אמרי בינה הוספות בסוף השות· רבי מאיר אוירבך
סימן ג
נשאלתי מאת כבוד ידידי הרב המאה"ג חריף ובקי אוצר בלום המפורסם בתורה כקש"ת מוהר"ר ברוך צבי נ"י בהיותו רב בק"ק ראדזמין ואח"כ הי' אב"ד דק' ווענגרוב וכעת הוא הגאב"ד דק"ק פיעטרקאוו יע"א בנידון אם אחד קנה מטלטלין בקנין כסף וגם עשו ת"כ בפירוש לקיים המקח ונתן דמיו ואח"כ רצה הלוקח לחזור מן המקח אם המוכר מחוייב להחזיר להלוקח דמיו שקבל אחר שרוצה הלוקח לקבל עליו מי שפרע די"ל אף דשבועה אינו עושה קנין מ"מ כיון שהמוכר הוא מוחזק אין ב"ד נזקקין להוציא מידו והאריך בפלפולו הנעים בדברים נכונים ויען כי הדברים מסתעפים לענינים שדברתי בס' הקדום ע"כ אעתיק תשובתי כאן:
תשובה.
א
הנה כל יקר ראתה עיניו הטהורים מה שיש לצדד בזה וכבר עמדתי ת"ל ברוב פרטי הדברים כאשר המה בכתובים תחת ידי מכבר ומהם רמזתי קצת בהגהותי לספר דברי חיים מאאמ"ו ז"ל כאשר יחזו עיניו חיו"ד (סי'' מ"ח) ועוד בשאר מקומות וכעת אבא על סדר מעכ"ת נ"י. מ"ש מדברי הר"ן מס' שבועות סוגיא דמלוה על המשכון שכ' דאין ב"ד נזקקין להלוה לשלם כ"ז שהלוה עובר על לא תחמוד א"כ בנידון דידן נמי אין הב"ד נזקקין להוציא המעות מן המוכר כדי שלא יעבור הלוקח על השבועה ושוב כתב די"ל דהר"ן לשיטתו דסובר דאף למ"ד שעבודא לאו דאורייתא מ"מ יורדין לנכסי'ו בתורת כפיה דעד שאתה כופהו בגופו כפהו בממונו לכן גם בזה אין הב"ד מחייבים לשלם מטעם כפיה שלא יעבור על לא תחמוד אבל לדקי"ל דאין ב"ד יורדין לנכסי'ו אפשר דבכה"ג מוציאין דעכ"פ אצלו הוא בגזל והביא דברי הנתיבות (סי'' ק"ז) שכ' מדינא דגמרא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי אף דמוטל על היתומים לפרוע חוב אביהן חיובא דגופא הוא דאיכא אבל אם תפסן הבע"ח הן גזל בידו ואף אם רצו הב"ד אין יכולין להגבותן למלוה שיהיו שלו רק לכוף עד שיאמר רוצה אני ואם תפס מוציאין כדי שלא יעבור על לא תגזל עכ"ד מ"ש מעכ"ת דקיי"ל דאין יורדין לנכסי'ו לא ידעתי מניין לו זה דלא קי"ל בזה כהרמב"ן סוף ב"ב והריטב"א קידושין (דף י"ג) והר"ן דאף אם שעבודא לאו דאורייתא מ"מ מטעם מצוה נחתינן לנכסי'ו ואף דלגבי ריבית קצוצה דקי"ל דיוצא בדיינים ומ"מ לא נחתינן לנכסי'ו כבר עמד ע"ז המחנה אפרים הלכות ריבית (סי'' א). אולם הברור דשאני התם כיון דגלי קרא וחי אחיך עמך ודרשינן אהדר ליה כי היכי דניחי ולדידיה אזהיר ולא לבריה חזינן דהתורה לא הטילה עליו רק חיוב מצוה וכשמת ולא קיים המצוה ליכא עליו תביעת ממון לכן בכה"ג אין כופין לירד לנכסי'ו:
ב
ומאמת בלבוש יו"ד (סי'' קס"א) נראה מדבריו דאף בריבית נחתינן לנכסי'ו כשהוא בפנינו דז"ל הא דריבית דאורייתא יוצאת בדיינין היינו שכופין ומכין אותו עד שתצא נפשו עד שיקיים מ"ע דוחי אחיך עמך אבל אין ב"ד יורדין לנכסי'ו להגבותו ללוה אם אינו בפננו דבזה אינו מתקיים וחי אחיך כיון דאין כאן הוא בעצמו לכופו לקיים העשה עכ"ל. נראה מדבריו דהאי דכתב הרשב"א דלא נחתינן לנכסי'ו הוא רק באם אינו בפננו אבל אם הוא בפננו נחתינן ודומה ממש לצדקה המבואר (סי'' רמ"ח) דאם הוא בפננו נחתינן לנכסי'ו וע' קצוה"ח (סי'' ר"צ) מה שהשיג שם על הב"ח והש"ך.
אולם מדברי הנ"י ב"מ פ' א"נ שהביא דברי הרשב"א משמע דאף כשהמלוה בפנינו לא נחתינן לנכסי'ו וכן בש"ע דבהלכות צדקה כ' דנחתינן בפניו ובהלכות ריבית סתם משמע דלעולם לא נחתינן והיינו כיון דמדכ' וחי אחיך עמך מזה ידענו דלבריה לא אזהיר רחמנא מזה מוכח דהתורה הקנתה להמלוה גוף הריבית דאל"כ מאין יזכו בהם היורשים אלא ודאי דנקנה לו. ועיין מח"א דיני ריבית (סי'' ב') שהאריך להשיג על הריטב"א שהוכיח ממה דמבואר בש"ס ב"מ (דף ס"ה) דלא צריך להחזיר גלימא שקבל המלוה מן הלוה על ריבית ע"כ דהריבית קנה המלוה רק שחיוב מצוה על הלוה לכן א"צ להחזיר גוף החפץ והמח"א כתב הטעם דשם הטעם משום דעכ"פ מכר לו הגלימא בעד דמי הריבית ואף דבאמת אינו חייב לו מ"מ המכירה קיימת ואין לו ללוה על המלוה רק תביעת ממון והוכיח כן מש"ס דתמורה בלישנא בתרא דאביי ורבא פליגי אי עביד מהני או לא מהני דאי ל"מ ריבית קצוצה יוצאה בדיינים ואי מהני אינה יוצאה בדיינים משמע דמהך טעמא יוצאה בדיינים ממילא צריך להחזיר גוף החפץ שקבל כיון דעביד לא מהני וקרא דוחי אחיך אתי שלא ללקות ולפטור את הבנים ועוד הא פריך הש"ס והא אביי נמי סבר יוצאה בדיינים ואמאי לא אמרינן דפליגי דלאביי קנה המלוה חפצא ואינו חייב רק להחזיר הדמים משום וחי אחיך עמך ולרבא דל"מ לא קנה וצריך להחזיר גוף החפץ אלא ודאי דגם לרבא וגם לאביי אם ריבית קצוצה יוצאה בדיינים לא קנה כלום יעו"ש וכל דבריו תמוהין כיון דרבא סובר הדרש של וחי אחיך עמך אהדר ליה כי היכי דניחי גלי לן קרא דלבריה לא אזהר ע"כ ממילא מוכח דקנה גוף הדבר דאל"כ איך לא יהיו בניו מחוייבים להחזיר דכיון שאביהם לא קנה הם לא ירשו כלום ועיין מל"מ הלכות מלוה ולוה (פ"ד ה"א) בזה א"כ ע"כ דגם לרבא גלי לן הקרא דקנה גוף הדבר רק אביי הי' ס"ד דסובר דאינה יוצאה בדיינים דאי עביד מהני משום דלא ס"ל הדרש של וחי אחיך עמך לענין זה אבל רבא ע"כ אף דסובר אי עביד ל"מ גלי לן קרא דבריבית מהני וקנה גוף הדבר וכל דברי המח"א שם תמוהין מאד [ועיין מ"ש לעיל (ס"ב)]:
ג
גם בגוף הדין שדן המח"א והמ"ל שם באם מוכר לחבירו בד' דינרין שסובר המוכר שחייב ללוקח חוב זה ומכר לו בעד חובו החפץ ואשתכח אח"כ דלא הי' חייב לו כלל דהמקח קיים ואין הלוקח חייב רק להחזיר לו דמיו כמו בגלימא דריבית: שמעתי מפי אאמ"ו הגאון ז"ל להוכיח מדברי התוס' ב"ק (דף ע') דלא כן הוא רק צריך להחזיר בכה"ג גוף החפץ מדכתבו שם ללישנא קמא דנהרדעי דלא כתבינן אורכתא יקשה מתני' דבכורות דבפדיון בכור ליכא לאוקמי כמ"ד פודין בקרקעות דהא קתני בהא מתני' יעי"ש ולמה להו לזה לו יהא דאיירי שפדה בקרקע הא מ"מ כיון דסובר שחייב ליתן לכהן ה' סלעים ונתן לו בעד הה' סלעים קרקע קנה הכהן גוף הקרקע ואף דנתברר דהי' בטעות דאינו חייב מ"מ אין הכהן מחוייב להחזיר רק דמי הקרקע והוי הלואה ולא כתבינן אורכתא אלא ודאי דהתוס' סברי כיון דאשתכח דהי' בטעות ולא היה חייב לו הה' סלעים חייב להחזיר לו גוף הקרקע והא דבריבית אינו חייב להחזיר הגלימא הוא משום דגלי לן קרא דקנה גוף הדבר וא"ח רק לקיים מצות עשה דוחי אחיך והא לברי' לא אזהיר רחמנא [ובס' דברי חיים יו"ד (סי'' ל"ד) בהגהותי שם כתבתי לדון דכיון דחיובו של ריבית שנתחייב נפקע מטעם יאוש הואיל דאסור לו ליקח וכמו שהבאתי שם מדברי המהרי"ט א"כ כיון דבכ"ז נתקיים המקח שקנה הגלימא ממילא בנותן חפץ תמורת חוב שנתחייב לו בטעות אף שנתברר אח"כ הטעות קנה גוף החפץ. אולם י"ל דשאני ריבית דגלי לן קרא ואין למילף משם למקום אחר דחידוש הוא דאף בלוה אסרה התורה כמבואר ריש פ' איזהו נשך וא"ל דחומרא הוא דלא ילפינן ממה שהוא חידוש אבל קולא ילפינן זה אינו דכבר כתבו התוס' מ"ק (דף ח') דמה שיש חומרא בחידוש אין ללמוד ממנו קולא עי"ש והכי נמי דריבית חידוש הוא דאף ללוה אסרה התורה ואף דיהיב מדעתיה והחידוש הוא חומרא לא ילפינן מניה קולא דנאמר כמו דשם נתקיים הקנין כן בכל טעות וי"ל כיון דנתברר דאין כאן חוב לא נתקיים כלל המקח וחייב להחזיר גוף הדבר.
ומה שהוציא שם המח"א דדעת הריטב"א דאף שעדיין לא בא לידו זוזי דריביתא דקנאו לא ידעתי מה ראה על ככה ולא יש בריטב"א קידושין מזה שום רמז דבר דיכול לקדש כשלא בא ליד המלוה רק כשכבר בא לידו קנאו וגם מ"ש שם סוף הסי'מן ונראה מהאמור דאם הלוה לחבירו על משכון שידור בביתו חנם או שישתמש במשכנה לדעת הרשב"א והריטב"א התנאי קיים והרי החצר קנוי למלוה לדור בו ואע"פ שהתנה באיסור וכמו שכתב הרשב"א בתשובה בח"א (סי'' של"ב) עיינתי בדברי הרשב"א שם ולא ראיתי דנתקיים התנאי אם לא בא לידו ולא דר בו עדיין דשם קאי בהשכין אצל חבירו ספרים ולמד בהם ונאנסו אח"כ ודן הרשב"א אם הוי כשואל לחייבו באונסי'ן (וזה דלא כתשובת הר"ן המובא בש"ך ח"מ (סי'' ע"ב) דשואל ספר א"ח באונסי'ן) וכתב הרשב"א כיון שהלוה מעותיו אין כל הנאה שלו וכתב ובר מן דין אם התנה להשתמש בשכר מעותיו אע"פ שריבית קצוצה הוא תנאם תנאי לענין זה והוי כשוכר ולא הוי כדברים בטלים וכאילו לא הותנה והביא ראיה מהך דגלימא פ' א"נ דלא מפקינן מניה ולא אמרינן דאין מקחן מקח אלא דברים בטלים אלא המקח קיים אע"פ שנעשה באיסור ואין האיסור מבטל המקח והיינו כיון שכבר השתמש וברשות השתמש לא אמרינן דהוי כשואל שלא מדעת דכמו דאינו חייב להחזיר החפץ אף אם הוא בעין מצד שכבר קנה ה"נ מה שהשתמש קנה ברשות והקנין מועיל וממילא אינו חייב באונסי'ן אבל בהלוה ע"מ שידור בביתו חנם ולא דר בו עדיין נתבטל הקנין אם לא עשה בהחצר שום קנין רק עבור תנאי זה שהלוהו ודאי דזה אינו עושה קנין והוי כמתנה על מה שכתוב בתורה וכונת הרשב"א רק לסלק טענתו של הלוה שיהי' כשואל או כשואל שלא מדעת ע"ז דן דנגמר שזכה בתורת קנין ובאמת צריך להחזיר לו שווי השימוש ובדירה בכה"ג אם התנה שידור בחנם ודר בו כבר ליכא נ"מ רק שיחזיר דמי השווי אבל מה שדן המח"א לומר דתנאי קיים והחצר קנוי למלוה לדור בו אף בטרם שעשה בו קנין אחר זה אינו מובן כלל מדברי הרשב"א ובודאי בטרם שזכה בו המלוה נתבטל הקנין לכ"ע ועי' בחות דעת (סי'' קס"א ס"ק י'). שוב ראיתי בספר שרשי הים ח"ב שהסכים דמדברי הרשב"א נרא' דאף אם לא בא ליד מלוה קנאו וכנרא' שלא עיין אז בדברי הרשב"א עצמו וחשב שכן מבואר ברשב"א שהחצר קנוי למלוה לדור בו וזה לא נאמר שם כלל דברים האלה רק המח"א דן מדבריו כן אבל דבריו צ"ע וכמו שכתבתי ואף בריבית שקבלו היתומים לאחר מות אביהן מזמן שעבר בחיי אביהן דעת הרשב"א מס' בבא קמ' דחייבים להחזיר מדכתב לא אזהיר רחמנא אלא להאי דשקליה ולבריה דלא שקליה לא אזהיר טפי והטעם כמ"ש דכבר נפקע החיוב שהתחייב לאביהן ק"ו דקנין לא מהני כ"ז שלא זכה ובא לידיו ויש לומר דאם נתן להיורשים גלימא בשביל ריבית שעבר שלא התחייב רק לאביהם דצריכין להחזיר הגלימא דהוי קנין בטעות וזה דומה לאם טעה וסבר שחייב לו ממון ונתן לו חפץ בעד החוב ואח"כ נתברר דהיה בטעות דהקנין נתבטל וחייב להחזיר גוף החפץ אך מ"מ י"ל דבזה ג"כ אם שקליה אין הבנים חייבים להחזיר דרק למי דשקליה אזהר א"כ גלי קרא דחל הקנין. אבל כל זמן שלא זכה גם הרשב"א והריטב"א מודים דהקנין נתבטל ולא זכה בהבית לדור ודלא כנראה מדברי המחנה אפרים] עכ"פ עיקר סברת הראשונים דל"נ לנכסי'ו משום דליכא אף שעבוד הגוף מגזירת הכתוב ועוד ראיה לזה ממה שכתבו התוס' קידושין ) דף י"ג) דבפדיון הבן ושאר ענינים מה שמצד הסברא החיצונה אינו מחוייב רק מדכתיב בתורה הוי מלוה הכתובה בתורה וככתובה בשטר דמי א"כ ריבית דג"כ מצד הסברא החיצונה אינו מחוייב להחזיר רק מצד חיוב התורה נימא דהוי ככתובה בשטר אלא ודאי כיון דגלי לן קרא דלבריה לא אזהר ולא חייבו התורה להחזיר ע"כ דאביהן קנה ואין עליו רק חיוב עשה דוחי אחיך עמך:
ד
וראיתי בקונטרס שער דעה שבס' שער משפט (סי'' קס"א סק"ד) שכ' לדון דהיכא דהלוה עמד בדין את המלוה וחייבו ב"ד להמלוה להחזיר הריבית הו"ל הריבית כשאר חוב וגם הבנים חייבים להחזיר עי"ש ומאד תמהני מה ראה על ככה לומר כן הא להדיא מבואר בנ"י דמה"ט לא נחתינן לנכסי'ו כיון דלבריה לא אזהר ואם כשעמד בדין הו"ל כשאר חוב היכא משכחת לומר דלא נחתינן לנכסי'ו הא אחר שעמד בדין גם היורשין חייבין כשאר חוב לדבריו וקודם העמדה בדין אף בחוב לא שייך למיחת לנכסי'ו אלא ודאי דאף אחר העמדה בדין אין הבנים חייבים לכך לא נחתינן לנכסי'ו וכל ראיותיו שם תמוהין ומ"ש ודוחק לומר הוא מערכה נגד הדרוש שכתב כיון שכופין עד שתצא נפשו עמד בדין ונתחייב הוי לי' כשאר חוב והבנים חייבים לשלם ובנ"י ובראשונים מבואר דמה"ט דבנים פטורים לכך לא נחתינן לנכסי'ו לכן דבריו המה נפלאים ואף אם תפס הלוה מן המלוה דמי הריבית אינו קונה גוף הדבר כ"ז שאין המלוה מקנה לו וכמ"ש הנתיבות (סי'' ק"ז) דמה"ט ל"מ תפיסה במטלטלין דיתמי כיון דליכא עליהם רק מצוה לא נקנה לו להתופס וממילא איך יהי' הב"ד יכולין למיחת לנכסי'ו ולתת להלוה דמי יקנה לו והפקר ב"ד לא מצינו בזה משא"כ במלוה אף אם שעבודא לאו דאורייתא מ"מ שפיר כתב הרמב"ן דנחתינן לנכסי'ו כיון דאם תפיס המלוה לא מפקינן מני' שהרי הלוהו שיפרענו וגופו נשתעבד לו לשלם:
ה
וביותר יש לומר דהא בלא"ה דברי הש"ס כתובות (דף פ"ו) צריך ביאור דשאל ר"כ לר"פ לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצוה אמר לא ניחא לי דאעביד מצוה מאי ופי' רש"י פריעת בע"ח מצוה מטעם הן שלך יהי' צדק כדי לאמת דבריו והרמב"ן כ' מדכתיב והאיש אשר אתה נושה בו וקשה הא בלא"ה כל לוה אם לא משלם הוי כגזלן ועיין רש"י גיטין (דף ל"ו ע"ב) ד"ה ואמרו רבנן דתשמט ונמצא הלוה גזלן על פיהם (ויש לדקדק הא להדיא כתב רש"י ריש סנהדרין לוה ולא שלם לא מקרי גזלן דמלוה להוצאה נתנה וכן בתירוץ הש"ס גיטין שם שוא"ת כתב רש"י באמת דליכא רק מצוה ועיין ספר יראים (סי'' רע"ח) שכתב וז"ל וחוב שעבר שביעית אין הלוה רשאי לעכבו אלא ע"פ המלוה שכ"ז שלא השמיטו המלוה חייב לפרוע אלא לוה יזמין למלוה לדין שישמיט חובו וב"ד יחייבו למלוה שיאמר משמט אני כו' ואם אינו רוצה המלוה לומר יכופו אותו שיאמר דתניא בפ' הכותב על פריעת בע"ח דמצוה מדרבנן מכין אותו עד שתצא נפשו עכ"ל משמע דסובר דפריעת בע"ח לא הוי רק מצוה מדרבנן וקשה א"כ מאי פריך הש"ס גיטין שם מי איכא מידי כיון דרבנן תיקנו שהמלוה יאמר משמט אני כו' ואם אינו רוצה כייפינן ליה והוי ככל מצות דרבנן גם מתירוץ הש"ס דשוא"ת הוא משמע דאין הלוה חייב לפרוע אף כשאין המלוה אומר משמט אני וי"ל כוונתו דמצוה דרבנן היינו מצות שמיטה אבל פריעת בעל חוב הוי מצוה מה"ת וראיתי במרדכי פ' הכותב (סי'' רכ"ב) שכ' תימה דאדרבא מחוייב הוא שלא לגזול לחבירו וכייפינן ליה מדכתיב בחוץ תעמוד וכתב ופי' ר"ח וכן הרא"מ דאיירי ביתומים דמצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן עי"ש ולפ"ז אתי שפיר דברי ס' היראים שהוכיח דאף על מצוה דרבנן כייפינן לי' דלדידיה הסוגיא דכתובות איירי ביתומים וברדב"ז (ח"ב סי'' תר"י) כתב דפריעת בע"ח הוא מצות עשה מן התורה דכתיב והשיב את הגזילה אשר גזל או את העושק וברמב"ם (פ"ז מהלכות גזילה) כייל הכל וכי היכא דהוי מ"ע להשיב הגזילה ה"ה לכל הנזכר בכתוב והלואה בכלל עי"ש א"כ יקשה ביותר למה כתב רש"י דפריעת בע"ח מצוה מדכתיב הן שלך יהי' צדק והרמב"ן כתב מדכתיב והאיש אשר אתה נושה בו ולדבריהם השאלה הי' על הלוה בעצמו כשאינו רוצה לשלם א"כ כייפינן שלא לעבור על גזל:
ו
ונראה דודאי לוה מחוייב לפרוע חובו דאדעת' דהכי הלוהו המלו' וכשאינו פורע לו נעשה לכאורה גזלן למפרע על מעותיו וע"ז לא שאל ר"כ לר"פ דידע דכייפינן ליה כמו בכל לא תעשה שלא יעבור דכייפינן קודם שיעבור למנוע מאיסור והלוה ואינו רוצה לשלם י"ל דנעשה למפרע גזלן כי אדעתא דהכי לא הלוהו ודומה קצת למ"ש הרא"ש סוכה וברש"י קידושין (דף ו' ע"ב) במתנה ע"מ להחזיר כשאינו מחזיר נעשה גזלן למפרע כשאינו רוצה לקיים התנאי כן נמי בהלואה אף כשלא הותנה בדרך תנאי מ"מ אומדנא דמוכח הוא דע"ד זה הלוהו שישלם לו ואם הי' יודע שלא ירצה אח"כ לשלם לא היה מלוהו ונעשה למפרע כגזלן וכאילו נטל ממונו שלא ברשותו ועיין תוס' כתובות (דף מ"ז) וב"ק (דף ק"ט ע"ב) שהקשה בכל מוכר בהמה ונמצאת טריפ' נימא אדעתא דהכי לא קנה ותירצו דתליא גם בדעת המוכר ועיין במל"מ הלכות זכיה דהלוקח ע"כ נכנס בספק זה מחמת הקפדת המוכר ועיין נתיבות המשפט (סי'' ר"ל) באורך בזה אבל בהלואה ודאי אם הי' הלוה מתנה בפירוש שאם לא ירצה לשלם לו יתבטל ההלואה למפרע היה הלוה מתרצה לזה א"כ הוי אומדנא דמוכח ועיין בס' בית מאיר (סי'' צ') במ"ש על דברי הב"ח והצ"צ בקנה סחורה בהקפה ואח"כ נעש' הלוקח בורח שיש לו מה"ט דין קדימה דהוי אומדנא דמוכח יעוי"ש. ובמ"א כתבתי לדון אם אחד הלוה לחבירו ומת הלוה ועדיין הכסף או הסחורה בעין אף דקי"ל דמלוה ברשות בעלים לאו לחזרה ניתן מ"מ לא נעשה מטלטלין אצל בניו דאומדנא דמוכח הוא דעל דעת זה לא הלוהו ונתבטל ההלואה מעיקרא והוי כאילו נטל שלא מדעת בעלים ויש בזה לדבר טובא אכ"מ ועוד כתבתי במ"א לדון דבאם אין הלוה רוצה לפרוע בשום אופן דיהי' המלוה רשאי לכאורה לילך לביתו לעבוט עבוטו דלאו שם הלואה הוא רק למפרע נעשה כגזלן ועל חיוב גזילה מותר לעבוט עבוטו דכי תשה ברעך משאת מאומה כתיב [ועיין נתיבות המשפט (סי'' צ"ז סק"א) שכתב שכל דבר שלא נקרא הלואה לענין שמיטה וכן הקפת חנות אינו בכלל איסור דלא תבא אל ביתו וכ' דמשום חומר האיסור איננו כותב זה למעשה ותמהני הא מבואר הדבר להדיא בספר יראים (סי'' רע"ג) והביא כן משם הספרי וכן מבואר באמת מדברי הספרי פ' כי תצא ע"ש וצ"ע בדברי תויו"ט (פ"א מ"ג דשקלים) שכתב ואין כאן משום בחוץ תעמוד דהכא מצות גבוה עליו יעי"ש ולהמבואר בספרי הא בלא"ה א"ש דל"ש הלאו דלא תבא אל ביתו בחיוב' דשקלים דלאו הלואה הוא] ואף די"ל דאם מת הלוה לא נתבטל ההלואה אף דהי' ניחא לי' להלוה מ"מ אמרינן דהי' לו להמלוה להתנות שאם ימות יתבטל ההלואה ובפרט דמיתה שכיח כמבואר יו"ד (סי'' רכ"ח) ומדלא הותנה אדעתא דהכי על וכה"ג כתב אאמ"ו ז"ל בספרו דיני קידושין (סי'' ל"ז) מ"מ שלא ירצה לשלם כלל זה ודאי אומדנא דמוכח דאדעתא דהכי לא הלוהו וגם לא שכיח שיתרע חזקתו כל כך ובזה ודאי נראה דנעשה כגזלן למפרע וע"ז לא היה שאלת ר"כ לר"פ רק שאלתו הי' באם רוצה לשלם רק שמדחה את המלוה בלך ושוב ואינו רוצה לשלם כשהגיע הזמן פרעון ע"ז שאל וע"ז אמר דכייפינן ליה ג"כ על מצות עשה ומכין אותו על כל מה שמחוייב לעשות ופירש"י שפיר דהמצוה הוא הן שלך יהי' צדק לאמת דבריו ולקיים הבטחתו לפרוע בזמנו שקצב והרמב"ן כתב דמוכח מקרא מדכתיב והאיש אשר אתה נושה בו וקרא איירי ע"כ באומר שרוצה לשלם לו אח"כ דאם אינו רוצה לשלם לו כלל ונעשה גזל למפרע ולא קרינן ביה כי תשה ברעך משאת מאומה כמ"ש לעיל וע"כ דאיירי בסתמא שרוצה לשלם רק דמדחה לו מדחי אל דחי ובלא"ה ודאי פשטיה דקרא איירי בכל האופנים אף היכא דמבקש ממנו רק הרחבת הזמן וע"ז אמר קרא שיוציא עבוט החוצה וז"ב לענ"ד:
ז
ובמ"ש יש ליישב מה דקשה קצת בש"ס ריש פ' א"נ דמוקי רבא לאו דגזל על כובש שכר שכיר ולמה לא מוקי רבא הלאו דלא תגזול על לוה ואינו משלם לעבור בלאו אף דהוי אין בו מעשה מ"מ חמור לאו ועי"ש בש"מ דגם כשמוקי בכובש שכר שכיר ג"כ אינו לוקה ועי"ש בתוס' ובמהרש"א ולמ"ש א"ש דאם אינו רוצה לשלם כלל נתבטל שם הלואה מעיקרא והוי כגזל ממש וזה כבר ידענו מריבית ואונאה ואם קאי על אם אינו משלם בזמן שהבטיח בזה גילה לנו רחמנא במה דאסרה לבא לביתו לעבוט עבוטו דע"כ אינו עובר על לאו דאל"כ אמאי לא יכנוס לביתו למנוע ממנו איסור לאו ועיין קצוה"ח ונתיבות (סי'' ג) ובמשובב שם דלמנוע חבירו שלא יעבור על לאו לא בעינן דוקא ב"ד רק כל אדם מכה עד שתצא נפשו וכתבתי בזה במ"א בארוכה דמוכח מדברי היש"ש ב"ק (פ"ג סי'' ה') דביד כל אדם לכוף לחבירו שלא יעבור על לאו אף בשוא"ת ויבואר אי"ה במ"א. עכ"פ שפיר נחתינן לנכסי'ו לקיים המצוה דפריעת בע"ח מטעם עד שאתה כופהו בגופו כפהו בממונו כי באם יבא ליד המלוה זוכה בו דגופו נשתעבד לשלם כיון שבא ממון חבירו לידו ואם תפיס הלוה ודאי זוכה בו ולא בעינן שיקנה לו הלוה דלכך אשתעבד בשעת הלואה אף אם שעבוד נכסי' לאו דאורייתא מ"מ גופו נשתעבד לשלם ושפיר נחתינן כיון שהב"ד לא יעשו שלא כדין כי כשיבא ליד המלוה יזכה בדין דומה קצת למ"ש הר"ן כתובות (דף פ"ו) בהא דאמרינן לבע"ח יהבינן כיון דמהני תפיסה אין הב"ד עושין שלא כדין באם יתנו לבע"ח כיון שאח"כ יזכה בדין כן בהלואה נמי לכך נחתינן לנכסי'ו ובריבית אף דתפיסה מהני כמבואר מש"ע יו"ד (סי'' קס"א) די"א דאף בא"ר אם תפיס אין מוציאין מידו ובריבית קצוצה לכ"ע מהני תפיסת הלוה כיון דמ"מ אשתעבד גופו לשלם מה שקבל אבל מ"מ כשמת אין היורשים מחוייבים להחזיר וע"כ כיון דיהיב מדעתיה קנה המלוה מה שקבל רק רחמנא חייבו לקיים המצוה אף שלא התחייב א"ע לכך לא נחתינן לנכסי'ו:
ח
והה"ד בנידון דידן אף שנתן ת"כ מ"מ צריך הקנאה אח"כ ע"י משיכה וכ"ז שלא משך לא קנה הלוקח ורק מצוה מצד אחר מוטל עליו לקיים שבועתו לכך לא נחתינן לנכסי'ו וכ"ז שאינו רוצה לא נפקע חיובו מן הממון שקבל. ועיין מ"ש בהגהותי בדברי חיים יו"ד שם בדין אם נשבע ומת אם היורשים יורשים זכותו ועי"ש מ"ש ליישב קושית הקצוה"ח (סי'' פ"ז סל"ד) [ועיין מה שכתבתי לעיל דיני תו"מ (סי'' ד')]:
ומ"ש מעכ"ת נ"י מדברי הר"ן שבועות הר"ן לא כתב רק דאין הב"ד נזקקין לו מצד כפייה שלא יעבור המלוה על לא תחמוד אבל מ"מ אין הלוה נפטר מחיובו וחייב בבא לצאת ידי שמים אף שבאמת המשכון ביד המלוה ועובר בל"ת מ"מ לא נפטר הלוה מחיובו וכ"ז שאין המלוה מוחל לו החוב נשאר בחיובו ומזה באמת עמדתי מכבר על דברי הנתיבות (סי'' ק"ז) שכתב דאם לא תקנו חז"ל דמטלטלין דיתמי משתעבדי אף בתפס מ"מ בגזל הוא ביד המלוה וב"ד מוציאין מידו כ"ז שאין היתומים מתרצים דלכאורה משמע מר"ן הנ"ל דעכ"פ אין הב"ד נזקקין ואולי יש לחלק דעכ"פ מחזיק המשכון על המעות משא"כ בנידון הנתיבות וגם י"ל דשם עובר על לאו דלא תחמוד משא"כ לפרוע חובת אביהן ליכא רק מצות כיבוד אב ול"ה רק מצוה דרבנן. ובצדקה דנחתינן לנכסי' ע"כ כמ"ש הקצוה"ח סל"ט ור"צ) דיש שעבוד הגוף ושעבוד נכסי'. הן אמת שיש לעיין בדבריו במ"ש בנשתטה דלכך יורדין לנכסי'ו הא לו יהא דממונו של אדם נשתעבד לעשות צדקה היינו בן דעת המחוייב במצות חל עליו בכל יום ובכל עת השעבוד לעשות בממונו צדקה אבל בשוטה דלאו בר חיוב במצות הוא ונפקע שעבוד הגוף ממילא אין כאן שעבוד נכסי' וע"כ בשוטה הטעם משום דניחא לי' ועיין מח"א דיני צדקה (סי'' א') ויש לי אריכות דברים בענין זה בדברי הר"ן ורשב"א כתובות (דף מ"ח) ואכ"מ:
ט
ומ"ש הנתיבות (סי'' ר"צ) דצדקה הבא מכח דבור פיו הוי כנדר וליכא שעבוד נכסי' רק חיוב צדקה שבא החיוב עליו שלא מכח דיבור פיו עי"ש מלבד שבנ"י ב"ק פ' שור שנגח מבואר להיפך סותר דברי עצמו שכ' (סי'' פ"ז ס"ק י"ב) דלכך באמירה לעני משביעין אותו דממשכנין על הצדקה עי"ש. ומ"ש בחות דעת (סי'' קס"א) דלכך בצדקה ממשכנין משום שלא יעבור על לא תעשה כבר תמהתי עליו הא בריבית הוי לאו הניתק לעשה ולמה לא נחתינן לנכסי'ו כדי שלא יעבור על הלאו דכ"ז שבידו לקייים העשה מנתק הלאו [ועמ"ש לעיל (סי'' ב)]:
י
ומ"ש מעכ"ת נ"י לדון להפוסקים דבריבית מהני תפיסה וכן בכ"מ דחייב לצאת ידי שמים מהני תפיסה כן נמי בנידון דידן מהני תפיסת המוכר כיון שחייב הלוקח לקיים הת"כ יש לחלק דדוקא בריבית דעיקר חיוב העשה הוא בשביל חבירו הלוה דהקפידה התורה וחי אחיך עמך וחייב לכן מהני תפיסתו ג"כ משא"כ בת"כ לקיים המקח דלא רמיא רחמנא החיוב מצד חבירו רק שחייב לקיים שבועתו ועיין קצות החושן (סי'' ר"צ) שכת' מה"ט לחלק דאף דנודר ומת מחייבינן היורשים לקיים נדרו דבמצות צדקה יש בו שעבוד הה"ד בנדר דכתיב ביה בפיך ודרשו חז"ל זו צדקה משא"כ בנשבע ומת דאינו אלא משום לא יחל דברו ואינו מדבר במצוה שבממון אלא להרע או להטיב ודאי לא שייך אלא איסור והיורשין פטורין עי"ש כן נמי אף במקום דלא שייך שעבוד כגון ריבית מ"מ כיון דגוף המצוה הוא שיבא בהחזרה להלוה ממון ריבית שנתן להמלוה מהני תפיסה משא"כ בשבועה דעיקר מצוה דנפשו הוא שלא יחל דברו יש לומר דלא מהני תפיסה ואינו דומה לדעת הפוסקים הסוברים דבכל מקום שחייב לצאת ידי שמים דמהני תפיסה די"ל דוקא היכא דהחיוב ליד"ש הוא לפרוע לחבירו משא"כ בנד"ד דלא מפאת חבירו בא עליו החיוב רק מצוה שבגופו לקיים שבועתו הוא ול"מ תפיסה ומה שהביא מדברי הראב"ן שמבואר דסובר דבמחוייב שבועה דרבנן ואינו רוצה לשבע דלא נחתינן לנכסי'ו ומ"מ מהני תפיסה וכבר הבאתי דברי ראב"ן בהגהותי לדברי חיים דיני טו"נ (סי'' ל"ה) וראיתי בס' שער משפט (סי'' פ"ז) שהביא דבריו ואינו ענין לנד"ד דליכא עליו שום חיוב מצד חבירו רק חיובא דנפשו לקיים שבועתו בכה"ג ל"מ תפיסה.
ומ"ש להקשות על דברי הקצוה"ח (סי'' פ"ז) שכתב דל"מ תפיסה באינו רוצה לשבע דמה שאין כח ביד הב"ד להוציא לא מצי איהו למעבד דינא לנפשיה וכתב שנעלם ממנו דברי רש"י ב"מ דבקים ליה בדרבה מניה דמהני תפיסה הס מלהזכיר לומר על רבינו בעל הקצוה"ח שנעלם ממנו דברי רש"י בפרט שמפלפל בדברי רש"י אלו טובא בסי'' א' ובאותו סי'' ס"ק כ"ג ובאמת דבריו כנים ואמיתים בשלמא בקלבד"מ דבאמת מחוייב הוא רק דגזירת הכתוב הוא שהב"ד לא ידונו בזה רק ברשעה אחת לכך מהני תפיסה אבל היכא דמן התורה פטור רק מדרבנן חייב שבועה והמה תקנו דכשאינו רוצה לשבע דלא נחתינן לנכסי'ו רק נדוי וכיון דלא נמסר לב"ד להוציא כמו כן לא נמסר לבעל הדבר ול"מ תפיסה:
יא
[ובמקום אחר כתבתי לדון בנידון שנשאלתי עליו בקטנה מבת יו"ד שהגביהה מציאה ובא אחר וחטף ממנה ובא אביה ותפס מן התופס הראשון וכתבתי דלכאורה מהני תפיסה להמבואר ב"י ח"מ (סי'' פ"ז) משם הר"י דיכול לתבוע ולהשביע על מציאת חשו"ק ואם אינו רוצה לשבע מנדין אותו עד ל' יום והביא ראיה מש"ס שבועות (דף מ"א) דקאמר לרבנן מאי עבדינן ליה משמתינן ליה וסובר רבינו ירוחם דקאי על מציאת חשו"ק ולפי זה כיון דהב"ד מנדין אותו מהני תפיסתו והבאתי דברי הראב"ן הנ"ל אולם כתבתי דדוקא היכא דהתובע טוען ברי דחייב לו מדין דאורייתא והנתבע אינו רוצה לשבע בזה מהני תפיסת התובע אבל בזה כיון דמן הדין לא נתתינן לנכסי'ו אף שידענו בבירור שיש בידו גזל מפני דרכי שלום ובכ"ז לא נחתינן לנכסי'ו ממילא ל"מ תפיסה. ונזכרתי מד' רדב"ז (ח"א סתק"ג) שהוכיח ממה שכ' הרמב"ם הל' גזילה וכל מי שיש בידו גזל של דבריהם א"י מידו ומדקאמר אינו יוצא מידו ולא קאמר אינו יוצא בדיינים משמע דאין מוציאין מידו בכח אבל משמתינן ליה רק דלא נחתינן לנכסי'' וכתב וז"ל וא"ת ריבית דדבריהם נמי נהי דלא מפקינן מניה מ"מ נשמתי ליה עד דיחזור וכ"ת הכי נמי הא ודאי ליתא דכתב הרא"ש דאי תפיס ליה מנכסי' המלוה כשיעור מה שנתן לו דמפקינן מניה דלוה ומהדרינן למלוה ואם איתא דמשמתינן למלוה עד דמהדר ללוה מה דשקל מניה אמאי מפקינן מניה אי תפיס וי"ל שאני ריבית דמדעתיה יהיב ליה ולא מגזל גזליה יעי"ש באורך חזינן ליה לדעתיה דרדב"ז דסובר כיון דמשמתינן ליה מהני תפיסה ג"כ ולפ"ז בנידון דידן י"ל ג"כ כיון דעכ"פ משמתינן ליה לחייבו לקיים הת"כ מהני תפיסה ג"כ אולם כבר כתבתי לעיל מה שיש לחלק כיון דאין החיוב רק מצדו ולא מצד חבירו ובר מן דין מלבד דהש"ך בספרו ת"כ (סי'' ל') האריך להשיג על רבינו ירוחם והעלה מדלא כתבו הפוסקים על גזל מדבריהם דמשמתינן ליה עד דמהדר ע"כ הפירוש בש"ס שבועות שם קאי רק על שבועה שחייב מדרבנן כשאינו רוצה לשבע משמתינן אבל בגזל דדרכי שלום כיון דלא נחתינן לנכסי'ו לא משמתינן ליה רק אפשר שהב"ד יאמרו לו אם לא תחזור אתה עובר על דברי חכמים ושרי למקרי' עבריין עי"ש באורך וכן מבואר בחידושי הר"י מגא"ש שבועות שם בפירוש הש"ס ואף דבס' מקום שמואל (סי'' א') הרחיב הדברים להשיג בזה על הש"ך המעיין בדבריו יראה שכל דבריו שם מופרכין ואין בהם רק פטומי מילי בעלמא ואף אם נאמר כדעת רבינו ירוחם י"ל דתפיסה ל"מ והבאתי מדברי הר"ן שבועות הנ"ל ומדברי הנתיבות (סי'' ק"ז) הנ"ל. וי"ל דע"כ לא כתב הר"ן דהלוה חייב לשלם רק שם דלא מתקן האיסור של לא תחמוד דאף שאינו משלם מ"מ המלוה כ"ז שאינו מחזיר המשכון עובר על לא תחמוד משא"כ באם תפס מה דחבירו מחוייב להחזיר דבזה נתקן האיסור שהלה לא יעבור על איסורו בזה י"ל דמודה הר"ן דמהני התפיסה ועיין בזה. ומה שדייק הרדב"ז מלשון הרמב"ם מדכתב (פ"ו מהלכות גזילה) אינו יוצא מידו ולא כתב אינו יוצא בדיינים תמהני הא (בפי"ז שם) כתב סתם מציאת חשו"ק כו' אם עבר אחד וגזלה מידן אינו יוצא בדיינין א"כ ע"כ לשון זה לאו דוקא ואין להכריח מזה דמשמתינן ליה ועיין מ"ש לעיל דיני יו"ט (סי'' כ"א אות ז'):
יב
שוב כתב מעכ"ת נ"י לדון למ"ש המר"י בן לב בקנה קרקע בכסף ונשבע דע"י השבועה הוי כפירש שיקנה בכסף לחוד כן נאמר במטלטלין דע"י הת"כ הוי כהותנה שיקנה בכסף לחוד דמהני למ"ש הרמ"א (סי'' קצ"ח) והאחרונים בטעם הדבר כיון דמדין תורה הוי קנין יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים עכ"ד ולכאורה דברים נכונים המה ברם י"ל לחלק בזה דשם בקרקע קנין כסף בעצם הוי קנין המועיל רק כיון דלא סמכה דעתו יכול לחזור לכך לא קנה עד שיכתוב השטר וכשבא לידו השטר קנה למפרע כמ"ש הר"ן קידושין (דף כ"ו) לכן כיון שנשבע המוכר שפיר כתב המריב"ל שאילו היה דעתם שיהא ביד כל אחד לחזור עוד כ"ז שלא יכתוב השטר לא היה להם להשבע זה לזה אלא ודאי כיון דנשבעו סמכה דעתם ונשאר קנין הכסף בתקפו וכן מבואר הסברא בדברי מהריב"ל ובמהרי"ט (סי'' ס"ה) ועיין נתיבות (סי'' קצ"ב) משא"כ בקנין דמטלטלין כיון דעקרו חז"ל לקנין כסף ואף אחר שנתן הכסף צריך לעשות קנין המועיל משיכה דבר שאין דרכו בהגבהה וכאשר הרחבתי הדיבור בזה במקומו א"כ לו יהי' שנשבע שלא יחזור מ"מ אף דבאמת רמיא עליו החיוב שלא לחזור מנין לנו לומר בזה דעי"ז הוי כהותנה שיקנה במעות לחוד דלמא נשבע רק שלא לחזור ומ"מ אף דאינו רשאי לחזור עדיין ל"ה קנין וממילא כשחוזר מחוייב המוכר להחזיר המעות עכ"פ לצאת ידי שמים ואף שאאמוז"ל בס' דברי חיים דיני מכירה (סי'' ט') כתב לדון דגם בקנין כסף כשאינו חוזר ומושך אח"כ המטלטלין קנה הלוקח למפרע דלא עקרו חז"ל קנין כסף לגמרי רק לענין חזרה ואני בעניי הבאתי שמה שכן מבואר להדיא ביש"ש גיטין פ"ב (סי'' כ"ב) מ"מ הוכחתי מדברי ש"ס ע"ז (דף ס"ג) ומדברי תוס' ב"ק (דף ע') שלא כן הוא ועי"ש בהגהותי ודברי הרמב"ם (פ"ג) הלכות מכירה הוא לעד נאמן לזה דלא חל הקנין למפרע כיון דצריך קנין משיכה והגבה אף אחר נתינת המעות ע"כ דכסף ל"מ כלל אף אם הוציא מרשותו וכבר הארכתי לברר הדברים כשמלה במקומו דאף כונת קנין בעינן במשיכתו חזינן דלא נקנה למפרע ועיין כנה"ג (סי'' קצ"ח ס"ק ח"י) מי שאין לו קניה כלל בגוף הסחורה רק לקבל מי שפרע אינו מקנה אותה בקנין מעות ולא בקנין סודר מהר"מ אלשיך עכ"ל וע"כ דסובר אף כשמשך הלוקח אח"כ לא קנה למפרע דאל"כ למה לא מקנה אותה ללוקח שני ובכה"ג לא הוי דבר שלא בא לעולם כמו דמוכח מדברי הרמ"א (סוף סי'' רי"א) עי"ש ועיין בדברי חיים דיני מכירה (סי'' ל"ב) מ"ש בזה באורך א"ו כיון דעקרו חז"ל לקנין מעות לא קנה עד אם משך ועיין תשובת רשב"א ח"ה הנדפס בליוורנו (סי'' רנ"ו) שנשאל מי שקנה פירות מחבירו ונתן המעות ולא משך מהו שיאסור אותם וכי קמבעיא לי היכא דלא קבעי מוכר למהדר ביה מאי כיון דמדינא לא קנה לא מצי אסר א"ד כיון דמעות קונות דבר תורה מצי אסר והשיב דמסתבר דלא מצי אסר כל דלא משך דדבר שלא בא לעולם הוא לו דהא אי בעו תרויהו למהדר מצו הדרי בהו וכל דל"ה ברשותיה מדרבנן לאו דידיה חשבינן ליה וכמו במקדש בחיטי קרדנייתא אע"ג דמדין תורה דידיה הוא אפי' הכי בערוה החמורה עשאוהו כמקדש בדבר שאינו שלו עכ"ד ומבואר מדבריו דל"מ אסר אף אם משך אח"כ ואם נאמר דקנה למפרע נאמר כשמשך חל האיסור למפרע א"ו דאינו קונה למפרע:
יג
[ובמ"א דנתי בנידון שנשאלתי במכר מטלטלין בקנין כסף ומת המוכר ואח"כ נתייקר הסחורה אם היורשים מחוייבים לקיים המקח וכתבתי דודאי יכולים לבטל המקח ואף אם נאמר דכשאינו חוזר נקנה המקח למפרע מ"מ לא נוכל לומר כיון שמת ולא חזר מן המקח אין ביד היורשים לבטל המקח דמ"מ היורשים יורשי' זכות זה של מורישם שהי' לו זכות זה לחזור ואף במי שפרע לא קאי כיון דהם לא מכרו ולא קבלו כסף הקנין ויפה כח הבן מכח האב בזה ועיין ש"מ ב"ק (דף קי"ב) דדעת הרמ"ה דאף אם גבו היתומים הריבית שנתחייב הלוה לאביהן לא מפקינן חזינן דאף במה דאסור לאביהם לקבל חל שם ירושה ואף הרשב"א דחולק שם מ"מ בנידון דידן כיון דביד שניהם לחזור כשמקבל מש"פ י"ל דכ"ע מודים דירשו זכות זה ואינם מחוייבים לקיים המקח ומצוה לקיים דברי המת לא שייך בזה כמובן. ולכאורה יש לדמות למ"ש הכ"מ (פ"ו הלכות ממרים) דהא דחייבין היורשים להחזיר דבר מסויים של ריבית שקבל אביהן ועשה תשובה משום דהוי ההיא פרה כאילו לא הורישה לבניו מאחר שהיה בדעתו להחזירה מבואר דמה שבדעת האב להחזיר לא חל ירושה ואף דריבית נקנה להמלוה רק מטעם מצוה מחוייב להחזיר וגם לא נחתינן לנכסי'ו ואינו צריך להחזיר גוף הדבר וכשמחזיר ללוה בעי קנין ללוה ומ"מ כיון שהיה בדעת אביהן להחזיר חייבין היורשים להחזיר כן נמי י"ל היכא דאביהן מכר בקנין כסף ודאי אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ובודאי היה בדעתו לקיים המקח ולא לקבל עליו מש"פ וחייבים היורשים לקיים מצד כבוד אביהן בשל אביהן אולם על דברי הכסף משנה כבר תמה הטו"ז יו"ד (סי'' ר"מ) דא"כ דתליא בדעת אביהן יהיו חייבין להחזיר אף בדבר שאינו מסויים ועיין מחנה אפרים דיני ריבית (סי'' ח') בזה. ומצאתי ברדב"ז (ח"א סי'' של"ז) שכתב יתמי לאו בני מי שפרע נינהו ועי"ש וכן משמע מדברי הפנ"י גיטין (דף י"ג) ועי"ש]. וכיון שנתבאר דחז"ל עקרו לגמרי קנין כסף כ"ז דלא התנו בפירוש אף שנשבעו אמרינן דהשבועה לא היה רק שלא יחזרו והב"ד יכופו לקיים המקח ומ"מ כשחוזר המוכר מחוייב לצאת ידי שמים להחזיר הכסף ואף דלדעת כמה פוסקים בנשבע שלא יעשה שייך לומר אי עביד לא מהני מ"מ לענין זה כ"ז שאינו מושך נשאר הכסף עליו חוב כמובן:
יד
עוד כתב השואל לדון למ"ש הרמ"א חו"מ (סי'' רל"ה) משם הר"ן דאף בהגיעו לעונת הפעוטות דתקנו חכמים דמקחן מקח מ"מ היכא דעושה איסור לא תקנו להם קנין כן בזה נמי כיון דמד"ת כסף קונה ואין ביד אחד מהם לחזור רק מתקנתא דרבנן דיכול לחזור לכן במקום איסור שבועה לא תקנו אלו דבריו ואינו נראה כלל דלא מצינו רק היכא דמדין תורה לאו בר קנין הוא כמו בקטן רק משום כדי חייו תקנו להם רבנן קנין לכך במקום איסורא לא תקנו אבל במקום שעשאו חז"ל לקנין מועיל מדרבנן ודאי אף במקום איסורא תקנו וכן במקום שבטלו לקנין דאורייתא ודאי אף במקום איסור כן הוא ועיין בהגהות משנה למלך הלכות זכיה ומתנה (פ"ט ה"י) מ"ש בזה וראיה לזה מדברי רש"י ב"ק (דף קי"ז) דמבואר משם דקנין אגב מהני לגזלן לקנות אף דלרוב הפוסקים קנין אגב לא הוי רק קנין דרבנן. וכן מדברי תוס' כתובות (דף ל"א ע"ב) שכתב דלגנב לא תקנו רבנן שיקנו לו ארבע אמות וכתבו הני מילי במציאה דלא ליתו לאנצויי ובגט משום עיגונא עי"ש ולמה לא כתבו בפשיטות דבאיסור לא תקנו חז"ל קנין אלא ודאי כיון שתקנו חז"ל לקנין המועיל מהני בכל מקום. א"כ גם היכא דחז"ל הפקיעו הקנין אז לא איכפת לן ואף במקום איסור הפקיעו הקנין ובלא"ה יש אריכות דברים בדברי הר"ן הנ"ל ואכ"מ בזה.
מכל הנ"ל נראה דודאי אף דהב"ד לא כייפינן ליה למוכר להחזיר דמי המקח כי מחוייב לוקח לקיים שבועתו מ"מ באם אין הלוקח רוצה לקיים המקח ומבטלו המוכר חייב לצאת ידי שמים להחזיר דמי המקח ונשאר חוב עליו כנלע"ד ידידו או"נ מאיר אוייערבאך: