אמרי הצבי א· רבי צבי מאיר בר
דף כז:
המניח פרק שלישי:
[א]:
תוד"ה קמ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב. תימא מ"ט אין הולכין ליתי בק"ו מדיני נפשות כדאמרינן בפ"ק דסנהדרין (דף ג' ע"ב) ור' יאשי' מייתי ליה בק"ו מד"נ ומה ד"נ דחמירי אמר רחמנא זיל בתר רובא דיני ממונות לא כ"ש כו' וי"ל דהתם גבי דיינים שאני דחשיב מיעוט דידהו כמי שאינו וליכא למימר התם אוקי ממונא בחזקת מריה דהא ב"ד מפקי מיניה אבל גבי שאר ממון דאיכא מיעוט וחזקה לא אזלינן בתר רובא עכ"ל. והנה כבר עמדו רבותינו על דברי התוס' הנ"ל כאשר יובא אי"ה לקמן ובתוס' סנהדרין (ג' ע"ב) בד"ה דיני כתבו לתרץ קושיא זו קצת באופן אחר ע"ש:
א ולענד"נ פי' דברי התוס' דכאן הוא לפמ"ש התוס' כאן לעיל ע"א בד"ה ואיכא נמי וז"ל ואור"ת דאפילו רב דאמר בב"ב (צ"ב) ולקמן (מ"ו) הולכין בממון אחר הרוב גבי המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן הכא מודה שיכול המוחזק לומר למוציא אעפ"י שהרוב מסייעך לא תוציא ממנו ממון דקים לי בנפשאי שאני מן המיעוט אבל בנמצא נגחן לא מצי אמר מוכר קים לי בנפשך שאתה מן המיעוט דזבני לנכסתא ואדרבה יאמר הלוקח למוכר אתה הטעתני דקים לי בנפשאי שאני מן הרוב דזבני לרדיא ועיין בסה"ד מ"ש א"נ ה"פ כו' ולפי"ז א"ש טפי אליבא דרב מאליבא דשמואל כו' יעו"ש. וכוונת דברי הר"ת הוא דהואיל במכר אם המוכר או הלוקח היה דעתו על דבר אחר אף שאין משמעות הלשון סובל כן לפי רובא דעלמא מ"מ כל שהמועט קורין לו כן אין יכולין תו להוציא מיד המוחזק ומש"ה אם מכר לו חבית יכול המוכר לומר לא אתן לך אלא כד שלא היה כוונתי רק על כד הואיל דאיכא מיעוטא דקרו לכד חבית אם המוכר הוא מוחזק וכן להיפוך אם הלוקח הוא מוחזק ומשום דיכול המוחזק לומר קים ליה בנפשאי כן משא"כ במוכר שור ונמצא נגחן לא שייך לומר כן וכמ"ש התוס' יעיין היטב בדבריהם. ומעתה הואיל דסוגיא דכאן אזלא אליבא דרב דסובר דהולכין בממון אחר הרוב ורק הכא סובר ג"כ דאין הולכין בממון אחר הרוב והקשו התוס' דהכא מודה רב דאהב"מ אחר הרוב ואמאי נימא דגם כאן הולכין במאה"ר מק"ו מד"נ דחמירי אמר רחמנא זיל בתר רובא דיני ממונות לא כ"ש וכוונת קושייתם הוא דאפילו אם הא' הוא מוחזק ג"כ הו"ל לומר דניזיל בתר רובא ולא ניזיל בתר החזקה דהיינו מה שזה הוא מוחזק דהא גם בד"נ איכא לזה הנידון חזקת כשרות ואפ"ה אזלינן בתר רובא או י"ל בפשיטות דהואיל דאזלינן בד"נ בתר רובא והורגין לזה ומכ"ש דלא מהני מה שהוא מוחזק והי"ל לומר גם הכא דאזלינן בתר רובא אעפ"י שהוא מוחזק הואיל דחזינן דרוב אלים כ"כ אפילו להרוג נפש. וע"ז כתבו לתרץ דהתם גבי דיינים שאני דחשיב מיעוט דידהו כמי שאינו כו' וכוונת דבריהם הוא דע"כ לא קאמר רב הכא דלא אזלינן הכא בתר רובא רק בתר חזקת מוחזק הוא משום דהמוחזק טוען ברי קים לי בנפשאי שאני מן המיעוט שקורין לכדא חביתא ועיקר כוונתי לא היה רק למכור כד וכן להיפוך אם הלוקח הוא מוחזק והמוכר א"ל בשעת מכירה שמוכר לו כד יכול הלוקח לומר כוונתי היה רק על חבית ואני מן המיעוט שקורין לחבית כד וקים לי בנפשאי שכן היה דעתי בשעת מכירה בכה"ג הואיל דהמוחזק טוען ברי שכן היה כוונתו בשעת מכירה בכה"ג הוא דלא אזלינן בתר רובא רק בתר חזקת מוחזק דהא איכא מועט וחזקה והיינו הואיל דאיכא מועט שקורין לחביתא כדא ולכדא חביתא והוא אומר קים לי בנפשאי שכוונתי היה כך משא"כ גבי דיינים דרוב דיינים מחייבים אותו ומועט מזכין אותו הכי יכול לומר המוחזק קים לי בנפשאי שכן הוא כדברי המועט דיינין הלא הוא א"י הדין ואפילו אם הוא ת"ח ג"כ אמרינן דאין אדם רואה חובה לעצמו ונוגע הוא בדבר ובפרט שהרי הדיינין בעצמן מחולקין בדין ורוב דיינין מחייבין אותו בכה"ג לא מהני כלל המועט למה שהוא מוחזק ומש"ה גבי דיינין לא שייך לומר דניזול בתר חזקה ורק אזלינן בתר רובא. ויש להסביר עוד יותר בזה משום דגבי דיינין דהרוב דיינין יודעין שזה חייב בדין לא יכול המוחזק לומר קים לי כהמיעוט והרוב דיינין שהם הב"ד מפקי מיניה משא"כ הכא גבי כד וחבית דהב"ד אינן יודעין איך היה כוונתם ואין יכולין הב"ד לפסוק דניזול בתר רוב הואיל דהמוחזק טוען ברי שכן היה כוונתו ושהוא מן המיעוט דקרו לחביתא כדא או להיפוך כנלע"ד בכוונת דברי התוס' ודוק: (ב) והנה בסנהדרין (דף ג' ע"ב) בד"ה דיני כתבו התוס' ותימא דבריש המוכר פירות קאמר שמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב ואמאי לא יליף בק"ו מד"נ כדאמר הכא וא"ל דד"נ גופייהו לא אזלינן בתר רובא ברובא דליתא קמן דהא בריש פ' בן סורר משמע דבכמ"ד אזלינן בתר רובא בד"נ כגון רוב נשים ילדן לט' ורובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא וצ"ל דרובא לרדיא זבני לא חשיב כהנך רובא עכ"ל. והנה שינו התוס' בתירוצם ממה דתירצו כאן בב"ק משום דבב"ק הוה עיקר קושית התוס' לרב דסובר בכ"ד דגם בממון אזלינן בתר רובא ורק גבי כד וחבית סובר דלא אזלינן בתר רובא והקשו מהא דגבי דיינין אזלינן בתר רובא אפילו בד"נ וכ"ש בד"מ וע"ז תי' תירוץ הנ"ל הואיל דהמוכר או הלוקח טוען קים לי בנפשאי שאני מן המועט והב"ד אינן יכולין לידע זה ומש"ה סובר רב בזה דאזלינן בתר חזקת המוחזק ולא אזלינן בתר רובא אבל בכ"ד סובר רב דאזלינן בתר רובא משא"כ לשמואל דסובר דבכ"ד אין הולכין בממון אחר הרוב ואפילו היכא דאין המוכר או הלוקח טוענין קים לי בנפשאי שאני מן המיעוט וא"כ לא שייך לתרץ קושית התוס' אליבא דשמואל כמו שתירצו כאן בב"ק דתירוץ זה לא שייך רק אליבא דרב וכמו שכתבתי בביאור הדברים ומש"ה הקשו התוס' בסנהדרין (דף ג') רק אליבא דשמואל דסובר בכ"ד דלא אזלינן בתר רובא בממון א"כ קשה דהא חזינן גבי סנהדרין דאזלינן בתר רובא בד"נ וכ"ש בד"מ ולא שייך לתרץ אליבא דשמואל כמו שתירצו התוס' כאן בב"ק אליבא דרב וכמ"ש ומש"ה הוצרכו לתרץ בסנהדרין אליבא דשמואל דדוקא במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן הוא דסובר שמואל דלא אזלינן בממונא בתר רובא ומשום דרובא לרדיא זבני לא חשיב רוב מעליא ודוק היטב בזה כי הוא נכון לענ"ד. והנה ראיתי בקונטרס הספיקות כלל וי"ו אות א' ב' שהאריך בביאור דברי התוס' בב"ק ובסנהדרין הנ"ל ועיין בש"ש שמעתא ד' פ"ו שהאריך ג"כ בביאור דברי התוס' ולעד"נ נכון כמ"ש ויתבאר עוד אי"ה לקמן פי' דברי התוס' דסנהדרין הנ"ל:
ג והנה ראיתי בקונטרס הספיקות שם שתמה ע"ד התוס' דסנהדרין במ"ש דהא דשמואל סובר אהב"מ אחר הרוב הוא דוקא ברובא לרדיא זבני דלא חשיב כהנך רובא כו' וכ' וז"ל מיהו דבריהם קשין בעניותי לשמוע שכ' דרובא לרדיא לא חשיב רובא כאינך רובא ולא השמיענו ריעותא דההוא רובא מההוא ונמצא דנפל האי כללא דשמואל דאמר א"ה במא"ה בבירא. והביא דברי הב"ח לח"מ סי' רל"ב שהביא דברי התוס' דסנהדרין וביאר דבריהם דמש"ה רובא לרדיא לאו רוב מעליא לפי שכנגד אדם א' שקונה מאה שוורים לרדיא יש מאה בני אדם שקונין עשרה שוורים לשחיטה וכן פי' עד"ז האי דזרעוני פשתן דמדמה להו התם בש"ס אהדדי משום דהתם נמי כנגד אדם א' שקונין י' סאין לזריעה יש ק' ב"א דקונין מיהת סאה א' לאכילה ע"ש וכתב עליו ודבריו אלה תמוהין בעיני שהרי בש"ס פריך התם על רב מהאשה שנתארמלה דנימא הלך אחר רוב נשים ורוב נשים בתולות נשאות ומשור שנגח את הפרה נימא הלך אחר רוב פרות ורוב פרות מתעברות ויולדות ובהנך רובא ליכא לפרושי ע"ד שפי' הב"ח כו' עיי"ש מה שהקשה עוד על הב"ח ועיין מ"ש בשם הגט פשוט לפרש דברי התוס' דכאן ומ"ש הוא ז"ל לפרש דברי התוס' ועיין היטב בכל דבריו הנחמדים:
והנה באמת י"ל בגוף דברי התוס' דסנהדרין שכתבו דרובא לרדיא זבני לא הוה רוב אלים כ"כ. והנה מלבד מה שאינו מובן לכאורה מדוע יגרע רוב זה אולם אף אם נימא בפשיטות דגרע רוב זה ולא אלים כמו שאר רובא המוזכר בש"ס אכתי יקשה קושית הקונטרס הספיקות הנ"ל דמאי פריך הש"ס בב"ב שם מהאשה שנתארמלה ומשור שנגח את הפרה דוקא לרב הלא גם לשמואל יקשה כן: ולולא דמסתפינא הייתי אומר בכוונת דברי התוס' הנ"ל דסנהדרין שתירצו דרובא לרדיא זבני לא חשיב כהנך רובא דהכוונה הוא דהנה בכ"ד דאמרינן דאזלינן בתר רובא הוה הפירוש דאנו דנין על אותו דבר שהוא מן הרוב כגון כל דפריש מרובא פריש או על רובא דליתיה קמן אנו דנין על אותו דבר ואמרינן שהוא מן הרוב ואם נחליט שהוא מן הרוב תו אי אפשר לומר בשום אופן עליו שהוא מן המועט דהיינו שא"א להדבר שהוא מן הרוב שיתרמי שיהיה מן המועט בשום אופן שבעולם בכה"ג שפיר אמרינן דאזלינן בתר רובא משא"כ בדבר שאפשר לומר על הדבר שהוא מן הרוב דאתרמי ג"כ שהוא מן המועט דהיינו שאפשר להשתנות ולהיות מן המועט בכה"ג לא אלים הרוב כל כך. וזה הוא כוונת דברי התוס' שכתבו דרובא לרדיא זבני לא חשיב כהנך רובא והכוונה בזה הוא דהא אף דאמרינן רובא לרדיא זבני מ"מ הלא גם מאותן אנשים דקונים תמיד לרדיא הלא האנשים הללו קונים ג"כ לפעמים לשחיטה וא"כ איך שייך לומר דרובא לרדיא זבני הלא גם מאותן אנשים הקונים לרדיא הם בעצמם קונים לפעמים לשחיטה וא"כ בכל פעם שקונה בהמה הוה הספק הזה דילמא קנה לשחיטה ומש"ה לא הוי הרוב הזה דרובא לרדיא זבני רוב חשוב כ"כ ומש"ה סובר שמואל בזה דלא אזלינן בממונא בתר האי רובא ורב סובר דגם רוב זה אלים למיזל בתריה גם בממונא וזה הוא כוונת התוס' במ"ש דרובא לרדיא זבני לא חשיב כהנך רובא והבן בזה. והא דאמרינן גבי בן סורר ומורה דאזלינן בתר רובא דרוב נשים ילדן לתשעה וכמו שהקשו התוס' מינה על שמואל דסובר דאין הולכין בממון אה"ר אע"ג דכל אשה יכולה להיות יולדת לשבעה ג"כ התם שאני דאין אנו דנין על גוף פרטי כלל רק אנו דנין על אדם זה אם הוא ראוי להיות אב או לא בזה שפיר אמרינן דאזלינן בתר רוב נשים דעלמא דילדן לתשעה וא"כ אינו ראוי להיות אב ושפיר נעשה בן סורר ומורה משא"כ הכא גבי רובא לרדיא זבני דאנו דנין על אדם פרטי על הקונה הזה וא"כ שפיר י"ל דהואיל דאף דנימא דהוא מן הרוב הקונין לרדיא מ"מ דילמא בפעם הזה קנה לשחיטה דהא אתרמי לפעמים שגם אותן הקונין לרדיא לפעמים קונין לשחיטה ג"כ ומש"ה סובר שמואל דלא אלים הרוב הזה כ"כ וכמש"ל ודוק. ובהא שהקשו התוס' מהא דרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא ג"כ א"ש לפי"ז דהא התם אע"ג דגם אותן אנשים הטועים בעיבורא דירחא לפעמים יודעים בעיבורא דירחא מ"מ זה לא תליא ברצון דידהו דנימא שיכול להיות האיש הזה הטועה בעיבורא דירחא אם ירצה ידע דנימא דהרוב הזה לא אלים כ"כ דהא באמת הוא טועה בעיבורא דירחא וא"כ תו אמרינן דהרוב הזה אלים שפיר. וגם דהא באמת חזינן דהני תרי סהדי מעידין על יום אחד ורק שיש חילוק ביניהם במה שזה אומר בשלישי בחודש וזה אומר ברביעי בחודש בכה"ג שפיר יש ראיה גדולה דטעי חד מנייהו בעיבורא דירחא ומש"ה שפיר אזלינן בזה בתר רובא משא"כ בהא דרובא לרדיא זבני שפיר סובר שמואל דלא אלים כ"כ הרוב הזה ולא אזלינן בתר הרוב הזה בממונא ודוק: ובזה יש ליישב קצת דלא יקשה קושיא הנ"ל דמאי פריך הש"ס לרב מהא דהאשה שנתארמלה דנימא הלך אחר רוב נשים בתולות נשאות דהא גם לשמואל תקשה וכמש"ל. אולם לפי האמור יש ליישב זה דהנה באמת רוב נשים דעלמא הן בעולות דהא רובא כבר הן נשואות ורק דאנו דנין על רוב נשים כשהן נשאות בשעת נישואין הן בתולות והלא אשה זו אף אם היא בעולה ג"כ תהיה נשאת לאיש וא"כ לא אלים כ"כ הרוב הזה ודומה רוב זה להאי רובא לרדיא זבני וא"ש לשמואל דסובר דברוב כזה אהב"מ אחר הרוב. ומצאתי און לי בדברי הרמב"ן ז"ל במלחמות ר"פ האשה שנתארמלה שכ' וז"ל ליכא הכא חזקה דגופא דבשלמא כונס את הנערה שלא נשאת איכא חזקה דגופא דלא חיישינן שמא זינתה דבנות ישראל בחזקת כשרות אבל במשנתנו אינו טוען בחזקת בתולה כנסתיך ונמצאת בעולה אלא בחזקת אלמנה נשאתיך או אלמנה מן הנשואין או שנכנסה לחופה ולא נבעלה ואין בשתים אלו חזקה דגופא שאין האשה עומדת בחזקת שלא נשאת מעולם ואין לך בה אלא רוב אבל בחזקת שלא זינתה היא עומדת כו' עייש"ה בדבריו והרי מבואר ג"כ כעין סברא זו שכתבתי ומש"ה לא אלים הרוב הזה כ"כ ומש"ה לשמואל לא אזלינן בתר רוב זה והוא כמו רובא לרדיא זבני וי"ל בזה. ועד"ז יתיישב ג"כ הקושיא שהקשה הקוה"ס על פירושו של הב"ח והניח בתימא הבאתיו לעיל ולפי האמור יתיישב שפיר ויש להאריך בזה: והנה בהיותי בזה קשה לי ג"כ מהא דפריך מהמוכר עבד לחבירו ונמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו כו' רישא מ"ט לאו משום דרובא איתנייהו הכי לא כולהו הכי איתנייהו. ופירשב"ם וקשיא לשמואל עיי"ש ומאי פריך הלא רוב זה אלים מהאי רובא דלרדיא זבני ומש"ה אזלינן בתר האי רובא אפילו בממונא וגם לשמואל הוה הדין כן וגם לדברי הב"ח קשה וגם לפי פשיטות דברי התוס' קשה זה וצ"ל כעת ולא ראיתי למי שיקשה זה. ולפי האמור לעיל נוכל ליישב זה ג"כ דנהי דרוב עבדים הכי איתנהו אבל אטו אם הוא גנב הכי מוכרח לעולם להיות גנב ואין זה דבר טבעי שלא יהיה יכול להשתנות לעולם וא"כ אין הרוב זה אלים כ"כ יותר מהאי רובא דלרדיא זבני. אולם הקושיא הנ"ל לשיטת הב"ח לא מתיישב בזה:
ד והנה במה שהקשה עוד הקונטרס הספיקות ע"ד הב"ח שפי' דברי התוס' הנ"ל מהא דפריך הש"ס לרב משור שנגח את הפרה נימא הלך אחר רוב פרות ורוב פרות מתעברות ויולדות והלא לפ"ד הב"ח קשה דהתם לא שייך לומר דרוב זה לא אלים כמו דאמרינן גבי רובא דלרדיא זבני וא"כ גם לשמואל יקשה זה. והנה באמת לפי פשטות דברי התוס' הנ"ל ג"כ קשה דמאי פריך הש"ס דוקא לרב הלא גם לשמואל יקשה זה:
אולם לפמ"ש בכוונת דברי התוס' נוכל ליישב קושיא זו די"ל דנהי דאמרינן דרוב פרות מתעברות ויולדות מ"מ כל פרה בפ"ע עלולה לכך להיות מפילות דנהי דכמה פעמים אינן מפילות מ"מ בכל עובר ועובר היא עלולה לזה וא"כ לא אלים כ"כ הרוב הזה ודומה ממש להאי רובא דלרדיא זבני דלא אזלינן בתריה בממונא לשמואל דסובר אהב"מ אחר הרוב ומש"ה פריך שפיר הש"ס מהא דשור שנגח רק לרב אבל לשמואל ניחא:
שוב ראיתי בשו"ת פרי תבואה סי' כ' שהרב השואל הקשה על הב"ח הני קושיות שהקשה הקוה"ס והקשה ג"כ מה שהקשיתי מהאי ברייתא המוכר עבד דפריך הש"ס לשמואל ובאמת גם בלא דברי הב"ח קשה בפשיטות ע"ד התוס' דסנהדרין (דף ג' הנ"ל) והרב בעל פרי תבואה האריך בפלפול עצום ליישב הקושיא הנ"ל ולא יכולתי להוציא מדבריו תירוץ פשוט ליישב קושיא הנ"ל וי"ל בכ"ז:
והנה עפ"י מ"ש להסביר סברת התוס' בסנהדרין הנ"ל מובן היטב ג"כ דברי התוס' במס' יומא (דף פ"ה ע"א) בהא דקאמר שם הש"ס מחצה על מחצה ישראל למאי הילכתא אר"ל לניזקין ה"ד אי דנגחיה תורא דידן לתורא דידיה ניתי ראיה ונשקול ל"צ דנגחיה תורא דידיה לתורא דידן פלגא יהיב ליה אידך פלגא נימא ליה אייתי ראיה דלאו ישראל אנא ושקול כו' ובתוד"ה ל"צ הקשו וז"ל תימא דהמ"ל כולהו לניזקין אם רוב ישראל ישראל דנגחיה תורא דידן לתורא דידיה מעמ"ח ישראל דנגחיה תורא דידיה לתורא דידן ולא משלם אלא פלגא אם רוב עכו"ם עכו"ם משלם נ"ש אלא ניחא למימר חידוש בכל חד עכ"ל והקשה הגאון מוהרמ"ח ז"ל בספרו תוספת יוה"כ שם דמאי הקשו התוס' דהלא האיך אפשר לומר דברוב ישראל ונגח תורא דידן לתורא דידיה שישלמו לו נזק והלא קיי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב ודוקא באבידה אמרו דיחזירו לו משום דאין למוציא חזקה בממון וכמ"ש התוס' לעיל אבל בעלמא לא אזלינן בתר רובא וכ"כ ה"ה פט"ו מהא"ב לענין דינא דברוב ישראל ונגח תורא דידן לתורא דידיה דאינו חייב לשלם למאי דקיי"ל דאהב"מ אחר הרוב ואפשר דכוונת קושית התוס' היא אליבא דרב דסובר הב"מ אחר הרוב והאריך בזה יעו"ש. אולם לפי מה שהסברתי סברת התוס' בסנהדרין הנ"ל דהא דסובר שמואל אהב"מ אחר הרוב הוא דוקא בהאי רובא לרדיא זבני דלא אלים כ"כ רוב זה וכאשר כתבתי בטעם הדבר וכן בכ"ד דלא אלים כ"כ הרוב בזה פליגי רב ושמואל וסובר שמואל דאהב"מ אחר הרוב ברוב כזה שהוא גרוע אבל ברוב מעליא גם שמואל מודה דגם בממון הולכין אחר הרוב וא"כ היכא דנמצא תינוק ואיכא רוב ישראל בכה"ג דהוה רוב אלים בזה גם שמואל מודה דאזלינן ביה בתר רובא ודוק:
ה והנה בגוף הסברא שכתבתי בדברי התוס' דסנהדרין הנ"ל במ"ש דרובא לרדיא זבני לא חשיב כהנך רובא דהכוונה הוא דהא גם אנשים הללו הקונים לרדיא לפעמים קונים ג"כ לשחיטה ולא אלים הרוב זה כ"כ. והנה כאשר עיינתי בחידושי מ"ש בעזה"י כד הוינא טליא בהאי ענינא דאהב"מ אחר הרוב ראיתי כי יש להסביר סברא זו מ"ש בדברי התוס' הנ"ל דהנה בהא דקאמר הש"ס בב"ב (צ"ב) וליחזי האי גברא אי זבין לרדיא לרדיא אי לנכסתא לנכסתא ומשני בגברא דזבין להכי ולהכי והקשה הש"מ שם דלפי מאי דמשני הש"ס בגברא דזבין להכי ולהכי דאמאי סובר רב דאזלינן בתר רוב הא הוא יצא מן הרוב כו' וז"ל השמ"ק בב"ב שם בד"ה ל"צ כתב הראב"ד ז"ל קשיא בהאי שמעתא דמעיקרא אזיל בתר לוקח ושביק רובא דעלמא דקא מקשה ליה וליחזי האי גברא אי זבין לרדיא או לשחיטה זבין כו' והדר אזיל בתר רובא דעלמא ושביק ענינא דגברא ומאחר דגברא זבין להאי ולהאי לא ניחוש לרובא דעלמא והוא גופא קשיא לי כיון דגברא זבין להאי ולהאי כי רובא דעלמא לרדיא זבני מאי הוי והא איהו לאו מרובא הוי כו' עיי"ש מ"ש ליישב. ואמרתי בחידושי ליישב קושיא זו עפ"י מ"ש הירושלמי פ"ה דמס' שביעית תני המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר מקח טעות הוא ושמואל אמר יכול הוא מימר לשחיטה מכרתיו לך מה אנן קיימין אם כשמכרו לאריס ד"ה לחרישה מכר אם בשמכרו לטבח ד"ה לשחיטה מכר אלא כינן קיימין כשמכרו לסרסור רב אמר מקח טעות הוא ושמואל אמר יכול הוא מימר לשחיטה מכרתיו לך כו' עיי"ש וא"כ נוכל לומר דהא דמשני בש"ס דידן בגברא דזבין להכי ולהכי הוה ג"כ הפי' דמיירי בסרסור וכמו דמתרץ הירושלמי ופי' דבריו דהוא זבין להכי ולהכי דהוא קונה בשביל אותן אנשים שקונין לרדיא ובשביל אותן אנשים שקונין לשחיטה אבל הרוב אנשים קונין לרדיא ומש"ה סובר רב דאזלינן בתר רוב אנשים שקונין לרדיא והוא לקח בשבילם ומש"ה סובר רב דהוה מקח טעות וא"כ תירוצא דגמ' דידן דמתרץ בגברא דזבין להכי ולהכי עם תי' הירושלמי דמיירי כשמכרו לסרסור הכל אחד דגמ' דידן מיירי ג"כ כשמכרו לסרסור דזבין לרדיא ולשחיטה. וא"כ לפי האמור ל"ק שוב קושית הראב"ד המובא בשמ"ק הנ"ל דהא יצא מן הרוב במה דזבין ג"כ לשחיטה דהא הוא אינו קונה לעצמו רק בשביל אחרים ורוב אנשים קונין לרדיא ומש"ה סובר רב דאזלינן בתר רוב דהיינו בשביל רוב אנשים שקונין לרדיא וא"כ תו לא שייך לומר דהא יצא מן הרוב דהא גם הסרסור הזה הוא קונה יותר שוורים לרדיא בשביל רוב אנשים הקונין לרדיא א"כ בכל שור שקונה אותו הוא קונהו יותר לרדיא בשביל הרוב הקונין לרדיא ודוק ע"כ מהכתוב בחידושי בעזה"י. וא"כ לפי האמור יש להסביר יותר מ"ש לעיל בסברת התוס' הנ"ל דרובא לרדיא זבני לא אלים כ"כ ומש"ה סובר שמואל דלא אזלינן בתריה גבי ממון משום דהואיל דמיירי בסרסור א"כ הלא הוא קונה ג"כ בשביל אנשים הקונין לשחיטה ונהי דיותר קונה בשביל הרוב אנשים הקונין לרדיא מ"מ תו לא אלים כ"כ הרוב דהא י"ל דיצא זה מן הרוב הואיל דזבין להכי ולהכי ורב סובר דהוא רוב מעליא ופליגי בהאי סברא רב ושמואל אבל מ"מ שמואל סובר דלא אלים כ"כ הרוב הזה והוא כמ"ש לעיל והבן בזה:
והנה בהיותי מעיין בחידושי מכבר זה זמן רב ראיתי שכתבתי בילדותי דבר מחודד לפלפולא דאורייתא ע"ד הב"ח הנ"ל ואם כי הוא רק לפלפולא עכ"ז יען כי חביבים עלי דברי תורה שחדשתי בעזה"י בילדותי מכמה טעמים אמרתי להציגם כאן:
ו והנה ע"ד התוס' בסנהדרין (דף ג' ע"ב) בד"ה דיני ובמ"ש הב"ח בח"מ סי' רל"ב ובמה שהקשה עליו הקוה"ס כאשר הבאתי דבריו לעיל ואמרתי ליישב זה ובהקדם יבואר דבר חדש מה שעלה ברעיוני בזה. והוא דהנה אנן קיי"ל בכ"ד דרובא עדיף מע"א דעפ"י ע"א אין מחזירין אבידה כדאיתא במס' ב"מ (דף כ"ח ע"א) סימנים וסימנים וע"א ע"א כמאן דליתא דמי ויניח ואילו רוב מהני באבידה וכדאיתא בסופ"ק דכתובות גבי תינוק הנמצא מבואר שם בסוגיא דאזלינן בתר רוב גבי אבידה וא"כ חזינן דרוב עדיף מע"א וא"כ ליחייב שבועה עפ"י רוב מק"ו דע"א דהא ק"ו אדם דן מעצמו וכדאיתא במס' פסחים (דף ס"ו) בשלמא גז"ש לא גמריתו דאין אדם דן גז"ש מעצמו אלא ק"ו דאדם דן מעצמו איבעיא לכו למידן וא"כ הול"ל דחייב שבועה עפ"י רוב, אולם זה דוקא היכא דליכא רוב להיפוך אבל היכא דאיכא רוב להיפוך אינו חייב שבועה דהא איכא רוב המסייע ופוטרו מן השבועה דכמו דע"א מסייע פוטר מן השבועה כמו כן הרוב ג"כ יכול לפטור מן השבועה כנ"ל לכאורה:
וא"כ נוכל ליישב דברי הב"ח בזה דהכא קשיא ליה להב"ח דאע"ג דרובא לרדיא לא חשיב רובא והטעם איכא למימר כמ"ש הקוה"ס בעצמו או כמו שהביא בשם הגט פשוט אעפי"כ ליחייבו שבועה עכ"פ וע"ז תירץ דאינו חייב שבועה הואיל דאיכא רוב כנגדו דכנגד אדם אחד שקונה מאה שוורים לחרישה איכא מאה בני אדם שקונין עשרה שוורים לאכילה וא"כ איכא רוב כנגד רוב וא"כ איכא רוב המסייע ופוטרו מן השבועה ומש"ה אינו חייב שבועה כנ"ל לכאורה בכוונת הב"ח. וא"כ ל"ק כלל לשמואל מהא דאשה שנתארמלה דליחייב עכ"פ שבועה דהא התם ע"כ מיירי דאיכא קרקע דאל"כ הו"ל מטלטלי דיתמי דלא משתעבדי לבע"ח וכ"כ נמי הרא"ש שם בכתובות רפ"ב ובמס' ב"מ (דף ד' ע"ב) בד"ה אין נשבעין הקשו התוס' על כל מודה במקצת דאמאי חייב שבועה הא הוה כפירות שיעבוד קרקעות ותירצו דמיירי דלית ליה קרקע אבל אי אית ליה קרקע אינו חייב שבועה והכא ע"כ מיירי דאית ליה קרקע כמ"ש הרא"ש א"כ לא קשה כלל דלחייב שבועה עכ"פ עפ"י הרוב דהא הו"ל כפירת שעבוד קרקעות ודוק:
והנה אח"כ ראיתי בשו"ת ברית אברהם חלק חו"מ תשובה י"ב שהעיר בהערה זאת ג"כ וכתב דעפ"י רוב חייב שבועה מק"ו דע"א ותה"ל שכוונתי לדעת הגדול ז"ל. אולם ראיתי עוד בדבריו שם בתשובה ט"ז חזר בו מזה וכתב דאינו חייב שבועה עפ"י רוב דהואיל דאיכא רוב כנגדו א"כ ידעינן בודאי דמשקר ואין אנו מניחין אותו לישבע דדוקא כנגד ע"א הוה הדין דישבע להכחיש את העד דלא הוה דבר ברור שהשבועה יהיה בשקר הואיל דליכא רק ע"א והרי הוא מכחישו אבל אם איכא רוב כנגדו אמרינן דאם ישבע כנגד הרוב הרי הוא משקר ונשבע לשקר דרוב עדיף יותר מע"א ולשלם אינו צריך עפ"י הרוב הואיל דאין הולכין בממון אחר הרוב עיי"ש בדבריו היקרים שהאריך. ובזה היה נלע"ד ליישב דברי הרמב"ם ז"ל וקושית התוס' ז"ל בהא דאיתא ר"פ שור שנגח (דף מ"ו ע"א) אר"י א"ש זו דברי סומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין המע"ה ל"ל למימר זה כלל גדול בדין איצטרך דאפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא המע"ה כו' כל הסוגיא ובתוד"ה דאפילו וז"ל וא"ת והא מחויב שבועה ואי"ל הוא שזה מודה במקצת נזק הפרה ובנזק הולד אומר א"י ומתוך שאיל"מ כדאמר רבא בפ' השואל (דף צ"ח) כו' ועוד אור"י דלא דמי כלל כו' עד ומהאי טעמא אית ליה נמי למיפטר בשמעתין שאין לו לידע דבר זה אם משנגחה ילדה או קודם עכ"ל. והנה תורף תירוצם של התוס' הוא הואיל דלא הו"ל למידע ובכה"ג לא אמרינן משאיל"מ. והנה דעת הרמב"ם הוא דאפילו בדבר דלא הו"ל למידע ג"כ אמרינן מתוך שאיל"מ וכמבואר בדבריו פ"ה מהל' שאלה ופקדון ה"ו והראב"ד חולק עליו וס"ל כשיטת התוס' ועיין בפי"ג מהל' מלוה ה"ד ובמ"מ שם וא"כ לשיטת הרמב"ם אכתי נשאר קושית התוס' הנ"ל דנימא משאיל"מ ועיין בש"ך חו"מ סי' ע"ב ס"ק נ"א שהאריך ג"כ בזה בביאור שיטת הרמב"ם והראב"ד עייש"ה. אולם לפי האמור יתיישב שפיר קושית התוס' הנ"ל ומיושב ממילא שיטת הרמב"ם ז"ל דהנה הא התם במס' ב"ב (צ"ג ע"א) בהא דפריך הש"ס לרב מהאי מתני' דר"פ שור שנגח את הפרה דמשני הש"ס משום דאיכא למימר מבעתותא הפילה כו' עיי"ש והיינו דמש"ה לא אזלינן בתר רוב פרות מתעברות ויולדות הואיל דאיכא למימר אימא מבעתותא הפילה ופטור הואיל דלא הוה רק גרמא בנזקין ואיכא ג"כ מיעוט מפילות וא"כ הו"ל ספק ספיקא נגד הרוב ועיין בספר פ"י על מס' כתובות (דף ט') תוד"ה אי למיתב מ"ש בזה וי"ל בזה. ועיין בש"ך פ"ז סקט"ו בשם התה"ד דמב"מ וע"א מחייבו וע"א פוטרו ג"כ אמרינן דע"א המסייע פוטרו מן השבועה ועיין קצה"ח שם. וא"כ א"ש הכא דמש"ה אינו חייב שבועה משום דהוא מודה במקצת דממנ"פ פטור מן השבועה דא"א דאזלינן בתר רוב פרות מתעברות ויולדות א"כ תו אינו יכול לישבע שבועת מב"מ דהא הרוב מכחישו ואם ישבע הלא נימא דנשבע לשקר וכמש"ל בשם הברית אברהם ולשלם א"צ דהא מכח הרוב א"צ לשלם דהא אין הולכין בממון אחר הרוב ודנימא דיהיה דינו כמו שאר משואיל"מ וא"כ נימא גם כאן דמשלם זה אינו דהא איכא ג"כ רוב הפוטרו מן השבועה דהא איכא מיעוט מפילות וגם ספק אימור מבעתותא הפילה וא"כ איכא ס"ס לפטור ג"כ וס"ס הוה ג"כ כמו רובא והלא באמת רוב עדיף מע"א והיה מן הדין שחייב שבועה עפ"י הרוב ורק דמש"ה אינו נשבע נגד הרוב הואיל דרוב עדיף מע"א והרי הוא נשבע לשקר וכ"ז הוא לענין שיתחייב שבועה עפ"י הרוב אבל להיות הרוב המסייע פוטרו מן השבועה דבר פשוט הוא דפוטרו והוא ק"ו מעד המסייע דפוטרו מן השבועה מכ"ש רוב המסייע דבודאי פוטרו מן השבועה. דבשלמא אם המזיק מכחישו ואומר דהפילה שלא מחמת הנגיחה וגם לא מבעתותא רק שהפילה מעצמה קודם הנגיחה א"כ הרי המזיק מודה בפירוש דלא הוה מבעתותא נוכל לומר דחייב המזיק לשבע שבועת מודה במקצת הואיל דהוא אמר בפירוש שיצאתה מן הרוב [ואפשר גם בזה פטור מן השבועה הואיל דאיכא רוב המכחישו או דאית ליה מגו דמבעתותא ולא אמרינן דהוה מגו לאפטורי משבועה ובמק"א הארכתי בזה וא"ל כאן בזה] אבל היכא דהמזיק אומר מבעתותא הפילה או אפילו בסתם דנוכל לתרץ דבריו פשיטא דפטור מן השבועה ומכ"ש היכא דטוען שמא דפטור מלשלם הכל ולא שייך לומר ביה משואיל"מ והטעם או דאינו חייב שבועה מטעם דהרוב מסייע ופוטרו מן השבועה או משום דהרוב מכחישו ואינו יכול לשבע נגד הרוב ולשלם א"צ דאין הולכין בממון אחר הרוב וכמ"ש בביאור הדבר ול"ק כלל על הרמב"ם ומיושב שפיר קושית התוס' הנ"ל. ודוק כי קצרתי וכ"ז אינו אלא לפלפולא. ע"כ מהרשום אצלי בילדותי:
[ב] שם ע"ב דאיתמר רב יהודה אמר לא עביד אינש דינא לנפשיה כו' כל הסוגיא ואנן פסקינן להלכה כר"נ דאפילו במקום דליכא פסידא ג"כ עביד אינש דינא לנפשיה ועיין ברמב"ם פ"ב מהל' סנהדרין הי"ב ובש"ע חו"מ סי' ד' ובסמ"ע שם ועיי"ש בקצה"ח ועיין בברכי יוסף שם והרבה י"ל בזה. והארכתי בעזה"י בזה בענין שכתבתי לענין יומא דשוקא אם יכול לעכבו בני העיר על אחרים או זה על זה. וגם העירותי מזה בתשובה בדין אשה שתפסה מטלטלין לגבות חובה ולא אוכל כעת להאריך בזה:
והנה היש"ש כאן בסי' ה' שהאריך לחלוק על המוהרי"ק והעלה דאין אדם יכול לתפוס מחבירו למשכן אפילו במידי דליכא איסור למשכנו כגון עבור גזילה וערב אם לא בחפץ מבורר לכל שהוא שלו וי"מ נראה דהיינו דוקא שתופס משלו אבל היכא שיש בידו משכון או פקדון יכול לעכב אפילו לכתחלה כדי להציל ממון שלו וזה לא נקרא עביד דינא לנפשיה שהרי לא תפס אלא מעכב את שלו בשב ואל תעשה עכ"ל המובא בקצה"ח סי' ד' והאריך הקצה"ח בזה עיי"ש. ולכאורה י"ל מהא דאיתא במס' ב"מ (דף פ"ג ע"א) רבה בב"ח תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא שקל לגלומייהו אתו אמרו ליה לרב א"ל הב להו גלומייהו א"ל דינא הכי א"ל אין למען תלך בדרך טובים כו' הרי דרבה בב"ח שקל לגלומייהו ובודאי לא עשה בזה שלא כדין וגם רב לא א"ל רק למען תלך בדרך טובים ועיין ברי"ף שם וגם במהרש"א שם מ"ש בזה והרי מבואר דהואיל דהזיקוהו שרי ליה למשקל בעצמו וי"ל בזה: