אמרי דוד· רבי דוד הלוי הורביץ
סימן קכב
ב"ה אור ליום ה' נח ד' מרחשון תרפ"ט סטניסלאב. להנ"ל.
יקרת מכתבו הגיעני וע"ד השאלה כי שלש פעמים בשנה פושטים בגדיהם ועומדים ערום בלי לבוש בחדר וכל השנה ילמדו שם התלמידים מקרא גם יברכו את ד' בברכות ושאל השואל אי שרי למיעבד הכי לברך שמה בשם ד' וללמוד וכל יקר הפוסקים ראתה עינו ובקש ממני לשום עיני ע"ז. ונראה כי צדקה נפשו דמג"א בסי' פ"ד ס"א כ' ובישי אעפ"י שעכשיו אין שם אדם והיא מגמרא שבת (י"א.) ומשמע דוקא במרחץ לבד הדין כן אבל באמצעי אם אין שם אדם מותר וכן מדייק הפמ"ג שם והביא מדירת הבלן דאין שם אדם מותר לומר ברכה ותפלה כמ"ש כ"ת ובנידון שלפנינו בודאי מותר לומר שם ברכות ותפלות, ונראה דמה שמצינו בכ"ד בש"ס מרחץ כמו ברכות (ס'.) איפחת בי' בני ופסחים (קי"ג.) ג' דברים צוה ר"י לרבי שלא יכנס למרחץ חדש עד י"ב חודש ע"ז (כ"א:) לא ישכור אדם מרחצו לנכרי ושם (מ"ד:) מפני מה אתה רוחץ במרחץ אפורריטי מיירי דוקא שהן בקביעות שנה אחר שנה אבל אם עשה מרחץ לרחוץ פעם אחת בשנה או שנים ושלשה פעמים בשנה זה לא חשיב מרחץ לאסור בשאין שם אדם:
ובזה יונח לנו מה ששנינו ביומא (ל'.) כי חמש טבילות וכו' טובל וכו' טובל כה"ג ומחמין לו חמים וכו' ע' (ל"א:) וכולן בקודש על בית הפרוה ויוכל להיות דהי' צריך לברך על הטבילה ואיך רשאי ע' חת"ס או"ח סי' י"ח אבל אי נימא בפעם א' או ב' בשנה שם לא חשיב מרחץ לאסור בשאין שם אדם הה"ד בית הטבילה כה"ג לא חשיב לאסור וכאן מוכח דהי' בית הפרוה רק לכה"ג וליוהכ"פ הי' יכול לברך וכן מצאתי פ"ת יו"ד סי' רפ"ו סק"ד בשם חמודי דניאל מאלץ הויז שעושין ממנו לפעמים מרחץ פעם א' או ב' בשנה חייב במזוזה וכו' וכן מותר להתפלל בחנוכה:
והנה אמרי' בש"ס ברכות (ס'.) הנכנס למרחץ יאמר יה"ר שתכניסני לשלום וכן היוצא יאמר הודאה לשעבר ומייתי לה בשו"ע סי' ר"ל וכ' טו"ז בשם הב"ח הטעם דעכשיו אין אומרים כן דאז בזמן הש"ס הי' מסיקין האש מלמטה וכו' והי' סכנה לא כן עתה וכו' ואף אנו נאמר דהש"ס חילק בין בית אמצעי ובין חדר ג' היינו בחדר ב' כיון שעומדין שם מקצתן ערומים אין שם מקרא וק"ש ותפלה ועתה עושין מרחצאות שלנו בעיירות וכאן יש ג"כ מרחצאות כזה דבבית אמצעי אחרי אשר ילכו משם האנשים ומפנים מעט אז החדר הלז הוא כתפארת אדם לשבת בית ואין כאן זוהמא כלל נראה כעת הכל מודים באין שם אדם מותר לקרות ולהתפלל:
ב) וע"ד מה שהקשה על הכ"מ עיינתי והתבוננתי על מקומו ביבמות (ק"ג:) מימרא דרבא וראיתי כי המה מותאמים לדברי הרמב"ם והכ"מ, אך לדידי קשי' לי מה דאמר רבא של תקרו"ע ושל עיהנ"ד חליצתו פסולה ורש"י ד"ה תקרו"ע שהקריבו ומסרו לפניו לשם דורן ולפי פשוטו משמע המנעל ובאמת אמרי' בע"ז (נ'.) דתקרובות היינו כעין פנים ע"ש ומנעל של עור אין שייך בפנים, ומצאתי שקדמני בזה הב"ש אה"ע סי' קס"ט ופירש דברי רש"י שהקריבו הבהמה ומעורה עשה מנעל ואתי שפיר, ובר"ה (כ"ח.) אמרי' בשופר של עכו"ם לא יתקע וכו' בשופר של עיה"נ לא יתקע ואם תקע לא יצא מ"ט עיהנ"ד כתותי מיכתת שיעורי' ע"כ, וקשי' לי מ"ט לא נקיט ר"י שופר של תקרו"ע כמו רבא ביבמות:
ונראה דאמרי' שם בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע לא יצא וברש"י ד"ה של עולה כ' ותלשו מחיים דאלו לאחר זריקה וע' כפ"ת שנתלש מאליו דאלו אדם תלשו כבר מעל וכו' ע"ש ומרש"י מוכח דאף שתלש הקרן מחיים מן הבהמה מ"מ הבהמה אכתי עולה הוי ולא נפסל הבהמה וצ"ע הרי הבהמה נעשה בעל מום בתלישת הקרן וי"ל דמצינו בפרה פ"ב מ"ב פרה שקרני' וטלפי' שחורים יגוד עתויו"ט שהשחרות אינה מגיע לזכרות וכו' דאי מגיע אין לה תקנה שאם יחתוך שם יעשנה בע"מ ע"ש והיא מבכורות (מ"ד.) דפסול לקרבן בכה"ג י"ל דמיירי בר"ה שתלש הקרן למעלה מזכרותו ולכן הבהמה כשרה להקריב לעולה:
ובזה נוכל לומר דגם אם הי' אומר בשופר של תקרו"ע לא יצא הו"א ג"כ שתלשו מחיים וזאת הבהמה לא נעשית בע"מ כמו שכתבנו וכיון שהבהמה שלימה רלא זה הקרן שתלש ממנה לא נחשב לתקרו"ע שיהי' כתותי מיכתת שיעורי' להכי לא נקיט לי' ר"י משא"כ ביבמות מיירי מהעור ועשה מנעל כבר היתה קרבה הבהמה ונעשה תקרו"ע ממש, והר"ן בר"ה מביא בשופר של תקרובות עכו"ם י"ל דמיירי אחר שכבר נקרב לעכו"ם והבן:
ג) ובדבר המל"מ אשר הביא כ"ת תירצתי מאז קו' התוס' בחולין (צ"א.) ד"ה כמאן הקשו דלמא לא נאסר גיה"נ לבני נח ואפ"ה הי' מקיימין כמו שחיטה דקאמר לי' פרע להם ביה"ש ונראה דלכאורה קשה מדוע צוה להם יוסף ופרע להם ביה"ש תפ"ל דיהיו נאמנים על השחיטה דאי לא שחטו יעברו על ל"ע ע' תוס' פסחים (כ"ב.) ד"ה ור"ש הק' לר"י איך שרי לשלוח ירך עם גיהנ"ש הא איכא לפני עור ע"כ והה"ד הכא אך ז"א דבתוס' ע"ז (ט"ו:) ד"ה לנכרי' כ' דבן נח אין מוזהר על לפני עור ע"ש וא"כ מטעם זה לא יהי' נאמנים כי שחטו כהוגן אף דגם בדרבנן שייך לפ"ע עתו"ס ע"ז (כ"ב.) ד"ה תיפוק לי' מ"מ לפ"ע לי"ל ואינם מצווים ע"ז:
אך אכתי קשה יהי' נאמנים על השחיטה דלהם היא רק איסור דרבנן משום מנהג אבותיהם בידיהם ומשום דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור ובאיסור דרבנן מסלפ"ת נאמן ע' יו"ד סי' ס"ט וסי' קל"ו, אולם לפי דברי המל"מ פ"ב מהל' לוה העלה דב' איסורי דרבנן הוי כדאורייתא וכאן אפי' נימא דגיהנ"ש הוי להם רק איסורי דרבנן איכא להשבטים ב' איסורי דרבנן ע"ז הבשר אחד על השחיטה והשנית על גיה"נ וא"כ אין נאמנים מסלפ"ת ע"ז דהוי ב' איסורי והוי כדאורייתא ולא מהני מסלפ"ת בזה:
אכן כיון דאמר ופרע להם בית השחיטה ואזיל להם חד איסור דרבנן ואם כן אי נימא דגיהנ"ש להם רק חומרא ואיסור דרבנן מדוע הוצרך לצוות טול גיהנ"ש בפניהם ותפ"ל דיהיו אח"כ נאמנים על גיהנ"ש משום מסלפ"ת מהני בדרבנן א"ו ש"מ גיהנ"ש לבד להם מן התורה ובע"כ הוצרך לצוות על זה והבן:
וע' פסחים (ג':) האי ארמאה מידן דיינו וקטלוהו ונראה ירושלים מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בער"פ עי' לק' תוס' (י״ד. ושם נ"ה.) הלילה ב"ש אוסרים וב"ה עד הנה"ח ובסנהדרין (נ"ח:) נכרי ששבת חייב מיתה וזה הנכרי הי' שם בער"פ ובודאי לא עשה מלאכה ומש"ה קטלוהו א"נ שם סנהדרין (נ"ט.) נכרי העוסק בתורה חייב מיתה וכאן מוכח שלמד תורה והתפאר כ' כל ערל לא יאכל בו וכתיב כל בן נכר ומש"ה קטלוהו א"נ בע"ז (ב':) ז' מצות בן נח לא קיימו ושם (כ"ו:) בתוס' (וס"ד:) סתם עכו"ם עוברים על ז' מצות וחייבים מיתה אם ב"ד דנו אותם ע"ש והכא דעשה זאת דיינו וקטלוהו והבן:
ובזה אסיים ודו"ש באהבה: