אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי
סימן כח · א)
הרמב"ם פרק ב' מנזקי ממון הלכה י"ז כלב שנטל חררה והלך לגדיש אם הניחה בגדיש ואכל החררה והדליק הגדיש על החררה ועל מקום החררה משלם נזק שלם ועל שאר הגדיש חצי נזק. ואם הי' מגרר החררה על הגדיש והולך ושורף משלם על מקום הגחלת חצי נזק ועל שאר הגדיש פטור. וכתב על זה בהשגות ליתא דצרורות על ידי שינוי מרביע נזק מיהא לא מפטר עכ"ל. והשגתו עצומה. ומה שכתב הכ"מ לישב דכח כחו לאו ככחו דמי לא אבין לענ"ד. דהרי הרמב"ם לא פירש בדאדי' אדוי' שזרקו רק שגרר החררה על הגדיש. וזה גופו השינוי מה שגורר להדליק הגדיש והוי תולדה דקרן. וזה הוא האוקימתא (בדף י"ח) כגון דשני בגחלת. ועיין בתוס' (דף כ"ב) ד"ה דאדיי'. ואם כן אין כאן כח כחו מה שהאש הוי צרורות דאשו משום חציו. וצ"ע. ועיין בלח"מ מה שהשיג על הכ"מ.
והנה זה נראה ברור דהרמב"ם ס"ל דליכא חיוב דאש בקרן. היינו דאף דמבואר בסוגיא דאם אשו משום חציו הוי צרורות וחיוב לר"י באנחיי' אנוחי על כל הגדיש חצי נזק, היינו רק באנחי' כאורחי' דהוי אש מרגל. אבל על ידי שינוי דהוי תולדה דקרן ליכא חיוב אש. ומה"ט פסק דבגורר להדליק הגדיש דהוי קרן אין חייב על כל הגדיש, משום דליכא אש בקרן. ול"ד לכל צרורות דקרן דהוי כחו ממש באין כח אחר מוערב, משא"כ באש דכח אחר מעורב ואך דצריך להבין מאי נפ"מ בין קרן לרגל, דהרי ברגל מפורש (בדף כ"ב) דאשו משום חציו דמי לכל צרורות, ולא מחלקינן משום כח אחר מעורב.