אור ברסלב
אמרי צדיקים מ"כ בס' נועם המדות צוואות שצוה

אמרי צדיקים· רבי מאיר בורנשטין

מ"כ בס' נועם המדות צוואות שצוה

דברי מוסר חכמים וחידותם מס' המפואר

החכם לבנו: (א) אל תקבל שררה על בני עירך, (ב) ואל תבזה לדבר הקטן, כי יבא לדבר הגדול, (ג) ואל תחלוק עם אדם כעסן, כי אתה מצער אותו, (ד) ואל יקבצו במושביך, אנשים שחולקים לניצוח, (ה) ואל תשמח בנפול אויבך, כי לא תדע מה יבואך, (ו) ואל תראה היכולת בעת הגבורה, כי אינך יודע איך יחזור הזמן עליך, (ז) ואל תתן אהבתך לאוהבך בפעם אחת, ושים האמת תמיד לעומתך, תנצל כל ימיך, ותהיה לעולם מבני חורין, עכ"ל:

ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם. פי' בזוה"ק כי גן רומז לג"ן סדרים דאורייתא ואיתא בס' כוונות ובס' ר"ח כשעוסק בתורה ירמוז כאילו הוא בגן עדן וחברים מקשיבים לו, כי התורה היא בעדן מקדם. פי' גם הקב"ה שהוא קדמונו של עולם הי' לו עדן ותענוג ושעשועים מזאת התורה שקדמה לעולם כד"א ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום, כ"ש וק"ו שישמח ויתענג בתענוג רוחני אשר זכה. וישם שם את האדם אשר יצר בעסק התורה הזאת כמ"ש לעבדה ולשמרה. לעבדה זו מ"ע ולשמרה זו מל"ת. מכל עץ הגן אכול תאכל. פי' אמר לו הש"י ולמדו האיך יהיה שמועתו ולימודו בתורה, כי האומר ד"ת יש לומר דברים שילמוד השומע מהם עצה וחכמה והשגה איך לעבוד את הש"י, כמ"ש בזוהר כי כל תרי"ג מצותיה של תורה הם תרי"ג עיטין איך לבוא לדביקות הש"י, והשומע ד"ת לא יאמר זה הוא פשט טוב משא"כ זה, וזה שאמר ומעץ הדעת, פי' שתשים בדעתך לבד לומר זה הוא פשט טוב משא"כ זה, נמצא הולך מאת הלימוד בלי שום לימוד ליראת ה', כי אם בטוב ורע, לא תאכל ממנו כו', אלא ויצו ה' אלהים על האדם לאמור מכל עץ הגן, מכל אותן התורות שאלמדך, שנקרא עץ הגן לשון עצה טובה, כנ"ל. תראה אכול תאכל, פי' שיהיה לך אכילת הנפש לרעבון הנפש השוקקה לעבודת הש"י דד"ת נקראו אכילה שנאמר נמצאו דבריך ואוכלם:

ענין הדבקות בשם הריב"ש מהו הדבקות שנא' בתורה ואתם הדבקים. ולדבקה בו, פי' הדבקות הוא כשאמר תיבה א' כגון ברוך אעפ"י שיודע שברוך פירושו משובח, אעפ"כ הוא מאריך באותו תיבה הרבה, שמחמת דבקות אינו רוצה ליפרד עצמו מן התיבה ומשים כל כוונתו בה, הרי הכוונה היא הנשמה ובתיבה ההיא של תורה או תפלה גנוז בה אור אלהות כמ"ש בזוה"ק דקב"ה ואורייתא וישראל שהוא נשמתו כולה חד:

גם ענין הדבקות הוא כשעושה מצוה או עוסק בתורה ועושה הגוף כסא לנפש ונפש לרוח, פי' כי המעשה הוא ענף מן הנפש, והדיבור הנקרא רוח ממללא הוא ענף מן הרוח, והכוונה הוא ענף מן הנשמה, ועי"ז נעשה הנשמה כסא לאור השכינה שעל ראשו, וכאלו האור מתפשט סביבו והוא בתוך האור יושב ויגיל ברעדה:

גם ענין הדבקות, דע"כ השמים הם נראין כחצי כדור בכ"מ, והאדם נראה לו כאלו עומד במרכז האמצע, זהו על דרך שאו מרום עיניכם כו', אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים. וירמוז, ויהי מורא שמים עליכם, וכאלו השמים ואור השכינה שעליהם שנקרא מורא שמים, הוא עליכם ממש, והוא בתוך האור זוהר הרקיע יושב, וכן יעשה ע"י שיקדש לעצמו ד' אמות של תפלה כמרז"ל ע"פ אני האשה הנצבת עמכה בזה, וכן ד' אמות של הלכה, ירמוז בדיבור שהקב"ה מתפאר במל' דהיינו עם עולם הדיבור, כשעוסק במצוה הנקרא נר ובתורה שנקרא אור גורם אור גדול למקום ד' אמות של הלכה שמקדש לעצמו, וכאלו האור מלהטת סביבותיו, כי ע"י נר מצוה ותורה אור, מתגלה אור גדול שפע מהקב"ה שהוא אלהות הנעלם מן העולם לשכינתיה דהוא אלהות השוכן בתחתונים, וכן מן המחשבה על הדבור, וזהו יחוד קב"ה ושכינתיה, כמו וירא אלהים את האור כי טוב אין טוב אלא תורה, ובמדרש שמים מהיכן נבראו, א"ל מאור לבושו לקח ונתעטף בו כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו, פי' אור התורה שהיה נעלם ברצונו וחכמתו ובינתו ית', והוציאו מן הכח אל הפועל ונתעטף בו כשלמה, כנ"ל בענין הדבקות בעסק התורה דכאלו האור מתעטף סביבו ועי"ז הבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו, שהם ד' אמות של הלכה שקידש לעצמו, נגד ד' עולמות אבי"ע ומדת המל' שהוא בסוד מלבוש, והוא בסוד ד' חלקי עולמות, כי זה כל האדם ומפורש בפנים, וחושך שהם המחשבות זרות על פני תהום, פי' יגרשם וישליכם וירחיקם על פני תהום כענין ותשליך במצולות ים כל חטאתם ע"ש, ויאמר אלהים יהי אור, ויאמר האדם בכל עת שבא לעסוק בתורה יבקש ויאמר אלהים יהי אור פי' אלהים יאיר עיני בתורתו, אז יזכה ויהי אור, ע"ש. מכיון שהתורה שוכנת אצלו אז גם הקב"ה ושכינתיה שוכנים אצלו דקוב"ה ואורייתא כולא חד, ע"כ מס' אור הגנוז:

זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו, התורה מלמדנו סימן שיש לאדם להבין אם עובד להש"י באמת, ואם היתה עבודתו רצויה ביום זה לפני הש"י אף אם ישב כל היום על תורה ועבודה, ומזה יכול לידע, אם מתעורר בבוקר פתאום בהתלהבות רשפיה רשפי אש שלהבת יה לתורה או לתפלה, אזי ידע שעבודתו מאתמול היתה רצויה, והטעם הוא כי מהתורה ותפלה של אדם נעשה לבוש אל הנשמה, וע"י הלבוש הזה עולה נשמתו בלילה למעלה ומתקרבת לקרבן על המזבח ע"י מיכאל כהן גדול, אבל אם תורתו ותפלתו בלא דו"ר לא פרחת לעילא ואין לנשמה לבוש ואין לה עלייה, אבל אם מתעורר בבוקר בהתלהבות להש"י, אזי סימן שהיתה נשמתו קרבן ע"ג מזבח ומאותו אש של המזבח לבו מתלהב להש"י, וזה פי' של הפסוק זאת תורת העולה, פי' סימן לידע אם תורתו ותפלתו פרחת לעילא, היא העולה, היינו יכול לידע מנשמתו אם עלתה על מוקדה על המזבח של מעלה כל הלילה עד הבוקר היתה קרבן ע"ג המזבח ע"י מיכאל כהן גדול, אז ודאי בלי ספק תורתו עלתה והיתה לבוש להנשמה, ובמה יודע זאת, לזה אמר הכתוב והאש על המזבח תוקד בו דוקא, היינו אם בהתעורר בבוקר תוקד בו אש התלהבו' לתורה ולתפלה אזי סימן שנשאר בו מאש המזבח שהיתה נשמתו קרבן לפני הש"י כל הלילה ע"כ:

ועד"ז שמעתי בשם הרב ר' זאב מבאלטע, וז"ל איך אפשר לצאת מהטעות והלא יכול להיות שכל מה שאעשה שיהיה הכל מוטעה, ואמר עצה לזה לצאת מהטעות להתקרב לצדיק הדור ולעשות כאשר יצוה, וזה ודאי אינו מוטעה כיון שאינו עושה בשכל שלו ועוד דהצדיק הוא למעלה מהטבע ומהשכל עכ"ד, העולה מדברינו שהעיקר הוא להתקרב לצדיקי הדור וע"י הצדיקים יכול לעבוד את ה' באמת ושלא לטעות א"ע ח"ו. וכמו ששמעתי בשם הריב"ש. הענין מה שצריכין לנסוע לצדיק הדור ולא די בספרי מוסר לבד. אמר הריב"ש זה מפורש בתורה כתיב ויאמר ה' אל משה כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע. ולכאורה די בזה מה שאמר ה' למשה לכתוב בספר ועכ"ז אמר לו ושים באזני יהושע שידבר עמו פא"פ. כי העיקר הוא מה ששומעים מצדיק הדור כי משה הי' צדיק הדור. ועיין במדרש על פסוק ועתה ישראל שמע אל החוקים כו' משל למלך שנתן שני כתרים לבנו ובאריכות הזמן נאבד כתר אחד. אמר לו המלך בני הוי זהיר מאד שתשמור הכתר שנשאר לך מאחר שכבר אבדת כתר אחד ע"ש. כן ישראל היו להם שני כתרים א' כנגד נעשה וא' כנגד נשמע. ואחר חטא העגל אבדו כתר א' שהוא נעשה, ולא נשאר כ"א כתר א' שהוא נשמע. ע"כ מזהיר השי"ת את ישראל ועתה ישראל שמע. ר"ל שתראה עתה ישראל לשמור את כתר השני דנשמע שנשאר לך. וזה שמע דייקא. ע"כ כשלומד בספרים שהוא בחי' נעשה אין בזה כח כל כך לעורר אותו כי ישראל אבדו הכתר נעשה. אבל כששומעין מפי הצדיק הוא בחי' נשמע שזהו הכתר שנשאר להם. ע"כ מוכרח כל איש לנסוע לצדיק הדור ולהתקשר בו ע"כ מריב"ש זלה"ה:

מובא בס' אור לשמים. מארז"ל הבא לטהר מסייעין לו. ויש לדקדק דהוה ליה למימר הרוצה לטהר. מאי הבא. נ"ל דהנה האדם הרוצה לתקן א"ע ולהאיר נשמתו בלתי אפשר בענין אחר. רק ע"י הצדיק. וז"פ הגמרא הבא לטהר. היינו שבא להצדיק בשביל לטהר נשמתו. מסייעין אותו מן השמים צריך ליתן לו סיוע שלא יהיה לו שום מניעה ויכול לבוא לצדיק בהרחבה:

עוד מובא בס' הנ"ל בפ' תצוה בשם ס' ברית מנוחה מה שנאמר בגמרא אם הראשונים כבני אדם כו'. כי זה נאמר לדורותם אבל הדרא בתראה יהיו יותר גדולים מדורות הראשונים. ובזה נבין מה ששאל אלישע מרבו אליהו ז"ל ויהי נא פי שנים ברוחך אלי. ולכאורה יפלא למה ביקש דבר מה שלא הי' לרבו. ומתורץ עפ"י דברינו. כי השי"ת ברא את העולם שיהי' הכל בדרך משפיע ומקבל. העולם התחתון מקבל מעולם העליון ממנו. והנה ברא הש"י עולמות לאין מספר, רק בדרך כלל הם אבי"ע והם מרומזים בד' אותיות הוי"ה, והנה עיקרו של שם הוא יה"ו, וה"א אחרונה נקר' כלי קיבול מקבלת שפע מג' אותיות הוי"ה בסוד כל הנחלים הולכים אל הים כו', ולזה ניחא ששאל אלישע ויהי נא פי שנים כו', כי כמו שה"א אחרונה מקבלת שפע מכל ג' אותיות הוי' כ"כ הוא בכל בחי' התלמוד מקבל שפע פי שנים, וזפ"ה רבוע יהי' כפול, רבוע רומז לה"א אחרונה שהיא אות רביעי מהוי"ה, וגם רבוע רומז להתלמיד כמו דאיתא אי לא חזית לארי' חזי מרבעתי' על בניהו בן יהוידע שהיה תלמיד של שהע"ה, וזפ"ה רבוע יהי' כפול, מי שהוא בחי' תלמיד יהיה כפול וישיג שפע פי שנים, ומפרש הפסוק זאת הוא הכלל אם הוא בעיניו כאפס ואין, וזה זרת ארכו וזרת רחבו, וזרת חצי אמה שאינו דבר שלם, אז הוא בבחי' מקבל ויכול לקבל שפע פי שלים, ולזה ניחא דברי הס' ברית מנוחה שאמר שהדרא בתרא' יהיו יותר גדולי' מדורות ראשונים כי הם סוף מעשה במחשבה תחלה בסוד ה"א אחרונה:

עוד שם בס' הנ"ל וז"ל שמעתי מכאדמו"ר מוהר"ר י"י זצלה"ה מלובלין ע"פ וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם. כי יעקב אע"ה הסתכל בדרא בתראה וראה שהם קטני השגה, המשיך עליהם נשמות גדולות כדי שיהי' להם סיוע לעבודת הבורא, וז"פ וישא יעקב רגליו שרצה להגביר דרא בתראה שנק' רגלים, וילך ארצה, הוליך לזה העולם שנקרא ארץ, בני קדם נשמות גדולות שנקראים בני קדם עכ"ל:

ענין תפלה, כי ענין המלחמה עם היצה"ר העיקר הוא עבודה שבלב זו תפלה, כי בתפלה האדם לובש טלית ומוכתר בתפילין והם בגדי מלחמה לשטן, ואוזר א"ע בגבורה לכבוש יצרו לכוון נפשו להכינה במחשבה טהורה לבוראה ע"י חרב פיפיות, היינו הדיבורים הקדושים מקרבנות ופסוקי דזמרה, ולוקח רומח בידו רמ"ח תיבין דק"ש עד שמפיל חיל הרבה מהן, ונקל לו לכוון נפשו במחשבה נכונה בתפלת לחש להיות המחשבה והדיבור אחד, ואף שאינו יכול להיות בדו"ר, עכ"ז עולים התפלות ע"י התקשרות האדם א"ע באמרו קודם התפלה הריני מקבל עלי מ"ע של ואהבת לרעך כמוך, וכולל א"ע באהבה עם נשמות הצדיקים שבדור שמכיר דיוקנם ויצייר לפניו צורתם הקדוש בעת ההוא שזהו סגולה ותועלת גדול כמבואר בס' חסד לאברהם במעין שני עין הקורא נהר ל"ג ע"ש:

וענין התקשרות אפרש לך קצת איך שבתשוקה לבד נמצא ג"כ ענין התקשרות, היינו כשאדם מתעורר לאהוב דרך משל את בנו אפי' שלא בפניו ובוער בלבו אהבתו, זה האהבה המתעוררת, מקשרת נשמות שניהם באותו רגע, אעפ"י שהם רחוקים זה מזה, מפני ב' טעמים, א' שברוחניות אין שייך ריחוק מקום, ומופת ע"ז הענין אמר הרב מוהר"ר מנחם מענדיל שבפחיתות ר"ל כשהנואף מחשב ומהרהר באשה הידוע לו תיכף מתעוררת אהבתו והתקשרותו וכל הרעות ר"ל אף שהיא רחוקה ממנו, טעם ב' והוא ענין א' עם הראשון כי אהבה לא יהיה אלא בין בני אדם המכירים זא"ז שראו א"ע פא"פ כמבואר בש"ע בענין מי שרואה חבירו לאחר זמן לברך על ראייתו ע"ש, ואם בעת ראייתם זא"ז נתקשרו אז באהבה זה לזה נחקק דיוקן כ"א במחשבת חבירו, וכל מחשבה היא קומה שלמה, אעפ"י שנראה לנו שכל מה שהוא מגושם הוא יש, והרוחניות דומה לנו שאין בו ממש, אולם כ"ז השקר הוא מצדנו שאנו בעלי חומר ועוסקים תמיד בחומריות, אבל באמת הוא להיפך, כי הרוחניות מקיים הגשמיות ובלעדו הוא אפס ואין, ואותו הרוחניות שאינו בגוף הוא גדול באיכות ובכח מאותו שבגוף, כי אותו שבגוף הוא נלאה מחמת שהוא בחומריות, לזה כח הדיבור שבאדם הוא יותר פועל מכל המעשה, מפני שיוצא מחומריות האדם לחוץ ונתהוה רוחני בלי גוף, והמופת ע"ז שמעתי מפי הצדיק ר' שלמה ווילנר שאמר בשם ר' משה חאגיז זלה"ה בעהמ"ח ס' לקט הקמח שהרוחני בכוחו לעקור הרים ואילנות ובתים אעפ"י שהוא רוחני לבד והם גשמיים ויש בהם ממש גדול והוא אין בו, אבל אדרבה מפני כך הוא כוחו גדול כי הוא רוחני לבד, ועד"ז מפרש הצדיק ר' שלמה הנ"ל הפסוק כי יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שחו שדרז"ל יוצר הוא מדרגה שפלה, ובורא רוחניות יותר כנודע, והרי הרוח עוקר הרים הוא גדול מן ההרים, וזה מופת שהרוחניות שאינו בגוף הוא גדול ממה שבגוף, זהו מגיד לאדם מה שחו, ר"ל דבר זה מגיד לאדם ומודיעו לו מה שחו, ר"ל איך כח דבורו גדול מאד מפני שנתפשט מן הגוף לחוץ עכ"ד:

ולפי זה כ"ש מחשבה שהוא רוחניות יותר, יש לה כח יותר וגדולה יותר כידוע שבמחשבה יכול אדם לחשוב כל חכמה וכל מלאכה שיש בעולם שכולם יוכללו במחשבת האדם כי הוא כח של מעלה, ומתחיל בגוף ומשוטט לחוץ בכל דבר שרוצה האדם להשיטו, נמצא זה הדיוקנא שבמחשבה הוא קומת ורוחניות של אותו האדם שראה רק שהוא נעלם בו, וכעת שמתעורר אהבה אליו, אזי אותו אהבה מקשרת ומיוחדת אותו עם אותו הדיוקן שבלבו, ואהבה גי' אחד והוא כח החסד המקשר הכל כידוע כי חסד גורם החיבור כמש"ה בפ' עריות חסד הוא, ויש עוד בזה דברים ואין פנאי לכותבם, ונמצא בהתקשר אדם א"ע עם הצדיקים ועם כל ישראל הישרים בלבותם ואח"כ מתחיל להתפלל אעפ"י שלא יעלה לו רק פי' המלות, דהיינו שיהיה לו במחשבתו אותו הדיבור שהוא מזכיר בצורת אותיות, עכ"ז אם הוא בתמימות, דהיינו שנוצח א"ע לתמימות, אעפ"י שיצרו מקטרגו לפניות ומ"ז, הוא משברו בכל מה שיוכל, ומכריח א"ע למחשבות תמימות להשי"ת, אפילו במחשבה דקה הזה יש בדבריו קצת חיות כי חיות הדיבור הוא המחשבה, וחיות המחשבה הוא האהבה והיראה, ואם יש בו קצת חיות יוכל לעלות, אעפ"י שבעצמו אינו יכול לעלות בלי זרועות שהם אהבה ויראה שפורחת בהן עכ"ז עולה ע"י התכללות בצדיקים, משא"כ אם ח"ו הדיבור מופרד מן המחשבה הוא מת ולא המתים יהללויה, ומשל ע"ז שמעתי מהצדיק מוהר"ר ישכר בער ז"ל שאמר משם רבו ר' מענדל משל אם נוסעים חברותא הרבה אנשים ברגליהם לאיזה מקום ונחלה אחד מהם והם צריכים ליסע הלאה, אזי בוודאי לא יניחוהו לבדו שם, רק אם אינו יכול לילך יאחזוהו בזרועותיו ומוליכין אותו, משא"כ אם מת א' מהם יקברוהו שם כי למה להם להוליך מת, והנמשל אם הדיבור הוא עם המחשבה אז אפי' בלא דו"ר הוא כמו חולה שיש לו חיות מעט ויסייעוהו הצדיקים כנ"ל משא"כ בלא מחשבה כלל במה נחשב וזורקין אותו לאשפה, ואמר עוד אם ח"ו הוא כך, אעפ"כ רצון המלך הם עושים ג"כ אם לא אפשר כלל כי המלך צריך לכלבים ג"כ ומזונותן עליו הם התפלות הפסולות לגמרי, רק לא מפני זה מטל עלינו לתת אנחנו מזון הכלבים, מוטב לנו ליתן מזון למלך עצמו או עכ"פ למשרתיו הקרובים הם העולמות הקדושים, עכ"ל מספר ל"י:

תוכן העניינים

אמרי צדיקים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה