אמרי צדיקים· רבי מאיר בורנשטין
הנהגות טובות מס' חיים וחסד
מאיש אלהי הק' מוהר"ר חיים חייקא זללה"ה. דברים שצריך האדם להתנהג בכדי שיוכל לזכך הנפש שלא תפנה להבלי הזמן רק אליו ית', ולהיות מחשבתו טהורה ויבא טהור ויתחבר לטהור:
כשאדם קם בבוקר תיכף יבין בעצמו שהבורא ית' עשה עמו טובה וחסד שהחזיר הנשמה אליו והיא ממלאה כל הגוף ובזה מקדש עצמו כמאמר קודש ישראל לה' וגו' כי זה נקרא ראשית המחשבה ועדיין לא פנה המחשבה אנה ואנה, גם הראשית של כל אבר יקדש דהיינו הראיה והשמיעה והדיבור, שלא יקדים עינו קודם שימשיך את הבורא יתברך על העין וגם על השמיעה והבנה והדיבור ובודאי יהיו כל מעשיו בכל יום ההוא קדושים כמ"ש (ישעיה מ"ו) המגיד מראשית אחרית ויהיה לו אחרית טוב:
יראה תמיד להשגיח על מחשבתו מה הוא, אם הוא מחשבה מדבר אהבה אזי תיכף יתעורר לאהוב את הבורא ית', ואם הוא דבר שנאה וכעס אזי תיכף יתעורר ליראה את השי"ת, ואם הוא מחשבה מהתפארות איזה דבר אזי תיכף ישב לעסוק בתורה שנק' פאר, ואם הוא באיזה ניצוח, אז יראה לנצח א"ע לעשות איזה עובדא שהיא נצחונית או איזה גמילות חסד הן בדבור או במעשה או במחשבה, ואם ח"ו נזדמן לאדם איזה דאגה או צער ח"ו, ידע בודאי שזה בא מן ההוד וכאשר יודה ע"ז לאל ית' בודאי יתהפך מדוה להוד, כללו של דבר שלא יעשה שום דבר קטן או גדול עד שיחשוב בו מאיזה מדה הוא דבר זה ומה יעשה בזה נ"ר להשי"ת, גם דבר הנוגע אל הגוף יעשה ג"כ כנ"ל בכדי שלא יפסוק מלשמוח ומלהדבק בבורא ית' אשר הוא מרומם על כל השכליות, ויראה להתחבר להצדיקים אשר מצמצמין גופן בשביל כבוד בוראם ואח"כ יכול להשיג תענוג גדול ואיך ישוה תענוג מעט להתענוג הגדול א"ס לכן יעזוב כל התענוגים ואף שקשה לו והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד והעיקר שילך בניצוח לגרש השקר מלבו שאין זה שלמותו כי זה הוא עיקר השלמות לעבוד הבורא באמת וחיותו וחיות נשמתו אינו שלם כי אפילו אתערותא אינו שלו אלא השי"ת המרחם מרחם על האדם בכדי שלא ידח ממנו נדח, ואין בזה העולם שום שלימות, למשל מי שהיה לו אבן טובה ועלתה עליה חלודה שלא ניכר עליה אור כלל מחמת החושך שעלתה עליה עד שנשכח מלב כל אדם שהיה עליה שום הארה מעולם עד שנזרקה לאשפה וראה חכם אחד והעביר ממנה החלודה עד שנראה אור ומי שלא הכיר בה מקודם היה שמח על האור שלו אבל מי שהיה מכיר בה מקודם לא היה שמח עד שטהר אותה לגמרי עד שחזר האור כבראשונה, והנמשל ידוע והוא תשובה לגאות הלב שלא יתפאר בפני ב"א וגם לא ישגיח על גופניות עוה"ז כי הוא אינו מזה העולם כלל וכל מגמתו יהיה רק לעשות תענוג להקב"ה:
יראה להתבודד בכל יום במחשבתו עם הבורא ית' וימשוך אליו יראתו מחמת גדלותו, ויתנהג כך עד שיהא רגיל גם כשמדבר עם אנשים שלא ישכח את הבורא ית':
יזהר להתפלל בכל יום בכוונה, ואם אין לו פנאי על כל התפלה, יראה עכ"פ שיאמר ברכה א' או קפיטל א' בכוונת הלב לדבר לפניו ית"ש:
יזהר לקבוע לו בכל יום ללמוד תנ"ך ומשניות וגמרא ויותר הפנאי שיהיה לו יעסוק בפנימיות, ואל ירבה שיחה עם ב"א שאין להם דביקות הבורא ית', כשילמוד ינוח מעט ויזכור בהבורא ית':
כשיבא לו איזה מחשבות חוץ, תיכף ידבקנה לשרשה ולא ימתין ליתן לה התפשטות לאיברים:
אם לפעמים יראה איזה התרשלות בעבודת הבורא ית' אזי אדרבה יקום בזריזות כי בודאי הוא יותר עת רצון כמו שנאמר (תהלים צ"ז) ענן וערפל סביביו צדק ומשפט מכון כסאו:
ויראה לקיים בכל יום איזה מצוה אפי' קלה כמ"ש (שם נ"ב) חסד אל כל היום וצריך לידע שכל הדברים הן הנוגעים לנשמה והן הנוגעים לגוף הם באים מזאת המדה כמ"ש בזוה"ק קוב"ה סתים וגליא ואורייתא סתים וגליא וישראל סתים וגליא, סתים הוא שם הוי"ה ב"ה, וגליא שם אדנ"י, וכאשר עושה הוא את שניהם לשם פעלם הוא גורם יחוד בכל העולם לשלוב שם הוי"ה ואדנ"י לשלבם יחד:
יזהר כשמתפלל יכלול תפלתו בתוך כלל תפלת ישראל, ולשכח עצמו מכל הצטרכותו כי בודאי לפני הבורא ית' גלוי יותר מה שצריך לו, וכאשר הוא רוצה לעשות רצוננו אזי צריכים אנחנו לחזק עצמנו ולהעתיק את הצטרכותנו מלבנו שנשכח עצמנו מחמת דביקותו ית' מכל וכל וז"פ בעתיקא תליא:
כשרוצה לעשות איזה מצוה והוא רואה שהיצה"ר רוצה לבטלו מאותה המצוה, אזי יחשוב בלבו הלא אין כוונתי באותה המצוה להכעיס הבורא ח"ו וגם לא לכבודי, ואם הייתי יודע שהבורא ית' אינו רוצה בזה אזי לא הייתי עושה זה, ובזה יסולק היצה"ר ממנו בעז"ה אבל מ"מ צריך להבחין בשכלו אם יעשה המצוה הזאת שיהא ישר לפני הבורא ית', וכל מה שכתבתי הם כללים גדולים ונחמדים מפז רב וכל דבר ודבר הוא כלל גדול:
איתא (ברכות ל"ה) הרבה עשו כרשב"י, הכוונה הוא שהיו רוצים לעשות סיגופים לעצמם כדי שיגיעו למדרגת רשב"י ולא עלתה בידם, ולא יכוין בעבודתו רק לעשות נ"ר להבורא ית' ולא שיבוא למדרגות, וכשרואה שעבודתו גדולה משל חבירו לא יתגאה כדאיתא באותיות דר"ע ואל יאמר אני גדול מחבירי:
כלל גדול כשיחרפוהו ב"א על עבודתו בתפלה או שאר דברים לא יענה להם אפי' בדברים טובים כדי שלא יבוא לידי מחלוקת ולידי גבהות ושכחת הבורא ית' ואז"ל שתיקתו של אדם מביאתו לידי ענוה:
לא יסתכל בפני ב"א אפי' כשמדבר עמהם כשמחשבותיהם אינם תמיד דבוקים בהבורא ית', כי ההסתכלות הוא פגם בנפשו, אבל בב"א כשרים שמחשבותם תמיד דבוקה בהבורא ית' יסתכל דוקא ויקנה קדושה לעצמו:
בן אדם בכל יום יבוא לך נסיון חדש, הן חירופין וגידופין או היזק ממון, תראה שתהא מוכן לדבר מקודם ואז תוכל לקבל בשמחה ולא תבעט בהיסורין, גם תסבול כל היסורין והיזקות ר"ל:
איתא בתנא דבי אליהו הוכח תוכיח את עמיתך, פי' חבירך בתורה ובמצות, אבל אותן בני אדם שאינם הולכים בתורה ובמצות אינו מחויב להוכיחן וכתיב אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך:
ע"כ הנהגות מספר חיים וחסד מאיש האלהי מוהר"ר חיים חייקא זללה"ה
עוד שם כתיב אלישע אשר יצק מים ע"י אליהו, אם האדם אינו יכול להיות משיג עצם אהבת הבורא, ירגיל בתחלה באהבת מדות הצדיק, ואח"כ יכול לזכות לאהבת הבורא וז"ש אשר יצק לשון יציקה והעמדה, מים פי' שיבוא למעלת האהבה היה בא לו ע"י אליהו שקשר א"ע אליו, וז"ש ויהי נא פי שנים ברוחך אלי. פי' ע"י שני רצוניות שקשר א"ע באליהו וע"י השי"ת בא אליו הרוח:
אר"י פ"א נכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל ובא אליהו ז"ל כו' היה לך להתפלל כו' (ברכות ג'). ירושלים נק' ירא שלם וחורבות נק' הבינוני שידבק בצדיק ויכול להיות ירא שלם, הצדיק נק' דרך שמשפיע החכמה למטה. ור"י כשהיה מוכיח העולם היה צריך להוריד א"ע למקומם כדי להעלותם אח"כ, וז"ש אליהו ז"ל היה לך להתפלל בדרך כי בלא"ה כשיש צדיק בדור שמעלה א"ע לא"ס אז מעלה כל הנשמות עמו שרוצים לעבוד ה' כי כל ישראל ערבים זב"ז. וא"ל פן יפסיקוני עוברי דרכים שאינם רוצים כלל. שנדבקו בגופניות שאין להם נשמה כלל כדי להעלותם דרך כלל. חורבות ירושלים נק' ארציות ונק' מחשבות זרות וכשבאו אל הצדיק להעלותם עד שמעלה אותם לא יבואו לו עוד וע"כ נכנס לחורבות ירושלים לדבק אותם לשרשם דהיינו א"ס:
במעלי שבתא הוא התכללות העולמות וכל הנשמות יש להם עליה לא"ס אך אם א"א להיות להם עליה יקשרו עצמן בהצדיק חי עלמין שנק' זה כמשז"ל (ברכות ז') כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה וז"ש (אסתר ב') ובזה הנערה באה אל המלך כל אשר תאמר ינתן לה לבוא עמה וגו' כשיקשור א"ע עם הצדיק ויהיה לו עלייה בשבת עד א"ס, עי"ז יכול להמשיך שפע עד בית הנשים עד זה העולם שנק' בית הנשים מלשון נשים ושכחה. וה"פ ובזה עם הצדיק. הנערה. מי שמנוער באה אל המלך. לכן יראה כל אדם לקשר א"ע עם הצדיק כי ההתקשרות יש יכולת ביד כל אדם:
איתא באבות פרק ו' מגלין לו רזי תורה פי' כי באותיות גנוז האור וכשרוצה להתקשר בהקב"ה אז מגלין לו את האור שבאותיות וזהו לשון מגלין כי האור מכוסה באותיות:
האותיות הם כמו כלי שקורין שפאקטיוו והוא נקרא אספקלריא המאירה שמביטין בו למרחוק כן הרוצה לראות הבורא ית' יראה אותו ע"י האותיות דהיינו שישים כח א"ס שהוא יראה ואהבה בתוך האותיות:
כלל גדול בהתורה נברא העולם. נמצא שחכמת ושכליות התורה נתלבש בכ"א מישראל, וגם מכללו אתה יודע שהיצה"ר ג"כ נברא בהתורה. כי כל הדברים נבראו בהתורה, נמצא שגם היצה"ר נתלבש בכל אחד מישראל וכמו שכתבו חז"ל (סנהדרין כז) כל ישראל ערבין זב"ז. ר"ל מעורבבים. נמצא כשרוצה אחד לראות מה עניינו יסתכל בחבירו ועי"ז יכול לראות על עצמותו. וכשרואה את הצדיק רואה בו ג"כ חלק טוב וחלק רע. אך הצדיק זיכך א"ע והפך ג"כ לטוב, והנה באם שאדם הרואה את הצדיק יש בו עדיין הרע ולא זיכך עצמו אזי נדמה לו שזה הרע עצמו יש בהצדיק אבל הזיכוך שהצדיק זיכך א"ע אינו רואה וז"ש חז"ל (חולין סג) על הראה שעומדת בבבל ורואה נבלה בא"י ולמה נקרא שמה בבל שמבלבל את הכל, והנה האדם שאינו מזוכך נק' בבל שהטוב עם הרע מבולבל אצלו ואין אצלו התחלקות בין טוב לרע וז"ש חז"ל הוא עומד בבבל ורואה נבלה בא"י נדמה לו כאותו הרע הוא אצל הצדיק שנקרא א"י. וז"ש והביטו אחרי משה:
וסוכה תהיה לצל יומם מחורב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר (ישעיה ד). הנה המצוה נקרא שלוחו של האדם כמותו שנשלח אלינו מהשי"ת כדי לקרב א"ע להשי"ת ע"י המצוה וגם אצלנו נקרא המצוה שליח. והרי המצוה כלי להאור שבתוכה שבלא כלי א"א לתפוס בהירות האור כמו החמה מחמת בהירותה יש לה נרתיקה. והבהירות שבכלי נקרא רוח הקודש. רוח הוא המשכה שנמשך מחכמה שנקרא קודש. וע"י מה נמשכת מהחכמה הוא ע"י הסתכלות הוא התענוג שכשמסתכל על הדבר יש לו תענוג. והנה התענוג הוא מעורר אהבה, ולפעמים הוא להיפך האהבה מעורר התענוג דהיינו מחמת האהבה בא לידי תענוג, וזהו סוכה תהיה אצל. פי' אימתי יהיה לנו סכיה מלשון שסוכה ברוה"ק, לצל יומם כי אהבה נק' יום דכולא יומין, פי' כשתשים אהבת הקב"ה לישראל דהיינו שתעשה המצוה באהבה וביראה שנק' צללים שאהבה היא צל לאהבת הקב"ה והיראה היא צל ליראת הקב"ה וזהו (שה"ש ד) ונסו הצללים ב' צללים ואז יהיה למחסה ולמסתור מחורב היא הגבורה וממטר הוא האהבה. פי' מאהבה ומיראה הגשמיות:
כלל גדול שיבקש אדם מהשי"ת שיזמין לו תמיד כל מה שהוא צריך כמו שהשי"ת יודע שהוא טוב ולא מה שנראה לפי שכלו שטוב, שאפשר מה שבעיניו הוא טוב לו ובאמת הוא רע לו, רק ישליך כל צרכו על הש"י, וזהו השלך על ה' יהבך, ע"כ מס' חיים וחסד:
מסידור ר' יעקב עמדין מעלת אמירת תהלים ולימודו ומעשה רב:
א) דהמע"ה התפלל לה' שיהא חשוב לפניו אמירת תהלים ליתן שכר עליו כעוסק בנגעים ואהלות, ולימודו מועיל לתיקון פגם ברית:
ב) האומר תהלים בכל יום כאילו קיים כל התורה, וזוכה להיות תחת כסא הכבוד, ומצוה מן המובחר ללמוד אותו בהשכמ' מעוטף בציצית ג) החושק לידבק בה' יתברך ובשבחיו, ידבק בלימוד תהלים, ומסוגל להרחיק הת"פ הידיעה מהשכינה:
ד) יזהר לומר כל ספר תהלים בכל שבת, ואם יכול ללמוד אותו ב' פעמים בכל שבוע, פ"א בחול ופ"א בשבת מהטוב, כי ב"פ הם ש' מזמורים גי' כפ"ר ומבטל יצה"ר:
ה) הרגיל בתהלים דוחה כל מיני פורעניות וכמה פגעים רעים מעליו ומכב"ב וממשפחתו ומכל בני דורו, ומגלגל עליו ועליהם כל מיני שפע ברכות טובות והצלחות ורחמים וחסדים, ואין דבר להגן מהמזיקין כאמירת קדיש על תהלים:
ו) ההולך בדרך ים, ילמוד בכל יום בספינה מזמורי תהלים בכוונה והכנעה:
ז יש וותיקין שקורין כל תהלים באשמורת, ובא"י יש חבורה בכל ביהכ"נ שקורין כל תהלים בכל יום באשמורת:
ח) בשנת קי"ב היה בכפר אחד זקן א' ירא שמים מסכן וחסיד ולא היה יודע ספר רק פשוטי המקרא, והיה לומד ס' תהלים בכל יום ונפטר בשיבה טובה, ותוך ל' בא בחלום לחכם א' מופלג, בתכריכין וספר קטן בזרועו, א"ל החכם האינך האיש שקברנוך ביום פלוני, א"ל אני, א"ל ומה הספר הזה שבידך, א"ל ס' תהלים ובאתי להזהירך שתזהיר בני הישוב שדרתי בו שיברחו משם וינצלו, כי כל זמן שדרתי שם בזכות שגמרתי תהלים בכל יום זה כמה שנים האריכו בשלוה וניצולו, ועתה אין מי שיגין עליהם וכלתה עליהם הרעה, ובבוקר נתפעם רוח החכם ושלח שליח מיוחד לשם במכתב והזהירם, והיראים נמלטו וניצולו, ומקצתם נתייאשו מפורעניות ונשארו שם ופגע בם יד ה', ע"כ יזהר כל אדם לומר בכל יום כמה מזמורים לפחות (וקודם התפלה מסוגל לזמר עריצים ולהכרית המסטינים) במתון ובכוונה כפי יכולתו ולא לשום פניה רק לכבוד הבורא ב"ה לבד:
מס' כתר שם טוב וז"ל שמעתי מחסיד א' כששמע הרב מוהר"ר דוב בער זללה"ה מהשם הגדול של הריב"ש זללה"ה שכל העם נוסעים אליו ופועל בתפלתו פעולות גדולות, והנה הרב מוהר"ר דוב בער היה חריף גדול ובקי בכל הש"ס ובכל הפוסקים והיה לו עשר ידות בחכמת הקבלה, והי' מתמיה על דבר השמועה מגודל מעלת הריב"ש, ופעם א' נתיישב בדעתו לנסוע אל הריב"ש כדי לנסותו כו', ומחמת שהרב מוהר"ר דוב בער היה מתמיד גדול תיכף כשהיה בדרך יום ושתים ולא היה אפשר לו להתמיד בלימודו כמו בביתו התחיל להתחרט על שנסע, והנה אח"כ כשבא אל הריב"ש וסבר שישמע ממנו תורה והריב"ש סיפר לו מעשה א' איך שנסע דרך כמה ימים ולא היה לו עוד לחם ליתן להערל שלו בעל העגלה ונזדמן לו גוי עני א' עם שק לחם וקנה ממנו הלחם כדי לפרנס הערל בעל העגלה שלו, ועוד סיפר לו מעשיות כאלה, ואחר כך ביום השני בא עוד אצל הריב"ש וסיפר לו איך שבדרך לא היה לו עוד שחת לתת לסוסים ונזדמן לו כו'. והנה כל המעשיות שסיפר הריב"ש היה בהם חכמה נפלאה, והנה הרב מוהר"ר דוב בער שלא הבין זה ע"כ בא לאכסניא ואמר למשרת שלו הייתי חפץ לנסוע היום תיכף למקומנו אך מפני שהיום רד מאוד ע"כ נלין פה עד שתזרח ותעלה מאור הלבנה אז נסע לדרכנו, והנה בחצות הלילה כשהכין הרב מ' דוב בער א"ע לנסוע אז שלח הריב"ש את משרת שלו לקרוא אותו והלך אצל הריב"ש, ושאל אותו הריב"ש יכול אתה ללמוד, והשיב כן, וא"ל הריב"ש וכן שמעתי שאתה יכול ללמוד, ושאל אותו יש לך ידיעה בחכמת הקבלה, א"ל כן, ואמר הריב"ש למשרת שלו קח לי ס' עץ החיים והראה הריב"ש להרב מ' דוב בער מאמר א' בס' עץ החיים, א"ל הרב מ' דוב בער הנה צריך לחקור ולהתיישב כו', ואח"כ אמר להריב"ש את הפשט במאמר הזה, וא"ל הריב"ש אינך יודע כלום וחזר ועיין בו כו' וא"ל להריב"ש הפשט הנכון כמו שאמרתי ואם יודע מעלתו פשט אחר יאמר ואשמע האמת עם מי, וא"ל הריב"ש עמוד על רגליך ועמד, והנה במאמר הזה היה כמה שמות מלאכים ומיד שאמר הריב"ש זה המאמר נתמלא כל הבית אור ואש היה מלהטת סביבותיו וראה בחוש את המלאכים הנזכרים, וא"ל להרב מ' דוב בער אמת שהפשט כמו שאמרת אבל הלימוד שלך היה בלי נשמה, ותיכף ומיד צוה הרב מ' דוב בער את המשרת שלו לנסוע לביתו והוא נשאר שם אצל הריב"ש ולמד אצלו חכמות גדולות ועמוקות, כל זה שמע החסיד הנ"ל מפה קדוש הרב מוהר"ר דוב בער המגיד הגדול זללה"ה זי"ע ועכ"י:
בשם הריב"ש ז"ל ע"פ ולדבקה בו. ומקשים וכי אפשר לדבקה בו והלא אש אוכלה הוא, אלא הדבק במדותיו, מה הוא רחום כו', כי צריך לעבוד את השם בהתלהבות ודבקות יגמור ה' בעדו כו', והדבק במדותיו, פי' במלבושיו באותיות כי זה אפשר להיות תמיד במחשבתו לחשוב באותיות התורה והתורה הוא לבושו ית', ואפי' כשמדבר עם בני אדם יחשוב כי הם ג"כ מהקב"ה אותיות התורה, ואל יחשוב שהוא המדבר, אלא החיות שבו מהבורא ית' המדבר בו כו', וכן כששומע מחבירו דבורים יוכל להעלותו ג"כ ע"י שיתן בדעתו כי השמיעה הוא ע"י הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל, ויכוין ליחדא כו' ובזה נכלל ג"כ השתוות כי כן הדיבור אצל חבירו כמו אצלי הכל מאתו ית', עכ"ל:
בשם הרב אלהי מוהר"ר דוב בער ממעזריטש ז"ל, הרחק משכן רע, כי היום הוא בקל להשיג רוח הקודש יותר מזמן הבית כמשל המלך שיצא מביתו לדרך אזי אפי' בן כפר שאינו הגון לבא לפני המלך בהיותו בבית מלכותו, ובדרך יכול לדבר עם המלך ולהביא אותו אצלו בפונדקי שלו, כך האדם מיד שחושב בדביקות הש"י אזי שורה עמו, וכשיזדמן לו איזה תאוה אל יעשה אותה, או איזה מחשבה זרה, אל יפנה אליה שלא יפריד ממנו ית', ויעשה הכל לשמו ית' וזהו הרחק משכן רע מכח השכן הגדול השורה אצלך הרחק הרע, עכ"ל: