אמרי הצבי א· רבי צבי מאיר בר
דף ו:
[אות ט]:
ת"ר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק דר"י רע"א לא בא הכתוב אלא לגבות לניזקין מן העידית וק"ו להקדש כו' אמר רבא ומה אילו ידעינן דכחושה אכל לא משלם אלא כחושה השתא דלא ידעינן אי כחושה אכל אי שמנה אכל משלם שמנה המע"ה כי'. עיין בפ"י מס' גיטין ר"פ הניזקין דף מ"ח ע"ב תמה דמאי פרך הש"ס השתא דלא ידעינן כו' הלא דילמא מיירי דהניזק טוען ברי דאכל שמנה וע"פ רוב הניזק טוען ברי דהא הניזק יודע מה הזיקו וא"כ הלא המזיק הוה מחוייב שבועה וא"י לישבע ומשלם דהא בודאי הזיקו והוה מודה במקצת ואי"ל ומיירי שהמזיק טוען שמא וא"כ הוה המזיק מחויב שבועה ואיל"מ ולשיטת התוס' ושאר ראשונים דבלא הי"ל למידע לא אמרינן מחויב שבועה ואיל"מ א"ש דהא המזיק לא הי"ל למידע אלא להרמב"ם דסובר דאף בלא הי"ל למידע ג"כ אמרינן מחויב שבועה ואיל"מ א"כ קשה קושיא הנ"ל ותי' הפ"י שם בדרך מושכל דהכא גבי ניזקין ל"ש כלל שבועת מודה במקצת עפמ"ש התוס' בגיטין שם בד"ה אין נפרעין דבניזקין אפילו בע"פ לעולם גובה ממשועבדים אי משום דמלוה הכתובה בתורה היא או משום דיש להם קול וא"כ דינם כמו בשטרות שאין נשבעין עליהן שבועת התורה משום דהי"ל כפירת שע"ק ובאמת הוקשו התוס' בכמ"ד דלמ"ד שעבודא דאורייתא ומלוה ע"פ גובה ממשעבדי דאורייתא היאך משכחת שבועת מודה במקצת הא הי"ל כפירת שע"ק ותירצו דמשכחת לה כגון שאין לו קרקע ללוה או שמחל לו שע"ק כדאי' במס' ב"מ דף ד' ע"ב בתוד"ה אין ע"ש. נמצא דכאן לא שייך שבועה מה"ת כלל דהא כתיב מיטב שדהו ישלם וא"כ אית ליה קרקע ולא מחל לו השעבוד ואין נשבעין על כפירת שע"ק וכו'. ועיין עוד שם שפלפל הרבה בחכמה אי מיירי בדאיכא עדים שהזיקו או בדליכא עדים יעוש"ה:
והנה ראיתי בספר טיב גיטין על מס' גיטין שם ובספר מעשה חושב על מס' ב"ק בסוגיא דידן כאן שניהם כאחד תפסו להפ"י דהי"ל לתרץ קושיא זו בפשיטות ע"פ מ"ש הרמב"ם בפ"ה מהל' טוען ה"ב וכן החופר בשדה חבירו בורות שיחין ומערות והפסידוה והרי הוא חייב לשלם בין שטענו שחפר והוא אומר לא חפרתי או שטענו שחפר ב' מערות והוא אומר לא חפרתי אלא א' או שהיה שם ע"א שחפר והוא אומר לא חפרתי כלום ה"ז נשבע היסת עכ"ל וכ' ה"ה שם דמקורו ממס' ב"מ דף ד' ואין נשבעין על הקרקעות והראב"ד בהשגות כ' א"א נראין הדברים שתבעו למלאות החפירות ולהשוות החצרות אבל אם תבעו לשלם פחתו הרי הוא כשאר תביעות ממון וכמי שא"ל חבלת בי שתים והוא אומר לא חבלתי אלא אחת עכ"ל ועיין בה"ה שם ועיין בש"ע חו"מ ס"ס י' צ"ה דהמחבר פוסק כהרמב"ם והרמ"א פוסק כהראב"ד ועיין בש"ך ובאו"ת שם. וא"כ לשיטת הרמב"ם כל שנצמח התביעה מתביעות קרקע אע"פ שתובעו עכשיו ממון דינו כמו קרקע ואין נשבעין על כפירת קרקעות וא"כ ה"ה הכא שהבהמה הזיקה הפירות שהיו מחוברין לקרקע וא"כ דינו כקרקע ואין נשבעין עליהם ולא הוה תו מחויב שבועה ואיל"מ. ולשיטת הראב"ד דסובר דבכה"ג הוה כתביעת ממון ולשיטתו לא קשה הואיל דאיהו סובר דהיכא דלא הי"ל למידע לא אמרינן ביה מחויב שבועה ואיל"מ עכת"ד. ולכאורה צודקים מאד הגאונים המחברים הנ"ל בזה. אולם כד נעיין היטב בזה נראה מבואר דלא נוכל לתרץ כן בפשיטות כמו שתירצו הם ז"ל ע"פ מ"ש הרמב"ם שם בה"ד טענו ענבים העומדים ליבצר ותבואה יבשה העומדת להקצר והודה במקצתן וכפר במקצתן ה"ז נשבע עליהן כשאר מטלטלין והוא שאינן צריכין לקרקע שכל העומד להבצר הרי הוא כבציר לענין כפירה והודאה. אבל אם היו צריכין לקרקע הרי הן כקרקע לכל דבר ואין נשבעין עליהן אלא היסת וה"ה הביא המשנה דפליגי ר"מ וחכמים ופוסק כר"מ והראב"ד השיג עליו ופוסק כחכמים ושתי הדעות מובאים בח"מ סי' צ"ה ס"ב וא"כ יש חילוק בין אם התביעה הוא שקלקל הקרקע זה מיקרי שפיר כפירת קרקע ואין נשבעין עליהן אבל הכא דמיירי דהבהמה אכלה פירות ערוגה אם היו ראוין לתלוש א"כ זה מיקרי מטלטלין ונשבעין עליהן והש"ס מיירי בכל גוונא אפילו אם הזיקה פירות גמורין שראוין לתלשן ושפיר קשה קושית הפ"י הנ"ל ומש"ה לא תירץ הפ"י כן ולתירוצו של הפ"י מתורץ בכל גווני אפילו היכא שהזיקה פירות גמורין הראוין לתלוש וז"ב. ובגוף קושית הפ"י הנ"ל י"ל בזה דגוף הדין זה דאמרינן מחויב שבועה ואיל"מ לא הוה זה מן התורה ורק מדרבנן ומש"ה גבי שבועה דרבנן לא אמרינן ביה מחויב שבועה ואיל"מ וכמ"ש בש"ע ח"מ סי' ע"ה סי"ד וא"כ לא קשה לפ"ז קושית הפ"י הנ"ל. וראיתי בספר קהלת יעקב להגאון מו"ה ישראל יעקב אלגאזי אבי הגאון מוהרי"ט אלגאזי בספרו תוספות דרבנן אות מ"ם סי' ק"פ וז"ל מתוך שאיל"מ הוא תקנתא דרבנן ומש"ה לא אמרינן מתוך שאיל"מ בשבועה דרבנן כן יש להוכיח מדברי התוס' בגיטין נ"א ד"ה והאי בכוליה ובפ"ק דב"מ ג' ד"ה בכוליה ושם ד"ה תקנתא ועיין בפרק השואל צ"ז ד"ה ה"נ כגון ועיין הל' קטנות סי' י"ב לח"א שכ' שבקונטרסו האריך להוכיח שהוא דרבנן ואולי שדקדק כן מדברי התוס' הנזכר אבל הרואה יראה דיש לדחות דאין ראיה מדברי התוס' ואדרבה מפשט דברי הגמ' בשבועות דף מ"ז דמוקי לה מקרא דשבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים ש"מ דהוי מה"ת כו' עכ"ל הרי שנחית לסברא הנ"ל ולפי מסקנת הקה"י אכתי נשאר קושית הפ"י הנ"ל. ואולי י"ל בזה דהא הראשונים ז"ל הסוברים דבדלא הי"ל למידע לא אמרינן ביה מתוך שאיל"מ הוי הטעם משום דתו הוי כמו יורשים דגלי קרא בין שניהם ולא בין היורשים וה"נ דכוותיה והרמב"ם ז"ל סובר דגם בכה"ג דלא הי"ל למידע ג"כ אמרינן ביה מתוך כו' עיי"ש בפ"ה מהל' שאלה ה"ו ויש לומר בשיטת הרמב"ם דבכה"ג דלא הי"ל למידע דאמרינן ג"כ מתוך הוא רק מדרבנן אבל מה"ת שפיר פטור בכה"ג דלא הי"ל למידע ולא אמרינן ביה מתוך כו' ולפ"ז א"ש הכל ודוק כי קצרתי במובן. או י"ל בעיקר קושית הפ"י הנ"ל דכוונת הש"ס בסוגיא דידן הוא הואיל דמיירי סתמא ומשמע אפילו היכא דלא הוה הטענה שתי כסף ופרוטה וליכא תו כלל שבועת התורה: [אות כ] (א) שם אילימא דנגח תורא דידן לתורא להקדש שור רעהו אמר רחמנא ולא שור של הקדש. וברש"י בד"ה שור רעהו וז"ל דאם נגח שור של הקדש פטור וה"ה לכל שאר נזיקין שאם מזיק את ההקדש פטור ל"א להכי נקיט שור הקדש ולא מוקי לה באכילת בהמתו שדה הקדש משום דלא משכחת לה דאי שדה חרם לכהנים הוי וכשדה הדיוט דמי וליכא למימר ק"ו להקדש כו' יעו"ש. ולכאורה יש לעיין בזה דהא בשדה חרם לכהנים ג"כ איכא מעילה כל זמן שהיא בבית הבעלים כדאיתא בהדיא במס' ערכין כ"ט ת"ר חרמי כהנים אין להם פדיון ונותנין לכהן חרמים כל זמן שהן בבית בעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהן שנאמר כל חרם בישראל כו' נתנן לכהן הרי הן לכל דבריהן כחולין שנאמר כל חרם כו' לך יהיה ופירש"י בד"ה הרי הן כהקדש ויש בהן מעילה עכ"ל. הרי מפורש בהדיא דיש מעילה בחרמי כהנים כל זמן שהן בבית בעלים והרי הן כהקדש לכל דבריהן וא"כ שפיר משכחת לה דאכלה בהמה של הדיוט משדה החרם לכהנים ורק דעדיין לא ניתן לכהן והקרקע עדיין היא ברשות הבעלים שלא מסר הקרקע עדיין להכהן ואיכא ביה מעילה. ולכאורה היה ספק אצלי אם גבי קרקע שייך החילוק בין מסרן לכהנים או לא דדוקא גבי מטלטלין שהחרימן לכהן שייך חילוק זה בין אם עדיין הם ברשות בעלים אבל גבי קרקע לא שייך לומר כן ומשום דיש לומר דמיד שהחרימן לכהנים הרי הם של הכהנים והוה כאילו כבר מסרן לכהן דהא לא שייך לומר גביה דהוא עדיין ברשות בעלים דהא אינן עומדין ברשות הבעלים דהא החרים כל הקרקע. אמנם באמת אכתי משכחת לה שהחרים רק הפירות הגדילין שהקרקע שלו ושורו של המזיק הזיק הפירות והרי הפירות הן הקדש גמור כל זמן שהן בבית בעלים שלא מסרן לכהן וא"כ משכחת לה בכה"ג. ועוד נ"ל דגם בהחרים קרקע שייך חילוק זה בין מסרן לכהן או לא והמסירה הוא שיאמר לכהן לך וקני הקרקע דהיינו שיעשה קנין בהקרקע. ויש לדייק ג"כ כן מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ו מהל' ערכין הל"ה וז"ל ואחד המחרים קרקע או מטלטלין הרי אלו נותנן לכהן שבאותו משמר ובשעה שהחרים חרמי כהנים כל זמן שהם בבית הבעלים הרי הן הקדש לכל דבריהן שנאמר כל חרם וגו' נתנו לכהן הרי הן כחולין לכל דבריהן שנאמר כל חרם כו' לך יהיה עכ"ל וכתב הכ"מ הטעם דפוסק דאין חילוק בין החרים קרקע לבין החרים מטלטלין משום דהואיל דפליגי תנאי אי מקשינן קרקע למטלטלין ור' יהודה סובר מקשינן קרקע למטלטלין ור"ש סובר לא מקשינן קרקע למטלטלין וידוע דהלכה כר' יהודה ומש"ה פוסק הרמב"ם דאין חילוק בין קרקע למטלטלין יעו"ש וא"כ חזינן דגם בקרקע מחלק הרמב"ם ז"ל בין אם נתנן כבר לכהן לבין אם עדיין הם בבית הבעלים דכשהן בבית הבעלים עדיין גם כשהוא קרקע ג"כ הרי הן כהקדש לכל דבריהן וא"כ בודאי דגם מעילה אית בהו וכמו שפירש"י וגם דנקיט הלשון הרי הן כהקדש לכל דבריהן לשון זה משמע דאית ביה מעילה ג"כ והרמב"ם ז"ל לא פירש בהדיא דאית בהו מעילה וגם חפשתי בהל' מעילה ולא מצאתי כתוב מפורש שבחרמי כהנים יהיה בהן מעילה ואולי סמך הרמב"ם ז"ל על הלשון הרי הן כהקדש לכל דבריהן ממילא ידעינן דאית בהו מעילה ג"כ. וא"כ אינו מובן לכאורה דברי רש"י ז"ל הנ"ל במ"ש דלא משכחת לה בשדה חרם הואיל דלכהנים הוה ולכאורה י"ל בזה. ואפילו אם נימא דבחרמי כהנים ליכא מעילה מ"מ הלא הוה הקדש בודאי וא"כ כל זמן שהן בבית הבעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהן וא"כ משכחת לה בכה"ג שפיר גבי חרמי כהנים שהחרים השדה והפירות או הפירות בלבד ואף שאין בהם מעילה מ"מ הוה הקדש ובודאי דקרינן ביה שור רעהו ולא של הקדש. בעת עיוני שנית בזה אמר ב"א החריף דוד נ"י די"ל בכוונת רש"י דהואיל דכשישלם הנזק להכהן יהיה שוב חולין ומחויב שפיר לשלם הנזק בכה"ג וזה הוא כוונת רש"י כהנים הוי וכשדה הדיוט דמי ולכאורה יפה כוון. אלא דאכתי י"ל דנימא באמת דהא דקאמר התנא ק"ו להקדש היינו בכה"ג דהזיק שדה חרמי כהנים דמשלם באמת והיינו ק"ו כו' הואיל דבשעת ההיזק היה הקדש וגוף הדין זה צ"ע וקצרתי בזה: (ב) ועוד ק"ל בהא שכ' רש"י ז"ל עוד וז"ל ושדה הקדש נמי דהוי לצורך בדק הבית או המקדיש פדהו לאלתר או מוכרין אותו לאלתר לאחר וכשיוצא ביובל לכהנים הוי דכתיב והיה השדה בצאתו ביובל וגו' דלכהנים הוי ואי קודם פדיה אין מעילה בקרקעות דכל המחובר לקרקע כקרקע דמי עכ"ל. ולא זכיתי להבין דהלא אף אם אין מעילה בקרקעות מ"מ עדיין שם הקדש עליהם וא"כ אכתי הוה בכלל המיעוט מקרא דרעהו ולא של הקדש ולכאורה י"ל בזה: והנה לפום ריהטא היה נ"ל בזה דרש"י ז"ל סובר באמת דכל שאין בהם מעילה אע"פ שעדיין הם הקדש הם בכלל רעהו. ונראה לכאורה דפליגי בזה רש"י ותוס' לקמן בב"ק דף י"ב ע"ב נכסים שאין בהם מעילה וכו' מעילה הוא דלית להו הא מקדש קדשי מאן תנא אר"י בקדשים קלים אליבא דריה"ג דאמר ממון בעלים הוא דתניא ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים שהן ממונו דברי ריה"ג ופירש"י ז"ל וז"ל מעילה הוא דבעינן דלא ליהוי בהו בנכסים שאני חייב בנזקין הא אי לית בהו מעילה אע"ג דמקדש קדשי אני חייב בנזקין כגון קדשים קלים שאין בהם מעילה מחיים אלא באמורין לאחר זריקת דם כדגרסינן במס' מעילה ז' עכ"ל. הרי נראה מלשון רש"י ז"ל דעיקר הטעם דבקדשים קלים חייב בנזקין הואיל דאין בהם מעילה אע"ג דמקדש קדשי לא מימעטי מקרא דרעהו וחייב המזיק בהם כנ"ל לכאורה מפירוש רש"י ז"ל ומלשונו הטהור. אולם התוס' שם בד"ה מאן תנא כתבו בפירוש להיפוך וז"ל שם מאן תנא כלומר פשיטא ליה דלא בא למעט הקדשות דלית בהו מעילה כגון קרקע דכיון דהם נכסי גבוה מעילה לא מעלה ולא מורדת עכ"ל. ועיין בשמ"ק שם בד"ה בקדשים קלים מ"ש בזה יעוש"ה. והרי מבואר מדברי התוס' דאף בהקדשות שאין בהם מעילה ג"כ אימעטי מקרא דרעהו. וגם באמת סוגית הש"ס שם ריהטא כשיטת התוס' דמדנקיט הש"ס דוקא אליבא דריה"ג דסובר קדשים קלים ממון בעלים הם והלא אם נימא דתליא בין אם אית בהו מעילה או לא והלא לכ"ע אין בקדשים קלים דין מעילה וא"כ לכ"ע חייב המזיק בקדשים קלים ואמאי הוצרך הש"ס לאוקמי דוקא אליבא דריה"ג אלא ע"כ דאף אם אין בהם מעילה כל שהוא הקדש המזיק בו פטור דמימעטי שפיר מקרא דרעהו ורק ריה"ג הוא דסובר כן דממון בעלים הוא והמזיק בהן פטור והרי מבואר סוגית הש"ס כסברת התוס' הנ"ל ודלא כרש"י ז"ל. אולם יש לומר דלא תקשי מסוגיא זו לרש"י ז"ל דגבי קדשים קלים אף דלית בהו מעילה לכ"ע מ"מ הוה אמרינן שפיר דהמזיק בהן פטור ומשום דלא הוי בכלל רעהו ואע"ג דלית בהו מעילה וכל היכא דלית בהו מעילה אמרינן דהמזיק בהן חייב אע"ג דהם עדיין הקדש ורק גבי קדשים קלים הוא דהוה אמרינן דפטור המזיק בהן וטעמא רבא איכא בזה משום דבאמת גבי קדשים קלים איכא בהו מעילה באימורין לאחר זריקת דם וא"כ מש"ה המזיק בהם פטור דאע"ג דקודם שחיטה לית בהו מעילה לכ"ע מ"מ אכתי אתיין לידי מעילה ומימעטי שפיר מקרא דרעהו דהא גם קודם שחיטה הם הקדש ולאחר שחיטה יהיה מעילה באימורין ואמרינן דהמזיק בהן פטור ורק ריה"ג דסובר ממון בעלים הן ושור רעהו קרינא ביה דהיינו דלא משגחינן במה שיהיה בהן מעילה אח"כ לאחר שחיטה הואיל דעתה קודם שחיטה הן ממון בעלים לגמרי ודוקא ריה"ג הוא דס"ל כן אבל חכמים דפליגי על ריה"ג ס"ל דבקדשים קלים לאו ממון בעלים הם ומש"ה הוצרך הש"ס לשנויי הא מני ריה"ג היא אבל לעולם דהיכא דלית בהו מעילה ולא יהיה בו לעולם דין מעילה אע"ג דמקדש קדשי כגון קרקעות וכדומה לכ"ע לא מימעטי מקרא דרעהו והמזיק בהן חייב כנ"ל לכאורה בשיטת רש"י ז"ל. אולם אכתי תקשי לפ"ז דאמאי הוצרך הש"ס לקמן בדף י"ב לאוקמי למתניתין דקתני נכסים שאין בהם מעילה דאתיא כריה"ג הי"ל לאוקמי סתם ככ"ע ומיירי בקרקעות שאין בהם מעילה ואע"ג דמקדש קדשי אפ"ה לא אימעטי מקרא דרעהו והמזיק בהם חייב. ואולי הואיל דלשון נכסים כולל בין קרקעות ובין מטלטלין ורצה הש"ס לפרש דאף במטלטלין מצינן אף שהם הקדש אפ"ה הואיל דלית בהו מעילה המזיק בהם חייב ודוקא היכא דאית בהו מעילה הוא דאימעטי מקרא דרעהו אבל היכא דלית בהו מעילה אע"ג דקדשי המזיק בהם חייב כנ"ל לכאורה לפרש דברי רש"י ז"ל ודוק בזה. אולם אכתי יש לעיין גם אם נימא כפירושו של רש"י ז"ל הנ"ל אולם כל זה הוא רק לתירוצו של ר' יוחנן דמתרץ בקדשים קלים ואליבא דריה"ג דאמר ממון בעלים הוא. אבל לרבא דמשני מאי נכסים שאין בהם מעילה נכסים שאין בהם דין מעילה ומאי נינהו דהדיוט וא"כ להאי תירוצא דרבא הוה הדין דכל שהוא של הקדש אע"פ שאין בו מעילה רק שהוא של הקדש המזיק פטור ואע"ג דהש"ס אסיק בקושיא מ"מ הואיל דאמר לשון קשיא לא נדחה לגמרי כי כל קושיא אית לה תירוץ וכמ"ש הרשב"ם בב"ב דף נ"ב ע"ב בד"ה קשיא לדידן קשיא ועיין בפ"י גיטין נ"ד וברמב"ן שם וא"כ לפי מאי דמסיק רבא בתירוצו הוה הדין דכל דשם הקדש עלה אע"פ שאין בה מעילה ג"כ אמרינן דהמזיק ההקדש פטור וכרבא קיי"ל בודאי וא"כ אכתי אינו מובן דברי רש"י ז"ל הנ"ל במ"ש כאן ואי קודם פדייה אין מעילה בקרקעות דכל המחובר לקרקע כקרקע דמי וצ"ע כעת. וע"פ האמור נוכל להבין ג"כ דברי רש"י ז"ל במ"ש ולא מוקי לה באכילת בהמתו שדה הקדש משום דלא משכחת לה דאי שדה חרם לכהנים הוי וכשדה הדיוט דמי ואי דנימא דמיירי כשהוא עדיין בבית בעלים הלא בכה"ג גבי קרקעות ליכא מעילה הואיל דהוא קרקע ואין מעילה במחובר לקרקע וא"כ תו לא מימעט מקרא דרעהו אע"ג דהוא הקדש מ"מ כל דלית ביה מעילה המזיק חייב לשלם וכמש"ל בשיטת רש"י ז"ל כנ"ל לכאורה מיהו לפי הנראה מלשון רש"י ז"ל נראה קצת דלא נחית להאי טעמא:
ג מיהו אכתי י"ל בהא שכ' רש"י ז"ל ואי קודם פדייה אין מעילה בקרקעות דכל המחובר לקרקע כקרקע דמי דאמאי לא משכחת לה בפירות גמורין העומדין לתלוש שאינן צריכין עוד לקרקע דפליגי ר"מ ורבנן ופסקינן כר"מ דכתלושין דמי. ועיין ברמב"ם בפ"ה מהל' טוען ה"ד ובש"ע חו"מ צ"ה ס"ב. ואולי רש"י ז"ל רצה לפרש גם אליבא דרבנן דסברי דכמחובר דמי וי"ל עוד בכ"ז. ובעיקר דברי רש"י ז"ל צ"ע אצלי בהא שכ' רש"י ואי קודם פדייה אין מעילה בקרקעות כו' היא גופה קשיא דנימא באמת דהא דאר"ע ק"ו להקדש דמשלם מן העידית מיירי שפיר דהדיוט הזיק להקדש ורק בכה"ג היכא דלית בהו מעילה וא"כ בכה"ג מזיק הקדש חייב ולא אימעט מקרא דרעהו וכגון שהיה מחובר לקרקע:
והנה הרשב"א בחדושיו כאן בד"ה אילימא וז"ל ואיכא למידק דהא אנן לאו בנזקי שור בשור קאמינא אלא בנזקי קרקע דהא אכל שמנה וכחושה קאמרינן ובכי הא אפילו שור של הדיוט בקרקע של הקדש חייב דמנ"ל דבשאר נזיקין פטר לך הכתוב אדרבה אמרינן בפרק השואל האי מאן דאכיל חביצא כו' אלמא מזיק מחומשא לחוד הוא דפטור אבל בקרן חייב וצ"ל דההיא מדרבנן אבל מדאורייתא פטור דכי יאכל קדש יעו"ש וכ"כ ג"כ התוס' כאן ובב"מ שם. והנה לסברת רש"י הנ"ל דהא דמזיק הקדש פטור הוא דוקא היכא דאיכא מעילה קושית הרשב"א הנ"ל אלים יותר דדוקא בנזקי קרקע הקדש הוא דאמרינן דחייבה רחמנא לשלם למזיק הקדש מן העידית הואיל דלית מעילה בקרקעות וחייב מזיק ההקדש ומשלם מן העידית אבל בנזקי שור בשור דאיכא ג"כ מעילה ומימעט שפיר מקרא דרעהו ופטור המזיק דהיינו אם שור של הדיוט נגח שור של הקדש. והוא כמו שהקשיתי על שיטת רש"י ז"ל מדעתא דנפשאי וכעת ראיתי כי גוף הקושיא היא כתובה ברשב"א ולפי דברי קשה יותר:
והנה הרשב"א תי' הקושיא הנ"ל דהא דאמרינן בב"מ מזיק הקדש פטור מחומש. אבל בקרן חייב דהוא רק מדרבנן. אבל מה"ת גם מקרן פטור וכ"כ התוס' כאן ובב"מ צ"ט ובגיטין מ"ט ע"א וכ"כ ג"כ בש"מ ב"מ צ"ט יעוש"ה. והנה אם נימא דרש"י ז"ל סובר דמזיק הקדש חייב בקרן מן התורה. ועיין בפ"י ר"פ הנזקין האריך בדברי רש"י ז"ל א"כ לשיטת רש"י ז"ל לא קאי כלל תירוצו של הרשב"א וקשה קושית הרשב"א הנ"ל. אלא אפילו אם נימא דגם רש"י מודה דמזיק הקדש פטור מה"ת גם מקרן מ"מ אכתי קשה מה שהקשיתי דהא היכא דלית בה מעילה חייב מזיק ההקדש לשלם הקרן מה"ת וא"כ קשה תו דהא אנן לאו בנזק שור בשור קאמינא אלא בנזקי קרקע ובקרקע ליכא מעילה וחייב בה המזיק אבל בשור של הקדש דאיכא מעילה וא"כ שור של הדיוט המזיק של הקדש שפיר פטור מקרא דרעהו וממעטינן מקרא דרעהו הקדש דאית בה מעילה וא"כ אכתי קשה קושיא הנ"ל לשיטת רש"י ז"ל וצ"ע כעת:
ד והנה בהא דמזיק הקדש אם פטור גם מהקרן מה"ת ורק מדרבנן חייב בקרן או רק דמחומש מיעטינהו מקרא דרעהו אבל בקרן חייב מה"ת איכא פלוגתא בזה בראשונים. דעת התוס' דמה"ת מזיק הקדש לגמרי פטור גם מקרן ורק מדרבנן חייב לשלם הקרן וכ"כ התוס' כאן בד"ה שור רעהו ובמס' גיטין מ"ט ע"א בד"ה שור רעהו והביאו הירושלמי דר"פ הנזקין במה אנן קיימין אי בהכשר נזיקין הא תנינא שור רעהו ולא שור של הקדש ואי בנזקי גופו הא תני ר' חייא נזקין להדיוט ואין נזקין לגבוה אלא באומר הרי עלי מנה כו' יעו"ש. ועיין ברשב"א ב"ק כאן שכ' ג"כ כן יעו"ש ועיין ב"מ צ"ט ע"ב משא"כ במזיק דלא משלם חומשא דאמר מר איש כי יאכל קדש פרט למזיק ופירש"י מה שאין כן במזיק הקדש אחומשין קאי ובתוס' שם בד"ה פרט כתבו ג"כ כן דהא דמזיק הקדש משלם קרן הוא רק מדרבנן אבל מדאורייתא גם מקרן פטור והביאו ג"כ הירושלמי הנ"ל וכ' בש"מ ב"מ שם וז"ל כי יאכל פרט למזיק אית ספרים דגרסי דלא משלם חומשא וליתא דמדאורייתא פטור לגמרי וכו' ככתוב בתוס' הרא"ש וכן הביא שם בשם הריטב"א ג"כ כן ובגירסא שלפנינו איתא דלא משלם חומשא ועיין ברמב"ן על מס' גיטין נ"ג ע"א בד"ה הכהנים שפגלו כתב ג"כ דהא דמזיק הקדש משלם הקרן הוא רק מדרבנן אבל מדאורייתא אף מקרן פטור הבאתי דבריו לעיל אות י"ז או"ק יו"ד]:
שוב ראיתי בש"מ כאן בד"ה ולענין פסק הלכה כ' הרב המאירי ז"ל וז"ל ומ"מ שור שלנו שנגח שור של הקדש או של הקדש שנגח שלנו פטורים לגמרי שור רעהו אמר רחמנא ולא שור של הקדש. אבל שור שלנו שאכל ערוגה של הקדש יראה מדברי גדולי המפרשים שהן חייבין ולענין זה הקדש והדיוט שוין ושדה אחר קרינא ביה לא נתמעט אלא מן הנגיחה דקרא דשור רעהו בנגיחה הוא דכתיב וכ"נ בפ' השואל צ"ט. ושמא תאמר א"כ כשהקשה אילי' דנגחיה תורא כו' לישני ליה כשאכל ערוגה של הקדש שחייב תירצו בה משום דהא לא אצטריך דקרא סתמא כתיב ובער בשדה אחר ל"ש הדיוט ול"ש הקדש ולא הוצרך לק"ו וא"ת היאך חייב והרי אמרו אין מעילה בקרקעות ומחובר לקרקע כקרקע מתרצים דמעילה ליכא הא תשלומין איכא כו'. והנה שיטה זו סוברת ג"כ דמזיק הקדש חייב מה"ת בקרן וי"ל בזה הרבה. והנה מדברי רש"י ז"ל דייקי המפרשים דדעתו דמזיק הקדש חייב בקרן מה"ת. ועיין בפ"י ב"ק על דף ה' ובפני אריה שם ובפ"י גיטין נ"ג הבינו מרש"י ז"ל כן דמזיק הקדש חייב בקרן מן התורה והיא שיטה חדשה אשר כמעט כל הראשונים חלוקים עליו בזה וע"כ אמרתי לברר קצת בזה כי לענ"ד אין ראיה כלל מדברי רש"י ז"ל דסובר כן ורק דנוכל להשוות דעתו עם כל הראשונים כאשר אבאר קצת בעזה"י:
הנה ממה שפירש"י בב"מ צ"ט ע"ב בד"ה משא"כ במזיק הקדש אחומשין קאי ולפי הנראה לא היה כתוב בגרסתו בש"ס משא"כ במזיק דלא משלם חומשא רק היה כתוב סתמא משא"כ במזיק דאל"כ לא היה צריך לפרש אחומשין קאי והיה בגרסתו כמ"ש הרא"ש הובא בש"מ שם שהבאתי לעיל וא"כ נוכל לפרש גם שיטת רש"י ז"ל כן דמה"ת פטור המזיק הקדש גם מקרן ורק מדרבנן חייב בקרן בלבד ויש קצת ראיה לזה ממה שרש"י ציין דבריו בד"ה משא"כ ולא פירש על גוף הדרש דדרשינן מקרא כי יאכל פרט למזיק ועל זה הי"ל לרש"י לכתוב אחומשין קאי והוה הפירוש דהא דפטרה תורה מזיק הקדש היינו דוקא מחומש אבל קרן שפיר חייב ורק רש"י פירש דבריו על הא דקאמר הש"ס הדין משא"כ במזיק הקדש על זה כתב רש"י אחומשין קאי והיינו דלדינא אמרינן דמזיק הקדש חייב בקרן והיינו מדרבנן ורק מחומש פטור אף מדרבנן וזה הוא ראיה נכונה לכאורה דשיטת רש"י ז"ל היא כשיטת כל הראשונים דמזיק הקדש מדאורייתא פטור לגמרי אף מקרן ורק מדרבנן חייב בקרן. והגם דנוכל לדחוק ולדחות ולומר דרש"י ז"ל ציין דבריו על הקודם ולא המתין עד עיקר הדרש מיהו עין רואה דדוחק לומר כן הואיל דבמה שפי' על הקודם יש מקום לטעות וע"כ דבדיוק גדול ציין רש"י על הקודם והוא כמו שכתבתי וז"ב לענ"ד:
ה ועוד דייק הפ"י דשיטת רש"י הוא דמזיק הקדש חייב לשלם הקרן מה"ת מהא דאיתא בגיטין דף נ"ג ע"א תנן הכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין ותני עלה מפני תיקון העולם וא"א היזק שא"נ שמיה היזק האי שוגגין פטורין מפני תיקון העולם מיבעיא ליה כו' ופירש"י בד"ה שוגגין וז"ל דהא חייבין דמזיד דינא דאורייתא הוא ותיקון העולם אפטורין הוא דשייך למיתני כדי שיודיעו עכ"ל. ודייק מהא שכ' רש"י חייבין דמזיד דינא דאורייתא הוא והלא מזיק הקדש פטור וע"כ דאף דמזיק הקדש פטור היינו דוקא מחומש אבל בקרן חייב מדאורייתא יעו"ש שהאריך בפלפול עצום: ולעד"נ לפרש דברי רש"י ז"ל דהכוונה הוא דהא חייבין דמזיד דינא דאורייתא הוא היינו דלמ"ד היזק שא"נ שמיה היזק א"כ בהדיוט חייב מדינא דאורייתא וא"כ גם בהקדש חייב מדרבנן עכ"פ והיאך שייך למתני עלה מפני תיקון העולם דבאמת הלשון תיקון העולם לא שייך לומר על התקנה שהתקינו לטובת ההקדש שיהיה המזיק הקדש חייב לשלם להקדש דתיקון העולם לא שייך לומר רק על מה שתיקנו בין אדם לחבירו אבל לתקנת הקדש זה אינו נקרא תיקון העולם רק תקנת ההקדש הוא דמיקרי והכי פריך הש"ס בשלמא למ"ד היזק שא"נ לא שמיה היזק וא"כ הא דחייב גם בהיזק שא"נ הוא משום תיקון העולם דאל"כ כל אדם יזיק לחבירו בהיזק שא"נ ושייך שפיר לומר על זה תיקון העולם הואיל שהוא בין אדם לחבירו וא"כ שפיר נוכל לומר דכהנים שפיגלו מזידין חייבין מפני תיקון העולם והיינו דתיקון העולם היה על מזיק הדיוט שיהיה חייב לשלם מפני תיקון העולם ונקטו ג"כ על מזיק הקדש במזיד שהכהנים שפיגלו במזיד חייבין לשלם מפני תיקון העולם הואיל דגוף החיוב מה שהוא חייב בהיזק שא"נ הוא מפני תיקון העולם וא"כ גם במזיק הקדש בהיזק שא"נ נקיט ג"כ מפני תיקון העולם. אבל למ"ד היזק שא"נ שמיה היזק וא"כ מדאורייתא חייב בהדיוט במזיק היזק שא"נ וניהא דמה"ת מזיק הקדש פטור לגמרי גם מקרן ורק מדרבנן חייב בקרן והאיך שייך לומר גבי הכהנים מזידין דחייבין מפני תיקון העולם והכי איבעי ליה למימר שוגגין פטורין מפני תיקון העולם והיינו דבמזיק הדיוט בהיזק שא"נ בשוגג דפטור הוא מפני תיקון העולם הואיל דהיזק שא"נ שמיה היזק ומן הדין היה שיחייב גם בשוגג ורק מפני תיקון העולם פטורין כדי שיודיעו כנ"ל לפרש כוונת רש"י ז"ל בזה אבל לעולם דגם רש"י ז"ל מודה דמזיק הקדש פטור אף מן הקרן וכמ"ש כל הראשונים ז"ל ודוק:
ו ועיין פסחים דף ל"ב ע"א ברש"י ד"ה אחד הסך וז"ל והכא כתיב כי יאכל קדש בשגגה דאילו גזלה והשליכה לנהר אפילו בשוגג דלא ידע שהוא תרומה אינו משלם חומש אלא קרן כשאר מזיק חולין דעלמא דאמר מר כי יאכל פרט למזיק עכ"ל מבואר קצת מלשונו דמה"ת קאמר. מיהו י"ל דגם בכאן הוה הפי' דמדרבנן הוא דחייב לשלם קרן אבל מה"ת גם מקרן פטור וי"ל בזה. מיהו י"ל עוד בזה ולדייק מלשונו הטהור דנקיט גזלה והשליכה לנהר היל"ל סתם הזיקה ול"ל למימר הלשון גזלה והשליכה לנהר לכן נוכל לומר בזה דרש"י ז"ל נשמר בזה וכ' גזלה כו' דאז הוא נתחייב בקרן תיכף משעת גזילה ולא שייך למיפטריה מדין מזיק דבשעת גזילה דעדיין היא בעין אז נתחייב בקרן ולא שייך לומר דפטור מדין מזיק וחייב שפיר מה"ת בקרן אבל היכא דאזקי' אז י"ל דפטור מה"ת ג"כ ורק מדרבנן חייב וי"ל בזה. ועיין לקמן בדף כ' ע"ב בתוד"ה נתנה דגרסי בחגיגה דף י' מכדי מיגזל גזליה מה לי הוא מה לי חבירו ע"ש. הרי דשייך גזילה גבי הקדש כ"ז דאיתיה בעיניה ועי' כתובות דף ל' ע"ב בתוס' ד"ה זר באה"ד אבל קרן וחומש של הקדש אינו משום כפרה אלא משום ממון שגזל מהקדש עייש"ה: (ז) והלום ראיתי בספר ארעא דרבנן ח"א מערכת אות א' סי' נ"א הביא דברי התוס' דכאן וסיים ועיין מתני' הכהנים שפיגלו במקדש במזיד חייבים שלפי דבריהם צריך לומר דחייבים מדבריהם קאמר עכ"ל וכ' בספר עפרא דארעא וז"ל נ"ב תימא לי דהרי הך סוגיא דפרק הנזקין מוכחא דלא אמרינן הכי אלא למ"ד היזק שא"נ לא שמיה היזק ומדרבנן הוא דקנסו אבל למ"ד שמיה היזק מוכח דחייבין ר"ל מדאורייתא דהא פריך מינה ר"י לחזקיה וכן מוכח שם בתוס' אליבא דר"י דקניס בדאורייתא שוגג אטו מזיד דלמה לא קניס בכהנים שוגג יע"ש בד"ה קניס כו' יעוש"ה בדבריו ולפמ"ש בפירוש דברי רש"י ז"ל איש הכל ודוק היטב בזה:
ועיין במלמ"ל פ"ב מגניבה ה"א שהביא דברי התוס' דכאן והקשה הוא הקושיא מהא דכהנים שפיגלו ועי"ש מה שתירץ בזה והתימא על המלמ"ל ועל הרב בעל ארעא דרבנן ועל הרב בעל עפרא דארעא כי שלשה השרים לא הביאו דברי הרמב"ן ז"ל במקומו במס' גיטין שהקשה קושיא זו דהא מזיק הקדש פטור וניחא ליה שהוא רק חיובא מדרבנן וגם לסברת הרמב"ן ז"ל צריכין לפר הסוגיא כמו שפירשתי בדברי רש"י ז"ל. והנה הרב בעל עפרא דארעא כתב לחלק וז"ל ומוכרח לומר דענין זה דפיגול כיון דלא שייך דוגמתו בחולין לא מימעט מדין הקדש ולא אמרו רעהו ולא של הקדש אלא קלקול של אותו דבר שיפסיד ויאבד אבל ענין הפיגול ליכא שום ריעותא בגוף הדבר דאינו מחסרו כלום ולא יכנס בסוג מזיק ודברי התוס' דפ"ק דב"ק ובפרק השואל צ"ט לא דברו אלא במזיק ממש שמפסיד גופו של הקדש ושוב ראיתי להרב מלמ"ל שכ' בזה רפ"ב דהל' גניבה עכ"ל. והנה המלמ"ל לא כתב שם סברא זו כלל. אולם לפי סברתו של הרב ז"ל נוכל לתרץ גם שיטת רש"י ז"ל בפשיטות דרש"י ז"ל סובר ג"כ דמזיק הקדש מה"ת פטור לגמרי אפילו מן הקרן והא דנקיט רש"י בגיטין גבי כהנים שפיגלו דהא חייבין דמזיד דינא דאורייתא הוא היינו משום דלא מימעטי מרעהו ולא של הקדש רק היכא דהוא היזק ניכר משא"כ פיגול שהוא היזק שא"נ אינו נכנס כלל בסוג מזיק וכמ"ש הוא ז"ל. אולם גוף הסברא דחוקה קצת אצלי דהיכי ס"ד לומר דהיזק שא"נ יהיה עדיף ממזיק ממש גוף הדבר:
ח והנה עיינתי בזה וראיתי שיש לעשות סמוכין לסברת הרב בעל עפרא דארעא מדברי רש"י ז"ל במס' כריתות דף ב' ע"ב בד"ה ומפגל וז"ל כהן שפגל בקרבנו של ישראל לאכלו חוץ לזמנו דחייב אינו משלם ממיטב דהאי היזקא דיבורא בעלמא הוא והיזק שא"נ נינהו עכ"ל. מבואר מדברי רש"י ז"ל הנ"ל דהיכא דהוא היזק שא"נ ורק בדיבורא בעלמא איתעביד ההיזק ניהא דחייב לשלם מ"מ לא הוה בכלל אבות נזיקין לשלם ממיטב. והתוס' שם בד"ה למעוטי תמהו על רש"י דבב"ק דמשמע דלא ממעט ליה ממיטב אלא דלא תני ליה משום דבקדשים לא קמיירי ובגליון הש"ס מהגאון מוהרי"פ ז"ל ציין ע"ד רש"י הנ"ל שבספר ברה"ז וב"ש הניחו דברי רש"י בצ"ע ואין הספרים הנ"ל תח"י לעיין בהם אבל עכ"פ חזינן דרש"י ז"ל סובר להאי סברא הנ"ל דהיכא דהוא היזק שא"נ ובדיבורא בעלמא איתעביד ההיזק אפילו אם חייב לשלם מה שהזיק מ"מ לא הוי כמו נזיקין לגמרי לענין תשלומין ממיטב. ולכאורה אינו מובן הסברא כלל וצריכין לומר דהסברא הוא דהואיל דבקרא דכתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם כתיב בהיזק ניכר וההיזק איתעביד ע"י מעשה דהיינו כי יבער איש שדה וכרם דהוא ע"י מעשה שהבהמה שלו עושה מעשה וגם ניכר ההיזק ובזה חייבה התורה להמזיק לשלם ממיטב וגמרינן כל נזיקין בגז"ש דתחת נתינה ישלם כסף לשלם ממיטב וא"כ לא נוכל למילף רק אם הוא דומה לושלח את בעירה דהיינו שהוא היזק ניכר וגם ההיזק הוא ע"י מעשה אבל אם חסר מהתנאים הללו דהיינו שהוא היזק שא"נ או שההיזק הוא שלא ע"י מעשה רק ע"י דיבורא בעלמא בכה"ג לא מצינן למילף מג"ש דישלם ממיטב. והנה בכל הנזיקין דמשלם ממיטב הוא משום דילפינן בגז"ש משן ורגל וכ"כ רש"י בהדיא בב"ק דף ה' ע"א בד"ה תחת נתינה וז"ל שם וארבעה אבות גמירי כולהו משן ורגל יעוש"ה. ועפ"י סברא זו נוכל ליישב קושית התוס' בכריתות שם שהקשו על רש"י ז"ל מהא דב"ק דמשני הש"ס דלא תני מפגל משום דבקדשים לא קמיירי ואמאי לא משני משום דבכה"ג היכא דהוא היזק שא"נ ולא נעשה ההיזק ע"י מעשה רק ע"י דיבורא בעלמא בכה"ג אינו משלם ממיטב ור"ח לא תני רק אבות נזיקין דמשלמין ממיטב, ולפי האמור יתיישב שפיר דהא דאמרינן דמשלם ממיטב בכל נזיקין הוא משום דילפינן בגז"ש דתחת נתינה ישלם כסף וא"כ ידעינן דכל הנזיקין התשלומין הם ממיטב ועיקר הילפותא הוא מקרא דושלח את בעירה וגו' מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם ואמרינן דדוקא היכא דהוא היזק ניכר וההיזק הוא ע"י מעשה אבל היכא דהוא היזק שא"נ והוא ע"י דיבורא בעלמא לא משלם ממיטב. וכל זה הוא לבתר דידעינן מן הגז"ש הנ"ל אבל מקודם דידעינן מן הגז"ש דתחת נתינה ישלם כסף הא דהוה אמרינן דמשלם ממיטב ע"כ דהוה אמרינן דידעינן זה מקרא אחר או מן ההלכה דמשלם ממיטב וא"כ היינו אומרים באמת דאפילו היכא דאזיק בהיזק שא"נ ובדיבורא בעלמא ג"כ משלם ממיטב. וא"כ לפום ההו"א דאכתי לא ידעינן מהגז"ש דתחת נתינה ישלם כסף היה הדין דכל נזיקין אפי' היזק שא"נ ואפי' אם הוא רק בדיבורא בעלמא ג"כ משלם ממיטב ומש"ה מוכרח הש"ס לשנויי דבקדשים לא קמיירי אבל למסקנת הש"ס דאיכא גז"ש תחת נתינה ישלם כסף א"כ ל"ק באמת קושית הש"ס דאמאי לא תני ר"ח מפגל דנוכל לומר דמש"ה לא תני הואיל דבכה"ג אינו משלם ממיטב הואיל דהוא היזק שא"נ וגם דהוא רק ע"י דיבורא ולא אתעביד בה מעשה. וע"כ צרכינן לומר דהא דמשני הש"ס בקדשים לא קמיירי הוא רק לפום הס"ד אבל למסקנת הש"ס לא צרכינן לשנויי כן דהא הש"ס משני על הא דלא תני ר"ח מוסר משום דדיבורא הוא ובדיבורא לא קמיירי וא"כ י"ל דאמאי לא משני הש"ס ג"כ על מפגל דלא תני לה משום דדיבורא הוא ולא מיבעיא אם נימא דפיגול הוא במחשבה פשיטא דהיה יכול לשנויי כן דבהיזק שהוא ע"י מחשבה לא קמיירי אלא אפי' אם נימא דפיגול הוא בדיבורא הא בדיבורא לא קמיירי. וע"כ הא דמשני הש"ס בקדשים לא קמיירי היינו לפי ההו"א דאכתי לא ידע מהאי תירוצא דבדיבורא לא קמיירי וא"כ נוכל לומר ג"כ דאכתי לא ידע הש"ס ג"כ מהמסקנא דמסיק הש"ס מן הגז"ש דתחת נתינה ישלם כסף ומש"ה משני בקדשים לא קמיירי ודוק. ומעתה נוכל לומר ג"כ דהא דכתיב רעהו גבי קרן וממעטינן מינה הקדש ור"ש בן מנסיא סובר דהמיעוט הוא דבנגח שור של הקדש משלם כל הנזק ואין חילוק כלל בין תם למועד משום דדריש גבי שור רעהו הוא דיש חילוק בין תם למועד אבל בנגח שור של הקדש אפי' כשהוא תם ג"כ משלם נ"ש ורבנן סברי דהמיעוט הוא על הכל דבנגח שור של הקדש פטור לגמרי והוא גזה"כ דוקא בנגח שור רעהו הוא דחייב לשלם אבל לא בנגח שור של הקדש וא"כ הואיל דמצד הסברא לא ידעינן זה ואדרבא הסברא היתה לחייב גבי הקדש יותר ועכ"פ לא גרע מהדיוט ורק דהתורה גילתה כן וא"כ אמרינן דהיינו דוקא בכה"ג היכא דהוא היזק ניכר משא"כ היכא דהוא היזק שא"נ דמצד הסברא י"ל דבהיזק שא"נ פטור ורק דקיי"ל דשמיה היזק וחייב וא"כ גם במזיק הקדש בכה"ג חייב לשלם מה"ת משום דהא דממעטינן הקדש הוא דוקא היכא דהוא ע"י מעשה וההיזק הוא ניכר משא"כ בהיזק שא"נ ודוק בזה:
ט והנה בהיותי בזה קשה לי לכאורה בהא דקאמר הש"ס במס' פסחים דף כ"ז ע"ב ובמס' תמורה ל"ד ע"א אמר רמב"ח כגון דנפלה דליקה בעצי הקדש מאליה כיון דלא ידועה מאן דלא הוי איניש דלמעול דליפוק אפרן לחולין ופירש"י בד"ה ה"ג לא הוה וז"ל דאי הדליקה אדם מעל המסיק ונפק אפר לחולין כו' יעו"ש ול"ל להש"ס לומר דנפלה דליקה בעצי הקדש הלא אפי' אם ידעינן מי הדליקה ג"כ פטור המדליק דהא איירי שלא נהנה בה המדליק וא"כ הרי הוא מזיק הקדש דפטור והאפר הוא הקדש. ואפילו אם נימא כמו שהבינו המפרשים דשיטת רש"י הוא דמזיק הקדש חייב לשלם הקרן ורק מחומש הוא דפטור ג"כ קשה דהא המזיק א"צ לשלם להניזק רק מה שהזיקו ושמין הפחת מה שנתהוה ע"י ההיזק דהא קיי"ל דבעלים מטפלים בנבלה וא"כ האפר נשאר עדיין בקדושתו והרי הוא הקדש ומש"ה אסור האפר של הקדש ול"ל להש"ס לומר דמיירי דנפלה דליקה בעצי הקדש מאליה ולכאורה יש לעיין בזה:
והנה לכאורה יש לעיין עוד דאמאי לא משני בפשיטות כגון שהדליק במזיד וליכא מעילה ולא נפיק לחולין. אולם באמת התוס' בפסחים שם בד"ה בעצי שלמים וז"ל ה"מ לאוקמי בעצי הקדש ובמזיד ואליבא דר' יהודה אלא דלאו אורחא דמלתא לעבור במזיד עכ"ל. הרי שנשמרו מקושיא זו על תחלת הסוגיא שם ולפי דבריהם א"ש גם זה אלא דקשה מה שהקשיתי דהא אפילו ידעינן מאן הדליקה כל שלא נהנה בה לא נפיק לחולין וא"כ משכחת לה שהדליקה באונס וידעינן מי הדליקה. ואולי י"ל דהיינו הך דהא דמשני הש"ס כגון דנפלה דליקה מאליה ולא ידעינן מי הדליקה וה"ה אם ידעינן מי הדליקה אלא שלא מעל בה המדליק ועי' פסחים שם בתוס' ד"ה ורמינהו כל הנשרפין וז"ל ה"מ לאוקמי בעצי שלמים עכ"ל וא"כ ה"נ הוה מצי הש"ס לאוקמי בכה"ג ג"כ: