב לו ספק קרוב לעבד ופסיל ליה בתרומה ובשפחה ובב"ח והקשיתי על דבריהם דמאי תירצו התוס' דמ"מ ישאר קושית התוס' דמ"מ חוב הוא לו זה השחרור והא דתירצו התוס' דאי בעי פסיל ליה כו' לא ידענא מאי ריעותא יהיה לעבד בזה דיזרוק לו גיטא ספק קרוב לו כו' דאם יזרוק ליה גיטא ספק קרוב לו ספק קרוב לעבד נכוף לרבו לכתוב לו שטר שחרור כמו בחציו עבד וחציו ב"ח דמתני' אלא ע"כ דהתוס' סברי דגט המעוכב גט שחרור ספק קרוב לו ספק קרוב לעבד כופין את העבד לכתוב שטר על דמיו וא"כ שפיר תירצו התוס' דזכות הוא לו מה שמקבל השחרור בעד העבד משום דאי בעי זריק ליה גיטא כו' וא"כ נכוף אותו לכתוב שטר על דמיו וא"כ יותר טוב הוא לעבד שיקבלו בעדו השחרור בחנם א"כ שמעינן מהתוס' דבזרק לה גט ספק קרוב לו ספק קרוב להעבד כופין את העבד לכתוב שטר על דמיו:

אמרי שמואל - על גיטין:

במס' גיטין דף נ"ג סוגיא דמנסך:

טרם שאבוא לבאר הסוגיא לפענ"ד אציע ג' קושיות המפרשים":

א קושית הפ"י על הגמ' דקאמר שמואל מ"ט לא אמר כרב דמנסך ממש משום דקלב"מ לוקמיה למנסך דמתניתין במגע עכו"ם שלא בכוונת ניסוך דהדין הוא דאסור בשתיה וההיזק הוא הא דצריך למוכרו בזול וע"ז לא שייך ק"ל ב"מ. ואני הוספתי להקשות דגם על רב קשה אמאי צריך לדחוקי כדר' ירמי' לוקי כקושית הפ"י:

ב קושית המפרשים על הגמ' ולמאן דיליף קנסא מקנסא היינו רב דאמר מנסך ממש דאילו מערב לא איצטריך דילפינן ממדמע אע"ג דקנסא הוא והקשו ע"ז דלמא רב סובר כחזקיה דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק ולהכי לא איצטריך מערב דהיינו מדמע דממונא הוא:

ג קושית המפרשים דמאי פריך הש"ס מההיא דעושה מלאכה במי חטאת התם אף במזיד פטור כדי שיודיע ולא שייך השתא לאזוקי קמכוין כו' דהא אין ראיה דדלמא להנאתו עביד. ונלפע"ד לישב כ"ז בס"ד דהנה לכאורה קשה קושיא אחריתי חזקיה דאמר שמיה היזק איך יסבור במנסך דלא מצי סבר לא כרב ולא כשמואל דכרב לא מצי סבר דאם יסבור דמנסך ממש יהיה קשה לדידיה קושית הגמ' א"ה אפילו במזיד יפטר כדי שיודיעו דלא שייך כאן לשנויי כתירוץ הגמ' השתא לאזוקי קמכוין כו' דדלמא להנאתו עביד דבשלמא רב מצי סבר כר"י דלש"ה ול"ל הטעם כדי שיודיעו כמו שמפרש הגמ' לר"י אבל לחזקיה קשה אלא ע"כ לא מצי סבר מנסך ממש. וכמ"ד מערב נמי לא מצי סבר דא"כ תיקשי לדידיה מערב היינו מדמע דלא מצי לשנויי אליביה קנסא מקנסא לא ילפינן דלחזקיה הוי ממונא. וטרם שנבוא לישב זאת הקושיא אזי נבוא לישב תחילה הקושיא שהקשיתי באות א' והיינו דנוכל לומר דרב ושמואל אזלי לשיטתייהו דסברי במס' עכו"ם דמגע עכו"ם מותר בשתיה דלא כהלכתא דהנה בדף נ"ו ונ"ז איתא שם ההוא חמרא דדשו ישראל ועכו"ם ואשהי שמואל תלתא ריגלי ודייק התם הגמ' אמאי אשהי שמואל אילימא משום דאי משכחת תנא דאסר מגע עכו"ם בהנאה כר' נתן כו' אלא דאי משכחת תנא דשרי כר"ש דמתיר מגע עכו"ם בשתיה יהא מותר אפילו בשתיה אלמא דמספקא ליה לשמואל אי מגע עכו"ם מותר בשתיה כר"ש או לא. וגם רב פסק שם בדף ס' בהדיא כרשב"ג דמתיר אפילו בשתיה ואף דהגמ' פסק שם דלא כרשב"ג מ"מ רב פסק כרשב"ג ולא מצינו דפליג שמואל עליה בזה משו"ה לא מצי לאוקמי מתני' במגע עכו"ם שלא בכוונת ניסוך כמובן. ועתה אבוא לבאר הקושיא שאני עוסק בה היינו דחזקיה מצי סובר במנסך דמתני' מיירי במגע עכו"ם שלא בכוונת ניסוך וכקושית הפ"י הנ"ל ויסבור כמו שפסק שם הגמ' בדף ס' ואין הלכה כרשב"ג אלא אסור בשתיה וכמו דמוכת ממתני' דאגר דמים דדף נ"ח במס' ע"ז דאסור בשתיה והקושיא דמערב היינו מדמע לא יהיה אליביה דכיון דחזקיה יסבור דמנסך דמתני' לאו היינו מערב רק במגע עכו"ם שלא בכוונת ניסוך ולאו היינו מדמע אך מכ"ז צריכין אנו לעשות הצריכותא אליביה דכיון דממונא ממונא ילפינן לזאת נוכל לפרש הצריכותא ע"ז האופן דזהו ידוע דלמ"ד ש"ה צריכין אנו לעשות הצריכותא לפטורא כדפי' התוס' ד"ה משום היינו דאי תנא מטמא ה"א משום דלא שכיח להכי בשוגג פטור אבל מדמע ומנסך דשכיח ה"א דאפילו בשוגג חייב ואי תנא מדמע משום דלא קמפסיד לה לגמרי להכי בשוגג פטור אבל מטמא ה"א דחייב ומנסך נמי לא שמעינן מיניה דה"א משום חומרא דעכו"ם חייב אפילו בשוגג ואי תני מנסך ה"א דכיון דכל האיסור דכוונת מגע בלא כוונת ניסוך הוא משום חששא דלמא כיון לנסך להכי בשוגג פטור משום דיכול לומר קים לי דלא נסכתי להכי חסו עליו בשוגג דיפטר אבל מטמא ומדמע דלל"ה אימא דחייב אפילו בשוגג [ואין להקשות א"כ לשמואל נמי כי פרכינן מערב היינו מדמע אמאי הוצרך הגמ' לשנויי אליביה דקנסא מקנסא לא ילפינן לשנויי הצריכותא הנ"ל ויסבור דהיזק שאינו ניכר ש"ה. ז"א דהא לשמואל דאמר מערב פרש"י מערב יין נסך ביין כשר ואוסר בהנאה א"כ יקשה לדידיה ליתני מנסך ולא בעי אינך דליכא קולא לדידיה במנסך מה שאין באידך] ולפי ההקדם הנ"ל מתורץ לן הקושיא שהקשינו באות ב' היינו מנין ליה לרש"י דרב יליף קנסא מקנסא דלמא יסבור חזקיה דהיזק שאינו ניכר ש"ה וכמו שיתישב לחזקיה ה"נ יתישב לרב ולפי מה שפירשתי דחזקיה לא מצי סבר דמנסך ממש דא"כ יהיה פטור אף במזיד כדי שיודיעו דלא שייך ביה השתא לאזוקי קמכוין כו' כיון דלהנאתו קעביד א"כ א"ש:

אך לפי מה שפי' ישאר עלינו קושית המפרשים שזכרנו באות ג' ביתר עוז כיון שפי' לחזקיה להכי לא מצי סובר מנסך ממש משום דכיון דלהנאתו קעביד א"כ יפטר אף במזיד א"כ מאי פריך הגמ' מהעושה מלאכה במי חטאת בדיני אדם נמי לחייב התם להנאתו קעביד להכי פטור אף במזיד מטעם כדי שיודיעו. ולפענ"ד נראה לישב זה דכי אמרינן היכי דלהנאתו קעביד יפטר אף במזיד לחזקיה היינו היכא דהנאה זו לא מצי ליהנות בלא זה כ"א בדמים יקרים דהיינו במנסך דלא יכול לנסך כ"א שיקנה יין בדמים יקרים להכי נוכל לומר דהא דניסך היינו להנאתו ולא מתכוין לאזוקי אבל בעושה מלאכה במי חטאת ל"ל דכל כוונתו הוא רק להנאתו ולא מתכוין לאזוקי דא"כ יעשה זאת במים אחרים דמים אחרים יכול למצוא בזול או בחנם אלא ע"כ דכוונתו להזיק להכי פריך הגמ' שפיר דליחייב בדיני אדם ובפרת חטאת נמי נוכל למימר דהנאה זו יכול למצוא בדבר אחר בזול או בחנם. או נוכל לומר דעיקר קושית הגמ' הוא ממי חטאת ואגב דמשני ממי חטאת משני נמי הך דפרת חטאת. איזה סברות מהנ"ל נמצאו בספר חידושי רע"א זצ"ל: בשילהי מס' גיטין:

בסוף מס' גיטין בגמ' אם שנא שלח ר' יהודה אמר אם שנאת שלח ר"י אמר שנאו המשלח ואית דגרסי אם שנואה הוא לפני המקום שלח ע"ש ולא פליגי הא בזיוג ראשון הא בזיוג שני והרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' גירושין הל' כ"א ע"ש במשנה למלך שהביא דברי מהרשד"ם דהא דפליגי ב"ש וב"ה ור"ע במתני' היינו בגירושין נשואה אבל בארוסה כולהו אית להו דאפילו מצא אחרת נאה הימנה מותר לגרשה והקשה עליו המשנה למלך הנ"ל מהגמ' הנ"ל דאמאי הוצרך הגמ' לומר ולא פליגי הא בזיוג ראשון הא בזיוג שני לימא דתרוויהו מיירי בין בזיוג ראשון בין בזיוג שני רק הא דרב יהודא מיירי בארוסה והא דר"י מיירי בנשואה עכ"ל המשנה למלך:

ולפענ"ד נראה לישב דברי המהרשד"ם דהנה המהרשד"ם יסבור כהגירסא שנ"ב אם שנואה היא לפני המקום שלח ופירש"י היינו כב"ש ע"ש והשתא אי נימא דלא נ"מ מידי בין זיוג ראשון לזיוג שני רק כל הנפקותא יהיה בין ארוסה לנשואה יהיה קשה דר"י אר"י דכיון דר"י יסבור כב"ש דלא יגרש אלא א"כ מצא בה דבר ערוה וא"כ מוכרח ר"י לסבור דלא חיישינן לגט ישן דהנה לעיל בדף ע"ט איתא ב"ש אומרים פוטר אדם את אשתו בגט ישן ופירשו התוס' בשם הירושלמי דהא בהא תליא דכיון דסברי ב"ש דלא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ מצא בה דבר ערוה הלכך מזוהמת היא בעיניו ואינו בא עליה ולכך לא חייש לגט ישן וא"כ ר"י דסבר כב"ש יסבור דלא חיישינן לגט ישן וא"כ איך קאמר ר"י לעיל דף י"ח ע"ב דהא דמכשיר ר"ש מוקדם אפילו מכאן ועד עשרה ימים דאם איתא דפייס קלא אית ליה למיתא ולפי מה שפי' יהיה קשה דאמאי הוצרך לומר דאם איתא דפייס קלא אית ליה למילתא כיין דר"י לא חייש כלל לגט ישן וא"כ אף בלא הסברא דקלא ניחא הא דהכשיר אפילו עד עשרה ימים ועוד קשה מה שפירש"י שהשכנים שומעין תגר כו' דמשמע דמשום קטטה הוא מגרשה ולפי מה שיסבור ר"י כב"ש לא יוכל לגרשה משום קטטה אלא משום ערות דבר והא ל"ל דמשום ארוסה קאמר ר"י אם איתא דפייס קלא אית ליה דבארוסה יודה ר"י דמצי לגרשה אף בלא ערות דבר הלכך אינה מזוהמת בעיניו ובא עליה ושם חייש לגט ישן. זה אינו דבארוסה לא חייישינן כלל לגנו ישן כדמוכח בפ' כל הגט דף כ"ט ע"ב אמר רבא אם אמרו בארוסה יאמרו בנשואה ע"ש אבל כי מוקמינן הא בזיוג ראשון הא בזיוג שני לא יהיה קשה מידי דר"י אדר"י דנוכל לומר דהא דקאמר ר"י אם איתא דפייס קלא אית ליה מיירי בזיוג שני דשם מודה ר"י דחיישינן לגט ישן ועתה צדקו היטב דברי המהרשד"ם ולא קשה עליו קושית המשנה למלך אך כ"ז הוא לשיטת רש"י ז"ל:

תוכן העניינים

אמרי שמואל א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה