אור ברסלב

אמרי בינה הוספות בסוף השות· רבי מאיר אוירבך

סימן ב · א

סימן ב

ע"ד אשר דרש ממני בהא דכתב הרמ"א יו"ד (סי'' ק"ס ס"א) דבריבית דרבנן אין הלוה עובר אלא משום לפני עור אם גם העדים אינן עוברין על לא תשימון עליו נשך דללוה מדמינן או למלוה מדמינן לכאורה אם נאמר דדעת הרא"ש מכוון ג"כ לדעת הנ"י פ' זה בורר דבכל אבק ריבית אין הלוה עובר רק על לפני עור דבאמת מדברי הרא"ש ב"מ פ' א"נ (סי'' מ"ב) דכתב ג"כ בהא דאמר רבא שם רב עיליש גברא רבה הוא ואיסורי לאינשי ל"ה ספי מדלא קאמר ולא עביד איסורא יש לדקדק דאבק ריבית כי האי אין איסור ללוה מדלא יהיב מדידי' טפי לא קרינן בי' לא תשיך ואפי' איסור דרבנן ליכא אלא דוקא גבי מלוה איכא וללוה ליכא אלא משום לפ"ע ובאמת הרא"ש דייק וכ' אבק ריבית כי האי משמע דלאו כל אנפי שוין ועיין מח"א הלכות מלוה ולוה (סי'' י"ט) ובמל"מ (פ"ד ה"ב) אולם מסתימת דברי רמ"א משמע דבכל אופני אבק ריבית דרבנן אין הלוה עובר א"כ יש ראי' דהעדים עוברים מלבד לפני עור דהא התוס' והרא"ש ב"ק (דף ל') כתבו בשטר שיש בו ריבית שאין העדים נפסלים דאיירי בריבית דרבנן ולא מפסלו בריבית דרבנן כיון דאין מרויחין בו כלום אע"פ שבעבירה דאורייתא נפסלין אע"פ דאינן עדי חמס עי"ש ואם נאמר דללוה מדמינן העדים א"כ לא עברו כלל העדים וכ"כ המרדכי ב"ק שם דבריבית דרבנן אע"פ שעברו לא מפסלו דבעבירה דרבנן בעינן חמוד ממון מבואר דעכ"פ העדים עברו על לא תשימון מדרבנן. ודוחק לומר דכונתם על לפני עור אשר עוברין לכ"ע וגם מחמת לפ"ע מפסלו כמבואר במל"מ (פ"ד ממלוה ולוה) חדא למה להו לומר משום דל"ה חמוד ממון נימא דאיירי דגם בלעדי העדים הי' מלוה דבכה"ג לא עברו העדים כמבואר סוף פ' א"נ ומן הסתם מוקמינן העדים על חזקתן דלא עברו ועוד אי משום לפני עור הא עברו אדאורייתא דכן מסתבר המכשיל לחבירו באיסור דרבנן עובר המכשיל על לפ"ע מן התורה דהא לא גרע משאר מכשולים דעכ"פ הוא מכשול וכן כתב להדיא בתשובת פני יהושע (ח"א ח"מ סי'' ט) א"כ יהיו פסולין וע"כ דאיירי בליכא לפ"ע רק משום לא תשימון מדרבנן הרי דלמלוה מדמינן העדים ובאמת במ"א דנתי בדברי הפנ"י דאם נאמר כן אמאי החשוד לאותו דבר אינו נאמן נימא אף דחשיד לעבור על איסור דרבנן אינו חשוד על דאורייתא דהחשוד על הקל אינו חשוד על החמור א"כ נימא אם מכשיל לחבירו שמחזיק זה לאיסור וגם העובר עכ"פ מיירי באדם שאינו פוקר ומאמין שזה אסור רק יצרו אלבשו וא"כ אינו חשוד שיכשיל לאחרים ויעבור על איסור תורה דלפ"ע וצריך לומר דמ"מ לאותו דבר קיל אצלו הרבה ומה"ט י"ל דאף אם אומר לחבירו החשוד שאם הוא מכשילו ונותן לו דבר האסור מדרבנן אוסר עליו בקונם וא"כ מכשילו באיסור תורה דג"כ ל"מ כיון דאיסור זה קל אצלו דהא בלא"ה המכשילו יודע דעובר על לפנ"ע שהוא מן התורה ואף דיש לחלק קצת מ"מ מסתבר לומר כן דודאי סברתו של הפנ"י נכון הוא וא"כ עכ"פ כנראה התוס' והרא"ש והמרדכי לא איירו מלפנ"ע ואעפ"כ כתבו דהעדים עבדי איסור הרי מוכח דמדמינן להמלוה ולא ללוה:

וראיתי בש"ג (ס"פ א"נ) דכ' ומסופקני אם מי שהיה עד ע"ד איסור שאינו ריבית דאינו עובר על לאו דלא תשימון עליו נשך אם נפסל בכך כיון שהי' עד ע"ד איסור א"ד דוקא גבי איסור ריבית אמר הכי משום שיש בו לאו דלא תשימון ואי אמרת דבכל עדות דאיסור נפסלים העדים משום דהכא הוה ס"ד שיהיו נפסלין העדים גם בריבית דרבנן דלית בי' לאו דלא תשימון כדמשמע מדברי הרא"ש פרק המניח א"כ כשיהי' עד בדבר איסור שיהי' נפסל אליבא דכ"ע יהי' כשר כו' כיון שאינו עושה מעשה איסור כלל רק שהוא עד בדבר עכ"ל ודבריו מגומגמין קצת דהא אדרבא ברא"ש מבואר דהעדים עברו על לא תשימון עכ"פ מדרבנן ובגוף ספיקו של הש"ג אם דין העדאה ריבית ודין שאר איסורי שוין דאם נאמר דגם עליהם איכא איסורא להיות עד נפסל יש להעיר א"כ בכל קידושי איסור יהי' כמקדש בלא עדים ובודאי אם מיחד להעדים על הקידושין של חייבי לאוין אם יש איסור בקידושין עוברים על לפני עור דאף אם היו מונאין עדים אחרים גם הם היו עוברים על לפ"ע כמ"ש הפ"מ מובא במל"מ שם אולם אם נאמר דגם איסור שיהיו נפסלים עי"ז עשו צ"ע א"כ הוי כמקדש בפסולי עדים ולא משמע כן מכמה מקומות ועיין קצוה"ח (סי'' נ"ב) ויבואר אי"ה במקומו בדיני עדות:

שוב ראיתי בחות דעת (סי'' ק"ס) שמסופק בזה אם העדים ללוה מדמינן או למלוה ותמהני דהדברים מבוארים מתוס' ורא"ש כנ"ל וראיתי שהביא ראי' מהא דבני רב עיליש דבלאו גברא רבה תלינן לשטרו באיסורא כמבואר (סי'' קע"ז) ולא אמרינן חזקה על העדים שעשו כהוגן ולא עבדו איסור אלא ודאי דליכא איסור לגבי עדים ואי משום דמ"מ איכא איסור דלפ"ע לגבי עדים אפשר שהי' מלוה גם בלעדם דאז ליכא איסור ולענ"ד אינו ראי' דהא אף אם הי' מלוה בלעדם איכא איסור במה דמסי'יעו כמבואר ברא"ש מס' ע"ז ורי"ף מס' שבת. ועיין ריטב"א ע"ז (דף ו) ומג"א (סי'' שמ"ז סק"ז) וכבר הבאתי לעיל דיני טרפות (ס"ס ז) דברי פי' המשניות לרמב"ם מס' תרומות (פ"ו מ"ג) שכ' והמתעה כו' או המסי'יעו לדבר עבירה בשום פנים ממין הסי'יוע ואפי' בדיבורו הקל נענש מהשי"ת כפי שעוש' באותו הסי'וע כו' או עובר על הכתוב שנאמר אל תשת ידך עם רשע אם סי'יעו לאותו העובר עכ"ל משמע דאיסור זה חמור ויש בו אסמכת' דקרא א"כ בכל האופנים יקשה דנאמר חזקה על העדים שלא עשו איסו' אלא ודאי י"ל דשם לא צריך להחזיק להעדים שעשו שלא כהוגן די"ל דהודו לפניהם שנתן שכר טרחה דהעדים אינם צריכים לראות נתינת השכירות ויכולים לסמוך דמסתמא לא יעשו הלוה והמלוה באיסור. וגם בלא"ה באיסור דרבנן י"ל דלא משמע להו לעדים דעבדי איסור ולהרבה פוסקים אף באיסור דאורייתא לא מפסלו דל"מ להו להעדים איסור כי אם על המלוה ולוה מכ"ש באיסור דרבנן:

ועיין במהרי"ט ח"ב (סי'' מ') תשובת ר"י באס"ן דלומד בדעת רשב"א דלא החמירו בלוה אף על לאו דלפ"ע שאינו עובר בו בדרבנן כמו שאינו עובר בלא תשיך אלא איסורא זוטא כמו מסי'יע ידי עוברי עבירה וא"כ לדבריו אם נאמר דהעדים ללוה מדמינן לא נאמר דעברו מדרבנן על שום לאו והיכא ס"ד שיפסלו אלא ודאי דס"ל דללוה מדמינן. ומ"ש הח"ד לדחות ראיות הראשונים דלוה אינו עובר על לא תשימון מדלא קאמר ל"ה עביד כיון דלוה אינו עובר על לא תשימון עד הנתינה לא עביד איסור י"ל דהא מ"מ הי' לו לחוש דלמא ימות ויגבה מבניו כמבוא: (סי'' קע"ז סכ"ד) דמה"ט לא יכתוב מלוה שמא ימות [ועי"ש בש"ך (ס"ק מ"ז) משם הריטב"א דאם מניח ביד שליש ליכא למיחש למידי ובאמת לדעת הרשב"א מובא בח"מ (סי'' ס"ה) דדוקא בנמצא ביד שליש ואינו יודע מה טיבו יהי' מונח דספקו של השליש כספקו של בע"ד אבל במונח ביד יורשי שליש יחזרו למלוה א"כ כמו דחיישינן למיתת המלוה חיישינן ג"כ למיתת השליש ואז יחזרו למלוה ויגבה ולמה שהעלו האחרונים שם דלא כרשב"א מ"מ מבואר שם דאם בא ליד המלוה גובה בו א"כ יש לחוש דיבא לידי קלקול] וה"נ הי' לו לרבא לומר דל"ה עביד כיון דיכול לגבות אם ימות ובגוף דברי הרמ"א האריך שם בתשובת פנ"י להוכיח דלהלכ' גם הלוה עובר וכ"כ הריטב"א ב"מ שם גבי רב עיליש וכן יש להוכיח מד' תוס' ב"מ (ד"ע) ד"ה מעות של יתומים ועיין במהרי"ט שם ובמל"מ:

תוכן העניינים

אמרי בינה הוספות בסוף השות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה