אמרי צדיקים· רבי מאיר בורנשטין
תיקון סעודה
לפי ששנינו אבות פ"ג ר"ש אומר שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו ד"ת כאלו אכלו מזבחי מתים. אבל ג' שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו ד"ת. כאלו אכלו משולחנו של מקום ב"ה שנאמר וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'. לכן מי שטרוד בפרנסתו. ראוי שיקרא עכ"פ זה המעט קודם ברהמ"ז. ובשעת הדחק יוכל לצאת בזה ליפטר ידי חובת לימוד בכל יום. מקרא. משנה. הלכות, ואגדות. וגם ספרי יראים בשעה קלה:
תורה (פ' ראה) נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך:
נביאים (ישעי' נ"ח) ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע. וזרח בחושך אורך ואפלתך כצהרים:
כתובים (משלי כ"ב) טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל:
משנה (אבות פ"ג) רבי אלעזר איש ברתותא אומר תן לו משלו שאתה ושלך שלו וכן בדוד הוא אומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך:
גמרא (ברכות נ"ה) אמר רבי יהודה ג' דברים מאריכין ימיו ושנותיו של אדם. ואחד מהן המאריך בשולחנו. דלמא אתי עניא ויהיב ליה. רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרווייהו כל זמן שבהמ"ק קיים מזבח מכפר על ישראל. ועכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו:
מדרש קהלת (פ' י"א) שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו. אם בקשת לעשות צדקה. עשה אותה עם עמלי תורה, שאין מים האמור כאן אלא תורה. שנאמר הוי כל צמא לכו למים:
הלכות משמע ב'
א) ש"ע (יו"ד סי' רמ"ו) כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר אפי' בעל אשה ובנים חייב לקבוע זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה. ומי שאי אפשר לו ללמוד מפני שאינו יודע כלל ללמוד. או מפני הטרדות שיש לו. יספיק לאחרים הלומדים ותחשב לו כאלו לומד בעצמו:
ב) שם (סי' רמ"ז) לעולם אין אדם מיעני מן הצדקה. ולא דבר רע ולא היזק מתגלגל על ידה. שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום:
אגדות ג"כ משמע ב'
א) ב"ב (דף ט) ואמר רב אסי שקולה צדקה כנגד כל המצות שנאמר והעמדנו עלינו מצות:
ב) שם יו"ד דרש רבי יודא בר שלום כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה. כך חסרונותיו של אדם קצובין לו מר"ה. זכה הלא פרוס לרעב לחמך. לא זכה ועניים מרודים תביא בית:
זוהר (פ' תרומה קנ"ז) מאן דאתעדן על פתוריה ומתענג באינון מיכלין אית ליה לאדכרא ולדאגא על קדושא דארעא קדישא ועל היכלא דמלכא דאתחרב ובגין האי עציבו קודשא ב"ה חשיב ליה כאלו בני ביתיה. זכאה חולקיה (ומזה נתפשט המנהג לומר בחול על נהרות בבל אם אשכחך ירושלים וגו'):
זוהר חדש רס"ז תיקונא שתיתאה למיהב מההוא מיכלא למסכנא:
תרי"ג מצות (ס' החינוך מצוה ת"ל) לברך השי"ת אחר שיאכל האדם וישבע מלחם כמה שכתוב ואכלת ושבעת וברכת וגו'. ולבסוף כתוב מקובל אני מרבותי שכל הזהיר בבהמ"ז מזונותיו מצויין לו בכבוד כל ימיו:
ספרי יראים (ר"ח שער הקדושה פרק ט"ו ושל"ה שער האותיות אות ק' סעיף ו' האריכו בזה. וקיצור דברי' בדברי התלמוד והזוהר הוא) שאין ברכת המזון פוטר חיוב דברי תורה בסעודתו. והנזהר בד"ת דוקא על שלחנו ולהאכיל עני בן תורה בסעודתו. או להפריש איזה מטבע לתוך ארנקי של צדקה שמיוחד על הספקת לומדי תורה תחת חלק מאכל העני בכל סעודה. שכרו כפול מן השמים ונטיל ברכאן מעילא ותתא. ולא עוד אלא דזכי לתרין פתורין (פי' לשתי שולחנות. לחיי העוה"ז בריוח ובכבוד כל ימיו ולחיי העוה"ב) וזוכה לבנים ובני בנים בעלי תורה. בעלי חן וכבוד ועושר. ואריכות ימים ושנים טובים. ומלאכי השרת מברכין אותו ומכריזין עליו זה השלחן אשר לפני ה'. ועל שולחן כזה אמרו חכז"ל. ועכשו שולחנו של אדם מכפר עליו. ונחשב לו כהקרבת שני תמידין בכל יום. וסר עונו וחטאתו תכופר:
כתוב בא"ח (סי' קס"ז) מצוה להביא על כל שלחן מלח. שהשולחן דומה למזבח. וכתיב על כל קרבנך תקריב מלח. והוא מגין מן הפורעניות. ותבוא עליו ברכת טוב:
מס' משנת חכמים
וז"ל מעשה נורא ונפלא שהי' בימי האר"י זללה"ה. א' מן האנוסים שבא אל גליל העליון ובא לצפת ושמע פ"א מן הרב אשר שם שדרש מענין לחם הפנים שהיה קרב בביהמ"ק מדי שבת בשבתו וכפי הנראה היה אותו הרב נאנח ונצטער בדרשתו ואמר עכשיו בעו"ה אין לנו דבר מוכן כדי שיחול השפע גם על בלתי מוכן ואותו האנוס ששמע את הדבר הזה הלך בתום לבבו לביתו וצוה את אשתו שבכל ע"ש תכין לו שתי ככרות לחם מנופה י"ג פעמים ושיהי' נילוש בטהרה בכל מיני יופי והידור ומבושל בתנור שבבית לפי שרוצה להקריבם לפני היכל ה' אולי יתעשת אלהים לו ויקבלם ויאכל את העולה הזאת. כי הי' סבור שלחם הפנים במקדש השם אכלו. וכאשר אמר לה. כן עשתה לו אשתו. ובכל ע"ש קודש הי' מוליך את שתי הלחם לפני היכל ה' והיה מתפלל ומתחנן לפני הש"י שיקבלם ברצון טוב ויאכלם ויערב לו ויבוסם לו וכו'. וכיוצא מהדברים הללו הי' מתחנן ומדבר כבן המתחטא לפני אביו ומניח את החלות והולך לו. והשמש היה בא ולקח את שתי הלחם מבלי דרישה וחקירה מהיכן באו ואוכלם ושמח בהם שמחה גדולה ובשעת המעריב היה רץ אותו האיש ובא אל היכל ה' וכיון שלא מצא שם את החלות היה שמח שמחה רבה בלבו והלך לביתו ואמר לאשתו ניתן שבח והודיה להש"י שלא בזה ענות עני וכבר קבל הלחם ואוכלם חם. למעה"ש אל תתרשלי בעשייתם והזהר מאד. כי הואיל ואין בידינו לכבדו מה ואנו רואים דלחם זה ערב לו ע"כ חובה עלינו לעשות לו ית"ש נחת רוח בזה. והיה הולך ומתמיד בזה זמן מה. ויהי היום ויקר מקרה דאותו הרב הדורש הנ"ל הי' ביום ועש"ק בביהכ"נ עומד על הבימה ודרש, הדרוש שהי' לו לדרוש למחרת ביום ש"ק דרש בע"ש. והנה האיש ההוא בא כמנהגו עם החלות וקרב אל היכל קודש והתחיל לסדר דבריו ותחינותיו בלי הרגש שהרב עומד על הבימה. וזה מרוב התלהבות בשמחה רבה שהיה לו בעת שהביא הדורן זה לפני המקום. והרב החריש לו עד שסיים תפלתו. וחרה להרב מאד וקראו וגער בו. ואמר לו שוטה וכי אלוה ית"ש אוכל ושותה, ודאי איזה שמש לקחם. וזה עון גדול לייחס שום גשמיות להשי"ת שאין לו דמות הגוף ואינו גוף. ובתוך כך בא השמש. אמר לו הרב תן תודה. מי לקח הב' לחם תמיד, והשמש הודה ולא בוש, ואותו האיש התחיל לבכות וביקש מן הרב שימחול לו שטעה בדרוש שלו וחשב לעשות מצוה כו', ובתוך המשך כל אלו הדברים בא לו להרב הנ"ל שליח מיוחד מאת רבינו הק' האר"י ז"ל, ואמר לו בשם האר"י ז"ל צו לביתך כי למחר בעת שהיה לך לדרוש מות תמות, וכבר יצא כרוז בשמים על זה, והרב נבהל והלך אל האר"י שיגיד לו מה פשעו ומה חטאתו, וא"ל האר"י שמעתי לפי שבטלת נחת רוח שהיה להקב"ה, שמיום שחרב ביהמ"ק לא היה נחת רוח לפניו כמו באותו שעה שאנוס זה הביא ב' החלות בתמימות לבו כו', ומפני שבטלתו מלהביאם נגזר עליך מיתה בלי שום פתח הצלה לפניך, והלך הרב לביתו ויצו לביתו, ולמחר ביום ש"ק מת ונפטר לעולמו באותו שעה שהגיד לו האר"י ז"ל עכ"ל, ומזה תוכל לידע שעיקר רחמנא לבא בעי, וכן בענין הלימוד ארז"ל ודגלו עלי אהבה כו', ועיין בזוה"ק פ' קדושים מאן דלעי באורייתא ולא ידע כו', וכן בכל הדברים העיקר הוא שלימות הלב לכבוד הבורא ית"ש:
מעלות המתפלל עם הציבור, כי כשאדם מתפלל ביחידות בדביקות ובהתלהבו' עצום הרי הוא מעט הכמות ורב האיכות, משא"כ כשעשרה אנשים יתפללו ביחד אפי' אם מתפללים בלא דביקות שאז רב הכמות ומעט האיכות מ"מ לפי שתפלת כל אחד מעשרה כלולה היא מתפלת כל העשרה וקב"ה מצרף תפלתם שיתייחדו כל כוונותיהם ויעשה מרב הכמות וממעט האיכות מעט הכמות ורב האיכות ויהא נחשב תפלת כל אחד מהם כאלו התפללו בדביקות עצום וכן אם מאה אנשים יתפללו ביחד תהיה תפלתם יותר חשובה כמשארז"ל אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובין וכמ"ש במשלי ברב עם הדרת מלך כי כן הוא דרך הרוחניות כשמתערבין ומתייחדין שני מיני רוחניות ביחד כל אחד מהם קולט שלימות חבירו נמצא נתוסף בכל אחד מהם שלימות חדש וכמ"ש בתיקוני זוהר אות וא"ו כד סליק ביו"ד סליק לשיתין כי כל ניצוץ מששה ניצוצות קולט מכל היו"ד ניצוצין שביו"ד:
כתיב אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלהים כפרו, כי הנה כתוב בס' עץ פרי עץ חיים שהוא ספר כוונות כי כוונת כל התרי"ג מצות ובפרט תפלותינו הוא להעלות ניצוצי הקדושה מתוך הקליפות שנתערבו בהם מעת שבירת הכלים, והנה מי שמשכיל היטב גודל מרירותם שיש להם בהיותם בשביה בתוך הקלי' איך לא יחמול עליהם לפדותם מן השבי המר ומה גם כשמעלה אותן מתוך הקלי' הם עולין בסוד מ"נ ואח"כ יעשה מהם מוחין חדשים לאורות העליונים וגורמים היחוד שלמעלה ונמצא עי"ז מוציאם מאפלה לאור גדול ומשעבוד לגאולה והמוחין הללו אינן שוהין במקומן אלא יום אחד ואחר היום ההוא עולין למעלה למעלה ומזדככים מאוד עד כי עולין למדרגות נפלאות מאוד וכשיגמרו כל הניצוצות לעלות מתוך הקלי' ושוב לא יהיה לקלי' שום חיות וישארו מתים גמורים ואז יבוא משיח כמשארז"ל אין משיח בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף כי הקלי' נק' גוף שבלי ניצוץ קדושה הם כגוף מת, והנה אם היו כל ישראל צדיקים גמורים היו מוציאים במהרה ניצוצות הקדושות ההם והיה משיח גם כן בא במהרה כמו שאמרו רז"ל בעתה אחישנה, והנה הניצוצות ההם בהיותם בתוך הקלי' יש להם צער כפול, אחד המרירות שיש להם בפועל וצער, השני שמקוים לאור ואין והם מצפים אולי ימצא מי שיוציאם משם ויכלו לעלות למדרגות נפלאות כמו שאמרנו, והנה ודאי מי שמוציאם משם ועולין על ידו למדרגות רמות ודאי שמשלמין גמול נפלא לאדם המוציאם משם שמשפיעים לו שפע מופלגה, ולא זו בלבד שע"י מצות ותפלות יכול להוציאם, אלא אף גם אם ישב אדם בדד וידום ומשים על לבו גודל מרירות צערם ויצטער בצערם צער מופלג מחמימות חמלתו עליהם הנה ע"י צער ההוא מוציאם משם, כי לפעולות הרוחניים צריך להתלבש בכלים רוחניים שהם המחשבה והשכל והחמלה, וכמו שצער החרטה בתשובתו על חטאיו עוקרת המחשבה הרעה שהיה לו בתחלה כאשר חשב לחטוא וכמאמרנו על המאמר גדולה תשובה שזדונות כו' כי המצות והעבירות נחקקות על הנשמות כמו שבארנו המאמר שלשה ספרים נפתחים בר"ה והספרים הם הנשמות ויש שלשה מיני ספרים של צדיקים ושל רשעים ושל בינונים. והנה ידוע כי הניצוצות הק' הם אחים לנו כי משורש אחד נחצבנו מסטרא דקדושה וכל ישראל ג"כ בני מלכים הם של ז' מלכי' קדישין וזהו אח לא פדה יפדה איש. בלשון תמיה למה יהיה כן שלא יחמול אדם לפדות את אחיו מבין הקלי'. כי לא יתן לאלהים כפרו. כלומר אם היה מוציאם משם האם לא יתן לאלהים כפרו שהיא השכינה כפרו בסוד מ"נ והיה גורם היחוד והיה ממשיך (היחוד) מוחין נפלאים על ידו וזהו שארז"ל ואהבת לרעך כמוך זו היא כל התורה כולה כלומר כי תאהוב לרעך שהם ניצוצי קדושה אז בודאי תקיים כל התורה כולה כדי להוציאם משם או יאמר זו כל התורה כולה כלומר כשתאהוב הניצוצות ותצטער בצערם צער מופלג תוכל ג"כ להוציאם כמו ע"י כל התורה כולה:
עוד שם סוד הווידוי וז"ל כתבו חכמי האמת כי ע"י הווידוי מתקן מה שפגם גם במדות העליונות כי כשאדם חוטא פוגם כל שרשי נשמתו ונסתמו אז אותם הצינורות ואין מימי השפע נוזלים בהם וכשמתעורר בתשובה ובוכה ומתוודה מעורר מים בוכים ע"י דמעה שמוריד, ומעורר מים העליונים ויורדת זרם ושטף מים רבים ומרחיצים כל אותן כתמים והפגמים שפגם בכל בחי' ואותם המים שופכים נוטל הס"מ חלקו ואינו עולה לקטרג ומבואר הדבר יותר בס' חסד לאברהם וז"ל וסוד הוידוי, דע כי החוטא פוגם למעלה וגורם דין וחושך. ופגם זה נאחז במקום העון כפי המדה שפגם החוטא וכפי שיעור עונו והמתודה חטאתו וחטאות כל ישראל גורם לטהר המדות עליונות ולנקותם מאותו פגם ומוריד שפע ידוע מלמעלה ומעבירו ומטהרו כמ"ש נושא עון ועובר על פשע והוא מימי טהרה לרחוץ חטאת הפגם כמ"ש אם רחץ ד' את צואת בנות ציון ואת דמי ירושלים ידיח בקרבה ואותן המים היורדים המה מזון וחלק הניתן לחיצונים ולכן נתקן הוידוי בא"ב כדי לטהר כל כ"ב אותיות התורה אשר פגם בחטאו ואשמו, וז"ל זוהר פקודי היכל ז' ומההוא צלותא חולקא דס"א פי' שנבדלה להתפרנס הוא ממנה כל אינון חובין וחטאין דאודי עלייהו נטיל לון לחולקיה מפני שהם חלק שמרים אל פרנסת החיצונים כמ"ש ותשליך במצולות ים כל חטאתם. ע"כ מס' ע"ה הנ"ל:
מס' מקור החכמה וז"ל. בזוהר הקדוש (פ' תזריע דף נ' ע"ב) הראו לי פליאה ע"פ פשוטו. וז"ל הזוהר כד חיוור חד שער סאיב סהדא חד. תרין תרי סהדי ודכי. מכאן ולהלאה אפי' מאה כתרי, ודא אוליפנא לבתר דכתיב (דברים י"ט) לא יקום עד אחד באיש וגו' ע"פ שנים עדים. עכ"ל. ותמוה דהא אדרבא שני שערות הפך לבן טמא הוא בפי' בפסוק. והנ"ל ע"פ תורת רמ"א דאיתא בפי' הפסוק והיה בעור בשרו. אין והיה אלא שמחה וכאן שמחה מה זו עושה. וסוף דבריו אחרי כמה קושיותיו. והיה בעור בשרו. ר"ל מהראוי שיהיה בעור בשרו ושמחה היא לו שירגיש בחטא אשר עשה ויפשפש במעשיו. ואם לא היה בו נגע היה נרדם עוד ונשתרש בחטא. וזהו דייקא באדם שהוא משובח מגבר אנוש איש אינו מניח לאחוז הכח טמא בנפשו להיות כתם עלי' אלא דוחה חוצה. משא"כ במכחישי ה' אשר עיקרו טומאה ואז מין במינו אינו חוצץ ואינו מפלש החוצה. ולכן בזמן הזה שפסו אמונים מבני אדם אין בהם נגעים שנאחז הנגע בנפשו וכו' נמצא הוא טובת האדם אם יתראה בו סימן טומאה החוצה כדי שעי"ז ידכה את רוחו ויחזור בתשובה ולא ישתרש בחטא לפי דברי רמ"א משא"כ אם לא יתראה סימן טומאה כגון שאינו רק שער אחד אז אין האדם משים על לבו לשוב כי עדיין דור טהור הוא בעיניו ומצואתו לא רחץ. ולפי הקדמה זו מה מתוק לחיך דברי זוהר הקדוש. כד חיוור חד שער סאיב חד סהדא. פי' נשאר בטומאתו, כי אין רואה בעצמו להרהר בתשובה כי לא יקום עד אחד באיש, אבל כד חזי תרין תרין סהדי אז משים על לבו שהוא טמא עפ"י מראה כהן ע"כ משים על לבו ודכי מכאן והלאה כי עפ"י שנים עדים יקום דבר וכו'. ע"פ הקדמה זו נ"ל פי' הפסוק מי יתן טהור מטמא לא אחד. פי' לא בשער אחד ימצא טהור מטמא. פי' שיטהר גבר מחמת תשובת הנגעים כ"ז שאין רואה רק שער אחד טמא. אם לא שהוא רואה שני שערות לבנות אז טובים שנים מן האחד אשר יש שכר טוב בעמלם. כי החי יתן אל לבו לשוב בתשובה ושמחה היא לו וזדונות נעשים לו כזכיות ע"ד תשובה מאהבה והש"י מכפר. הרחמן יטהר לבנו לעבודתו באמת:
איתא במדרש, לע"ל כל אחד עומד ומשמיע תלמודו, וכביכול ב"ה וב"ש עומד ומשמיע כנגדם ג"כ, שנאמר אז נדברו יראי ה' וכו' ויקשב ה' וכו'. הרב הצדיק רש"ק אמר כשאדם בא לעולם אמת שזהו עיקר התכלית להכין לו מזה העולם לעולם האמת שואלין אותו שם אצל הרב היית, וכשאומר אצל איזה רב היה, שואלין אותו יש לך מה לומר מה ששמעת ממנו, וזהו הפירוש לע"ל כל אחד עומד ומשמיע עכ"ל, מס' בית אהרן. עוד שם פי' על צרורא דלעילא דביה חיי כולא, הנה כתיב והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, וצרור הוא על ב' אופנים, או שנצררים הרבה דברים יחד, או שקושר זה בזה וזה בזה בגובה ומגיע עד למעלה, וזה פי' צרורא דלעילא ונקרא צרור החיים כי כל העבדות והחיות העולה בצרור הזה נתקשר שם, וסיפר המשל מצדיק אחד שאמר משל למלך שרצה לצוד צפור אחת יפה וטובה מאוד אך היתה במקום גבוה מאוד, מה עשה הביא מאה אנשים והעמידן זע"ז וזע"ז עד שהעליון תפש אותה, וכי תעלה על דעתך שהאחרון התחתון משמיט עצמו וילך באומרו אני לא אתפוש הצפור, הלא בלעדיו גם העליון לא יגיע אליו, כך הם ישראל כ"א נקשר זה בזה ע"י הצדיקים, וזהו פי' החרוז צרורא דלעילא דבי' חיי כולא הכל כנ"ל ואז יתרבי חילא ותיסק עד רישא, להמשיך משם כל טוב. והאריך בזה ואמר כי הכל על ידי הצדיקים עכ"ל:
זאת תהיה תורת המצורע, נוכל לומר עפ"י מה שאמר אאמו"ר זצוק"ל על מ"ש להוציא רבים ידי חובתם, היינו להוציאם מהחובות שלהם ומעונותיהם, וזהו פירוש הפסוק, כי מצורע הוא מוציא רע, ופירושו הוא כך, זאת תהיה תורת המצורע, היינו תורת האדם ולימודו תמיד להוציא הרע מאתו ולהתלמד מן הלמוד האיך להוציא הרע מאתו, וזהו ג"כ הנסיון אם אחר לימודו לא נתרחק מתאוות רעות רח"ל ולא הוציא הרע מאתו, ידע שלימודו לא נחשב לכלום, כי לא למד מהלימוד כלום, אבל אם אחר למודו הוציא הרע מאתו ונתרחק מתאות רעות אשר היה מורגל בהם עד כה ונתרחב לבו לעבודת השי"ת בשמחה, אז בוודאי לימודו לימוד נכון:
עוד שם פעם אחת בקש בעה"ב אחד את הרב הצדיק רש"ק זצוק"ל שילך למחר לביתו, והשיב לו שוטה הלא צריך היום להתפלל ערבית ולקרות ק"ש שהיא מס"נ, ואח"כ השינה ולמחר צריך להתפלל, ויש בהתפלה כמה עולמות עד שבאים לק"ש ואח"כ נפילת אפים שהיא ג"כ מס"נ, ושמא יתן הקב"ה שימולא לי רצוני, ואתה רוצה שאבטיח לך לילך לביתך מחר, כללו של דבר שצריך האדם לבטל ממנו כל התאוות רעות והמדות רעות רק לראות שיקודש על ידו שם שמים וזהו ונקדשתי בתוך בני ישראל, ומפורש בסידור האריז"ל הכוונות על פסוק דעו כי ה' הוא אלהים הוא עשנו ולא אנחנו, ויש בזה התיבה קרי וכתיב, כי הכתיב לא באל"ף, והקרי לו בוא"ו, כי צריך לבטל כל כחות הגוף להשי"ת, וזהו לא באל"ף (צריך) לו בוא"ו, שצריך לעשות אי"ן מי"ש ולהדבק בו ית', וכתוב בכוונות לו אנחנו משלימים את הנפש, היינו ראשית צריך להשלים הנפש במצות ובמעש"ט בכדי לחזור לעתיד למקורו בנפש שלם, זהו ראשית שלימות הנפש, על פי פשוט, רק עיקר הפי' הוא ולו אנחנו משלימים את הנפש שאנחנו משלימים ומוסרים את נפשינו במס"נ על קדושת שמו יתברך, זהו עיקר השלמת הנפש, וזהו בכוונת מזמור לתודה:
עוד שם שחיוב על כל איש ישראל לידע ולחשוב שהוא יחיד בעולם בבחינתו, ושהוא וגם איש אחר כמוהו לא היה עדיין בעולם, כי אם היה כבר כמוהו בזה העולם לא היה הוא נצרך עוד להיות בעולם, רק באמת כל איש ואיש הוא דבר חדש בעולם, וצריך לתקן את מדתו בזה העולם שבוודאי זהו העיכוב לביאת משיחנו שיבוא בב"י. וצריך לתקן מדותיו ותורתו, השייכים להנשמה שלו עד שיתוקן כל העולמות ע"י כלל ישראל ויהיה אי"ה ביאת גואל הצדק בב"י אמן כן יהי רצון:
עוד שם, שובה ישראל עד ה' אלהיך, עד חלק אלהי שלך, כי כל איש ישראל יש לו חלק אלהי ממעל, רק כשאינו טוב אזי אינו אצלו ע"כ אמר הכתוב שובה ישראל עד שתבא לחלקך חלק אלהי ממעל, ארפא משובתם אני בעצמי, אעפ"כ אוהבם נדבה, אחשוב להם כאילו מעצמם התעוררו לשוב, ואח"כ אהיה כטל לישראל:
עוד שם בשם הרה"ק רש"ק זצ"ל אמר אין צריכין מוסר ספר יותר מן מעט גמרא בעיון, והטעם כי האלהים עשה את האדם ישר א"כ לא היה צריך האדם לחפוץ לעשות רק מה ששייך להש"י, רק מחמת היצה"ר והאולת שהאדם עושה נתעוות האדם ורוצה לילך שלא בדרך הישר, שלפיכך אנו אומרים ולא שוה לנו, שע"י העונות אנו נעשים לא ישר, אבל כשאנו לומדים גמרא בעיון לוקחים עצמם לשכל הישר, שזהו באמת שכל הישר, נעשה עי"ז האדם ישר ומשנעשה ישר שוב אינו חפץ רק מה ששייך להשי"ת:
עוד שם בלקוטים דברי התחזקות מאדומ"ו ז"ל בעניני תשובה מועתק ממש כלשונו הקדוש, תשובה צוא מתקן זיין בעולמות עליונים איז ניט אונזער ערך, אונזער תשובה איז צוא מתקן זיין זיך אליין אלהבא, תעניתים וסגופים ניצון מיר ניט נאר מיט ג' תנאים, איין געזונטר מענטש אין איין גראבי עבירה ח"ו און אין דיא קליינע טעג, גיבין מיר יוא איין מאל רשות צו חאפין איין מאהל איין תענית, און דאס אז מען זאל טרינקען ווארעמס פאר טאג, און דאס ניט מיר האלטין דער פון נאר כדי ער זאל ניט אריין פאלין אין עצבות ומ"ש ח"ו, עצבות ברענגט צו אלץ, תשובה אין אונזר ערך טייטשין מיר סור מרע על ידי ועשה טוב, משכו איז טייטש אוועק ציהען און צו ציהען, אז מען ציהט ארויף אויף זיך קדושה ווערט מען ממילא אוועק גיצוגן פון שלעכטץ, מיר טייטשין והנדחים בארץ מצרים, מען קאן נדח ווערין פון דער קדושה ח"ו אז מען איז זיך מיצר מיט תענית וסגופים ממ"נ גייט מען ניט אויפן גלייכן וועג איז דאך תענית וסגופים אויך ניט גלייך, אלא מען גייט אויף דעם אמתין וועג, איז דאך עסין און שלאפין אויך גוט, מען גיהער זיך אויס שלאפין און אויס רוהען כדי עס זאל דאם הארץ זיין אין גאנצין, ווארום תשובה איז דער עיקר חרטה, און דאס הארץ איז דיא כלי פון חרטה, אזוי האבין מיר מקבל גוועזין פון אונזערע עלטערין פון גרויסע צדיקים:
בשם הרה"ק רש"ק זצ"ל, אז עס קומט צום עסין און מען איז זיך מקרר פון תאות אכילה ווערט דאס גירעכינט גלגול שלג:
התעוררות מאדומ"ו זצללה"ה ע"ד התפלה בהתקשרות לצדיקים באמונה מועתק כלשונו הק' ממש, דער מקור איז אמונה בצדיקים ובפרט אין דעם צדיק וואס מען פארט צו איהם, און דעם חיות וואס ער טוט אריין אין דעם דאוונען אין דעם לערנען אין יו"ט אין ר"ח, אדער ער האט שוין גענומען אדער ער דארף צו נעמען, דברים העומדים ברומו של עולם, דער פשט איז דברים העומדים ומעמידים את האדם ברומו של עולם, ואשר משרתיו כולם עומדים ברום עולם, אז מען שטעלט זיך פאר איין. משרת באיי גאט ב"ה איד שוין עומדים ברום עולם, לאמיר קלערין אז מען האט ניט קיין חיות וואם איז דען, דינט גאט כשור לעול וכחמור למשא, קדש לי כל בכור הייליג צו מיר דיין מחשבה, דאס הייליגקייט פון דיא רצועות, און פון דיא בתים, און פון דיא קשרים און פון דיא פרשיות, דאם נעמט אלץ אויף זיך איין יוד, ע"ש:
בשם הרב הק' רש"ק מועתק בלשונו הק' וז"ל, אום שבת זאל מען אונמוטיג זיין, בתמיה, מען גיהער זיך זייער שעמען פאר שבת, אזוי וויא שבת איז גרויס זאל איך ניכט הארכין, בתמיה, דיא פעולה איז דער פון אז מען שעמט זיך אויף דער וועלט פאר שבת, אז מען קומט אויף יענער וועלט איז פאראן אזוי איין מענטש וואס ער איז מקיים כל התורה ומצות, נאר ער האט ניט גיהאט דעם תענוג און דעם ברען, קומט ער אהין הייסט מען איהם אריין אין ג"ע נאר ער האט ניט גיפילט דעם תענוג אויף דער וועלט, פילט ער דארט אויך ניט דעם תענוג פון ג"ע, ווער עם איז איין נער איז ער מתרעם, וואס איז דער לארם פון ג"ע, גיט מען איהם אווארף, דאם איז איהם ערגער פון כל המיני יסורים כו', ביז ער מוז אן קומען צו איין צדיק פון דער וועלט ער זאל איהם אטובה טהון, דיא פעולה פון דעם ווער עס שעמט זיך אויף דיא וועלט פאר שבת, שבת מעין עוה"ב, קומט ער צום שכל ער זאל דארט זיך אויך שעמען, וואס טייטש ג"ע איז דאך אזוי גרויס און איך הער דאס ניט, העלפט איהם גאט ער זאל דארט דער הארכין:
עוד שם מעין עולם הבא יום שבת מנוחה, בשם הרב הק' ממעזיבעז זצ"ל אמר מעין עוה"ב שבת איז דער מעין פון עולם הבא, שבת איז העכיר פון עוה"ב:
עוד בשם הרב הנ"ל כל האכילות של עיו"כ הוא תיקון לכל האכילות של כל השנה:
עוד שם יראה אן אהבה איז נישט קיין שלימות, אהבה אן יראה איז גאר נישט. העולם הזה הוא השפל מכל העולמות, ואולם הוא גבוה מכולם. אהבת חברים, אז עס מאכט זיך דבורים איז בוודאי גוט, אלא ניט, זיצט מען זיך אזוי אין איינם מיט ליבשאפט, לערנען מוז מען, דאוונען דארף מען. אפילו עס דאכט זיך מען וועט בעסער דאוונען ביחידות, איז אלץ בעסער בצבור. איטליכער יוד האט איין טעלעגראף אין זיין מויל דורך אלע עולמות:
עוד שם, תשובה ידוע שעיקרה בלב וסימנה השמחה לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמח' בכל מדה ומדה, ובזה לא יצטרך לתעניתים וסיגופים, מאוד צריך האדם להתחנן בזה ותקננו בעצה טובה מלפניך שזהו התיקון להחוטא בעצה טובה מלפני השי"ת, והראה הדברים מפורשים מהגלאנטי ז"ל בספר קול בוכים בפסוק יתן למכהו לחי ישבע בחרפה, וז"ל הקדוש, מרגלא בפומי' דמורי ז"ל שהיה אומר שבכל התשובות שבעולם המעולה שבכולם למרק החטאות והזדונות והפשעים, הוא סבילת העלבונות והחירופים והגידופים והיא מעולה יותר מכל מלקיות וסיגופי תעניות שבעולם, כי אם יסגף עצמו לבד יחלש ויבטל מדברי תורה למאן דלא אפשר ליה ונקרא חוטא וכן במלקיות וכיוצא, אמנם במדה זו תאכל ותשתה ותעבוד והעונות מתכפרים, ומבינתך חדל, כי הגע עצמך אם יאמרו לך תרצה שיבא לך הפסד ממון או נפילת בתים, תשיב לא, ואם יאמרו לך תרצה עליך מיתת בנים תשיב ח"ו, אלא אתה ה' תשמרם, ואם יאמרו תרצה שיכך ה' בשחפת ובקדחת בקרירי ובחמימי מיד ירוץ לבך ותשיב ר"ל, וכן אם יאמר על המיתה ועל גיהנם ועל הגלגולים הרעים על הכל תשיב ח"ו, א"כ תאמר לי בחייך החטאות והעונות והפשעים שחטאת ושעוית ושפשעת ופגמת במעלות הרמות בעשי"ה ויציר"ה ובריא"ה ואצילו"ת כפי מחצב נשמתך מיום היותך על האדמה במה יכופר, והזקן הכסיל בכל יום רודף אחריך כו', לכן זאת העצה היעוצה מאת ה' צבאות יצאה לאמר יתן למכהו לחי ישבע בחרפה כמדובר, ובזה אל יזניחך אלהים לעולם וזהו כי לא יזנח לעולם ה':