אמרי דעת על משלי· רבנו זרחיה חן
פרק ט · פסוק ז
יסר לץ לקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו. בא להודעני כי אין ראוי לחכם להתוכח בדברי חכמה עם הלצים והכסילים ואין טוב להכנס עמהם בדברים אפי' ליסר אותם במה שהם טועים מפני שאינם מכירים מעלת החכמה כמו שבאר זה בפסוק אחר: באזני כסיל אל תדבר כי יבוא לשכל מליך, וזה ענין אחד עם לקח לו קלון, כי באמת הוא קלון לחכם אם ידבר דבריו לפני אדם שאינו שומע לו כמו שאתה רואה ענין זה שהיה נמצא מאוד בנביאי ישראל כשהיו מוכיחים לישראל היו מודיעים להם מומם ולא היו שומעים להם היו מצטערים מאוד על שהיו מקשיחים את לבם ועל החרפה שהיו עושים להם, כירמיה על עובדי הבעל ואליהו בימי אחאב, ועל שראה שישראל לא חזרו למוטב אחרי ראותם הפלא שעשה השם ע״י אליהו אמר הנביא מרוב כעסו קח את נפשי, וכן יונה שם עצמו מן הכעס ההוא לברוח מלפני השם ועל כמו ענין זה אמר יוסר לץ וכו׳ וכן הוא אומר ויהי דבר ה׳ לי לחרפה ולקלס, ולפי פשוטו נופל הפסוק על הנהגת ההמון קצתם עם קצתם חכמים או בלתי חכמים שאפשר שהלץ לא יקבל מוסרו ויעשה לו בשת מגידוף שיגדפנו או שמא אם יודע לו מום או דבר גנאי יגלה אותו בפניו או שלא בפניו, וכן המוכיח לרשע על דבר שיהיה מומו וירצה להחזירו למוטב לוקח לו מזה קלון וכאלו אמר יוסר לץ ומוכיח לרשע מומו לוקח לו קלון ואפשר שיוסר לץ ומוכיח לרשע יהיה אדם אחד, ונוכל לפרש שהוא מום להמוכיח בהתוכחו עם הרשע כמו שהוא קלון כשהוא יוסר הלץ. אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך.