אור ברסלב
אמרי משה סימן א

אמרי משה· רבי משה סוקולובסקי

סימן א

יבאר דינים הנוגעים למקואות העליונות הנעשה בזמננו והענינים השייכים לזה.

א)

בראשונה יש לברר אי מקוה זוחלת מטהר שאובין, דהנה הרמב"ם (בפ"ח ה"ח) כתב שלשה גממיות בנחל התחתונה והעליונה של כ' כ' סאה והאמצעית של מ"ס, ושטף של גשמים עובר ביניהם אין זה עירוב ואין מטבילין אלא באמצעית שאין המים הנזחלין מערבין אלא א"כ עמדו, ובש"ך (ס"ק כ"ט) כתב דרק במי גשמים דפסול בזחילה אין מערבין, אבל במעין גם הזוחלין מערבין. ואולם בריב"ש סי' רצ"ב מתבאר דטעם הרמב"ם משום דכל זוחלין ענינם קטפרס, וכדמוכח ממה שכ' הנצוק והקטפרס אינו חיבור והאשבורן חיבור, דמתבאר דההיפוך מהאשבורן, והיינו זוחלין הוי קטפרס, ובהגר"א (ס"ק ה' וצ"ג) כתב עפ"ז דזה הטעם דזוחלים פסול במקוה ובמעין כשר, משום דבמקוה דבעי מ"ס בזוחלין דהוי קטפרס הרי ליכא מ"ס דאינו חיבור, אבל מעין דמטהר בכ"ש ע"כ מטהר בזוחלין ומזה ראי' דגם לאדם סגי בכ"ש דהא בגל שנתלש ונפל על האדם, אף שזוחל מטהר, והרי ליכא מ"ס כיון שזוחל, וע"כ דגם לאדם סגי בכ"ש במעין, ע"ש.

ולכאורה יש לדחות דאף דבעינן מ"ס לאדם, מ"מ ל"ד מעין למקוה, דבמקוה אין חל עלה דין מקוה רק ע"י חיבור מ"ס ביחד, שיהיה מחובר בדין חיבור מקואות, וכל דלא חל עלה דין חיבור מ"ס ביחד ליכא עלה שם מקוה דכ"ש לחוד אין מטהר בה כלל, וע"כ זוחלין פסול דליכ' מ"ס מחוברים בדיני חבור, אבל במעין אף להשי' דבעינן מ"ס לאדם, אבל לא בעינן שיהי' מחובר המ"ס בדיני חיבור רק שלא יהי' הפסק אויר ביניהם, דהרי הטעם דבעי מ"ס כתב הרא"ש דכיון דשיערו חכמים אמה על אמה לאדם בינוני השיעור הזה שוה לכולם, לכן בעינן מ"ס שיוכל לטבול כל גופו כאחת, אבל גם להך שיטה כל כ"ש שבמעין מטהר ולא בעינן שיהי' מחובר המ"ס בדיני חיבור, וכיון דיוכל לטבול גופו כאחת דליכא הפסק אויר שפיר מהני, אף דזוחלין אין מחבר, דכל כ"ש מטהר, גם לא אדע מדוע לא הביא הגר"א ראי' מכל הנהרות דמטהר לאדם כמבואר בכ"ד.

ב)

והנה להש"ך הנ"ל דהא דאין הזוחלין מערבין הוא רק במקוה דפסול בזוחלין, אבל במעין הזוחלין מערבין, י"ל דזוחלים מטהר שאובין גם במקוה, והיינו די"ל דגם זוחלים דין מקוה עלה לענין הדין דאין מקוה מקבל טומאה משום דהוי כמחובר וילפינן זה מהקרא דמקוה מים יהי' טהור, וכמבואר בהשגות (ריש פ"א מאה"ט) ולענין זה גם כשזוחל אין מקבל טומאה, וע"כ י"ל דמטהר השאובים ג"כ כשזוחלת כיון דיש עלה דין מקוה, ופסול זחילה הוי רק דין בהטבילה, דהטבילה צריך להיות באשבורן, ומפני זה אין זוחלים מחברים שני מקואות חסרות כמ"ש הרמב"ם, משום דבעינן שיהי' על המערב דין מקוה שיוכל לטבול גם בהמערב, דכיון דבעינן שיהיו מחוברין בשעת הטבילה השני מקואות, ולא מהני מה שהושק פעם אחת, וע"כ בעינן ג"כ שבמים המחברים יוכל לטבול, דאיך אפשר שמצד זה ומצד זה יוכל לטבול, ובהמחבר לא יוכל לטבול, ודין זה מתבאר ג"כ (במ"ג פ"ו) דאם השאוב באמצע המקואות כמו שהי', וכתב הר"ש דכיון דהשאוב מפסיק בין שנים החיצונים אין הכשרים מתערבים זע"ז, וחזינן דבעינן שיהי' על המחבר דין מקוה שיוכל לטבול גם בהמחבר, וע"כ אין הזוחלים מערבים משום דלא יוכל לטבול בהמחבר, ולא נוכל לחשבם כאחת בהטבילה, אבל לטהר שאובים דאין זה מדין טבילה רק מדין זריעה שיהי' כמחובר, שפיר י"ל דגם הזוחלים מטהרים, כיון דגם זוחלים דין מקוה עלה, שלא יקבלו טומאה, ועל כן חשיבי השאובים כזרועים ומחוברים, ונסתלק מהם הפסול דשאובים.

ג)

ואולם להריב"ש והגר"א הנ"ל דאין הזוחלים מחברים משום דהוי כקטפרס, וס"ל דכל זוחלים הוי כקטפרס אף בקרקע שוה, ומשום ה"ט פסול זוחלים במקוה משום דליכא מ"ס כנ"ל, ולפ"ז הי' נראה פשוט לכאורה דאין זוחלים מטהר שאובים, כיון דליכא מ"ס וגם לטהר שאובים בעינן מ"ס, ולא מהני רביעית מה"ת, אף דמן התורה מהני רביעית לטבילת כלים, בכ"ז לטהר שאובים ל"מ וכמ"ש להלן, ועוד דגם רביעית ליכא בזוחלים כיון דאין מחבר להגר"א וחשיב רק ככ"ש, וע' בר"ש (פ"ו מ"ח) דמסתפק אי קטפרס הוי חיבור לטהר שאובים, ולהגר"א הנ"ל נראה דאין מטהר כיון דחשיב כל כ"ש בפ"ע, ועוד יותר מזה נראה לכאורה להגר"א דגם במעין דמטהר בכ"ש ובזוחלים, אם יהיו השאובין זוחלים לא יטהרו מהמעין דלא חשיבי כמחוברין להמעין.

ולפ"ז יש להעיר לכאורה במקואות העליונות שהמים השאובין היורדים להבור ודוחפים את המים שבבור לעלות למעלה להמקוה שטובלים בה, והחור שיורדים המים להמקוה הוא למעלה והם יורדים באויר טרם שיגיעו המים לקרקעות המקוה, וא"כ הרי נעשה אז כל הבור זוחלים ואיך מטהר אז את השאובים להגר"א הנ"ל, דנהי דמקוה הזוחלת מזו לזו לא חשיבי זוחלים כל שיש להם כתלים המעכבים המים לזחול לחוץ וכמ"ש להלן, אבל היינו דוקא כשיכול לטבול בכל משך תהלוכות המים, ומשום דחשיב הכל כמקוה אחת, אבל כשהמים יורדים באויר ואין מטבילים באויר וגם נצוק אינו חבור, וא"כ מקרי אז זוחלין דלא נוכל לחשב הכל כמקוה אחת דהרי אין טובלים באויר.

ד)

ואולם באמת נראה דגם להגר"א זוחלים מטהר שאובין וכדמוכח (ממ"ח פ"ו) דממלא בכתף ונותן בעליון עד שיורד לתחתון מ"ס, והרי נעשה כל המקוה זוחלין להשיטות דכשזוחל למעלה הוי כולה זוחלים (כמבואר בסע"ז ), וגם אי כל המקוה לא חשיב זוחלים, אבל עכ"פ המים המחברים הם זוחלים, וגם הוי קטפרס, ובכ"ז מטהר. ועיין ברא"ש פ' מרובה על המשנה (דפ"ג מ"ג) בור שהוא מלא מ"ש והאמה נכנסת ויוצאה ממנה דאיירי שאין באמה מ"ס דאם הי' מ"ס הי' מטהר השאובים בהשקה ע"ש והרי המים שנכנסים ויוצאים הם זוחלים, ובכ"ז מטהר.

עוד ק"ל על הגר"א (ממ"ג פ"ה) מעין שמשוך כנדל דאם זוחל מתחלה וריבה והמשיכו הרי כמו שהי' ומטהר בזוחלים וע"כ הטעם משום דמחובר למעין, וע"כ נעשו גם המים שרבו כהמעין לטהר בזחילה, ולהגר"א הרי אין זוחלים מחברים, וחשיב כל כ"ש בפ"ע, ולהש"ך ניחא דבמעי' הזוחלי' מערבים, וראיתי להגאון אב"ד סלאבאדקע בספרו שתמה על הגר"א מסיפא דהך משנה דאם הי' עומד שוה למקוה לטהר באשבורן, ולמעין לטהר בכ"ש, ולהגר"א דהא דאין מטהר בזוחלים הוא משום דליכא מ"ס, א"כ הכא שמטהר בכל שהו יטהר ג"כ בזוחלים, ע"ש שהניח בצ"ע, ולק"מ לענ"ד דדוקא כשהם אשבורן. והוי חיבור להמעין ע"כ מטהר בכ"ש, אבל כשיהיו זוחלים דלא הוי חיבור להמעין שוב לא יטהר גם בכל שהו, ואדרבא להגר"א יתישב קושית הר"נ דמ"ש כל שהו מזוחלים, ולהגר"א ניחא דזוחלים אין מחוברים כלל, אבל מרישא דמשנה הנ"ל קשה דמאי טעמא בזוחל מתחילה מטהר, והרי לא הוי חיבור.

ואולי דגם הגר"א סבירא לי' דמעין שזוחל בטבעו לא הוי קטפרס במקום מהלכו, ורק על הא דמטהר גם במעין עומד בטבעו ורק שעשאו זוחל דמשמע מהמשנה דרק. כשריבה עליו מים אין מטהר בזוחלים, אבל בלח ריבה מטהר בזוחלים, דבכה"ג שוב הוי קטפרס וע"ז הוצרך הגר"א הטעם דלכן מטהר בזוחלים משום דמטהר בכ"ש, ובזה יתישב ג"כ מה שהביא הגר"א ראי' מגל שנתלש דמטהר גם לאדם, לא הביא מכל הנהרות דמטהרים לאדם וכמו שהקשינו לעיל, ועל פי זה ניחא דבנהרות שזוחלים בטבעם לא הוי קטפרס, אבל כל זה דוחק.

ה)

וע"כ הנלע"ד בישוב דברי הריב"ש והגר"א ע"פ מה דאמרינן בנדה (דף יז) השלג אינו לא אוכל ולא משקה חישב עליו למשקה מטמא טומאת משתה נטמא מקצתו לא נטמא כולו, נטהר מקצתו נטהר כולא ובר"ש (פ"ג מטהרות מ"ב) כתב ותימא דלהקל הוי חיבור ולהחמיר לא הוי חיבור, וי"ל דלענין השקה האי טעמא כדתנן במקואות דשלג מעלה מקוה וכשר לטבילה א"כ כשהושק מקצתו למקוה כאילו הושק כולו שהרי כולו נוגע זב"ז והוי כנוגע במקום מקוה, אבל לקבלת טומאה אין דברים הנוגעים זה בזה נחשבים כאחת, ע"ש. והמתבאר מזה דאף דשלג לא חשיב חיבור להיות כאחת לטומאה שיטמא כולו בנגיעת מקצתו, מ"מ לענין השקה נטהר כל השלג ע"י השקה כל כ"ש שנוגע זל"ז, ולמדנו מזה שני דברים מחודשים האחד דלא בעינן להשקה חיבור גמור המועיל גם לטומאה ורק בנגיעה בעלמא סגי, ועוד מתבאר מזה דלא בעינן שיהי' החיבור לכל המ"ס, רק כיון שנתחבר הכ"ש הנוגע להמקוה של מ"ס וחל על הכ"ש הזה דין מקוה, שוב מטהר הכ"ש הזה את השני והשלישי וכן לעולם אף דהשלג שרחוק להלן אינו חיבור להמ"ס של המקוה, דאין נחשבים כאחת, רק כיון דהכ"ש שלהלן נוגע למה שאצלו והכ"ש השני להשלישי עד הכ"ש שנוגע להמ"ס, וע"כ מטהר, דכל כ"ש המתחבר להמ"ס דין מקוה יש עליו לטהר השאובין.

ו)

ובזה יתבאר לענ"ד דברי התוס' בגיטין (דף טו) דרק לחבר שני מקואות חסרות קטפרס אינו חיבור, אבל לחבר חסר לשלם קטפרס חיבור, ואינו מובן החילוק, וע"פ הנ"ל ניחא דלחבר חסר לשלם סגי בנגיעה לחוד להמ"ס, דקטפרס לא גרע מנגיעה וכיון דהכ"ש הנוגע להמ"ס חל עליו דין מקוה שוב חל גם על השני הנוגע להראשון וכן לעולם, אבל לחבר שני חסרות בזה לא מועיל נגיעה, רק בעינן שיהיו כל המ"ס מחובר כאחת מהקצה להקצה, וע"י קטפרס דהוי רק כנגיעה אין מחובר הכ"ש שבצד השני לצד זה, וע"כ לא מצטרף המ"ס ע"י קטפרס אבל כשכבר יש מ"ס מחוברים ביחד, שוב כל כ"ש שנוגע לחוד להמ"ס נעשה כמקום, ועוד באופן אחר י"ל אף אי נימא דקטפרס גרע מנגיעת שלג, י"ל דלא מקרי קטפרס רק על כל שטח האורך דמנכר השיפוע, וע"כ כשצריכים לחבר שני חסרות הרחוקות זמ"ז ומנכר השיפוע מזה לזה ובזה קטפרס אינו חיבור לצרפם למ"ס, אבל לחבר חסר לשלם ע"י קטפרס אף כשרחוקים זמ"ז דבשטח הריחוק מנכר השיפוע, אבל אין צריכים לחבר המקואות זל"ז, רק דהכ"ש הראשון הנוגע להשלמה הרי על הכ"ש הזה ל"ש דהוי קטפרס דלא מנכר שום שיפוע, וכיון דלכ"ש הראשון מחובר להמ"ס, שוב הכ"ש הזה דין מקוה עליו, והכ"ש השני מחובר לזה וכן לעולם, ועל כל כ"ש להכ"ש שאצלו, ל"ש קטפרס וע"כ מצטרף, כיון דנתבאר מהר"ש דלא בעינן חיבור לכל המ"ס, וכל כ"ש מטהר כנ"ל.

ז)

ואך דלפ"ז עולה לנו דין מחודש מאוד להשיטות דהשלג מעלה את המקוה דאיירי בשלג שאינו מפושר, ובכ"ז טובלים בהשלג אף דאינו חיבור להיות כאחת לטומאה, רק דכל כ"ש נוגע להכ"ש שאצלו, וא"כ הטובל במקוה של שלג אינו טובל בכל המ"ס רק בכל כל שהו התל עליו דין מקוה, ובאמת משמע דהטובל צריך שיטבול בכל המ"ם, ורק במעין הדין דכל כ"ש שבו מטהר. אבל במקוה צריכים לומר דהטובל צריך שיטבול בכל המ"ס ומשום דחשיב הכל כאחת והטובל במקוה הוא כטובל בכל המ"ס, דאל"כ מ"ט קטפרס אינו חיבור גם לחבר שני חסרות, וליהוי כנגיעת שלג זל"ז, וגם מ"ט לא מטהר בזוחלים לפמ"ש הגר"א הטעם דהוי כקטפרס, ועכ"פ יהי' כנגיעת שלג זל"ז.

ח)

ונראה דס"ל להגר"א דלכן אין מקוה מטהר בזוחלים משום דזוחלים הוי קטפרס ואינו חיבור, ואף דבשלג מבואר דסגי בנגיעת וכמ"ש הר"ש, היינו לענין נטהר מקצתו נטהר כולו, וכן לענין שאובים שיטבול בהשלג לאחר שיופשר, דלזה סגי. בנגיעת כ"ש להכ"ש שאצלו, אבל לטבול במקוה הזוחלת לא מהני מה שנוגעים זל"ז המים, כיון דקטפרס אינו חיבור שיהי' כגוף אחת, וא"כ הטובל בה אין טובל בכל המ"ס, דנגיעה אינה עוש' כגוף אחת, אבל לטהר מטומאתן וכן לטהר מפסול שאיבה סגי בנגיעת כ"ש להכ"ש שאצלה אף דאין מחובר לכל המ"ם אבל כיון דחל דין מקוה על הכל שהו הראשון המחובר להמ"ס להיות כמקוה לגבי עצמה (לענין הדין שאין מקוה מקבל טומאה וכמש"ל) שוב מהני זה לטהר שאובים, דאין זה מדין טבילה, רק להיות זרוע למקוה לעשות השאובים כמחוברים וכמ"ש הרא"ש, וכיון דמחובר להכ"ש שחל עלה דין מקוה כנ"ל נטהר הכ"ש השני וכן לעולם לענין שיטבול בהשאובים אחרי שיהי' באשבורן וכן בהשלג כשיופשר ויהי' באשבורן.

וניחא לפ"ז מה שהקשינו מרישא דמתני' דנדל דבזוחל מתחלה מהני כשריבה עליו, דלענין זה לטהר המים שיוכשרו בזוחלים סגי בנגיעה לחוד, וכיון דמעין מטהר בכ"ש, כל כ"ש שבו מטהר המים שנוגעים לזה שיטהרו גם הם בכל שהו וממילא מטהרים גם בזוחלים.

ולפ"ז גם להגר"א זוחלים מטהר שאובים אף דהוי כקטפרס, כיון דמוכח ע"כ להגר"א דמהני חיבור דזוחלים להכשיר המים שרבו שיטהרו גם הם בזוחלים משום דלזה סגי בנגיעה כנ"ל. ומכ"ש דמהני חיבור דזוחלים לטהר שאובים וגם במקוה הזוחלת י"ל דמטהר שאובים דיש עלה דין מקוה גם כשזוחלת לענין שלא תקבל טומאה, וזה סגי לטהר שאובים וכמשנ"ל דמוכח כן מהך דנטהר מקצתו נטהר כולו ומשום דנוגעים כל כ"ש זל"ז, ואך לפי מ"ש תתעורר קושית הגאב"ד דסלאבאדקע הנ"ל מסיפא דמתני' דנדל וכן ממשנה דספ"ק דשוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין להטביל בכ"ש, דכיון דמטהר בכ"ש יטהר ג"כ בזוחלים, ומש"כ לעיל ליישב קושיתו דבזוחלים דאינו חיבור אין מטהר גם בכ"ש, לא יתכן לפי הנ"ל דלזה סגי בנגיעה, ועכצ"ל להגר"א כתירוצו של הר"ן בנדרים דמקומות מקומות יש ובמקום שמטהר בכ"ש מטהר ג"כ בזותלים. עוד י"ל לפמש"ל דגם להגר"א במעין שזוחל בטבעו לא הוי קטפרס, וע"כ ברישא דמתני' דנדל מהני לחבר המים שרבו שיטהרו גם הם בזוחלים דלא הוי כקטפרס, אבל בסיפא דלא הי' זוחל בטבעו שוב הוי קטפרס ועל כן פסול בזוחלים דלא הוי חיבור, ובכ"ש מטהר היינו כשהם באשבורן והוי חיבור, ומיושב קושית הר"נ להגר"א וכמשנ"ל.

ט)

והנה עוד כתב הגר"א (באות צב) דלכן פסול מקוה הזוחל מלמעלה כשלא ישאר מ"ם בלא הזוחלים משום דזוחלים הוי קטפרס וא"ח, ואם כן ליכא מ"ס ע"ש. והנה מתבאר מלשון השו"ע דאם ישאר מ"ס בלא הזוחלים מותר לטבול גם כשצריך להתכסות גופו בהזוחלים כן מתבאר להדיא בתשב"ץ וז"ל איכא מ"ד דאם יש במקוה מ"ס באשבורן, אף דמים העליוני' זוחלי' והוא צריך להמים להתכסות כל גופו מותר לטבול, וכן מבואר באשכול, ולהגר"א קשה כיון דאין הזוחלים מחברים הרי המים העליונים אין להם חיבור להמ"ס ואיך מתכסה גופו בהזוחלים, וא"ל דרק על שטח האורך הוי זוחלים קטפרס וא"ח, אבל על העומק הוי חבור, ר"ל דהמים העליונים כל כ"ש מחובר להמים התחתונים, [ובזה הי' ניחא מה שהקשינו ממתני' דנדל כנ"ל] אך אאלפ"כ דא"כ גם בליכא מ"ס בלא הזוחלים מ"ט אסור הרי מחובר להעומק, וע"כ דגם על העומק הוי קטפרס, ובלא דברי הגר"א הי' אפ"ל הטעם דפסול זוחלים הוא רק על הוית המקוה מתחלה בשיעור המ"ס, אבל כשכבר יש מ"ס באשבורן, אז גם זוחלים המחוברים כשר, אבל להגר"א הרי לא הוי חיבור.

י)

והנראה לענ"ד עפמ"ש התוס' בגיטין הנ"ל דלחבר חסר לשלם הוי קטפרס חיבור, וע"כ כשיש מ"ס בלא הזוחלים דלמעלה, מותר לטבול גם בצריך להתכסות קצת גופו בהזוחלים, דהרי עיקר הפסול דזוחלים להגר"א הוא משום דהוי קטפרס וא"ח להחשב מ"ס, אבל כיון דחסר לשלם הוי חיבור ע"כ מותר לטבול גם בהזוחלים ואולם לפי משכ"ל בטעמא דחסר לשלם הוי חיבור על פי הר"ש דסגי בנגיעת כ"ש להכ"ש שאצלו, ועל כל כ"ש ל"ש קטפרס דלא מנכר בשיפוע, וזה ל"ש להגר"א דכל זוחלים הוי קטפרס אף בקרקע שוה, ואולם לאופן הראשון שבארנו דאף דהוי קטפרס מ"מ לא גרע מנגיעה. ונגיעה לחוד סגי לחבר כל כ"ש לכ"ש שאצלו, ולפ"ז גם להגר"א ניחא דדוקא על עיקר שיעור המ"ס בעינן חיבור גמור שיהי' כאחת ממש, באופן שיהי' כאחת גם לענין טומאה, וע"כ כתב הגר"ח דזה הוא הפסול דזוחלים במקוה משום דאינו חיבור להיות כאחת ממש, וליכא מ' סאה ביחד, אבל כשכבר יש מ"ס באשבורן אז גם הזוחלים דלמעלה כשרים דשוב א"צ לזה חיבור שיהי' כאחת ממש, וסגי בנגיעה לחוד וכמ"ש הר"ש בשלג, ונגיעה הרי יש בזוחלים ג"כ, וע"כ מותר להתכסות קצת גופו בהזוחלים העליונים כשיש מ"ס בלא הזוחלים, [ואך דצריכים לפ"ז לחדש דא"צ שיחשב טבילתו בכל המ"ס ביחד, דהרי המקוה החסרה, וכן הזוחלים העליונים להגר"א, ליכא רק נגיעה ואינם כאחת ממש, ורק צ"ל כיון דחל עליהם דין מקוה כל כ"ש שבו מטהר, דכן מוכרחים לומר להשיטות דטובלים בשלג שאינו מפושר וכנ"ל].

יא)

ובשכבר הימים שמעתי מאדמו"ר הגאון רשב"י הגאב"ד דבריסק זצ"ל בישוב קושית הר"נ הנ"ל במשנה דספ"ק דשוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין לטהר בכ"ש, דמ"ש כ"ש מזוחלים, ואמר ליישב דבאמת ל"ש השקה להעלות את המ"ג או השאובים המתוברים למעין, שיחול על המים דין מעין לא לענין זחילה ולא לענין כ"ש, דלא מצינו השקה רק לטהר מטומאה או לסלק הפסול דשאובים, אבל לא שיחול על המים המחוברים מעלת המעין שיטהרו בזוחלים, והא דשוה למעין לטהר בכ"ש, אין זה משום שחל על המים דין מעין לטהר בכ"ש, רק דכן הדין גם במקוה דכל כ"ש שבו מטהר, אך במקו' הדין דכל שאין בה מ"ס ליכא עלה דין מקוה כלל, והשיעור שיחשב מקו' הוא רק במ"ס, אבל כל שיש בהמקוה מ"ס מטהר כל כ"ש שבה כמו במעין, וכן כל השאובים שהושקו להמ"ס אחרי שנסתלק מהם הפסול דשאיבה מטהר כל כ"ש שבם, ולכן כשמחוברים למעין דטהרתם בכ"ש, הרי שוב יש גם בהמים המחוברים שיעור טהרה דהרי הם מחוברים להמעין, וע"כ שוה למעין לטהר בכ"ש, ולא משום שחל על המחוברים מעלת המעין, רק משום דכבר יש בהם שיעור הצריך, וכמו במחוברים למ"ס דג"כ כל כ"ש שבו מטהר. עוד אמר ליישב דהרי חזינן בגל שנתלש ובו מ"ס דמתבאר מזה דהא דמעין מטהר בכ"ש הוא רק כשהוא במקומו אבל כשנתלש ממקומו צריך מ"ס, אבל בזוחלים מטהר גם כשנתלש ממקומו, דהא בגל שנתלש הרי הם זוחלים, ועל כן ניחא המשנה דספ"ק דמעין שריבה עליו שאובים שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין לטהר בכ"ש, ומשום דלענין כ"ש דמקום המעין הוא הגורם, וע"כ לא אמרינן דנתבטל המעין ברוב, ועל המקום ל"ש ביטול, אבל לענין זוחלים דאין המקום גורס אמרינן דנתבטל המעין ברוב, ע"כ שמעתי ודפח"ח. אם כי קשה לי על תירוצו מרישא דמתני' דנדל דבזוחל מתחלה גם המים שרבו מטהרים בזוחלים, וחזינן דמהני חיבור למעין שיטהרו גם הם בזוחלים, וגם נא אמרינן דנתבטל המעין לענין זוחלים. וכן קשה (מפ"ה מ"א) מעין שהעבירו על גבי בריכה דבלא הפסיקו הבריכה כמעין לטהר בזוחלים וכ"ש, ולהר"ש שם איירי בבריכה של מי גשמים, וחזינן דמהני חיבור לטהר בזוחלין, ויתבאר מזה להלן ומוכרת לפ"ז ג"כ דגם במקוה א"צ שהטבילה יהי' בכל המ"ס ביחד, רק דכל כ"ש במקוה מטהר כמו במעין.

ובחוברת מקוה טהרה ראיתי בשם הגאון ר' יואב מקינצק בטעמא דמותר לטבול בהזוחלין כשיש מ"ס באשבורן, עפמ"ש התה"ד מדוע לא מהני השקה לנוטפים שיטהרו בזוחלין, כמו דמועיל השקה לשאובין ותירץ משום דזוחלין פסול מה"ת ושאובין רק מדרבנן, ולכן בזוחל מלמעלה דזחילה כזו הוי רק מדרבנן וע"כ מהני השקה ע"ש, ותמוהין דבריו דקושית התה"ד הוא רק כשמחובר למעין שמטהר בזוחלים, אבל הכא דאיירי במקוה שאין מטהר בזוחלין, איך שייך השקה שיטהרו בזוחלין, וכבר נתבאר בדברינו שני טעמים, או משום דפסול זוחלין נאמרה רק על הוית המקוה בשיעור המ"ס, או עפ"י הגר"א דזוחלין פסול משום דא"ח וליכא מ"ס, ולכן כשיש מ"ס למטה באשבורן מותר לטבול גם בהזוחלין דלזה סגי בנגיעה לחוד וכמשנ"ל.

יב)

ובשו"ע (סעיף נ) כתב ויש מחמירין גם בנשאר מ"ס עד הסדק, ויש להסתפק אי היינו דוקא בשטובל מקצת גופו בהזוחלים מחמירין, דלשיטתו הראשונה גם בהזוחלין מותר לטבול וכמש"ל, וע"ז פליגי הי"א ומחמירין, אבל כשטובל רק למטה בהאשבורן גם לדעה זו מותר, או דגם בזה מחמירין ומשום דננער לצאת הוי כולה זוחלין, וכמוזכר סברא זו בטור וב"י בשם הרשב"א, ובאמת אינו מובן לי איך שייך דהוי כולה זוחלין הרי עינינו רואות דהמים דלמטה מהסדק קוו וקיימי ולא יזיזו ממקומם זיז כ"ש, ואולי דכיון דהמים הי' מתחלה באשבורן ונחשבין כגוף אחד וע"י הסדק התחילו לזחול למעלה, מקרי זחילה על כל המים משום דכל המים דלמטה נחשבים כא' עם העליונים, ועפ"ז יתישב קצת מה שמקשים לשיטה זו מהך דג' גממיות בחגיגה (דף יט) דשטף של גשמים עובר וזוחל למעלה מ"מ מטבילין באמצעית, ולהנ"ל י"ל דכיון דהשטף של גשמים לא נתחבר לעולם עם המים שבגומא דזוחלים א"ח, וכיון דלא נעשו מעולם כגוף אחת לא איכפת לן מה שזוחל למעלה כיון דבגומא המים באשבורן. בכ"ז צ"ע, וביותר להגר"א דטעמא דזוחלין משום דהוי כקטפרס ודאי דל"ש זה על המים דלמטה.

יג)

והרא"ש (בסי' י"א) הביא מהר"ש בהמשנה דנוטפין שעשאן זוחלין דהיינו מקוה שנפרץ ומימיו זוחלין דאסור לטבול משום דמי המקוה ננערו לצאת, הרי טובל במקוה זוחל ואף בנשאר מ"ס אחר שיצאו הזוחלין מ"מ השתא הוא טובל במים העליונים הזוחלין, והנכון יותר לפרש דמיירי שלא ישאר מ"ס אם לא יסתום הזחיל' ולכן פוסל ר"י משום דשיעור הכשר המקוה נעשה עי"ד המקבל טומאה אבל אם ישאר מ"ס ואינו סותם אלא להרבות מים ל"מ הויתו עי"ט ולהך פירושא אם ישאר מ"ס מותר לטבול אף כשזוחל מלמעלה, כיון דעיקר המקוה אינו זוחל עכ"ל, ולכאורה משמע מלשונו דלפי' הראשון אסור לטבול גם בשאין מתכסה בהזוחלין ומשום דהוו כולה זוחלין ע"י שננער לצאת וכשיטת הרשב"א הנ"ל, אולם מלשון דהשתא מיהו טובל גם במים העליונים מתבאר דרק בכה"ג אסור וכן מוכח ממ"ש והשתא ניחא דפוסל ר"י משום דשיעור הכשר המקוה נעשה ע"י המק"ט, ואי נימא דלפי' הראשון הוי כולה זוחלין, הרי גם לפי' ניחא דנעשה ההכשר ע"י הסתימה דבל"ז היתה כולה זוחלין וכן ממ"ש אח"כ אבל אם ישאר מ"ס ואינו סותם אלא להרבות מים, משמע להדיא דלפי' הראשון הוי הסתימה רק להרבות מים ולא להכשיר כל המקוה, וסברא דהוי כולה זוחלין לא ס"ל כלל, ור"י דפוסל לסתום בהמק"ט, אף שיש מ"ס בלא הסתימה, מ"מ כיון דצריך להתכסות גם במים העליונים מקרי הויתו עי"ט, ולפ"ז גם לפי' הראשון אם אין מתכסה בהעליונים שרי לטבול למטה מהסדק ולפי' השני גם בשטובל, בהנזחלין מותר ומהטעמים שבארנו, ועוד ס"ל לפי' השני, דפסול הויתו עי"ט הוא רק על חלות המקוה בתחלה היינו על שיעור המ"ס, אבל כשכבר יש מ"ס ורוצה להוסיף אף שצריך לכסות גופו במים הנוספים מ"מ שרי להוסיף ע"י דבר המק"ט, וכדמשמע הילפותא דמקוה מים יהי' טהור הויתו ע"י טהרה, היינו הוית המקוה בתחלה, ולהכי כתב והשתא ניחא דפוסל ר"י, היינו אף אי נימא דאסור לטבול בהעליונים אף כשיש מ"ס באשבורן, מ"מ הי' שרי לסתום הסדק בהמק"ט, כיון שיש מ"ס בלא הסתימה ואינו סותם אלא להרבות מים ל"מ הויתו עי"ש.

יד)

ואולם ק"ל לפימ"ש דגם לפי' הראשון לא הוי המים דלמטה זוחלים א"כ מ"ט אסור לסתום בדבר המק"ט, הרי המים העליונים מושקים למים התחתונים, שכשרים בלא הסתימה, ולפסול דהויתו עי"ט הא מהני השקה, ואולי דכה"ג שעומד תמיד בפיסולו ל"מ השקה, ויתבאר להלן מזה, והנה אח"ז כתב הרא"ש לדחות פי' הר"ש, והמעין שם יראה דס"ל דגם בשלא ישאר מ"ס שרי לסתום ע"י המק"ט, וע"כ משום דלא מקרי זוחלים כלל בכה"ג שנסדק וכדמוכח מראיתו שם דגודר בכלים, ולא אדע הטעם, אם לא דנימא דס"ל דל"מ זוחלין רק ביש להמים מהלך טבעי, ולא ראיתי כלל דעה זו בפוסקים וצ"ע.

והעולה לנו במקואות שלנו, דג"כ רק המים העליונים שבבור נעשו זוחלים ע"י דחיפת המים למעלה באויר המקוה וכנ"ל, אבל הרי נשאר מ"ס בבור באשבורן, וא"כ לדעה הראשונה (שבסעיף נ') דמותר גם לטבול בהזוחלים העליונים, וזה הוא שיטת הר"ש בפי' השני וכמש"ל וכ"ה דעת האשכול והתשב"ץ, ולפ"ז פשיטא דגם המים העליונים מטהרים שאובין וכמשנ"ל להגר"א, ואף לפי שיטת היש מחמירין גם בנשאר מ"ס למטה, כבר בארנו דעה זו שהוא כפי' הראשון שבר"ש לא ס"ל דהוי כולה זוחלין, רק דאסור לטבול בהעליונים, אבל למטה מהסדק שרי לטבול ולפ"ז הרי בהמקואות שלנו השקת השאובין הוא ע"י המים התחתונים שבבור שהם באשבורן, דהמים השאובים יורדים בסילון אחד להבור, ויוצאים להמקוה ע"י סילון אחר, ואף אי נימא דהיש מחמירים הוא שיטת הרשב"א דנעשה כולה זוחלין, אבל ע"כ מוכח לשיטה זו דגם זוחלין מטהר שאובין כדמוכח (בפ"ו מ"ח) דהי' בעליון מ"ס ובתחתון אין כלום ממלא בכתף ונותן בעליון עד שיורד לתחתון מ"ס, והרי כשממלא ונותן בעליון הוי זוחל מלמעלה, ומ"מ מטהר השאובין, ומוכח אחד מתרתי או דלא נעשה כולה זוחלין או דזוחלין מטהר שאובין.

והנה בחגיגה (דף י"ט) אם היו רגליו של ראשון נוגעות במים אף השני טהור וקשה הרי המים שעל גופו הוי זוחלין, ומצאתי במהרי"ק שהרגיש בזה וכתב דהזוחלים מצטרפים למ"ס דהם מועטים ובטלים בשאר המים ולא עמדתי על כונתו דהרי המים שעל גופו ניכרים בפ"ע. ובח"ס סי' ר"ט הבין בכונתו דזוחלים מצטרפין למ"ס כיון שטובל באשבורן, ומזה הוכיח לענין מקוה הזוחל מלמעלה כל שטובל באשבורן דלמטה אף שאין מ"ס בלא הזוחלים מותר לטבול, ומצטרפין הזוחלים למ"ס ע"ש, וזה דין מחודש מאוד ולפ"ז ודאי דזוחלין מטהר שאובין כיון דגם הזוחלים דין מקוה עליהם דהרי מצטרפים למ"ס, והוא רק דין בהטבילה שצריך לטבול באשבורן, אבל לטהר שאובין דלאו מדין טבילה הוא, גם הזוחלים מטהרים, ואולם ק"ל טובא בהך דבעיא שם בחגיגה מהו להטביל מחטין וצנורת בגופו של ראשון ובזה ודאי קשה דהוי זוחלין והטבילה ודאי דפסול בזוחלין, וע"כ דלמאן דס"ל גוד אסיק ס"ל דזוחלין כשר וכדס"ל לב"ש (פ"ה מ"ו) דמטבילין בחרדלית וע"ש בר"ש דס"ל דהנוטפים מטהרים בזוחלין ומיהו אפשר שיש אצל חרדלית פרסת בהמה שהמים עומדים בתוכה מחוברת כשפפה"נ, ומתבאר מדבריו ג"כ כהמרי"ק דהזוחלים מצטרפין למ"ס, עוד הביא המרי"ק ראי' (מפ"ו) דשלש מקואות של כ' כ' סאה וירדו ג' וטבלו טהורים ואמאי הרי הם זוחלים על שפתו ע"י טבילת הטובלים וע"כ דגם הזוחלים מצטרפין למ"ס, וק' דהרי אין הזוחלין מערבין וכיון דס"ל דהמים שזוחל ע"י טבילת הטובלים הוי זוחלין איך מחבר המקואות ושו"ר בח"ס שתמה בזה על המרי"ק ע"פ, ולא אדע דקושיא זו קשה ג"כ על הך דרגליו של ראשון נוגעות במים, ועל עיקר חידושו דהזוחלים מצטרפים למ"ס הרי אין הזוחלים מערבין, ואולי י"ל עפמ"ש התוס' בגיטין (טז) דכל דהמים סופן לירד למקוה הוי קטפרס חיבור ועפ"י מ"ש הגר"א דפסול זוחלין הוא משום דהוי קטפרס, ולכן בהך דרגליו של ראשון דהמים סופן לירד למקוה הוי חיבור, ואולם מה שהקשינו מהך דמהו להטביל מחטין וננורת בגופו של ראשון, ודאי קשה, דהוי זוחלין ובזה ל"ש סברת התוס', ואולי דכיון דלכלים סגי ברביעית מה"ת אף דמדרבנן בעי מ"ס גם לכלים, מ"מ לא בעינן בזה שיהי' מחובר המ"ס בדיני חיבור ממש שיהי' כאחת, רק סגי בנגיעה לחוד, וע"כ גם זוחלין חיבור דהוי כנגיעה, אבל כ"ז חדש, ולא כן מתבאר בהפוסקים וצ"ע בכ"ז.

טו)

עוד ק"ל להסוברים דנצוק וקטפרס הוי חיבור לטהר שאובים, ולחבר חסר לשלם לא הוי חיבור, ואיך אפשר שבהקטפרס עצמו לא יוכל להטביל, דהרי ליכא מ"ס בהנצוק וקטפרס עצמו, ואינו חיבור להמקו' דחסר לשלם א"ח, ואיך א"כ מטהר השאובין ע"י הקטפרס, והרי בעינן שיהי' על המערב ג"כ דין מקוה וכמשנ"ל (אות ב'), ואם כי יש לחלק דהכא אין פסול בהמים גופא, גם י"ל משום דשאובין דרבנן. ובכ"ז צ"ע דלכאורה הי' נראה דהא דשאובין נטהרים בהשקה, היינו כשחל עליהם דין מקוה ברגע ההשקה ואז אמרי' דנסתלק הפסול דשאיבה משום דהוי כזרועים ונעשו גם הם כמקוה, ואף כשאין מ"ס בהשאובין אבל כיון דמחוברין למ"ס הכשרים, שוב יש גם בהשאובין מ"ס, וחל עליהם דין מקוה בעת ההשקה, אבל כשמחוברין ע"י קטפרס ואם ליכא מ"ס בהשאובין הרי א"א לחול על השאובין דין מקוה דהרי קטפרס א"ח חסר לשלם, וא"כ גם כשיוסיף אח"כ מים ויהי' מ"ס איך נטהרין הרי ברגע ההשקה לא חל עליהם דין מקוה, דליכא בהם מ"ס, ומוכח לפ"ז דלא בעינן שיחול על השאובין דין מקוה ברגע ההשקה, ועפ"ז אף אי נימא דזוחלין אין מטהר שאובין היינו כשהכשרים זוחלים אבל כשהשאובין זוחלים לא איכפת לן כיון דלא בעינן שיחול על השאובין דין מקוה ברגע ההשקה, ויתישב בזה מה שהקשה בנפש חי' מהך דמטהרין העליון מהתחתון דהעליון נעשה זוחלין והוכיח מזה דזוחלין מטהר שאובין, ולפמ"ש אין ראי' דהיכא דהשאובין זוחלי' ודאי מהני, אבל כשהכשרים זוחלים י"ל דכיון דזוחלים פסולים אין ע"ז שם מקוה לטהר, להש"ך דאין זוחלים מערבין הוא רק במקוה ולא במעין, גם מה שהעיר שם ממה שהבאנו (באות ד) דאם הי' מ"ס באמה הי' נטהר אף דהוי זוחלין וכתב דמשום דשאובין מדרבנן ע"כ לא אמרי' דאין הזוחלים מערבין, וכבר בארנו דגם אי שאובין מה"ת נטהרין ע"י זוחלין דגם על זותלין דין מקוה עליהם ולכן לטהרת שאובין דהוא מדין זריעה ולא מדין טבילה מהני וכמש"נ ורק לחבר שני חסרות או חסר לשלם אין מערבין הזוחלין ומשום דבעינן בשעת הטבילה שיהי' באשבורן וע"כ בעינן שיהי' גם המערב באשבורן בשעת טבילה.

טז)

ובריב"ש (סי' רצ"ב) רצה השואל במקו' מצומצמת ובשעה שטובל נפקי מיא מהמקוה כשיעור גוף הטובל על שטח שוה דכשר. כיון דמחובר במים זל"ז. וראי' מפ"ו דהטובלים טהורים אף שהמים עולים למעלה. והריב"ש השיב דאם השטח שהמקו' בתוכה משופע בענין שבעלות הטובל ישובו המים להמקוה מותר לטבול שהמים שמחוץ כאלו הם בתוכה ואף חוץ לגומת המקוה מותר להטביל כלים אף שלא ישארו המים שם, ולא נקרא זוחלין כיון שמן המקוה באו ואיליו הם שבים, אלא שנתפתו בהכרח ע"י הטובל. ודמי להך (דפ"ז) מחט שנתונה ע"ג מעלות המערה מוליך ומביא במים כיון שעבר הגל טהורה. וכן מוכח מהך דאם רגליו של ראשון נוגעות במים דהשני טהור אף שהמים שעל גופו זוחלין מ"מ לא מקרי זוחלין כיון שמשם יצאו ואליו הם שבים ורבנן דפליגי הוא משום דטופח להטפיח, ל"ה חיבור, ואפי' אם נאמר דטעמא דרבנן משום דל"א גוד אחית בכה"ג, שאני התם שהמים עדיין בגוף האדם אחר שעלה מלטבול אבל המים הנתפחים לחוץ ע"י הטובל כאלו הם במקוה שהרי ישובו אליו בסור המכריח. אבל אם השטח שחוץ לגומת המקוה אינו משופע שהמים היוצאין לא ישובו להמקוה ומתפזרים אנה ואנה אסור לטבול דאין המים שמחוץ מצטרפים דהוי זוחלין, וידוע שאין המקוה מטהר בזוחלין. וגם שעירוב מקואות צריך שהמים המערבים שני המקואות יהי' בהשקט בעומדם במקום הטבעי שזהו אשבורן לא בהיותם זוחלין שזהו קטפרס כדתנן הנצוק והקטפרס א"ח כו' והאשבורן חיבור. וזהו ומש"כ הרמב"ם בג' גממיות דאין הזוחלין מערבין. והך דפ"ו דהטובלים טהורים איירי שלא יצאו המים לחוץ שהכתלים שמחוץ להמקומות גבוהים ירק הכתלים המפסיקין הם נמוכים, עכת"ד ע"ש, ולתשובה זו כנראה נתכוין הגר"א הנ"ל דטעמא דפסול זוחלין משום דליכא מ"ס כיון דזוחלין הוי קטפרס וא"ח. והאומנם כי מלשון הריב"ש משמע דגם בל"ז דאינו חיבור יש פסול בזוחלין, וע"כ דחה שיטת השואל מתרי טעמי האחד דהמים שמבחוץ הם זוחלים. וזוחלים פסול במקוה, וא"כ ליכא מ"ס כשרים, ואף אי נימא דכיון דטובל באשבורן מצטרפין הזוחלים לשיעור המ"ס, (וכשיטת המרי"ק הנ"ל (באות י"ד) ע"ז דתה דזוחלים הוי ג"כ כקטפרס דא"ח וע"כ אא"פ לצרף הזוחלים. ועפ"ז נסתר מ"ש באות י' ואולם מהגר"א מתבאר דרך זה דא"א הוי פסול דזוחלין) והנה ראית הריב"ש ממחט שנתונה ע"ג המעלות על הך דמותר לטבול חוץ לגומא צל"ע דשם הרי יש כתלים מכל צד, ואף שהמים שע"ג המעלה לא יגיעו עד הכותל. הרי כן בכל המקואות שיש להם מעלות כשיורד לטבול המים מגביהן וזוחלים ע"ג המעלות, ואף כשאין מגיע המים עד כותלי המעלות טובלים, וע״כ כיון דיש כתלים ל״מ זוחלין, ולא הוצרך הריב״ש להביא מהך דמחט, ואולי דזה פשיטא דכל המקוה ל״מ זוחלין, ורק על הך דמותר להטנביל גם מחוץ לגומת המקוה הוצרך להרמז ממחט. אבל הרי גם במקוה מצומצמת טובלים כשיש מעלות ואם נחשוב המים האלו לזוחלים הרי ליכא מ"ס, ואם ניחא דזה דזוחל ע״י דחיפת האדם לא חשיב זחילה (וכדמשמע מהריב״ש שנסתפק בזה ועיין ש"ך (סק"כ) דא"כ גם ממחט אין ראי׳ די״ל דנטהר המחט ע"י שהמים עלו ע״ג המעלה דאז הוא הזחילה ע"י דחיפת האדם ול"מ זוחלין, אבל כשהמים יורדין אח"כ מאליו חזרה להמקוה, י״ל דמקרי זוחלין, ואין ראי לדינו של הריב״ש דמותר לטבול חון לגומא כשהמים זוחלין מאליו אח״כ להמקוה, וגם דמהך דהטובלים טהורים דאיירי כשהכתלים שמבחוץ גבוהים כמ״ש הריב״ש הרי שם לא ישובו המים למקום שינאו ובכ״ז ל"מ זוחלים. וע״כ משום דכל דיש כתלים המעכבים, אף כשאין המים מגיעים להכתלים ל״מ זוחלין [ואני נבוך עד כמה השיעור ריחוק הכתלים דודאי לא מסתבר אם יהי׳ המיס זוחלין ויש כותל בריחוק הרבה, שלא יפסול משום זוחלין], ואולי דהך דהטובלים טהורים איירי שהכתלים שמבחוץ קרובין באופן שהמים היוצאים מהג' מקואות נוגעים להכתלים שמבחוץ, ולכן אף שהמים היוצאים לא ישובו למקום שיצאו ל"מ זוחלין דנעשה הכל מקוה אחת ע"י הכתלים שמבחוץ, אבל בנידון הריב״ש שהמים יוצאים על שטח משופע באין כתלים, בעינן שמשם יצאו ואליו הם שבים, אבל בכ"ז לא אדע מדוע לא יחשב זה גופא ככתלים דהיינו השיפוי גופא. ואם השיפוי אינו מכל הצדדים, הרי המים נזחלין ג״כ להצדדים שלא ישובו כל המים למקום שיצאו, גם צ"ע מדוע לא הביא ראי' מהך דבעי בחגיגה (די״ט) מהו להטביל מחטין בגופו של ראשון. דמוכח דאף בהמים שזוחלין מותר, וע״כ הטעם משום דמשם יצאו ואליו הם שבין, ואולי דיש לדחות כמש"ל (אות י״ד) דמאן דס״ל נמי דזוחלין כשר, ובכ״ז צ"ע.

ועכ״פ לענין מקואות העליונות שע״י דחיפת המים להבור עולים המים למעלה אל החור העשוי בכותל המקוה, ונשפכין דרך החור להמקוה שטובלין בה, אף שהמים זוחלין למקום אשבורן שמוקף מחיצות מכל צד מ״מ מקרי זוחלין להריב״ש דבעינן דוקא שמשם יצאו ואליו הם שבים, והכא אין שבים המים להבור שיצאו משם וכדמוכח מראית הריב״ש מהך דמחט אף דשם המים מוקפים מכל צד בכתלים, בעינן דוקא להטעם שמשם יצאו ואליו הם שבים, ובהך דג׳ מקואות אף שהמים אין שבים למקום שיצאו דהרי הכותל המפסיק מזו לזו אינו משופע. אך שם הטעם משום דהמים נוגעים להכתלים שמבחוץ, והוי כמקוה אחת שיש בה כותל המפסיק בין מים למים, והמים עולים למעלה מהכותל דל״ש כלל בזה פסול זחילה. ועיין ח״ס (סי' רט) שכנראה הבין ג״כ כדברנו בכוונת הריב״ש הלא שקיצר הרבה ולא ביאר מה שצ"ע לפענ״ד בדברי הריב״ש כנ״ל.

יז)

ועיקר סברת הריב"ש דמשם יצאו ואליו הם שבין ל״מ זוחלין יש להבין, דהנה התוס' בגיטין (דף טז) כתבו כעי״ז על אך דרגליו של ראשון נוגעות במים השני טהור, אף דקטפרס אינו חיבור כיון דהמים סופן לירד למקוה הוי קטפרס חיבור, והנה לענין קטפרס דא״ח גם לטומאה אין סברא כלל לחלק דדוקא היכא שמשם יצאו ואליו הם שבין יהי׳ חיבור לטומאה, ואם יהי׳ מים ממקום.

אחר שסופן ליפול למקום אשבורן לא יהי' חיבור לטומאה, דאין שוס סברא לחלק לענין חיבור לטומאה אי משם יצאו או לא, וגם בהתוס׳ לא נזכר כלל הך דמשם יצאו, ורק מה דסופו ליפול לחוד, ולכאורה הבנתי בכוונת התוס׳ דרק למטה בהמקוה שסופן של המים ליפול שם הוי חיבור, וחשבינן המים שעל גופו כאילו הי' במקוה משום שסופן ליפול שם, אבל למעלה לא הוי חיבור המים שלמטה. ולפ״ז ל"ש כלל סברת התוס' רק לענין טהרה, אבל לא לענין טומאה דלא חשיב מה״ט שסופן ליפול כגוף אחד מחובר לטומאה לסלק דין קטפרס משום זה, ורק למטה מצרפים המים שלמעלה משום שסופן ליפול, וכן מתבאר שיטת הראבי"ה לפמ״ש להלן (באות כ״א), אבל ק"ל לפ״ז דא״כ מאי בעי מהו להטביל מחטין בגופו של ראשון הרי הוי קטפרס דאינו חיבור למעלה, ועיין (באות י"ד) ואולי דאם נימא גא"ס ע״כ דפליג על כל הדין דקטפרס אינו חיבור לטהרה, (ולענין טומאה ל״ש לכאורה כלל הדין דגא״ס) ואולם יותר נראה דסברת התוס' הוא דמשום שסופן ליפול למקום אשבורן הוי חיבור גם למעלה, דרק כשהמים מתפזרין א״ח, אבל כשמתכנסים לאשבורן לא מקרי קטפרס, והוי חיבור גם למעלה בין לענין טהרה בין לענין טומאה, (ואך דיש להבין עיקר האבעי׳ דמהו להטביל מחטין בראשו ש״ר, כיון דהוי חיבור גם לטומאה בכה״ג שסופן ליפול וחשוב כגוף אחת א״כ למה צריך לגא"ס ועיין פ"י בגיטין (ט״ז) שהתעורר כעי"ז דבכ״ד אמרי׳ דגא"ח ואסיק הלא מעלה יותר מבשטח שוה ע״ש, וצ״ל דלענין שיחשב הטובל במקצת המקוה, כטובל בכל המ״ס, בעינן שהמקום יצרפם, וע״ז בעי מי אמרי' גא״ס שיחשב הטבילה כטביל בכל המ״ס ואכמ"ל בזה) ועכ״פ סברת הריב״ש דמשם יצאו ודאי דאין שייך לענין חיבור לטומאה ולענין זה סגי בהך דסופן ליפול לחוד, אף שלא ישובו למקום שיצאו, וסברת הריב״ש דמשם יצאו, צ״ל דלא נאמרה רק לענין פסול זוחלין (דגם הריב״ש סבירא ליה דיש פסול בזחילה גם לבד מה דהוי כקפטרס וכמש״ל (באות ט"ז) וע"ז ס"ל להריב״ש דבעינן שמשם יצאו דוקא, אבל אם יפלו גשמים על גופו של אדם העומד ברגליו בהמקוה אף דמשום קטפרס לא מפסל, ומשום דסופן ליפול לאשבורן, ומצטרפין המים שעל גופו להמ״ס, אבל עדיין יש בזה פסול דזחילה, כיון דבאו המים ממקום אחר, ורק היכא דמשם יצאו ואליו הם שבין, מסלק הפסול דזחילה ג״כ, ולפ״ז במעין דכשר זוחלין ג״כ, לא בעינן שמשם יצאו ואליו הם שבים, ובמקואות העליונות דהבור הוא מעין לא איכפת לן מה שזוחלים המים להמקוה אף שלא ישובו המים למקום שיצאו, זולת להמשכ"י שחשש על מעינות שלנו דדין מקוה עליהם משום שסמך לנהר, יש להעיר דהוי זוחלין, ואין מטהר שאובין.

יח)

ובאשכול כתב על הך דגל שנתלש ובו מ״ס יש שהוכיחו מכאן דבמעין ג״כ בעינן מ״ס לאדם ויש לדחות דאתיא כר״מ דהים דינו כמקוה והא דמטהר בגל שנתלש משום דלאו זוחל הוא וכשבא על האדם הוא מחובר יפה ומשם נפל לגומא והוא באשבורן. והא דאמרי' בחגיגה סד״א נגזר משום חרדלית של גשמים לאו למימר דבגל לא פסול זחילה (משום דהים דינו כמעין) אלא ה״פ גל לא מקרי זוחל שמחובר יפה וליכא למטעי למשרי חרדלית זוחל, מיהו בההיא חרדלית השוטף אחת אחת להמקוה ושם נעשה מקוה לא מהני הטבילה במקום שעדיין מימיו זוחלין ורצין למקום אשבורן דאכתי לאו אשבורן הוא אבל גל מתחלתו ועד סופו אשבורן דכי נייח בגומא נייח והו"א לגזור גל משום חרדלית בכה״ג דדמי לי' דכד נייח באשבורן קמל״נ. וכעי"ז כתב הראב"ד (פ"ה דעדיות מ"ב) דגל שנתלש מטהר משום דמשוך ממקום השבורן ובאים ממקום טהרה וסופם נופל למקום אשבורן משא"כ בחרדלית של גשמים דאין באים ממקום אשבורן ע"ש, והנה מתבאר מדבריהם דמקוה הזוחלת מזו לזו ל"מ זוחלין. אף דהמים חין שבין למקום שינאו, כיון דבאו מהשבורן וסופן לאשבורן ודלא כשיטת הריב"ש דבעינן שמשם ינאו ואליו הם שבים. ואולם נל"ע בגל שנתלש ונפל על האדם הרי הוי כטובל באויר, ובהך דמטבילין בראשין ואין מטבילין בכיפין. יש להבין עד כמה נקרא ראשון ומהיכן מתחיל הכיפין, והנרא' לכאו' דכיפין נקרא רק המים העליוני' העומדי' באויר שאין מים תחתם על הארץ. וראשון הוא כל גובה הראש מהמי' שעל הארץ עד הכיפה שמתקי' לשפע שאין מים תחתיו על הארץ. ולפ"ז בגל שנתלש ונפל על האדם. אם האדם עומד בגומת המקוה ונפל על האדם באופן דהות טובל בראשון, דהיינו שהמים נופלים ישר מראשו ועד רגליו והמים מגיעים עד הארץ תו ל"מ טובל באויר, דזה הוא ראשין שטובלים בם, אבל מהאשכול משמע דהאדם עומד חוץ לגומת המקוה. וע"כ דטבילת האדם הוה בהכיפין, דאם המים נפלו ישר מראשו ועד רגליו המגיע לארץ, הרי שוב המים זוחלים על הארץ קודם שנופלים לגומא. ואולי דכונת האשכול ג"כ דהאדם עומד בהגונוא, (והוא באשבורן קאי על האדם) ועיין בחולין (דף ל"א) וברמב"ם (ספ"ט) ובכ"מ שם. ובר"ש (פ"ד מ"ד) הביא התוספתא גג שיש בו מ"ס ונפסקו ובאו לתוך הבית כשרין. ואין מטבילין בהם (דרך ירידתן לבית, ר"ש) שאין מטבילין באויר, והקשה הר"ש, דלמה צריך הטעם דאין מטבילין באויר תפ"ל דהו"ל זוחלין ע"ש, ולפמ"ש האשכול ניחא דלולא טעם דאין מטבילין באויר לא הי' חשיבי זוחלין כיון דבאו ממקום טהרה וסופן נופל להבית דהוא אשבורן. ורק משום דאין מטבילין באויר פסול, וממילא דחשיבי אז זוחלין ג"כ. ומוכח דהר"ש ס"ל כשיטת הריב"ש דבעינן דוקא שמשם יצאו ואליו הם שבין, אבל לא מהני מה שסופן נופל לאשבורן, ולהר"ש והריב"ש צ"ל הא דגל שנתלש לא פסול משום. זוחלין, משום דהים דינו כמעין דמטהר בזוחלין, ובתוספ' הנ"ל תני גל שנתלש מן הים ומן הנהרות, היינו ג"כ משום דמטהרין בזחילה, ועכ"פ לענין מה שהערנו במקואות העליונות, הנה להאשכול והראב"ד דמקוה הזוחלת מזו לזו לא חשיב זוחלין א"כ אין כאן חשש כלל, ואף כשהקילוח יורד באויר המקוה שטובלין בה, כיון שהמים מגיעים לקרקעות המקוה תו ל"מ זוחלין, דכן מוכח ע"כ לדבריהם מהך דגל שנתלש ומהך דמטבילין בראשין דאף דאין מטבילין בהכיפין, מ"מ לא מחשב מקום הכיפה לזוחלין, דא"כ לא הי' מצטרף המים שבכיפין למ"ס, ובגל שנתלש ובו מ"ס משמע דכל הגל מצטרף אף מה שבכיפין, וע"כ דלא חשיבי זוחלין כיון שמחוברין בשני הצדדים במקום אשבורן, ודלא כמש"ל (באות ג'), וגם לשיטת הריב"ש כבר נתבאר באות הקודם דבמעין אין חשש לזה ומשום דמטהר בזוחלין ואולם יש לעיין דכשרבו השאובין תו לא מטהר בזוחלין וכמבואר בספ"ק, וא"כ הרי במקואות שלנו אפשר דהשאובין רבים על המים שבבור, אך כבר בארנו (באות יד) דגם אי חשיבי זוחלין מטהר השאובין.

יט)

והט"ז (בסק"ג) הביא בשם התה"ד שמעתי מקשים מ"ש נוטפים דפסלי זוחלין ברביתן ובשאובין לא פסלי מקוה שלימה אף באלף סאין, ותירץ דבשאובין שייך השקה להסיר הפסול דתלושים להיות כמחוברים וזרועים אבל פסול דזוחלים אינו מטעם דהוי כתלושים וע"כ ל"ש השקה, והט"ז תמה דמה נפ"מ אם התלוש נעשה כמתובר או המחובר נעשה מחובר כמוהו ע"ש, ולא אדע קושיתו דהחילוק פשוט דהשקה ל"ש רק במים טמאים שנעשו כמחוברין ומחובר אין מק"ט כמבואר (במ"א פ"א) וכן בשאובין דהפסול משום דהוי כתלושים, וע"י השקה נעשו כמחוברין, אבל לטהר נוטפין בזחילה ל"ש השקה. דהרי הם מחוברין בל"ז ובכ"ז פסולין בזחילה, ולא אמרי' דע"י השקה יהי' להם מעלת המעין שמטהר בזוחלין, ואולם הט"ז הקשה ממשנה דרפ"ה מעין שהעבירו ע"ג שפה כשר חוצה לו. ומסיפא דהעבירו ע"ג בריכה והפסיקו הוא כמקוה דאיירי בבריכה של גשמים ומבואר דבלא הפסיקו דינו כמעין, והיינו גם לענין שיטהר בזוחלין, וחזינן דמהני חיבור לטהר בזוחלין, וא"כ קשה מהך דשמא ירבו הנוטפין על הזוחלין, דכמו דשאובין לא פסלי מקוה שלימה אף באלף סאין, ה"נ לא יפסלו בריבוי הנוטפין.

וראיתי בנפש חי' שמתרץ קושיא הנ"ל עפ"י הרמב"ם דאין הזוחלין מערבין משום דהוי כקטפרס וא"א, וע"כ חיישינן שמא ירבו הנוטפים, ולא אמרי' דגם הנוטפים מתכשרים בזחילה ומשום דמחוברים למי הנהר, והיינו משום דאין הזוחלין חיבור, וליכא חיבור הנוטפין להזוחלין, אבל במעין שהמשיכו לבריכת מים שהם נקוים ועומדים ואז שפיר הוי חיבור המעין להמקוה דהוי אז אשבורן, וע"כ מטהר גם המקוה שיוכשרו בזוחלין יעו"ש שקילס תירוץ זה, ולע"ד תמוהין דבריו דזה הי' ניחא אילו הי' הדין גם בהשקת נוטפין כמו בהשקת שאובין, דאם הושק פעם אחת למעין אף שאח"כ הופסק החיבור מ"מ מטהר שוב בזחילה, אבל הרי להדיא מבואר במשנה דמעין שהעבירו ע"ג בריכה להפסיקו הרי הוא כמקוה שאין מטהר בזוחלין, ורק כ"ז שמחובר להמעין מטהרים בזוחלים, אבל כשנפסק החיבור מהמעין שוב אין מטהר בזחילה, ול"ד להשקת שאובים שנסתלק מהם הפסול וכשרים גם אחרי שהופסק החיבור מהטעם שבארנו, וא"כ מה מועיל בהך דבריכה שהי' מתחלה באשבורן ונתחבר להמעין, אבל הרי אח"כ כשזוחלים הרי כיון דאין הזוחלין מחברים שוב הוי כנפסק החיבור מהמעין ואיך מטהר אחר כך בזוחלין, ועכצ"ל דלענין זה הוי זוחלין גם כן חיבור דסגי בנגיעה לחוד וכמש"ל (באות ח) ואם כן גם בהך דשמא ירבו הנוטפים קשה מאי איכפת לן בריבוי הנוטפים כיון דמחוברים להזוחלים יתכשרו גם הנוטפים בזחילה.

כ)

והנלע"ד דטעמא דלא מתכשרי הנוטפים בזחילה משום דכשרבו על הזוחלים הרי הם מבטלים לגמרי את הזוחלין, ול"ד להא דמקוה שלימה אין מתבטל אף באלף סאין שאובין, דלא מיבעי אם שפך השאובין במעט מעט הרי תיכף נתכשרו השאובים ול"ש דאח"כ כשנתרבו יבטלו הכשרים, דהרי גם השאובין נעשו כשרים, ואף כשנתרבו השאובין בבת אחת על הכשרים ג"כ לא אמרי' דמבטלים הכשרים, דאדרבה אמרי' להיפך דגם השאובין נתכשרו ע"י השקה ונסתלק מהם הפסול לגמרי, וע"כ ל"ש שיבטלו את הכשרים, אבל בנוטפין לענין שיטהרו בזחילה הרי לא אמרי' דע"י השקה להמעין נעשה הנוטפים כמי מעין וחל עליהם מעלת המעין שיטהרו בזחילה, דא"כ גם אח"כ כשיופסק החיבור מהמעין יתכשרו בזחילה וז"א כמש"ל, וחזינן מזה דהנוטפים אין מתהפכים להיות כמי המעין, רק דכן הדין דכ"ז שהם מחוברים להמעין גם הם כשרים בזחילה, או משום דהוי כטובל במי המעין, או משום דפסול זחילה לא נאמרה רק על הוית המקוה בתחלה בשיעור המ"ס. וכמש"ל (באות ט' וי"א) דלהכי מותר לטבול במים העליונים הזוחלים כשיש מ"ס באשבורן אבל עכ"פ זה מוכרח דאין הנוטפים נעשים כמי המעין, וע"כ כשרבו הנוטפים על הזוחלים לא אמרי' דיתכשרו גם הנוטפים בזחילה משום דמחוברין להזוחלים, דאדרבה אמרי' דהם מבטלים לגמרי את הזוחלים, כיון דהנוטפים לעולם עומדים בדינם, ואין מתהפכים להיות כמי המעין, וע"כ הם מבטלים את הזוחלין, ואף כשהריבוי דנוטפים הם במעט מעט לא אמרי' דנתבטלו הנוטפים, ומשום דאמרי' אח"כ דחוזר וניעור וכמ"ש הרא"ש בפ"ב דע"ז (סי' י"ח) דמהך דשמא ירבו הנוטפים מוכח דאמרי' חוזר וניעור יעו"ש, וא"כ דאמרי' חוזר וניער שוב אמרי' דהם מבטלים את הזוחלים, והוי כהופסק החיבור מהמעין דשוב אין מטהר בזחילה, אבל במעין שהעבירו ע"ג בריכה דהמעין ניכר בפ"ע ולא נתבטל לכן מטהרים את הבריכה שיטהר ג"כ בזתילה כ"ז שמחובר למעין.

כא)

ואך דיקשה להשיטות דס"ל דגם בשאובין כשהופסק החיבור פסול, ובכ"ז ס"ל דמקוה שלימה אין מתבטל אף באלף סאין שאובין, ולא אמרי' כיון דהשאובין עומדים בפיסולם, דהרי כשיופסק החיבור יחזרו לפיסולם, וא"כ יבטלו הם את הכשרים, וע"כ הטעם משום דכתיב מקוה מים יהי' טהור דמקוה חין מתבטל וכמש"ל בשם הראב"ד, או משום דבהיתר ל"ש ביטול, וא"כ גם בנוטפין ל"ש שיבטלו את הזוחלין, ואולי דרק לענין שאובין שיבטלו לגמרי את המקוה בזה ילפינן מהך דיהי' טהור דאין מקוה מתבטל, אבל לענין הך מעליותא שיש למעין שמטהר בזחילה ע"ז שייך ביטול, ועמש"ל (באות יא) ועוד יתבאר להלן.

וביותר קשה לשיטת הרא"ש (בפ"ה מ"ג) במעין שמשוך כנדל וריבה עליו והמשיכו הרי הוא כמו שהי', הי' עומד וריבה עליו שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין לטהר בכ"ש, דפי' דאם הי' המעין זוחל מתחלה, אז אף כשריבה מ"ג או שאובין ונתרחב מקום הזחילה, בכ"ז מטהר בזוחלין אף במקום שנתרחב, וכן נראה דעת הרמב"ם דלא מחלק בין מקום שזוחל מתחלה למקום הנתרחב וכמ"ש הב"י, ולפ"ז קשה מהך דשמא ירבו הנוטפים, דהרי כל הנהרות מעין משוך הוא וא"כ אף כשיתרחב הנהר ע"י הנוטפין מ"מ מטהר בזוחלין, וגם מה שתירצו הראשונים דנהר פרת כשמגיע לבבל כלה בקיץ, לא יעלה ארוכה לשיטת הרא"ש דגם המתפשט מטהר בזוחלין, ומה נפ"מ אם נתפשט ברוחב או באורך, וגם מ"ש לתרץ משום דהנוטפים מבטלין את הזוחלין, ג"כ אאפ"ל, דא"כ גם בהך דנדל שריבה מי"ג או שאובין על המעין ונתרתב הזחילה ע"י, נימא ג"כ שיבטלו את מי המעין, וע"כ דמקוה ומעין אין מתבטלים כנ"ל, וא"כ מאי איכפת לן בריבוי הנוטפים על הזוחלים, וקושיא עצומה היא.

כב)

והנלע"ד עמפ"ש המרדכי בשם הראבי"ה להקשות איך טובלים בנהרות והרי קטפרס אינו חיבור, ותירץ דהא דקטפרס א"ח היינו לטבול למעלה מהקטפרס, אבל למטה שפיר הוי חיבור משום גוד אחית ע"ש, והנה כונת קושיתו אף דמעין מטהר בכ"ש מ"מ ש. כיון דלאדם בעי מ"ס, וכיון דקטפרס א"ח הרי ליכא מ"ס, וכונת תירוצו נראה דאף דכל אורך הנהר ילך בקטפרס, בכ"ז המים שלמעלה הוי חיבור להמים שלמטה, ורק ממקום שמתחיל הנהר לצאת ממקום נביעתו בשיעור מ"ס אין טובלין משום דליכא מ"ס דהמים שלמטה אין חיבור למה שלמעלה, אבל אחרי שיש מ"ס ממקום שמתחיל הנהר לילך יכול לטבול דהמים שלמעלה הוי חיבור להמים שלמטה משום גוד אחית, ועיין בט"ז (סק"ג) נראה שהבין כונה אחרת בהראבי"ה ולא עמדתי ע"ד, וצ"ל אף דחכמים פליגי בתוספתא וס"ל דאין מטבילין אף בתחתונה, לא משום דלא ס"ל גוד אחית רק משום דאין הזוחלין מערבין, והיינו כמ"ש הש"ך דדוקא במקוה אין מחברין משום דפסול בזחילה, אבל במעין הזותלין מערבין, ולא ס"ל דטעמא דאין הזוחלים מערבים משום דקטפרס א"ח וכמ"ש הריב"ש הנ"ל, דהרי להראבי"ה למה שלמטה הוי חיבור, ולפ"ז י"ל דהא דחיישינן שמא ירבו הנוטפים, היינו במקום מוצא הנהר דשם ליכא מ"ס ומשום דאין קטפרס חיבור למה שלמעלה ושם א"א להכשיר הנוטפים בזחילה משום חיבור להזוחלין, דהרי ליכא שם מ"ס, ושוב אמרי' דהנוטפים מבטלים את הזוחלין שם, וע"כ גם למטה א"א לטבול דא"א לומר דלמטה יש מ"ס משום דמלמעלה למטה הוי קטפרס חיבור, דהרי המים שלמעלה נתבטלו בהנוטפיו. ואולם אם לא ירדו גשמים למטה והי' מ"ס במקום אחד שלא רבו עליו הנוטפין, שוב הי' אפשר לטבול למטה מזה אף במקום שרבו הנוטפים כיון שכבר יש מ"ס זוחלין שלא נתבטלו שוב הם מטהרים גם את הנוטפים בזחילה, אכן אנן חיישינן שמא רבו הנוטפין בכל משך הנהר למעלה ממקום שרוצה לטבול, באופן דליכא מ"ס זוחלים שלא נתבטלו בהנוטפים, והיינו דהריבוי התחיל ממקום מוצא הנהר ושם הרי ליכא מ"ס, דמלמטה למעלה אין קטפרס חיבור כנ"ל, ושוב גם להלן ליכא מ"ס כנ"ל, וע"כ ל"ש להקשות דיתכשרו גם הנוטפים ע"י חיבור להזוחלים, דהרי ליכא מ"ס, וכיון דלאדם בעינן מ"ס גם במעין א"א לטהר את הנוטפין בזחילה בפחות ממ"ס, אבל במעין שמשוך כנדל דס"ל להרא"ש דאם זוחל מתחילה אף שריבה עליו שאובין או מ"ג מטהר בזחילה אף במקום שנתרחב, ולא אמרי' דהפסולים מבטלים את מי המעין, דשם הרי יש מ"ס בהמעין (דזוחל בקרקע שוה לא הוי קטפרס) ושוב אמרי' להיפך דגם המים שרבו מתכשרים בזחילה, ול"ש שיבטלו את המעין, או משום דמקוה מים אין מתבטל לעולם, אך בזה יש לפקפק דאם נימא הטעם דמקוה אין מתבטל, גם בנהרות במקום מוצא הנהר אף דליכא מ"ס מ"מ לא יתבטלו הזוחלים דהרי גם כ"ש דמעין יש לו הכשר טהרה לכלים ולא יתבטל גם בנוגע לאדם, ואין מוכרח, ולטעם הראשון ניחא יותר דלכן אין מתבטל במשנה דנדל, משום דאמרי' להיפך דגם המים שרבו מתכשרים לטהר בזחילה.

כג)

ובאופן אחר יש ליישב קושיא הנ"ל, דהנה על קושית הראבי"ה דאיך טובלין בנהרות הא הוי קטפרס, יש ליישב דאף דבמעין נמי בעינן מ"ס לאדם, מ"מ כל כ"ש שבו מטהר, ולא בעינן שיהי' מחובר המ"ס בדיני חיבור מקואות. רק כל דליכא הפסק אויר ביניהם ויכול לטבול כל גופו בהם מהני, וע"כ אף דקטפרס א"ח והנהרות הוי קטפרס, בכ"ז כיון דהוי מעין, כל כ"ש שבו מטהר אף דאינו חיבור בדיני מקואות, כיון דליכח הפסק אויר, וכבר הוכחתי סברא זו (באות א) ולפ"ז ניחא הא דחיישינן שמא ירבו הנוטפין, ולא אמרי' דגם הנוטפים יתכשרו בזחילה ע"י חיבור להזוחלים דלזה בעי חיבור גמור, וכיון דהנהרות הוי קטפרס וכמ"ש הראבי"ה, (היינו משום דס"ל דכל הנהרות ילכו במדרון) וע"כ ליכא חיבור הנוטפים להזוחלים, אבל במעין משוך כנדל דאיירי בקרקע שוה דלא הוי קטפרס וע"כ שפיר מטהר את המים שרבו לטהר ג"כ בזחילה, דזוחלין הוי חיבור במעין, וכמ"ש הש"ך (בס"ק כ"ט) ולא ס"ל להרא"ש דכל זוחלין הוי קטפרס כהריב"ש, (ורק בנהרות הוי קטפרס דילכו במדרון) וע"כ במעין שמשוך כנדל הוי חיבור להמעין לטהר את המעין שרבו שגם הם יטהרו בזחילה, וכן במשנה דספ"ק במעין שריבה עליו שאובין לפמ"ש הר"נ דבמקום שמטהר בכ"ש והיינו במקום שזוחל מתחלה, מטהר ג"כ בזחילה, היינו ג"כ משום דהוי חיבור, דס"ל דזוחלין הוי חיבור במעין וכמ"ש הש"ך הנ"ל, אבל בנהרות דהוי קטפרס וע"כ חיישינן שמא ירבו הנוטפים דאינו חיבור להזוחלים, ושוב הם מבטלים את הזוחלים, ואך דיש לפקפק ע"ז דהכא הוי קטפרס, וי"ל דבכה"ג הוי חיבור ר"ל דדוקא על שטח האורך לא הוי חיבור, אבל הכא מחובר הנוטפים להזוחלים להעומק, וכל כ"ש מהנוטפים מחובר להכ"ש שאצלו בהעומק, ובזה אפשר דל"ש קטפרס, ואף דלעיל (באות ט) הוכחנו דגם בכה"ג לא הוי חיבור, היינו להגר"א דכל זוחלין הוי קטפרס וע"כ גם בכה"ג לא הוי חיבור, אבל לפמ"ש דרק בנהרות הוי קטפרס משום דילכו בשיפוע י"ל דבכה"ג הוי חיבור, אבל אין זה מוכרח.

כד)

וראיתי בספר לאחד מחכמי הזמן שפקפק על המקומות שעושים במקואות העליונות החור שיורדים בה המים להמקוה שטובלים בה, למטה סמוך לקרקעית המקוה, וע"י דחיפת המים להבור עולים המים למעלה עד החור שבמקוה, ודוחפים המים להמקוה ממטה למעלה עד שנתמלאית בשיעור המ"ס, ופקפק דהוי הויתו ע"י טומאה דהיינו ע"י המאשין שהוא כלי מתכות המק"ט, או ע"י אדם שדוחף המים להבור, ועי"ז נתמלאה המקוה והוי הויתו ע"י אדם וע"כ כתב דצריך לעשות באופן שיהי' יורדים המים לסוף ע"י צינור מלמעלה למטה, דבכה"ג לא מקרי הויתו עי"ט וכמבואר (בסמ"ח) דאם נעשה צינור של עץ כשר כיון שאין המים נמשכים להדיה מדבר המק"ט אבל אם המקוה נתמלאה ע"י החור שלמטה בקרקעיתה דאז אין המים נמשכין למעלה בלא כח הדוחה הוי הויתו עי"ט ופסול, והנה בראשית ההשקפה תמהתי ע"ז, דהי' פשוט לע"ד דמהני השקה להפסול דהויתו עי"ט וע"י אדם כמו דמהני השקה להשאובין, וראי' (ממ"ת פ"ו) הי' בעליון מ"ס ובתחתון אין כלום ממלא בכתף ונותן בעליון עד שיורד לתחתון מ"ס הרי דמהני השקה לפסול הויתו עי"ט, וכן מתבאר (בפ"ז מ"ז) מחט שנתונה על מעלות המערה הי' מוליך ומביא במים כיון שעבר עליה הגל טהורה, והרי באו המים על המעלה ע"י אדם, ואך דקשה לפ"ז מהמבואר (בסעיף מט) הממשיך מים ממעין וממקוה ע"י דהמק"ט כשר דחשבינן לזה המקוה שממשיך לתוכו כאלו מחובר להמקוה שממשיך משם, ויש מי שאינו מחלק בכך, והיינו דעת הרשב"א דפסול גם בממשיך ממקוה ומעין, והמשנה דפ"ו דתנן מביא סילון של אבר מוקי לה בסילון המחובר לקרקע שחין מק"ט, וקשה על הרשב"א מ"ט לא מהני ע"י השקה, ושו"ר להט"ז שהרגיש בזה מהך דמחט ותירוצו לא יעלה ארוכה להראי' מהך דממלא בכתף, וכן מוכח ממה שהקשו הראשונים בהך דריש (פ"ה) מעין שהעבירו ע"ג השוקת פסול דמ"ט פסול הרי מחובר למעין, וכמו דמטבילין כלי בתוך כלי, והרי הוי הויתו עי"ט, דהרי משמע דלולא השוקת לא הי' אפשר להתכנס המים כאן, וא"כ ל"ד להך דמטבילין כלי בתוך כלי, דשם גם בלא הכלי הי' המים כאן, ול"מ הויתו עי"ט, אבל בשוקת הוי העי"ט, וע"כ דמהני השקה להועי"ט, ואולם זה יש לדחות דלעולם ל"מ השקה ואך דע"כ איירי שהשוקת הוא כלי אבן וכה"ג שאין מק"ט, דאם מק"ט א"כ מ"ט בסיפא בהעבירו ע"ג שפה כשר חוצה הרי הוי הוייתו עי"ט, ול"מ ההשקה, וע"כ דאיירי שאין השוקת מק"ט, או דאיירי שהמים הי' כאן גם בלא השוקת וכמ"ש התוי"ט שם במשנה ב' וע"כ הקשו דגם ברישא מ"ט פסול, אבל מוכח דמהני השקה מהא דמהני בכ"ד השקה לשאובין דסתמא איירי נמי שנשאבו ע"י כלים המק"ט, ודוחק לאוקמה בכ"ד דאיירי שנשאבו דוקא בכלים שאין מק"ט.

כה)

ולכאורה אפ"ל דלכן אסור להרשב"א בסינון משום דההשקה עצמה נעשה ע"י דבר המק"ט, וזה גופא מקרי הויתו עי"ט, וכעין דאמרי' (בפ"ה מ"ה) דכ"ד המק"ט אין מזחילין בו שפי' הר"ש דכיון דבלא הסתימה הי' נפסל משום זוחלין מקרי הויתו עי"ט, וכן מבואר בשו"ע (סעיף נ) וחזינן דמה שמונע הפסול עי"ש, מקרי הויתו עי"ט, וכ"ש הכא דעושה ההכשר עי"ט דמקרי הויתו עי"ט, אבל היכא דאין ההשקה ע"י דהמק"ט כמו בהך דמחט ובהך דממלא בכתף שפיר מהני.

ואולם ק"ל מחגיגה (דף י"ט) דבעי מהו להטביל מחטין וצינורת בראשו של ראשון, והרי המים שעל גופו וראשו הרי הוי הויתו ע"י אדם וע"י טומאה, וע"כ משום דמהני השקה להויתו עי"ט, והכא ג"כ ההשקה גופא עי"ט נעשה דברגע ההשקה הוא על האדם ועי"ז נישקין, ואך דבאמת קשה בזה אף אי מהני השקה דהא בלא המים שבגופו הרי ליכא מ"ס ואיך שייך השקה, ואולי י"ל דכיון דמהני השקה שוב אמרינן דכל שלא נפסק מעולם לא מפסל כלל, ומהך דס"ל להראשונים דמטבילין בכלי המחובר למעין מה"ת ורק מדרבנן משום גזירה שמא יטבול בלא חיבור אסרו וכמבואר בר"ש ורא"ש בריש (פ"ה) והרי הוי ג"כ ההשקה עי"ט, די"ל דהם איירי שהמים הי' כאן גם בלא הכלי, ובכה"ג ל"מ עי"ט, ולכן מהני ההשקה והחיבור גם כשהמים הם עתה בעת ההשקה בפיסולם דהיינו בתוך הכלי כיון דלא נעשה השקה עי"ט דהרי גם בלא הי' המים במקום זה, אבל בהך דסילון דלולא הסילון לא הי' המים כאן, ורק ע"י דהמק"ט נעשה ההשקה מקרי זה גופא הויתו עי"ט, אבל מהך דמטבילין בגופו של ראשון דג"כ המים בכאן רק עי"ט, והוי ההשקה גופא עי"ט, ובכ"ז מהני, וקשה להרשב"א.

כו)

עוד יש להקשות על כל הטבילות שכשנכנס האדם המים מוגבהים כשיעור גוף הטובל, ואם מתכסה מקצת ראשו בהמים האלו שהוגבהו ע"י הטובל יפסול, דהרי המים האלו הוי הויתו עי"ט, וכבר התעורר בזה בס' ראשית ביכורים מ"ש הש"ך (ס"ק ק"מ) אהך דהי' מימיו מרודדין כובש חבילי עצים אבל בכלים לא, הביא בשם התשב"ץ הטעם דהוי כהויתו עי"ט מה שהוגבהו המים ע"י כבישת הכלים, והש"ך כתב דזה לא מקרי הויתו עי"ט כיון שהמים הי' שם בתחלה ע"ש, ולא עמדתי על כונתו, דמ"ש מהך (דסעיף מ"ט) בממשיך מים ע"י דהמק"ט דפסול להרשב"א אף דג"כ היו המים בתחנה רק שממשיך למקום אחר, ומה נפק"מ אם ממשיך המים להלן באורך, או שמגביהם בגובה, הרי בגובה נא היו מקודם, והוגבהו ע"י האדם, ואם כונ' הש"ך מטעם השקה א"כ גם בהך דהרשב"א בסילון ישתרי מטעם השקה, ואפ"ל לכאורה דהא דאוסר בסילון היינו אחר שהופסק החיבור, ואף דבשאובין מהני השקה גם לאחר שהופסק החיבור אבל בזה דההשקה גופא היא ע"י דהמק"ט ל"מ השקה להסיר הפסול, רק כ"ז שמחובר מועיל מדין חיבור דהוי כטובל בהמקוה וכמה דמהני מה"ת בכלים המחוברים למקוה דג"כ לא מטעם השקה הוא, דהשקה ל"ש רק להסיר הפסול מהמים השאובים דהי' תלושים, וע"י השקה נעשו כזרועים ומחוברים, אבל הא דאסר לטבול בכלים הוא דין על המקום המקוה, דילפינן מה מעין בקרקע אף מקוה בקרקע, וא"כ ל"ש השקה רק מדין חיבור דהוי כטובל בהמקוה, וה"נ בסילון כל זמן שמחובר מהני מדין חיבור, אבל כשהופסק ל"מ ומשום דזה הפסול דהויתו עי"ט הוי גם במחובר וע"כ לא שייך השקה רק מדין חיבור, ובהך דכובש בכלים מהני מדין חיבור, אולם מהש"ך (בסק"ה) מתבאר דגם בשלא הופסק החיבור אסר להרשב"א, וא"כ גם בהך דכובש בכלים לא יהי' מועיל אף שמחובר, ולפ"ז קשה בכל הטבילות איך מותר לטבול בהמים שהוגבהו, וכמתבאר בתוס' שבת (צ"ב) ופסחים (ק"ט) ומ"ש מהך דהרשב"א בסילון, ומה נפ"מ אם ממשיך המים לאורך או שמגביה המים, ומדוע לא מקרי הויתו עי"ט (וגם דבהתוס' הנ"ל מתבאר דגם במקוה מצומצמת ג"כ מותר לטבול בהמים שהוגבהו ובזה ל"ש השקה) ואם בסילון הטעם דל"מ השקה כמש"ל משום דהשקה גופא נעשה ע"י דהמק"ט, א"כ הכא ג"כ ההשקה נעשה ע"י האדם העומד בהמים, ועי"ז המים עולים למעלה, ועומדים בגובה ע"י האדם, ועי"ז הם נישקים להמים התחתונים, ואולי אפ"ל דבזה לא מקרי דהשקה נעשה עי"ט, דהרי גם אם יוצא האדם מהמקוה יהי' המים כאן בהמקוה רק שיפלו למטה, אבל יהי' מושקים עכ"פ המים העליונים לתחתונים, וע"כ ל"מ דהשקה היא עי"ט, אבל בסילון דלולא הסילון לא הי' מחוברים המים שלהלן מהסילון להמים שבמקוה, דהמים שבסילון גופא הי' מתפזרים אנה ואנה ולא היו מושקים להמקוה, וע"כ לא מהני, ואפשר דזה כונת הש"ך בהך דכובש בכלים שהמים הי' שם בתחילה, וגם עתה אם יקח משם הכלים יהי' המים שם, וע"כ הוי השקה, וממילא לא נפסל כלל וגם בהך דראשו של ראשון אפשר לישב כן.

כז)

והנלע"ד עיקר בטעם הרשב"א דל"מ השקה בסילון, כיון דע"כ במקום הסילון גופא א"א לטבול כ"ע וכמבואר (בפ"ה מ"א) העבירו ע"ג שפה כשר חוצה לה וכתב בתויו"ט בשם המהר"ם אבל ע"ג שפה לא דכתיב מקוה מים יהי' טהור דהיינו בקרקע דלא חזי לקבולי טומאה אבל ע"ג כלים לא, וכן מבואר (במ"ב) שם ובלבד שלא יטביל ע"ג ספסל, והראשונים שם כתבו דהוי מדרבנן גזירה שמא יטביל בכלים, וכ"כ הר"נ בשבועות דכל המק"ט אף שאין להם בית קיבול אין מטבילין משום גזירת מרחצאות, וכ"ז גם בשלא שייך הפסול דהויתו עי"ט, והיינו דגם בלא הכלי הי' המים בכאן אבל באופן דהוי הויתו עי"ט כמו בהך דסילון, יתבאר להלן דמה"ת פסול לטבול במקום הסילון גופא, ומשום דתמיד עומד בפיסולו, וכיון דאסור לטבול במקום הסילון ס"ל להרשב"א דאין מועיל השקה ע"י הסילון להמים שלהלן מהסילון שנפסלו משום הויתם ע"י טומאה, ומשום דבעינן על המערב ומחבר דין מקוה וכמש"ל (אות א) וכן כתב הרא"ש בפסקיו והובא בתויו"ט דלהכי במעין שהעבירו ע"ג השוקת פסול ונ"מ ההשקה להכשיר המים שמחוץ לשוקת, משום דהכלי מפסיק בין המעין להמים שמחוץ לשוקת והיינו מה"ט דבעינן על המחבר דין מקוה, וע"כ ס"ל לרשב"א דלא מהני השקה להמים שלהלן מהסילון ומשום דהסילון מפסיק אבל גם הרשב"א מודה דמהני השקה לפסול דהויתו עי"ט וכמו שהוכחנו לעיל, והרא"ש דס"ל דמועיל ההשקה בסילון, אף דבשוקת ס"ל דל"מ השקה משום דהכלי מפסיק בין המים שמחוץ לשוקת ובין המעין לא מקרי מחוברים, כבר הקשה זה הב"י ותירץ לחלק דדוקא בשוקת שהמים נעשו שאובין וע"כ אין מחבר, והוא כהך דהשאוב באמצע דלא מהני החיבור וכנ"ל (באות ב) אבל בסילון דהמים לא נעשו שאובין והפסול הוא רק בהמקום וע"כ שפיר מחבר ומועיל, ועל חילוק זה הוא דפליג הרשב"א וס"ל דגם בסילון כיון דעכ"פ אסור לטבול במקום הסילון הוי כמו הך דשוקת, וכמו הך דהשאוב באמצע דל"מ ההשקה, ומשום דבעינן על המחבר דין מקוה.

כח)

ועפ"ז מיושב שפיר קושית הט"ז מהך דמחט, וכן הקושיא מהא דמהני בכל הטבילות שהמים מוגבהים ע"י הטובל, וכן בהך דמקוה שמימיו מרודדים דכובש בכלים ג"כ כמ"ש הש"ך, והיינו דבכל הני שפיר מועיל השקה כיון דאין מפסיק בין הכשרים להמים שבאו ע"י טומאה שפיר מהני דגם הרשב"א ס"ל דמהני השקה להפסול דהויתו עי"ט וכדמוכח ג"כ מהא דמהני השקה לשאובין גם כשנשאבו בכלים המק"ט וכמש"ל.

כט)

ואך דיש להבין במקור הדין בסוגיא דזבחים (דף כ"ז) דנתן ידו או רגליו או עלי ירקות שיעלו המים לחביות פסול ומפרש הטעם משום דהויתו עי"ט בעינן, והרי גם שם המים מחוברים והרי מה"ת מהני טבילה בכלי המחובר למעין וכמו שהקשו הראשונים במעין שהעבירו ע"ג השוקת, דמ"ט פסול לטבול בשוקת וכמו דמטבילין כלי בתוך כלי, ותירצו משום גזירה שמא יטביל בכלי בלא חיבור, וא"כ הכא בזבחים דקאי על דין התורה מדוע פסול הרי המים מחוברים להמים חיים, וא"כ כמו דמטבילין בכלי המחובר למעין ומשום דחשבינן כאילו המים האלו בתוך המקוה ולא בהכלי כיון דמחובר המים להמקוה, א"כ גם כאן נחשוב המים שבתוך ידו ורגלו כאילו הם בהמעין, ואפ"ל דהטעם דטובלין בכלי המחובר למקוה לא משום דחשבינן כאילו המים בהמקוה רק דהטבילה בכלי חשבינן כאילו טבל בהמקוה, ומשום דמחובר להמקוה, וע"ז הכא בנתן ידו פסול דהמים האלו היורדין לחביות מתוך ידו לא חשיב כמי המעין, אבל זה דוחק, ובס' "יד דוד" ראיתי שתמה על הרמב"ם שכתב נתן החביות במים ודחק המים בידיו או ברגליו כדי שיעברו המים לחביות פסול, ותמה דאמאי פסולים כיון שמחובר להמעין ואין נתלשים וכמו דכשר במחט שנתונה ע"ג המעלה, ובזה רצה להוכיח דהרמב"ם ס"ל דבמקוה ליכא כלל הדין דהויתו עי"ט, ולא אדע מדוע הקשה על הרמב"ם ולא על הגמ' גופא, ואי משום דלפרש"י שפי' שהמים יעברו לחביות דרך ידו ורגלו, וע"כ לא מועיל החיבור ורק על הרמב"ם ק"ל דדחק המים לחביות ולא היו המים בידיו ודמי להך דמחט, אבל הרי גם כשהמים בידיו מדוע יפסל הרי מטבילין בכלי המחובר למעין מה"ת וכמו שהקשינו לעיל, ואולי דלענין הויתו עי"ט ל"מ החיבור כל היכא דגם עתה בפסולו היינו בעת השקה גופא, והא דמהני השקה לשאובין היינו שעתה אין עומד בפסולו וכמו בהך דממלא בכתף ונותן בעליון, וכן בכ"ד דמהני לשאובין בכלים המק"ט, היינו משום שעתה בעת ההשקה שוב אינם בפיסולם, ורק שבאו מקודם עי"ט, וע"כ ההשקה מסלק מהם פסול הקודם, וכן בהך דמחט דבאו המים ע"י האדם אבל אחרי שכבר הם על המעלה שוב אינם עומדים בפיסולם, אבל בהך דזבחים גם עתה הם על ידו ורגלו, וכן להרמב"ם בשעה שדוחף המים להחביות הם עי"ט וע"כ ל"מ החיבור, ומיושב קושית הי"ד ובזה יתישב מה שהקשינו (באות י"ד) ע"ש.

ל)

ואך לפ"ז יתעורר הקושיא על כל הטבילות שהמים מוגבהים על האדם ומכסה גופו במים אלו, הא הוי הויתו עי"ט ולא מועיל השקה, דהרי גם עתה עומד בפיסולו דעי"מ שהאדם למטה המים מוגבהים, וכן בהך דמימיו מרודדים דכובש בכלים ג"כ עומדים בפיסולם עתה, וגם צ"ל לפ"ז דהא שכתבו הראשונים דמטבילין מה"ת בכלים המחוברים למעין, היינו רק אי המים היו כאן גם בלא הכלים דלא הוי הויתו עי"ט, אבל בל"ז הי' פסול מה"ת ומשום דגם עתה עומדים בפיסולם, וכ"ז דוחק. וגם יתעורר לפ"ז קושיתנו בהך דחגיגה (י"ט) מהו להטביל בראשו של ראשון דגם שם המים עומדים עתה בפיסולם. ואיך מהני השקה וגם בל"ז כבר הקשינו דבהך דראשו של ראשון הרי ליכא השקה כלל דהמקוה מצומצמת ובלא המים שעל גופו ליכא מ"ס, ומש"ל דכיון דלא נפסק מעולם לא נפסל כלל הוא דוחק דמה נפ"מ אם כל המקוה באה לכאן עי"ט או שמקצת מהמ"ס באה עי"ט, וכזה יקשה גם על המים המוגבהים ע"י הטובל דגם במקוה מצומצמת טובלין והרי ליכא מ"ס ול"ש השקה.

לא)

ואלולי דמסתפינא לחדש נגד משמעות גדולי האחרונים הי' נלע"ד ליישב כל הקושיות דזה לא מקרי כלל הויתו עי"ט מה שדוחה המים ממקום זה למקום אחר כיון דכבר הי' מקוה כשרה דרק על הוית המקוה בתחלה קפיד קרא, והא דאוסר להמשיך ממקוה ע"י דהמק"ט היינו משום דבמקום הסילון א"א לטבול, וכמש"ל (אות כ"ו) וע"כ המים הנמשכים מהסילון בטל מהם הכשר המקוה, כיון שבמקום הסילון א"א לטבול והוי כעושה מקוה מתחלה ממים שבאו עי"ט ונפסלו המים שיצאו מהסילון, ואחר שנפסלו המים האלו שוב ל"מ אח"כ ההשקה דהרי השקה נעשה ע"י הסילון המק"ט, וזה גופא מקרי הויתו עי"ט כמש"ל (אות כ"ד), או משום דבעינן שיהי' על המחבר דין מקוה וכנ"ל (באות כ"ו), אבל בהך דמחט שנתונה ע"ג המעלה דמוליך ומביא במים לא מקרי הויתו עי"ט, וכן ניחא הא דמותר לטבול בהמים שהוגבהו ע"י הטובל, דזה לא מקרי הויתו עי"ט מה שדוחה המים ממקום זה למקום אחר, כל שאפשר לטבול בכל תהלוכות המים, וכן ניחא הך דמטבילין בראשו של ראשון, אף במקוה מצומצמת דל"ש השקה כנ"ל, אך משום דל"מ כלל הויתו עי"ט מה שדוחה המים ממקום זה למק"א כיון דליכא מקום שיפסיק, ואף כשדוחה כל המקוה ממקום זה למקו"מ, ל"מ הויתו עי"ט כנ"ל (ובהך דמטבילין בראשו ש"ר צ"ע מ"ט לא הוי ככלי המחובר למקוה דאין טובלין עכ"פ מדרבנן, וצ"ל דזה הוי כטובל כלי בתוך כלי ומשום דהמים מקיפין וצ"ע) וכן ניחא מ"ש הש"ך בהך דכובש בכלים דל"מ הויתו עי"ט, ול"ד להך דסילון וכנ"ל, והרא"ש דס"ל דמותר להמשיך מים ע"י דהמק"ט אף דס"ל נמי דבמקום הסילון א"א לטבול, והוי המים הנמשכים להלן מהסילון הויתו עי"ט, דהוי כעושה מקוה בתחלה כנ"ל, בכ"ז ס"ל דמועיל אח"כ השקה, וזה ל"מ הויתו עי"ט מה שהשקה נעשה עי"ט, וזה מדוקדק בלשון השו"ע דחשבינן לזה המקוה שממשיך לתוכה כמחובר למקוה שממשיך ממנו. ולא כתב בפשוט משום השקה היינו דאף דבמקום הסילון א"א לטבול בכ"ז מקרי מחובר, ול"מ זה גופא הויתו עי"ט מה שנעשה ההשקה עי"ט, וגם לא דמי זה להך דהשאוב באמצע דבעינן על המחבר דין מקוה, דהתם הפסול בהמים, אבל הכא ליכא פסול בהמים וכמ"ש הב"י חילוק זה להרא"ש כנ"ל, (אות כ"ו), וע"כ שפיר המים שבסילון מחברים או אפשר דס"ל דלא מפסל כלל המים שהמשיך ע"י דהמק"ט, כיון דכבר הי' מקוה שלימה או מעין, ומה שמדחה המקוה ממקום זה למקו"א ל"מ הויתו עי"ט, אף שהמים עברו דרך הסילון שא"א שם לטבול בכ"ז לא מקרי כעושה מקוה בתחלה ולא צריך להשקה כלל, כיון דהמים לא נפסלו והפסול הוא רק משום המקום המק"ט, ל"ד לעושה מקוה מתחלה, אך מלשון הרא"ש משמע דבסילון מהני משום השקה ועכצ"ל כנ"ל.

לב)

ובזה יתישב מה שהקשה התויו"ט (ספ"ז) על הרא"ש שכ' בהך דמחט שנתונה ע"ג המעל' דאיירי שלא נתלש הגל דאם נתלש בעינן מ"ס, ותמה דאפילו אם יהי' מ"ס ל"מ אם נתלש דהוי הויתו עי"ט ע"ש, ולפמ"ש ל"ק דזה לא מקרי כלל הויתו עי"ט מה שמוליך ומדחה המים מהמקוה על המעלה, וע"כ אם הי' מ"ס בהכל אף כשנתלש כשר, דאף אם מדתה כל מי המקוה ממקום זה להלן, לא מקרי הויתו עי"ט כל שאפשר לטבול בכל משך תהלוכות המים וכנ"ל, ובמ"ש התיו"ט דבלא נתלש הגל שפיר דמי מידי דהוי אטובל בידיו בתוך המקוה שאם הדיחן טהורין, לא אדע הדמיון דשם לא הוי כלל הויתו עי"ט, דהרי המים הי' כאן גם בלא ידיו, ורק משום דבעינן הטבילה בקרקע, ע"ז מהני החיבור שידיו בתוך המקוה, דהוי כטובל בהמקוה, וכטובל כלי בתוך כלי מה"ט, אבל בגל שמדחה המים על המעלה מה מועיל החיבור, אם לא דכונתו מטעם השקה, אבל הרי משמע דגם במקוה מצומצמת מהני כשמוליך ומביא במים ובזה ליכא השקה, אבל לפמ"ש א"צ כלל להשקה, דלא מקרי הויתו עי"ט כלל, דרק על הוית המקוה בתחלה קפיד אבל כשכבר יש כאן מקוה לא איכפת מה שמדחה המים למק"א, וע"ז גם כשנתלש הגל אם יש מ"ס כשר, ובסילון הטעם דל"מ להרשב"א כמשנ"ל.

לג)

ואך לפ"ז יתעורר קושיתינו וקושית הי"ד הנ"ל (אות כ"ח) בסוגיא דזבחים הנ"ל מ"ט בנתן ידו ורגליו שיעברו המים לחביות פסול הרי מחוברים להממעין, ומש"ל לישב משום דגם עתה בפיסולו ל"מ השקה וחיבור, זה יתכן רק לישב קושית הי"ד מהך דמחט דשם אין עומד עתה בפיסולו וע"כ כשר במחט אבל יקשה מהך דראשו של ראשון וכן מהמים שהוגבהו ע"י הטובל, דג"כ עומדים עתה בפיסולם ובכ"ז כשר, והי' אפשר ליישב גם זה דבמקוה דמהני השקה להמים שנפסלו עי"ט מכבר, וע"כ כשלא נפסק מעולם מהמקוה ג"כ מהני אף שגם עתה עומד בפיסולו, ולכן מהני בראשו ש"ר ובמים שהוגבהו משום דלא נפסל כלל, אבל לענין מי חטאת דבעי מים חיים ולא מהני השקה וחיבור להכשיר מי גשמים ע"י השקה וחיבור להמעין שיוכשרו למים חיים וכמבואר (פ"ה מ"א) דחזר והמשיכו פסול לזבים, וע"כ ל"מ אף כשלא נפסק כל דגם עתה עומד בפסול דהויתו עי"ט, אבל לפי"מ שהוכחנו דבראשו של ראשון ובמים שהוגבהו לא מטעם השקה מותרים, דהרי גם במקוה מצומצמת מותר דל"ש השקה. וכן במחט גם כן משמע דגם מקוה מצומצמת כשר וע"כ כמ"ש (אות ל) דלא נפסל כלל מה שדוחה ממקום זה למקו"א, ואף כשדוחה למקום שגם עתה עומד בפיסולו כהך דראשו ש"ר, לא נפסל כלל, וא"כ קשה הך דזבחים מ"ט פסול.

לד)

והנלע"ד בישוב הגמ' דזבחים בשני אופנים, דנהי דבמקוה אמרינן דלא מקרי הויתו עי"ט מה שדוחה המים ממקום זה למקו"א, היינו דוקא במקוה דכיון דכבר חל עלה דין מקוה אין נפ"מ אם המקוה מופסקת ממקום זה ונמשכת למקו"א, וע"כ אין מקרי הויתו עי"ט, דהקפדת התורה דוקא על הוית המקוה בתחלה שלא יעשה המקוה עי"ע, אבל אחרי שחל על המים האלו דין מקוה תו אין נפסל המים האלו כשמדחה אותם למקו"א (אף כשעומדים עתה עי"ט וכמו בהך דראשו ש"ר לא איכפת לן) אבל לענין מעין היינו הדברים הצריכים מים חיים דבעינן שלא יופסק מהמעין, ואם הם נפסקים מהמנוין גם שלא עי"ט פסול, ותו אין מקרי מעין, וע"כ בכל הגע חשבינן כהוית המקוה בתחלה, ול"ש בזה לומר שכבר חל על המים האלו דין מעין פעם אחת, דהרי אילו הי' מופסקים הי' נפסל מדין מעין, וע"כ צריך לדון בכל רגע שמחובר עתה להמעין, ולכן מקרי תמיד הוית המקוה בתחלה וע"כ נפסל משום הויתו עי"ט "בין לפרש"י ובין להרמב"ם ומיושב קושית הי"ד שפיר.

לה)

עוד נלענ"ד לפי"מ שנדקדק בלשון רש"י שז"ל הויתו של מים המטהרים ע"י טהרה תהא כשאתה מהוה אותם להיות מקוה או קידוש הוו מהוה אותם עי"ד שאין מק"ט, ולמה הוצרך רש"י או קידוש, כיון דגם במקוה פסול, כ"ש בדבר הצריך מעין, וע"כ דק"ל לרש"י כיון דע"כ מחובר תמיד להמעין הרי ל"ש הפסול דהויתו עי"ט וכמו שהקשינו, או דק"ל דלענין קידוש דבעינן רק שיהי' המים חיים, אבל לא בעינן דיני מקואות בזה, דגם אי הי' הדין במעין לענין טבילה, שאין מטהר בכ"ש וזוחלין, הי' כשר בקידוש גם ממעין כ"ש הזוחל דהרי עכ"פ הם מים חיים ואין בזה דיני טבילה וא"כ איך שייך לפסול בזה עי"ט, וע"כ פירש דכשאתה מהוה אותם להיות מקוה או קידוש, היינו דגם בקידוש מקרי זה גופא היינו הבאת המים להחביות דזהו הקידוש, כמו הוית המקוה, ומעשה הבאה עצמה צריך שיהי' ע"י טהרה, וע"כ ל"ש להקשות דהרי מחובר להמעין דהרי לא משום פסול המעין הוא דאסרינן רק משום מעשה ההבאה, דזה הוי כהוית המים מתחלה לחול עלה דין מקוה, דבעינן שיבאו ע"י טהרה, ה"נ מעשה הקידוש דהיינו ההבאה לחביות ע"י טהרה בעינן, ואם לא נרצה לחדש דין מיוחד על מעשה ההבאה נאמר דכיון דהגזה"כ דיהי' טהור קאי על מעין ג"כ, ובמעין ע"כ מחובר הוא תמיד, וע"כ גזה"כ דבמעין פסול גם כשמחובר, והיינו דחשבינן המים שהם ע"י טומאה כמופסקין מהמעין, וע"כ פסול גם בקידוש אף דא"צ לזה דיני מקואות כנ"ל אבל כיון דהוין כמופסקין אין זה מים חיים. ולזה נתכוין רש"י במ"ש או קידוש. וכ"ז לדבר הצריך מים חיים אבל לענין מקוה דל"ש לפסול משום דנפסק ממקום הקודם, וע"כ ל"ש הפסול דהויתו עי"ט רק על היות המקוה בתחלה וכמו שדקדק רש"י בלשונו כשאתה מהוה אותם להיות מקוה אבל כשכבר הי' מקוה כאן אין פוסל מה שמדחה המים למקו"א עי"ט וכמש"ל.

לו)

וראי' גדולה לענ"ד למ"ש, ממה דקשה טובא במשנה ג' (פ"ו) שלשה מקואות של כ' כ' סאה וירדו ג' וטבלו המקואות והטובלין טהורים. והרי הוי הויתו עי"ט דהרי המים נתחברו ע"י האדם, וכבר תמה ע"ז במשנה אחרונה. והניח בקושיא ע"ש. ובזה א"ל דבחיבור לא איכפת לן מה שהוא עי"ט וכמש"ל לענין השקה לשיטת הרא"ש, דהרי הכא ע"כ צריך הוא להמים האלו לצירוף המ"ס, ואף אם נדחוק דגם כה"ג מהני כיון שהוא טובל בהמקוה של הכ"ס שהי' מקודם, והחיבור עי"ט לא איכפת לן, אבל עדיין קשה דאטו לא איירי דנפלו ג"ל מזו לזו, וכמו שהקשו הראשונים שם דילמא נפלו מהשאוב ג"ל קודם, ותירצו שנטהר ע"י ריובי והמשכה, וא"כ בזה שבאו המים גם מהכשרים ע"י אדם ל"ש ע"ז המשכה, דכל משך דחיפת המים וגם הנפילה למקוה הוא ע"י דחיפת האדם, וא"כ הוא טובל בהמים שבאו עי"ט, והקושיא עצומה למאוד, ולפמ"ש ניחא דזה ל"מ הויתו עי"ט מה שדוחף המים ממקום זה למק"א, כל שלא עברו המים ע"ג מקום שפסול לטגול שם כהך דסעיף (מ"ט) דממשיך ע"י סילון, ואולם מכל הראיות שנתבאר לעיל לא מוכת רק בשממשיך מקוה שלימה ממקום זה למקו"א, אבל בתחלת הוית המקוה כתבנו דמקרי הויתו עי"ט, מה שמדחה ממקום זה למק"א, ואולם ממשנה זו מוכח דגם בתחלת הוית המקוה, ל"מ הויתו עי"ט בכה"ג, ולא משכחת הך דינא דהויתו עי"ט רק כשמוליך המים ע"ג כלים המק"ט וכהך דסעיף מ"ט, וכן לענין הך דינא דכ"ד המק"ט אין מזחילין בו דהיינו לסתום שלא יהי' המים זוחלין, דבזה דבלאו הסתימה הי' המים נפסלין משום פסול זחילה וע"כ מקרי הויתו עי"ט דנעשה ההכשר עי"ט, אבל מה שדוחה המים ממקום למקום ל"מ כלל הויתו עי"ט, כיון דליכא פסול בהמים אין נפ"מ אם המים כאן או שדוחה אותם למק"א, וע"כ מהני הכא בג' מקואות אף שנתחבר המ"ס עי"ט, וגם עתה החיבור הוא ע"י האדם דאם יצאו יופסק החיבור בכ"ז כשר ול"מ עי"ט דל"ד להכשר הזחילה, דעושה פעולה בהכשר המים, או אפשר דאיירי דגם אם יצא האדם יהי' עדיין מחוברין רגע אחד ע"י טופח להטפיח או כשפפה"נ, ושוב ל"מ הויתו עי"ט, ועיין במש"ל (אות י"ד) ועפ"ז צריך לפרש בהסוגיא דזבחים כאופן השני הנ"ל (אות לד) ע"ש או י"ל דלענין מים חיים דצריך שיהי' על המים דין מעין, וא"כ החיבור להמעין צריכים לעיקר הכשר סמים שיהי' על המים דין מים חיים, וזה ל"מ ע"י כלים המק"ט, וע"כ פסול בנתן ידו או רגלו שיעלו המים לחביות, דהחיבור עי"ט עושה ההכשר של המים להיות עליהם דין מים חיים, דאם הי' נפסקים מהמעין אין עליהם דין מעין, וע"כ מקרי הויתו עי"ט, ודמי להך דזחילה שמונע הפסול דזחילה דאסור ע"י דהמק"ט, אבל החיבור לצירוף המ"ס דאינו להכשיר המים ל"מ הויתו עי"ט וזה דחוק קצת, ומהך דמטבילין בכלי המחובר למעין ולמקוה מה"ת, שהקשינו לעיל על הסוגיא דזבחים, י"ל דשם הטעם דפסול בכלי משום דבעינן שהמים יהי' בקרקע, וע"כ כשצד אחד מהמים יש להם חיבור להמקוה ולמעין מקרי הטבילה בקרקע, וגם בזה אין צריך החיבור להכשיר המים דדחיפת המים לחוד ל"מ עי"ט כנ"ל, ורק החיבור צריך שיהי' הטבילה בקרקע וע"כ ל"מ הויתו עי"ט וכמש"נ, וכ"ז מה"ת, אבל מדרבנן דאסרו לטבול בכלי המחובר למעין ומקוה, שוב המים שעוברים ע"ג הכלים מקרי הויתם עי"ט, וה"ט דהרשב"א דפוסל בסילון, וכן משכחת מה"ת בשופך ע"י המק"ט באופן שאין להם בית קיבול דאין נפסלין משום שאיבה או בממלא בכתף.

תוכן העניינים

אמרי משה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה