הספד \ אזכרה · דרשה א' - להספד \ אזכרה
גילוי מפליא ומרתק:
"יש המשך חיים - גם לאחר המוות"! המוות - הוא לא
"תחנה סופית" - אלא בס"ה רק "מעבר חצייה"
לחיים הנצחיים!!!
יהי רצון שלא נצטרך ולא נגיע לידי זה. ח"ו. וכל דרשה זו תהיה רק בבחינה של "דרוש וקבל שכר". אכי"ר.
הנה הכאב עצום, וקשה מאד לדבר. ואולם יותר קשה - שלא לדבר. שהרי חייבים במצב כזה לעודד, ולהחיות לב נשברים, בכמה מילים של אמונה וביטחון, וב"השגחה פרטית" של האלוקים.
והנה, אנו אין בפינו מילים לעודד, שהרי במצב כזה רק ה"מקום" (שהוא הקב"ה) הוא יכול לנחם אותם. ואין בכוח בשר ודם, לרפא את הלב השבור של האנשים. ורק הקב"ה, שהוא בוחן ליבות וכליות, ויודע היטב עד כמה כואב כוח המכה - הוא זה שיכול גם לרפא לב עשוקים ונשברים, ולנחם אותם בכפליים.
ואעפ"כ, לא נמנענו מלהעלות כמה מילים של עידוד ונחמה, שֶׁיִּתְּנוּ קצת אור של תקווה, וזאת משום שדברים אלו לא בדינו אותם מליבנו, אלא שָׁאַבְנוּ אותם מתוך דברי חז"ל הקדושים. ובטוחים אנו, שבעזרת השם, דברי חז"ל אלו - יינסכו בקוראים כוחות גדולים של עידוד, וחיזוק האמונה בהקב"ה. וזה מה שיתן להם קצת נחמה, בתוך כל השבר הגדול.
ונתחיל לבאר את הדברים אחת לאחת, בס"ד:
א. נקודה ראשונה - שיש בה הרבה מאד בכדי לעודד ולחזק - היא לקוחה מתוך דברי הסטייפלר הקדוש, וזאת על פי מעשה שאירע בזמנו בשנת תשל"ח, שנרצח בחור ישיבה (הי"ד) על ידי רוצח ערבי שפל. ומשפחת אותו בחור - היתה כולה שבורה ורצוצה ומיאנה להינחם.
ואז, כששמע זאת הסטייפלר, הריץ מיד לבני המשפחה "אגרת תנחומין" ובו הוא כותב להם דברי חיזוק, כדי לעודד את לב המשפחה הקרועה.
והנה, בתוך אותו מכתב, כותב הסטייפלר מספר מילים, ובטוחים אנו, שמילים אלו יהיו כ"מים קרים" על נפש עייפה, והם אכן - יעודדו את הלבבות הנשברים, וְיַפִיכוּ רוח תקווה בלב אומללים.
וזו לשונו הקדושה של הסטייפלר מילה במילה (המכתב צולם בשלמותו בתוך הספר "אורחות רבינו הקהילות יעקב" עמוד שי"ז):
"לכבוד המשפחה...
כולנו משתתפין בצערם הגדול והאיום, ואין בפינו מילים לנחמן...
- - - ואמנם, דבר אחד צריכין המשפחה לידע היטב: שאילו היתה ניתנת לנפטר האפשרות לחזור למקומו (כאן בעוה"ז) - לא היה רוצה להזניח ממלכתו שמה, ולרדת חזרה לזה העולם השפל... ועיקר הצער והכאב - הלוא הם רק לבני המשפחה האבלים והנדכאים...
השם יתברך ינחם אותכם וכו', ולא תוסיפו לדאבה עוד.
אלו דברי הכואב ודואב, המצפה לרחמי שמים ולגאולה שלמה בב"א.
(-) יעקב ישראל קנייבסקי.
הנה, אלו המילים שיצאו מפי פה קדוש - הסטייפלר, שכידוע היה אדם גדול הדור בעל רוח הקודש, והוא העיד לנו מפורשות, שאילו היו נותנים כרגע רשות לנשמה, ושואלים אותה: האם ברצונה לחזור שוב לחיק המשפחה, למקומה כאן בעוה"ז? התשובה שלה - היתה מדהימה ביותר:
הנשמה לא היתה מסכימה שוב לחזור!!!
וזאת משום, שכל הנאות העוה"ז נראים לה שם כ"צעצוע קטן" - מול כל התענוגים המופלאים והאושר הנצחי - שהיא מקבלת שם בעולם הבא!
ורק אנחנו כאן למטה בעוה"ז, שיש לנו עיני בשר מוגבלות, מצטמצמים לראות רק את הצד הרע שבדבר, את הכאב והפרידה הקשה, ואולם עלינו לדעת, שהנשמה עצמה בודאי שטוב לה למעלה, ורק אנו שאין בקוצר שיכלנו להשיג דבר זה (כיון שאין לנו שום מושג לְמַשֵּׁשׁ, איך נִרְאִים התענוגים של העוה"ב) לכן אנו כואבים ודואבים על האבידה הכבידה.
ובעצם, כל דברי הסטייפלר האלו, הם משנה מפורשת במסכת אבות (פרק ד', משנה כ"ב) שם לימדו אותנו חז"ל דבר מפליא שלכאורה נראה מוזר מאד, וזה לשונם:
"הוא היה אומר:
הילודים - למות.
והמתים - לחיות!
שמעתם? חז"ל כאן אומרים לנו, שמי שנולד - הוא בעצם הולך כל יום לקראת המוות ("הילודים - למות").
ומי כן מתחיל לחיות? זה שמת! "המתים - לחיות"!
אנחנו היינו אומרים בדיוק ההיפך, מי שנולד - הוא כעת רק מתחיל את החיים ה'טריים' שלו, ומי שמת - הוא 'גמר' עם החיים שלו!
ואולם חז"ל, שהסתכלו על החיים מתוך ה"משקפיים" של התורה, הם אומרים לנו שההיפך הוא הנכון! מי שמת - הוא לא גמר עם החיים שלו - אלא כעת הוא רק מתחיל לחיות!
ולכאורה דבר זה הוא נגד השכל וההגיון, ואין לו שום הסבר שיכלי!
ואולם מה האמת? האמת היא, ששאלה זו רק מראה לנו, עד כמה אנו רחוקים מלחיות את המושגים של התורה הקדושה! וכדי לקרב את הדברים להבנה של השכל שלנו, נקדים תחילה הקדמה:
הנה, יש שני מושגים ביהדות: "מת" ו"נפטר". רגילים לומר: "לפנינו מוטלת גופת המת. עתה נאמר קדיש, לעילוי נשמת הנפטר".
א"כ רואים מכאן, שהמילה "נפטר" אין הכוונה "מת", אלא זהו שני מושגים שונים לגמרי: יש חלק באדם - שהוא אכן "מת" ומתפורר. ואולם יש גם חלק באדם - (חלק נעלם וניסתר מאיתנו) שהוא לא מת, אלא ממשיך הָלְאָה להיות קיים! ורק מהמקום הזה - הוא "נפטר" והלך לו!
ולהבהרת הדברים, ניתן על כך דוגמא פשוטה:
אחד עבד בבנק לאומי, פיטרו אותו, עבר לבנק דיסקונט, האם אדם כזה נקרא שהוא בבחינה של "מת"?
ודאי שלא! הוא בסך הכל "נפטר" מהבנק הזה, והלך לבנק ההוא! וא"כ יוצא שהמושג 'נפטר' - הוא מלשון "פיטורין", כלומר עזב הכל כאן - והלך לחיי הנצח - שם.
וכך גם בדיוק כלפי הנשמה: היא היתה נמצאת עד עכשיו בתוך ה"גוף", וכעת פשוט - היא "נפטרה" מהגוף, כלומר, עזבה את הגוף, ועברה לגור בעולם הנשמות למעלה בגן עדן!
אותה נשמה, אותה רוח רוחנית - היא נשארה בדיוק כפי שהיתה, רק בלי ה'גופה'! היא ממשיכה להיות: רואה, שומעת, מבינה, יודעת הכל! רק כעת היא לא מוגבלת ומצומצמת בתוך הגוף החומרי, ולכן היא יכולה להבין ולראות - לטווח ראייה רחוק יותר!
וחז"ל היו הראשונים שגילו לנו סוד זה, ואמרו בגמרא מסכת שבת (דף קנ"ב:) ש"כל דבר שאומרים בפני המת, הוא מבין ויודע, עד הזמן שיתעכל בשרו". עיי"ש. כלומר, חוץ מן הגופה החומרית - עדיין נמצאת כאן הנשמה האלוקית, שממשיכה לדעת ולהבין - הכל!
[ואגב: לא רק התורה מוכיחה זאת, אלא גם "המדע" של היום מוכיח, שהנשמה לא מתה. וכי החיים שלה ממשיכים גם לאחר המוות.
וכיום יש למדע חמשה הוכחות על "הישארות הנפש לאחר מיתה", ואלו הן בקצרה:
א. על ידי מתים קליניים. (אדם ללא דופק שמת, והתעורר אח"כ לחיים, וּמְסַפֵּר מה שעבר על נשמתו למעלה בשמיים).
ב. על ידי 'סִיאַנְסִים'. (כלומר, הורדת נשמות ע"י כוס ונר דולק ושמות - מכוחות הטומאה) שאז הנשמה יורדת וּמְגַלָּה מה שעובר עליה בשמיים באמצעות תזוזת הכוס על לוח של אותיות. [וכפי שידוע, שביום השבת - אי אפשר לעשות 'סיאנס', מפני שביום זה יש מנוחה לנשמות. וכן אם שואלים את הנשמה על הקב"ה - מיד הכוס מתפוצצת! וכבר מוזכר דבר זה בגמרא מסכת גיטין (דף נ"ז.) שהעלו את נשמתו של יש"ו ע"י 'סִיאַנְס', עיין שם בַּ'צֶנְזוּרָה'.].
ג. על ידי 'גלגול נשמות'. (כלומר, ילדים שהיו מסוגלים לזהות אנשים או חפצים - מעברו השני של כדור הארץ, וטענו שהם מכירים אותם, מחמת שהם חיו איתם בגלגול הקודם!).
ד. על ידי ילדים 'אוטִיסְטִים' (כלומר, זהו גילוי שנתגלה בשנת 1985 ע"י חוקרת אוסטרלית, שתיקשרה עם ילדים פגועי מוח, באמצעות לוח של אותיות. ואע"פ שיש להם מגבלה של שיתוק מוחין - בכ"ז אפשר להתקשר אליהם דרך הנשמה, והיא (הנשמה) מגלה את כל הדין שעבר עליה למעלה בשמים).
ה. על ידי רוחות של 'דִּבּוּקִים'. (כלומר, נשמה של נפטר, שנרדפת ע"י מלאכי חבלה הממונים עליה, ומכים אותה ללא רחם. וכשרוצה לברוח מהם - היא נכנסת לתוך גוף של אדם חי (שיש לה רשות להכנס בו, מחמת שעבר עבירה חמורה, וכדו') והנשמה אינה רוצה לצאת מאותו גוף - אלא עד שיעשו לה 'תיקון', ובכך יצילו אותה ממלאכי החבלה הרודפים אחריה).
אלו הם חמשת ההוכחות, ששיכנעו את המדענים והפרופסורים, שאכן הנשמה ממשיכה לשוטט גם לאחר מיתת הגוף, ויש לה חיים נצחיים!].
וא"כ, לאחר שהוכחנו בס"ד, שהמוות הוא לא סוף - אלא רק ההתחלה - א"כ דבר זה לכשעצמו צריך להוסיף עידוד וחיזוק לכל המשפחה, שֶׁעִם כל הצער והיגון - מכל מקום יש קצת מקום לנחמה, בזה שאנו יודעים - שהנשמה היא לא עזובה ומופקרת ח"ו, אלא היא התחילה כעת את החיים הנצחיים שלה, ונכנסה להתגורר בעוה"ב - בתוך "היכל הנשמות" שהיא בנתה לעצמה כאן בעוה"ז, ע"י התורה והמצוות.
ב. ונעבור לנקודה השניה, שגם על ידה יש בה הרבה בכדי לעודד ולהחיות לב נשברים:
ונקודה זו היא חשובה מאד, משום שהיא אחת מיסודות היהדות, ואנו אומרים אותה לאחר התפילה בכל יום ויום: "...אני מאמין באמונה שלימה, בשלש עשרה עיקרים של התורה הקדושה, ואחת מהן:
...ש"המתים עתידין לְהֵחַיות"!
וכבר כתב הרמב"ם (בפירוש המשניות לסנהדרין, פרק י"א) ש"מי שאינו מאמין באחד מי"ג העיקרים, הרי הוא יצא מכלל ישראל, ונקרא "אפיקורס", ואינו קם לתחיית המתים!
וא"כ, כל יהודי מאמין, מושרשת בתוכו האמונה ש"המתים עתידין לְהֵחַיות", שזהו מיסודות היהדות, וכנ"ל. ובזה לבד - צריך להתנחם ולהתעודד, ביודעינו שעדיין לא אפסה תקוה, ועוד יגיע היום שבו נזכה לראות עין בעין את הבטחת האלוקים, שהבטיח להחיות את המתים!
והנה, כדי שנוכל להאמין באופן יותר 'מוּחָשִׁי' בתחיית המתים, הבא ונתאר לעצמנו מעט מהחוויות הנפלאות שיהיה בזמן תחיית המתים:
"תחיית המתים" תהיה לפני בוא המשיח, שאז יתן הקב"ה בשר ועור על העצמות (אשר כל הגוף יקרום עור וגידים - הודות לעצם היחידה שנשארה לאדם בזכות מצוות "סעודה רביעית" שקיים. וכפי שהביא ה"משנה ברורה" (הל' שבת סימן ש') בשם רבותינו הקדמונים. ועצם זו נקראת בשם "נַסְכויְ").
וכמו כן, יפיח הקב"ה בתוך הגוף רוח ונשמה, וישובו ויעמדו לתחייה כל הדורות כולם. מבריאת העולם ועד עכשיו. ואז נראה בעינינו את אדם הראשון, האבות הקדושים, משה ואהרן, וכו' וכו'. וכל אחד יכיר את קרוביו, והם - יכירו את קרובי קרוביו. (את אבי אביו. ואת סב אביו, וכו'.) עד סוף כל הדורות!
ואמנם, אלו שנקברו בחוץ לארץ, לא יקומו מיד לתחייה. אלא הקב"ה יפתח להם 'מחילות' (כעין מנהרה) מקברותיהם - עד ארץ ישראל, והם יצטרכו להצטער ב'גלגול מחילות', להתגלגל עד ארץ ישראל.
ורק לאחר שהם יגיעו לארץ ישראל בדרך הנ"ל - רק אז - יתן בהם הקב"ה נשמה, והם גם יבצבצו ויעלו. (ולכן, יעקב אבינו פחד מהצער של "גלגול מחילות", וביקש מבנו יוסף, שלא יקברנו בחוץ לארץ. וכפי שכתוב בפסוק "אל נא תקברני במצרים". ועיין בפירוש רש"י שם.)
ואם תשאלו: כיצד אפשר להסביר דבר זה על פי השכל וההגיון? כיצד אפשר להבין, שאדם שכבר מת ונרקב ויתפורר לאבק בקבר, יתעורר שוב לתחייה ויקרום עור וגידים - כמו תינוק שנולד?
שני תשובות יש לענות על שאלה זו.
תשובה אחת - מבחינה מדעית.
ותשובה שניה - מבחינה שיכלית.
ונבאר את הדברים - בס"ד:
א. תשובה מבחינה 'מדעית':
הנה הקב"ה ריחם עלינו בדורינו זה, דור חלש וְיָרוּד והראה לנו ניסים רְפוּאִיִּים, שיש בהם כעין משהו של "תחיית המתים"! וזאת במטרה, לחזק את האמונה והתקווה, שאכן יש תחיית המתים לעתיד לבוא. ובפרט בדורנו זה, שיד רשעים צְלֵחָה, וכופרים ולועגים על כל העניין הזה של "נִצְחִיּוּת הנשמה", ומעמידים את 'גוף האדם' החומרי - במרכז התאוות, ואת הנשמה מעלימים ודוחקים לקרן זוית, ולכן ריחם עלינו הקב"ה, והוכיח לנו את מציאות תחיית המתים ע"י נס רפואי, כדי להודיע לכולם שאכן יש נצחיות לנשמה!
ובאיזה "נס רפואי" מדובר?
הכוונה על הניסים של המתים ה"קְלִינִיִּים", שרופאים רבים (מארה"ב) סיפרו על חולים אֲנוּשִׁים, שהיו נחשבים כבר לאבודים מבחינה רפואית [כלומר, שהיה בהם את כל הסימנים של המוות: דום לב (שהדופק פסק מלפעום). אין גלי מוח. (העדר פעילות מוחית) ירידה בטמפרטורת הגוף. וכן שיתוק מוחלט של כל תחושות הגוף.] ואדם כזה מוגדר כמת גמור, מבחינה רפואית.
ואעפ"כ, השתוממו הרופאים לְהִוָּכַח, שאנשים אלו חזרו לחיים לאחר כמה שעות! (ואפילו לאחר כמה ימים!) והפלא היותר גדול הוא: שכולם - ללא יוצא מן הכלל - יודעים לספר במפורט איזו חוויה מרעישה, הם עברו ביציאת נשמתם!
וא"כ, הרי לנו הוכחה 'מדעית', שיתכן שיהיה מת גמור מבחינה רפואית, ובכ"ז, אם רוצים מהשמים - הנשמה והדופק שלו יחזרו לפעום, והוא ישוב להתעורר לתחיה לאחר כמה שעות!
[ואכן, בסקר ענק שנערך בארה"ב נתגלה, שבעולם כולו מוערך מספר האנשים לכ-30 מליון איש(!!!) אשר חוו על בשרם את המצב של "סף המוות" - ובכ"ז התעוררו אח"כ שוב לחיים!!!].
וא"כ, כמו שהאלוקים יכול לעורר אדם מת לאחר כמה שעות - כך בדיוק - הוא יכול "לעורר" אדם מת - גם לאחר אלפי שנים!!! שהרי זה אותה נשמה ואותו גוף, והקב"ה אין לו שום "הגבלה" של זמן!
ודבר זה צריך לחזק אותנו לגבי כל המתים, שאם הקב"ה הבטיח לנו ש"המתים עתידים להחיות" - הרי שבהכרח יהיה כן, ללא שום פקפוק. וכפי שהתורה עצמה מעידה, שהבטחותיו של הקב"ה - מילה אחת לא תשוב ריקם! שכן כתוב בפסוק: "כי לא אל הוא וינחם, בן אדם ויכזב. ההוא אמר - ולא יעשה? דיבר - ולא יקימנה"? וכן הנביא מעיד: "ודבר אחד מדבריך - אחור - לא ישוב ריקם! כי אל מלך נאמן ורחמן אתה"!
ב. עוד תשובה - להסבר התופעה של "תחיית המתים", והפעם הסבר זה יובן מבחינה שיכלית:
וננסה תחילה להמחיש את הדברים על פי סיפור קטן:
מעשה היה בעולה חדש, אשר הגיע מן הקוטב הצפוני, (שהטמפרטורה שם תמיד קפואה במצב של 500 מעלות מתחת האפס, השלג שם מגיע לגובה של מטר ויותר, וכל היבשת שם קפואה עם 'בלוקים' של קרח. האנשים שחיים שם נקראים בשם - "אֶסְקֶמוסִים", והם לבושים עם מעטה של פרוות צמר לגופן).
והנה עולה חדש זה, שתמיד היה רגיל באיזורו לערבות קרח ושלג, ומיימיו לא ראה - מהו מושג של חרישה זריעה וקצירה על אדמה מוצקה, יצא הוא יום אחד עם חברי המושב אל השדה, כדי ללמוד מהם את אורחות חייהם, ולסייע בעבודות המקום.
והנה להפתעתו מבחין הוא בהם, כשהם חורשים את כל השדה, והופכים את רגבי האדמה, ועושים אותה תלמים תלמים.
התפלא האסקמוסי לעצמו, ותמה: מה הם עושים? לשם מה הם עושים שורות של חפירה לכל אורך השדה?
תָּמַהּ ושתק.
לאחר מספר ימים יצא שוב עם אנשי המושב אל השדה, והפעם ראה אותם איך שהם מעמיסים שקי חיטה, ומה רבה היתה תדהמתו - כאשר גילה שהם לוקחים את שקי החיטה, ומפזרים וקוברים את הגרעינים הללו עמוק בתוך האדמה...
הפעם הוא כבר לא יכול היה להתאפק, והחל לנזוף בהם: מדוע אתם מאבדים את הגרעינים הללו וקוברים אותם באדמה? הרי היה אפשר לטחון את הגרעינים, ומהקמח שהיה נוצר - היו אופים מיני מאפה! וכי לא חבל על איבוד כל הגרעינים הללו?
ואנשי המושב, שומעים את תמימותו של האסקמוסי - העולה החדש, ומשיבים לו בחיוך סלחני:
"עוד יבוא יום - ותראה! מכל גרעין חיטה קָבוּר - יצמח במקומו גבעול ירוק ויפה, ובראשו יהיו גרעיני חיטה רבים - שיהיו דומים בדיוק לגרעינים אלו!
והאסקמוסי מביט בהם בעיניים חשדניות, וקשה לו להאמין ל"סיפורים" שהם מספרים לו:
"האם אתם חומדים להתלוצץ עלי? וכי כיצד יתכן, שגרעין שקברו אותו עמוק באדמה, עד שכבר הוא נרקב והסריח, ונהפך למאכל התולעים - ובכל זאת - פתאום הוא יתעורר שוב ל"תחייה" ויצמיח גרעינים חדשים וטריים - פי עשר ממה שהיה בהתחלה? הרי זה נשמע בלתי הגיוני ובלתי אפשרי! וכי יש כאן איזה שהוא "כישוף"?
ואילו אנשי המושב מחייכים אליו בסבלנות, ומשתדלים להרגיעו ולפייסו: "עוד יבוא יום ותראה"! - הם מבטיחים לו.
והנה לאחר מספר שבועות של טיפול והשקעה בשדה (חרישה, זריעה, השקאה, זיבול השדה, וכו') יוצא שוב העולה החדש אל השדה, לבדו, וכשכולו מלא סקרנות החל לחפור מעט בתוך האדמה, והנה לתדהמתו הוא מוציא מתוך עמקי האדמה - זרע של חיטה, שכבר הספיק להרקיב ולהסריח, להבקע לשניים, ולשנות גוון אחר...
הרים האסקמוסי את הזרע בידו, וכשעיניו זולגות דמעות, החל להתריס כנגדם:
"אנשים מושחתים אלו! מדוע הם עוללו לו כך? מדוע הם משחיתים בידים זרע שהיה טרי חי ותוסס - והפכו אותו להיות למאכל לתולעים בתוך האדמה- - -?
כך הירהר האסקמוסי מתוך צער ויגון, כשכולו ממורמר ומאוכזב - מן אנשי המושב "הטפשיים"...
חלפה לה תקופה. והנה סוף סוף הגיע היום שבו יצא האסקמוסי אל השדה ביחד עם הקוצרים, ואז, כשקלטו עיניו מרחוק את שטח השדה - נעמד כולו המום, ולא האמין למראה עיניו: בִּמְקום השדה הַחֲרֵיבָה, בִּמְקום הזרעים הרקובים - צצו וצמחו להם שיבולים זקופים וצהובים, טריים ועסיסיים - - -
"לא יאומן" - שיפשף האסקמוסי את עיניו כמוכה שיגעון, הנה, מתרחש כאן לנגד עֵיינַי - נס של ת-ח-י-י-ת ה-מ-ת-י-ם!!! זרע מת, רקוב ומסריח, קרם לפתע עור וגידים, והצמיח עליו שיבולת גדולה עם עשרות זרעים נוספים...
לא יאומן... ממש נס מופלא של "תחיית המתים" - - - מילמל האסקמוסי בהתרגשות!
ואילו אנשי המושב, אמנם לא התפעלו כלל כאותו עולה חדש, אבל - הם הבינו אותו היטב:
הרי באמת "נס" הוא רואה - - - ! נס של זרע מת ורקוב - שפרח וקם שוב לתחייה!!!
וכאן יש לשאול: מה באמת ההבדל בינינו לבינו? אם באמת זה "נס" - א"כ מדוע אנו נשארים 'אדישים' לגמרי? מדוע אנו לא "מתלהבים" כמו אותו אדם?
התשובה לכך פשוטה: אנחנו כבר התרגלנו לראות את זה - כחלק מהטבע של הבריאה - והוא לא!
ואולם אם נחשוב קצת, נגלה שאכן באמת צודק הוא אותו אסקמוסי, נס של "תחיית המתים" התרחש כאן! זרע מת ורקוב התעורר ל"תחייה" והפך לגבעול ירוק, עמוס גרעינים רבים! בניגוד לכל השכל וההגיון!
וא"כ כעת, הבא ונחשוב קצת: אם הקב"ה יכול לעשות בִּשְׂדֵה הזריעה - נס של "תחיית המתים" בכל יום ויום, ולהצמיח מאפס של גרעין רקוב, עשרות גרעינים חדשים - א"כ בודאי שיכול הוא לחולל "תחיית המתים" כלפי האדם, ולהצמיח מגוף רקוב - לא עשרות גופים - אלא בסך הכל את אותו גוף שהיה קודם לכן!
שכן, אין שום הבדל בין תחיית המתים של גרעין זרע רקוב, לבין גוף אדם רקוב. ההבדל הוא רק - בנו! שכאן כבר התרגלנו לראות זאת, ולכן אנו לא שואלים שאלות על גרעיני החיטה, ואילו לגבי תחיית המתים בגופו של האדם - שם עדיין לא התרגלנו לראות, ולכן אנו משתוממים ומתפלאים על ה"נס הגדול" ושואלים: "כיצד זה יכול להיות"?
אנו דומים ממש לאותו אסקמוסי, ששאל כן גם לגבי גרעין החיטה: "כיצד זה יכול להיות"? - - -
[ודבר זה אפשר לראות גם בשאר התחומים של החיים. ולדוגמא: זה ברור לכולם, שאדם שיהיה בתוך מים - לא יכול לחיות יותר מדקה. ואם יצליח אדם להישאר חי - 10 דקות במים בלי לנשום - הוא מיד יתפוס "כותרות ראשיות" בכל העיתונים, וכולם יתפעלו וישתוממו מהנס הגדול: להיות בתוך המים - בלי חמצן - ולהישאר חי? אכן נס גדול! וכעת תתפלאו לשמוע, שנס זה מתרחש לנגד עינינו בכל יום ויום!!! היכן? אצל הדגים! הדג נמצא חי כל הזמן בתוך המים, בלי להכניס אויר וחמצן לגופו, ובכל זאת הוא כלל לא מת... למה אנו לא מתפעלים מה"נס" של הדג? מי קבע שהדג צריך להיות אחרת מהאדם? אלא אצל הדג - התרגלנו תמיד שכך הוא צריך לחיות, ולכן אנו כבר לא מרגישים בנס שיש בתוכו. משא"כ אצל האדם, שלא התרגלנו - לכן אנו רואים זאת בתור חידוש של "נס"!].
ובכל אופן, זוהי הנקודה השניה שיש בה הרבה בכדי לעודד ולחזק: עצם הידיעה שמובטח לנו "סיבוב חוזר" של 'תחיית המתים', ואין זה ח"ו פרידה נצחיית!
ג. נקודה שלישית - שגם בה יש הרבה כדי לעודד ולהחיות לב נשברים, הוא על פי מה שהנביא ישעיהו (בפרק מ' פסוק א') מנחם את בני ישראל במילים: "נחמו נחמו עמי, יאמר אלוקיכם". שלכאורה פסוק זה פלא: היכן מוזכר בפסוק זה דברי נחמה? והרי אין בפסוק שום רמז על מילים של נחמה ועידוד, וא"כ בְּמָה הנביא רוצה שנתנחם?
וכעת האזינו היטב, לתשובה המופלאה על שאלה זו:
בפסוק הזה של הנביא ישעיהו, לא כתוב סתם נחמה, אלא טמון בנחמה זו תקווה גדולה ועידוד רב!
היכן? במילים של הפסוק עצמו: נחמו נחמו - "עמי"!!!
כלומר, הקב"ה אומר: אתם עם ישראל, גם כאשר אתם טובעים בים של צרות, ויש לכם בעיות מכל הצדדים, מבפנים ומבחוץ, בכל זאת - תתנחמו בדבר אחד: סוף סוף אתם "עמי"! אינכם מופקרים וזרוקים לגורל הטבע, ח"ו. גם בתוך כל מערבולת הצרות - מ"מ אין זה סתם אדם אכזר שמכה אותנו - אלא הקב"ה אבינו - הוא זה שמחזיק במקל... בזה בלבד צריכים אנו להתנחם ולהתעודד...!
שכן, אם האבא מכה אותנו - אז אנו יודעים, שעדיין יש לנו עוד תקווה! הוא לא ניתק מאיתנו את הקשר! הוא נשאר עדיין האבא שלנו! וידוע שאין אבא בעולם שמתאכזר על בניו, ובסופו של דבר הוא יתן לנו פיצוי מלא, על כל פגיעה וכאב שנגרמה לנו בציפורן הכי קטנה... שכן, אבא, נשאר לעולם - "האבא" של בנו...!
וזהו גם מה שדוד המלך מתנחם ואומר (בספר תהילים): "שיבטך ומשענתך - המה ינחמוני"!
גם שאני מקבל מכות מה"שבט" (המקל) בכ"ז, אני מיד מתנחם ולא נשבר ברוחי!
למה? בגלל שאני יודע שזה "שבטך" - זה המקל של הקב"ה! האבא שלנו בשמים! ובידיעה זו בלבד - אני מתעודד, שכן, אם האבא נמצא איתי, גם כשהוא מכה אותי - עדיין יש מקום לשמוח... שאחרי הכל, אנו יודעים שאנחנו נמצאים תחת השגחתו של האבא הגדול שלנו! הוא לא זרק אותנו להיות תלויים ב"גורל הטבע" ח"ו, ולא ב"מזל העיוור", וגם לא ב"מקרה" של העולם האכזר, אלא אנו נִשָּׂאִים תמיד על כפות ידיו של האלוקים - בכל מאורעות החיים!!!
וזהו "נחמו נחמו - - - עמי"! תתנחמו בזה שסוף סוף אתם עמי! בנים יחידים לאבא הגדול, שיש לו רחמים לאין סוף... ואבא גם שנותן מכה - אבל תמיד אחרי זה באה - הלטיפה האוהבת של האבא הרחום...!
ד. נקודה רביעית - שגם בה יש הרבה בכדי להתעודד ולהתנחם:
שאמנם סוף כל אדם למיתה, ואולם עלינו לדעת, שבכוחינו אנו להמשיך לְהֵטִיב עם הנפטר, ולגרום לו הנאה וקורת רוח גדולה - מדי יום ביומו! ויותר מזה: הנפטר למעלה בשמים, לא יכול יותר להזיז את עצמו, ולרומם את דרגתו! מה שהוא לקח איתו בתוך השק - זה מה שיש לו! עם זה הוא צריך להתמודד, ולקבל על זה שכר, או עונש ח"ו.
ואמנם, כל זה אָמוּר רק כלפי הנפטר, שהוא כעת "מוגבל" ולא יכול להעלות את עצמו מדרגה לדרגה, ואולם בניו יוצאי חלציו - ודאי ובודאי - שיכולים להפוך את גזר דינו של הנפטר מחובה - לזכות! מגיהנום - לגן עדן!
כל מצוה, כל לימוד תורה, כל צדקה, וכל קדיש שהבנים אומרים - הרי זה נזקף לזכותו של הנפטר! שהרי הוא זה שהביאם לעולם, ובזכותו הם כעת חיים ויכולים לקיים מצוות, נמצא שֶׁמּונֵה החשבון של הנפטר - לא מפסיק לפעול גם לאחר מיתתו... הבנים שלו הם ממשיכים להכניס זכויות לחשבון המצוות שלו...
ודבר זה למדנו מתוך דברי הגמרא במסכת סנהדרין (דף ק"ד.) שם לימדו אותנו חז"ל: "בְּרָא - מזכה אבא", כלומר, שהבן יכול לְזַכּות את אביו, ולהעלותו מדרגה לדרגה, על ידי שצובר לזכותו זכויות של תורה ומצוות!
וכעין זה מצינו גם בנוסח תפילת ראש השנה, שם אנו אומרים, דבר שלכאורה נראה מפליא מאד: "ספרי חיים ומתים - לפניך נפתחים"!
שמעתם? גם החשבון של המתים שכבר מתו, גם להם עושים דין וחשבון בראש השנה!
ודבר זה נשמע מוזר: הרי הם מתו לפני הרבה זמן, וקיבלו כבר את שכרם או עונשם, ועל מה יש לדון אותם יותר?
אלא - התשובה היא: שאמנם נכון שהחשבון ה'פרטי' שלהם ניסגר, אולם הם הרי השאירו אחריהם את "ממשיכי דרכם", בנים וצאצאים שהם חלק מגופם וּמִדָּמָם, והוריהם - הם אלו שהביאו אותם לעולם, והם אלו שחינכו אתם ללכת לפי הקו וההשקפה שלהם, וא"כ גם עליהם צריכים ההורים להמשיך ליתן את הדין, אם לטוב - שאז מעלים אותם בדרגה. ואם ח"ו לרע - שאז דבר זה נזקף לחובתם, וח"ו מורידים אותם מדרגתם!
וא"כ, הרי לנו הוכחה מפורשת, שגם לאחר מיתה - עדיין הבנים יכולים להמשיך "לְהַחְיות" את הנפטר, על ידי התורה והמעשים טובים שלהם!
נספר לכם כאן מעשה מסעיר, ומזה תבינו היטב - את גודל האחריות שיש במעשיהם של הבנים - כלפי הנפטר.
המעשה אירע ברוסיה בשנת 1951, בזמן שלטונו של סְטָאלִין (ימ"ש). היתה אז אַנְטִישֵׁמִיּוּת נוראה, עד שממש היה פחד לצאת לרחוב. רוסיה היתה סגורה ומסוגרת מאחורי מסך הברזל, וקיום המצוות היה כרוך ב'מסירות נפש'!
וכאן - מספרת הגברת בתיה ברג שתחי', על מסירותו של אביה בקיום המצוות בתוך החשיכה של רוסיה. וכך היא מתארת:
גַּרְנוּ בעיר 'קִיֶבּ' במרתף, 17 מדרגות מתחת לאדמה, ושם היינו שומרים בהחבא על מצוות התורה, מתוך פחד ומסירות נפש.
והנה, בסופו של דבר נתגלה הדבר ע"י הלשנה, ואבא נתפס על ידי אנשי הק.ג.ב. בחשד לפעילות במחתרת. הוא הושם בתוך 'צינוק' של מטר על מטר, עד...שב - 6 למרץ 1953 סטאלין מת, ואבא שוחרר מִתָּאו כשכולו זב דם...
וכאן, מספרת הגב' בתיה, יום אחד פנה אלי אבי, (שאז הייתי עוד ילדה כבת - 12-10) ואמר לי בזה הלשון: "בתיה! הנני כבר זקן, ואת יודעת שהיו לנו בנים, וכולם מתו במלחמת העולם. ועכשיו נותרתי גלמוד, ואין לי מי שיגיד אחרי קדיש... אני מאד מבקש ממך: בבקשה ממך, אני רוצה שאת תהי הקדיש שלי! את תהי המצבה שלי!
כך אמר לי אבא, כשכל כולו מרוגש, ועיניו נוצצות מדמעות.
נדהמתי כּוּלִי, ולא ירדתי לסוף דעתו של אבא, בקושי הצלחתי להוציא את המילים, ולשאלו:
"טוב אבא. קדיש זה 'תפילה', ואני מוכנה להתפלל לזכותך בכל יום ויום. אבל מצבה הרי זה "אבן", וכי אני יכולה להיות 'אבן'? לְמָה התכוונת בזה שאמרת ש"אני יהיה המצבה שלך"?
השיב לי אבא: "מותְקֶ'ל, לא הבנת אותי! ה"שיש והאבן" זה לא המצבה של האדם, התכוונתי למצבה שאדם לוקח איתו למעלה, וזה המעשים הטובים של הילדים שלו! התורה והמצוות שהם מקיימים לזכותו!
"ותדעי לך - הוסיף אבא להסביר לי, כשאת תצאי לרחוב, את יכולה לעשות לי "מצבה" הכי טובה שיכולה להיות! לפי ההתנהגות שלך, לפי הצניעות שֶׁבַּלְּבוּשׁ שלך, אנשים שרואים אותך, אנשים שמדברים איתך, כולם יצביעו ויגידו עליך: "תראו! זאת הבת הצנועה של אדון מַיְזְלִיק! איזו זכות יש לו בשמים, שיש לו בת צַדֶּקֶת כזו! ואז, כשתקדשי שם שמים ברבים - זו תהיה המצבה הטובה ביותר עבורי!
כך אמר לי אבא. ולפני שנפרד ממני, הוסיף לי בלחישה ובלשון מתחננת: עוד בקשה צנועה לי אליך: אנא ממך! "אל תסחבי אותי חזרה מגן עדן"! אל תעשי מעשים רעים, שיגרמו לי בשמים לצאת מגן עדן, ולהצטער בגללך!
זו ה'צוואה' שלי אליך: שבכל מעשה ופעולה שתעשי במשך החיים, אנא חשבי רגע אחד לפני זה: האם במעשה זה, אני מַעֲלָה את אבי בדרגות בגן עדן, או שח"ו - אני גורמת לו במעשה הזה להצטער, שיגרשו אותו מגן עדן, בגלל המעשים הרעים שלי...
עד כאן תוכן המעשה, שֶׁמְּרַגֵּשׁ ומרעיד את כל נימי הלב. וצוואה זו - צריכה לחזק גם את קרובי הנפטר, וכל חייהם עליהם לזכור:
אל תגרמו במעשיכם שיוציאו ח"ו את הנפטר מגן עדן!
[וכפי שבאמת כתב רבינו הגר"א בפירושו למשלי (כ"ט - י"ז) וזה לשונו שם: "ועוד... כי אפילו הצדיק, אם יש לו בן רשע - אזי נוטלין אותו מגן עדן לגיהנום כדי שיראה ביסורי בנו". עד כאן. והדברים מבהילים!]
ולכן על הבנים לדעת, שכעת במעשים שלכם - אתם הקובעים - את דרגתו הרוחנית של הנפטר למעלה!
ישנה מצבה מ"אבן". ואולם ישנה גם מצבה של "נשמות חיות", שהם הבנים של הנפטר, שאם הם ממשיכים ומתחזקים בתורה ובמצוות - זו המצבה והקדיש המעולה ביותר - שעושה נחת רוח גדולה לנפטר!
ודבר זה צריך לעודד הרבה. ומצד שני - זה גם מחייב הרבה!
נזכור תמיד:
אמנם הנפטר מת, ונעשה 'חופשי' מן המצוות, ויותר הוא לא יכול להוסיף לעצמו זכויות שיכריעו לו את הכף, אולם יש לו עדיין את ה"אופְּצְיָה" לְזַכּות את עצמו בדין, וזאת אם הוא השאיר כאן למטה בעוה"ז את זרעו אחריו, שהם נחשבים ה"רגליים" של הנפטר, והם יכולים להוליך אותו לגן עדן, או ח"ו לגיהנום!
הכל תלוי - לא רק במצבה ובקדיש וב"אזכרות" שעושים לעילוי נשמתו - אלא בעיקר במעשים של הבנים, שהם עושים במשך חיי היום יום, בזה עליהם לזכור תמיד ולקחת בחשבון:
האם במעשים שלהם הם מוסיפים "זכויות" לחשבון של הנפטר, או ח"ו "חובות"? האם הנפטר 'מתגאה' בשמים במעשים שלהם, או שח"ו הוא 'מתבייש' בהם - - -? האם יש לנפטר 'נחת רוח' מהבנים שלו, או ח"ו להיפך? - - -
זהו הַמֶּסֶר החשוב, שצריך לעמוד לנגד עיניהם, לאורך כל החיים!
אלו הם סיכום ארבעת הנקודות, שיכולים לתרום הרבה נחמה ועידוד, הרבה אמונה ותקווה, והרבה כוחות מחודשים, באנשים שבורי הלב.
ולתועלת הקוראים, נסכם את ארבעת הנקודות בקצרה:
א. עידוד ראשון - בזה שגילנו שהנפטר לא גמר את חייו, אלא היה זה בסך הכל "מַעֲבַר חֲצַיָּה" לחייו הנצחיים. וכל כך טוב לו למעלה, עד שהעיד לנו הסטייפלר, שאילו היו נותנים לו רשות לחזור שוב לעוה"ז - הוא לא היה מסכים!!!
ב. עידוד שני - שאחרי הכל - אין זו "אבידה לנצח", כיון שמובטחים אנו מהקב"ה ש"המתים עתידין להחיות", וא"כ בכל רגע ורגע יש סיכוי שנשוב לראותו, אם נהיה ראויים לכך!
ג. עידוד שלישי - בזה שגילנו, שמי שמחזיק במקל שהכה בנו את המכה - זה היה בסך הכל האבא שלנו הקב"ה! ואבא, הרי לעולם לא חפץ ולא אוהב שהבן שלו יסבול ויצטער, ולכן גם כשהוא נותן מכה - הוא כבר מכין בצד את הפיצוי על הכאב שנגרם ...
וזה מעודד אותנו הרבה, ברגע שאנו יודעים שאנו לא "הפקר", והעולם הוא אינו "אכזר" אלא יש מישהו מלמעלה שֵׁשָּׂם עין עלינו, ומחכה לרגע שבו הוא יוכל להחזיר לנו פיצוי ועידוד - על כל הסבל והכאב!
ד. עידוד רביעי - בזה שגילנו, שעדיין לא נפסק הקשר בינינו לבין הנפטר! כל מעשה טוב, כל תפילה בכוונה, כל הימנעות מעבירה - נזקפת לזכותו של הנפטר, וּמִסְפַּר החשבון שלו ממשיך לפעול גם לאחר מיתתו...!
ודבר זה מעודד אותנו הרבה, ברגע שאנו יודעים, שהנפטר נהנה ומתענג בעוה"ב - והכל בזכות המעשים טובים שלנו, שצברנו לזכותו!
אלו הם ארבעת הסיבות לעידוד ולתקווה. ונקווה שבעזרת השם הדברים יחלחלו בתוך הלבבות השבורים, ובאמת יעודדו אותם לדעת שאכן עדיין לא אבדה תקווה! ורק "גַּלְגַּל" הוא שחוזר בעולם. היום האדם בצער ויאוש - מחר הוא יכול להיות שמח ומאושר בחלקו. והכל תלוי בתפילה ובתקווה לבורא העולמים שֶׁיְּזַכֵּהוּ לכך!
לא נותר לנו אלא לאחל ולברך: