אמרי בינה הוספות בסוף השות· רבי מאיר אוירבך
סימן א
שאלה במי שהי' לו שט"ח ע"ח ומכרו ללוי תוך זמן פרעון וכשהגיע ז"פ תבע ללוה חובו ומדחה אותו ואמר לו הלוקח שעל ידי העיכוב יבא לו היזק מה שהי' יכול להרויח בממונו והשיב לו הלוה כי מסתמא יראה שלא יגיע לו היזק ועתה כשפורע לו החוב תובע הלוקח שישלם לו מה שהי' יכול להרויח בממונו וטוען שגרם לו היזק ואתה הרוחת בו עד עתה והלוה השיב שלא יכול לתת לו ריוח דהוי רבית וזה קרוב לעשרים שנה אשר נשלח לידי שאלה הזאת בהיותי בחו"ל מירושלם עה"ק תובב"א מאת הרב הגדול הצדיק המפורסם מו"ה נחום זצ"ל שהי' רב בק"ק שאדיק עם קונטרס גדול אשר בו העמיק והרחיב החכם הנ"ז בנידון זה בפלפול עצום בחריפות ובקיאות ואז שמתי עיוני על זה ועל קונטרסו וחברתי תשובה ארוכה ולא נשאר בידי רק אפס קצהו מאשר העירותי אז בזה ואעתיק הלום:
תשובה.
א
הנה הדין יפרד לשני ראשים אם חייב ע"פ הדין לשלם להלוקח ההיזק או עכ"פ לצאת ידי שמים ואם אינו חייב אם עכ"פ רשאי לפייסו ולשלם לו בעד ההיזק מצד חשש איסור רבית. והנה גלוי וידוע דהמבטל כיסו של חבירו פטור מלשלם ומקורו מתוספתא דב"מ (פ"ד) הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר ואמר לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומות ובירושלמי ב"מ (פ"ה ה"ג) אמר ר"י הדא אמרה המבטל כיס חבירו אין לו עליו אלא תרעומות המבטל שדה חבירו חייב לשפות לו המבטל ספינת חבירו וחנות חבירו מהו. מבואר דבשדה חייב מן הדין לשלם ההפסד דהריוח מצוי הוא וידוע והוי כמזיקו בידים ובספינה וחנות לא איפשטא הואיל שגם ההפסד מצוי דומה למבטל כיס שאין ידוע אם הי' מרויח אם הי' קונה הסחורה וכן פירש שם הפ"מ והסמ"ג עשין (פ"ב) הביא דברי הירושלמי ופירש במבטל שדה הטעם דחייב דזה אינו תלוי בדעת אחרת כ"א בטורח עצמו ופסק בחנות ובספינה דפטור ולכאורה כיון דלא איפשיטא הוה ליה למימר דפטור מספק ובירושלמי פרק המקבל על מתני' דהמקבל שדה כו' שמין אותה שכך כותב לו אם אוביר כו' הביא ג"כ המימרא דר"י הדא אמרה המבטל כיס חבירו אין לו עליו אלא תרעומות ופירש הפ"מ דקאי על התוספתא דהנותן מעות לחבירו ודחקהו לפרש כן משום דאם נלמוד ממתני' הי' הדין מבואר דבכל אנפי פטור דהא אף בשדה מה"ד הי' פטור רק שכך כותב לו אולם צריך להבין באמת כיון דאף בשדה דמצוי בהן הריוח פטור מן הדין רק מטעם שכך כותב מכ"ש בחנות וספינה דמה"ד פטור ולא קתני במתני' שכך כותב רק על השדה ומאי מבעיא לי' לר"י וצ"ל דבאמת מה"ד גם בשדה פטור לכך הביא מימרא דר"י על מתני' דהמקבל דאינו חייב רק כיון שכך כותב לו והא דבעי' לי' לר"י בספינה וחנות היינו כמו שמבואר בש"ס ב"מ (דף ע"ג) אמר ר"ח האי מאן דיהיב זוזי לחברי' למזבן לי' חמרא ופשע ולא זבין משלם לי' כו' ומסי'ק רב אשי אפילו יין סתם נמי לא דהוי אסמכתא ופריך בש"ס מ"ש מהא דתנן אם אוביר ולא אעבוד ומשני התם בידו הכא לאו בידו ופי' הרא"ש דאיירי שהתנה עמו אם איני קונה לך אפרע משלי דאי לא אתני פטור דמבטל כיסו ובנ"י פירש ביותר דפריך מאם אוביר אלמא כיון דאפסדי' בהכי ועלי' סמיך תיקנו רבנן דלשלם כנגד הפסדו הכי נמי הי' להו לתקוני דלישלם ומתרץ התם בידו לזרעה ולא להוביר' כיון דלא עביד קנסו רבנן הכא לאו בידו הלכך לא חזו רבנן למקנסי'ה. וזה ג"כ כוונת ר' יצחק דמבואר מה"ד דהמבטל כיס חבירו פטור רק תקנת חכמים ובעי' אם בספינ' וחנות עבדו ג"כ תקנה זו והיינו בהותנה אבל בלא הותנה פטור והסמ"ג פוסק דפטור כיון דהוי רק ספק בתקנה ואזלינן בתר דין תורה:
ב
אולם במרדכי ב"ק פ' הגוזל (סי'' קט"ו) למד מהך דפרק א"נ דכל הגרמות אם יקבל עליו בפירוש לשלם אם יגרום הפסד דחייב לשלם מה"ד א"כ ע"כ בעיא דר"י לא איירי לכאורה בהותנ' דבזה הי' חייב מה"ד רק בסתם יש ג"כ סברא לחלק בין שדה לחנות וספינה ואולי גם בהתנה אינו חייב בחנות דלא ברי היזקא ובתשובת מהר"מ רויטנבורג (סי'' רצ"ח) כתב ג"כ דהתם איירי שאמר לו בפירוש אם לא אקנה לך אשלם כל ההפסד אולם הוסי'ף וכתב דהך אם אוביר ולא אעבוד לא דמי מבטל כיס של חבירו דהתם בידו לעבדה ומזיק בגוף הקרקע במה שהובירה אבל מבטל כיס מי יימר דמזבני ול"ד לההיא דמכות מעידנו באיש לפלוני שחייב לפלוני אלף זוז עד ל' יום והוא אומר עד י' שנים והוזמו אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיה בידו י' שנים ל"ד למבטל כיס ש"ח דהתם היו המעות תחת ידו להרויח בהן והי' רוצה להוציא מידו ומפסי'דים בידים אותו אבל במבטל כיסו ל"ה בידו של מלו' ואם אכלן או הפסי'דם הוי גזלן עליהם וחייב באחריו' ואם יתן שום דבר זהו רבית מלשון הר"ח עכ"ל ומשמע מדבריו דבהוציא ע"י סי'בתו כיס חבירו היכא דלא נקרא גזלן כגון שנועל כיס ש"ח ומבטלו בידים מחבירו חייב רק הך דירושלמי משום שכבר בא לידו ואינו עושה מעשה בגוף הממון וכן באם אוביר ולא אעבוד שאינו עושה מעשה בידים אבל היכא שנועל ממונו של חבירו חייב ואף שכתב דשם מזיק בגוף הקרקע היינו שמתחיל ההיזק ע"י שהובירה ומונע הריוח מגוף הקרקע וכוונתו דהוי היזק ברור משא"כ בדינא דר"ח אבל אם הי' בידו מעות להרויח ומפסי'דו בידים חייב לשלם וע"כ בעיא דר"י המבטל ספינת וחנות חבירו מהו היינו שאין ריוח ידוע דמי יימר דמתרמי לי' ושם (סי'' תכ"א) כתב ירושלמי המבטל כיס חבירו אין לו אלא תרעומות פי' שנתן לו עסקא ולא נשא ונתן בה פטור שאין הריוח בא מגוף העסקא אלא מעלמא והא דא"ל ההוא דר"ח מיירי בקנין עכ"ל מבואר ג"כ בדבריו דבדיבור ל"מ לחייב נפשו ודלא כמרדכי.
ג
והנה בדר בחצר חבירו בקיימא לאגרי והדר בו לא עביד למיגר דעת הרי"ף והרמב"ם דחייב להעלות לו שכר דחסריה ממונא ודעת התוס' דפטור ואפי' גירש חבירו מביתו אינו אלא גרמא בעלמא כמבטל כיסו ש"ח והרא"ש כתב לחייבו מטעם דאכל חסרונו של זה אע"פ שלא נהנה עיין ב"ק (דף כ') מבואר דבגירש פטור אע"פ שע"י זה מפסי'ד לחבירו מ"מ כיון שאין ההפסד בגוף הקרקע פטור מבואר מדבריו דאף בנועל כיסו ש"ח בידים ממש ג"כ פטור וכן כתב המרדכי ב"ק פ' הגוזל (סי'' קי"ד) דאף אם סגר בהמתו של חבירו וביטלה ממלאכה פטור לד"ה כי ההוא דגזל אפדנא דתורי וחרש בהן קנסי'' ר"נ משום דגזלן עתיקא הוי אבל מן הדין אינו חייב כלום וכ"ש היכא דסגרה בבית דפטור והיינו טעמא משום דע"י ממון זה מפסי'ד ממון אחר ופטור אף לר"מ וכ"ש המבטל כיסו ולכאורה מה ראיה מר"נ הא שם הוי גזלן וכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה אבל בסגר בהמתו דלא נקרא גזלן. בגוף הפרה מנ"ל דלא מתחייב כיון דמתחיל ההיזק מיד. ואפשר לומר בגירש בהמת חבירו וסגר בעדה הוי כמו גזלן וכמ"ש היש"ש ב"ק פ' הגוזל בהגביה להזיק נעשה גזלן ובזה שפיר הביא ראיה מר"נ ובלא גירשה רק שהיתה בפנים וסגר בעדה בלא"ה פטור כמו באהדקי באדרונא דכ' הרא"ש פ' החובל דבעינן שיעשה בגוף מעשה ובש"ך ח"מ (סי'' ש"ז) כ' כן להלכה בסגר בהמתו ש"ח דאין שבת בבהמ' היכא דלא הוי היזק בהגוף אולם י"ל דהרי"ף דסובר בגירש חבירו מביתו דחייב אף דלא דר בו לטעמו אזיל דסובר בדוחף מטבע של חבירו לים כל שגורם לחבירו חסרון ממון אחר חייב וכאן ג"כ דעושה מעשה בגוף ממון חבירו ומונע ממנו ריוח ברור הנצמח מגוף הקרקע והרא"ש לשיטתו דסובר שם דהיכא דלא נחסר גוף הדבר רק גרם ההיזק ממ"א הוי רק גרמא וכן דעת המרדכי וכן העלה היש"ש והש"ך ח"מ (סי'' שפ"ו) כשיטת הרמ"א שם לכן אף במגרשו מביתו ונעל פטור רק כשדר שם שאוכל כספו וקצת יש לדקדק בלשון הרמ"א (סי'' שס"ג ס"ו) שכ' על מה שכתב המחבר בחצר דקיימא לאגרי אע"ג דגברא לא עביד למיגר צריך להעלות שכר שחיסרו ממון כ' הרמ"א מיהו אם לא הי' דר בו אלא שגזלו ממנו פטור לשלם השכירות וזה דעת הרא"ש אבל שיטת הרי"ף והרמב"ם דחייב בזה והי' לו לכתוב וי"א דלמ"ש המחבר (סי'' שפ"ו) בדוחף דחייב בזה הי' נמי מחוייב:
הן אמת די"ל אף דשם חייב הוא משום דחסרו ממון מה שצריך להוציא ע"ז גורם לו הפסד מכיסו וברי הזיקו משא"כ במונע ממנו ריוח הבית דלא הוי הפסד מכיסו רק מניעת ריוח י"ל דפטור אולם למ"ש הרמב"ן סוף ב"ב בדיני דגרמי וז"ל אחר שהעלה כר"מ שהגורם כעושה מעשה וכל המפסי'ד ממון חבירו היזק ניכר הוא מאחר שאינו יכול לומר הרי שלך לפניך שהרי שבת חייבה עליו התורה בהדקי' באדרונא ובטל' אלמא היזק ניכר הוא כ' ואי קשיא לרבנן דנא דייני דינא דגרמי היכי מחייב והא גורם הוא לבטלו ממלאכתו וגורם הוא לו שלא ירויח לא קשיא כיון דהדקיה מההיא שעתא הוא דאפסדי' עד דפתח לי' והא אמינא דהיזק ניכר הוא בין לר"מ בין לרבנן עכ"ל א"כ כאן נמי כיון דנועל ביתו מההוא שעתא אפסדיה היזק ניכר הוא מהראוי לחייבו. וברא"ש פ' החובל דמבואר דבהדקי' בעינן דוקא שהכניסו לחדר וסגרו בתוכו אבל אם הי' כבר בהחדר וסגר עליו הפתח גרמא הוי כמו פורץ גדר בפני בהמת חבירו ויצאה ונאבדה דפטור בדיני אדם ויש להבין קושית הרמב"ן שהקשה לרבנן דלא דנו דינא דגרמי הא אף לר"מ דחייב היינו בגורם להפסד ממון אבל במבטל כיס מודה דפטור דלא מפסי'דו רק מונע מריוח ודומה למ"ש שם הרמב"ן בטעמא דעשאו טמון באש דפטור אע"פ שגורם שלא יתחייב המדליק מ"מ כיון שהלה לא מתחייב השתא הוי כמו גורם להפסי'ד ריוח כן נמי שבת דאדם וע"כ צ"ל דשבת דאדם הוי גזה"כ ומאי קשיא לי' משם לרבנן וגם מה מתרץ דהיזק ניכר הוא הא מ"מ הוי כמו עשאו טמון באש:
ד
וצריך לומר דהרמב"ן לאו על שבת במקום נזק קשיא ליה דזה ודאי ע"כ דגזה"כ הוא ואף מאן דלא דן דד"ג מ"מ במקום נזק חייבה התורה ובפרט דנוכל לומר הטעם דמגלגלין עליו את הכל כמ"ש התוס' ב"ק גבי הדוחף מטבע ש"ח היכא דחסרה דמגלגלין עליו את הכל וגם שבת שלא במקום נזק דחייבה ג"כ התורה ע"כ גזה"כ הוא לדון שבת באדם ואין שבת בבהמה כמו שכתבו הפוסקים רק הי' קשה לו להרמב"ן בהדקי' בזה אינו עושה בגופו כלום ואף אם מכניסו בידים להבית מ"מ אינו עושה לו כלום אם לא יסגור בעדו רק אחר הסגירה וכיון דאינו עושה בו מעשה בגופו הוי רק כגורם שאינו יכול להרויח ואף דע"ז חייבה התורה באדם מ"מ היינו דוקא כשתפסו בידים ומעכבו ואינו מניח לו לעשות מלאכתו להרויח אבל בגורם לשבת היינו במה שסוגר לפניו הדלת ואינו מניח אותו לצאת בזה אמאי חייב ומתרץ שפיר כיון דהדקי' מההיא שעתא הוא דאפסדי' עד דפתח לי' והוי ה"נ והיינו ודאי הריוח העתיד להרויח ובכ"מ א"ח רק בשבת דאדם ובאדם נחשב הריוח כאילו הוא ממון ממש שכבר בא לידו רק דהי' קשיא לו דזה אתי שפיר כשמפסי'דו בידים שמונע ממש בגופו ממנו הריוח אבל כשהדקי' באדרונא אינו נוגע בגופו ומתרץ דמההיא שעתא שמכניסו ונועל בפניו הוי הפסד ברור:
ה
ועיין ריטב"א קידושין (דף י"ד) בהא דעבד עברי שברח תוך שש דחייב להשלים ואח"כ פגע בו יובל דשוב אינו חייב להשלים כ' דאף לשלם מדין פרעון חוב פטור דמאי דברח ונתבטל אינו אלא גרמא בעלמא כמבטל כיסו של חבירו שהוא פטור ובספר המקנה שם כתב שצ"ע דהא אמרינן בהחובל דהקוטע יד עבד עברי ש"ח נותן שבת קטנה להרב הרי דצריך לשלם לו שכר בטלה ועוד נראה מהא דאצטריך דאין עבד עברי ואמה עברית יוצאין בראשי אברים ואם נימא דהוי כמבטל כיסו א"כ כ"ש דאם יוזמו העדים שמעידין על ראשי אברי' פטורים מלשלם דלא גרע עדים שרצו לבטלו ממלאכה מביטול מלאכה בידים וא"כ הו"ל עדות שאי אתה יכול להזימן אלא ודאי מוכח דהעדים חייבין לשלם וכ"ש ביטול מלאכת דידיה עכ"ד ולענ"ד הדברים תמוהין דמהחובל אינו ראי' דשם הוי כהיזק בידים להרב קנינו שהי' לו בהעבד דעבד עברי גופו קנוי ועכ"פ הוי כשכיר לו ונשתעבד גופו לעבוד לרבו ואף לדעת רמב"ן וריטב"א קידושין (דף י"ו) הא דעבד עברי גופו קנוי היינו לענין קנין איסור מ"מ לקנין מעשה ידיו נשתעבד לעבוד להאדון וכיון דהחובל חייב לשלם להאדון שבת דזה דנין באדם לכן השבת קטנה הוא להאדון וא"ל דיהי' פטור לשלם דלהעבד לא חסרו כלל דאף אם לא הי' חובל בו הי' מעשה ידיו לרבו ולא הפסי'דו ולהרב יפטור דהוי רק כמבטל כיסו זה אינו כיון דמ"מ דיינינן שבת באדם ובמעשה ידיו כבר זכה הרב בעבד ממילא חייב לשלם להרב הגע עצמך אם אחד שכר כלי מחברו לעבוד בו זמן ובתוך הזמן בא אחד ושיבר הכלי האם נאמר דלהבעלים לא ישלם רק כפי שוויו של הכלי ולזכות מה שהי' שוה השימוש בזמן שהשכירו להשוכר והשוכר יהי' פטור מטעם מבטל כיסו זה ודאי אינו דמ"מ זה חייב לשלם בעד כלי שלם וממילא יש לו לשוכר בפירות עד זמנו כן נמי בזה כיון דהחובל חייב בשבת זוכה האדון בהשבת ואף אם בשוכר י"ל דאין השוכר זוכה בעבור קנין פירות שלו כאשר יש להוכיח כן מסוגיא דב"מ (דף ל"ה) ויבואר במ"א אי"ה מ"מ בהשבת זוכה האדון ועיין רא"ש בהחובל דתמה שם על הרי"ף דגרס רבא אמר הכל ינתן להעבד וילקח בהן קרקע והרב אוכל פירות וכתב הרא"ש וקשה דשבת קטנה הכל יהי' להרב והיינו כיון דמחויב באדם לשלם שבת שייך להרב דהוא היה לו זכות זה משא"כ כשברח ולא עבד אצל הרב זמן שהי' לו לשמשו אינו חייב דהוי רק כמבטל כיסו ועיין נתיבות המשפט (סי'' שס"ג) שהעלה אף בעבד כנעני דהחובל בו שבתו לרבו הוא לאו מטעם ביטול מלאכה דהרב דזה הוי כמבטל שורו וחמורו רק עיקר החיוב הוא להעבד והרב מיד העבד קא זכי דמה שקנה עבד קנה רבו ויקשה מע"ע דל"ש בי' מה שקנה עבד קנה רבו ואמאי שבת קטנה שייך לרבו א"ו עיקר החיוב מטעם שבת באדם דחייב רק הואיל דרבו הי' לו זכות דמע"י חייב לשלם להרב ובמקום דאין שייך שבת מצד העבד כגון בגוזל עבדו דהעבד לא שבת ממלאכה רק לרבו לא עבד פטור כמ"ש שם הנתיבות ולכן בברח דל"ש לחייבו מטעם שבת הוי רק כמבטל כיסו ש"ח:
ומ"ש ראי' מדמצרכינן דאין ע"ע יוצא בראשי אברין אף דהעדים לא מעידין רק על בטול כיסו. מלבד דמי לא משכחת שהעידו שהפיל שינו ולא שלח אותו לחפשי ועבד בו דבזה באו עדים לחייב להאדון כסף ממש לשלם לו שכר עבודתו. וכן מי לא משכחת בב"ד שראו שהפיל שנו דבכה"ג ל"ב עדות שאילה"ז כמבואר סנהדרין (דף ע"ח) ובלא"ה אינו ראי' דהא בזה העידו על הפקעת זכותו לגמרי שהיה לו בהעבד בשלמא כשברח עכ"פ בכ"מ שהוא נשאר זכותו לרבו שעבודו קיים רק שביטל מלאכתו אבל מ"מ לא הפקיע השיעבוד אבל כשהעידו שיצא לחירות העידו להפקיע שיעבודו והוי כאלו הזיקו שיעבודו דהרב. ועיין מתניתין דמכות במעידין שחייב לשלם עד למד דאומדין כמה שוה והרמב"ן והריטב"א שם הקשו הא לא עדיף ממבטל כיסו ש"ח והריטב"א כ' דאומדין כמה המלוה היה מפסי'ד לשלם לו עכשיו כן נמי בזה העידו להזיק לו שיעבודו והיו חייבין לשלם והוי עשאילה"ז לכן צריך קרא דאינו יוצא בראשי אברים:
ו
והנה החכם הפוסק זצ"ל העמיק דבריו בדברי המרדכי פ' הגוזל דדעת הראב"י ורמ"כ דסברו היכא דהרויח המבטל כיסו חייב וכ' שם משם ר"ה גאון המפקיד מעות אצל חבירו אסור להשתמש בלא דעת בעל הפקדון ואם עבר ושלח בו יד חייב באחריותו ואם הרויח בהן נותן לו מחצה שכר והקשה הרשב"ט כיון דשלח בו יד הוי גזלן ותנן כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה וכ' ואומר אני דמה שעבר קודם שתבע לא עלה על דעת הגאון ז"ל לחייבו אך בכה"ג קאמר שזה תובעו להחזיר לו פקדונו ששלח בו יד כדי להרויח ואינו רוצה להיות עמו קרוב לשכר ולהפסד דהתם אם מסרב ודחי לי' מחייב נמי ברווח למפלג בהדדי. ודבריו אינם מובנים הא מ"מ כבר קנאו בש"י לכן כתב הרב ז"ל דרה"ג סובר דהיכא דמברר התובע שהי' יכול להרויח חייב במבטל כיסו וכשתבעו ניכר שיש לו ריוח ברור ועוד כ' דרב האי גאון י"ל דסובר כהרמ"ה בגוזל ספינה והשכירה לאחרים ונטל הגזלן השכירות שחייב להחזיר להבעלים וע"פ מ"ש הסמ"ע (סי'' שס"ג) דבשבח דאתי מעלמא לא שייך תקנת השבים ה"ה במה שהרויח במו"מ השבח להנגזל עכ"ד והרחיב בזה בפלפול רב. ובאמת בס' מח"א דיני רבית (סי'' מ"א) העיר ג"כ ליישב דברי מהר"ם שהביא שם דסובר היכא דמזומן להלוות בריוח ברור והלה מעכב ומרויח בו דחייב ע"פ דברי הרמ"ה הנז' אולם כתב דלדברי הרמ"ה הי' מחוייב לתת כל הריוח דשבח מעות לבעלים.
אולם באמת אין דברי הרמ"ה שייכים לכאן דהא מבואר מכל הראשונים ופוסקים דהא דגזל מטלטלין ועשה בהן מלאכה דפטור מלשלם דמי שכירות לאו מטעם תקנת השבים הוא רק דגזה"כ הוא דכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה ועיין תשובת הרא"ש (כלל צ"ה) בירד אדעתא דגזלנותא במטלטלין דפטור מלשלם שכר ובקרק' חייב דקרקע תמיד עומד ברשות בעלים משא"כ במטלטלין דנגזלין ונקנין בשינוי וכן מבואר בש"מ ב"ק (דף כ') וכן בטור (סי'' שס"ג) התוקף עבדו ש"ח ועשה בו מלאכה אם הי' עושה מלאכת רבו וביטל ממנה חייב דעבדי כמקרקעי הא במטלטלין בכה"ג אף שביטלו ממלאכת הבעלים פטור משום דל"ש לומר שאוכל כספו ש"ח דגזה"כ דמשלמין כשעת הגזילה ועל מה שביטלו ממלאכת הבעלים פטור מטעם דלא הוי רק כמבטל כיסו של חבירו ומה שהגזלן נהנה אח"כ לזה קנה הגזלן מיד לשמוש בקנין גזילה וע"כ דלאו מטעם תקנת השבים הוא בשואל שלא מדעת וכבר האריך בזה אאמ"ו ז"ל בספרו דברי חיים דיני גניבה (סי'' כ"ו) להשיג על הנתיבות (סי'' רצ"ב) שכתב כמ"ש החכם הפוסק ז"ל לחלק בין גזלן גמור לשואל שלא מדעת דהא (סי'' שס"ג ס"ה) מבואר דאף בשואל שלמ"ד פטור וע"כ דלאו מטעם תקנת השבים הוא וגם אני בעניי בהגהותי שם העירותי על דברי הב"י בבדה"ב שם שכ' ויש לתמוה למה אינו משלם כשביטלה ממלאכתה כמו גבי עבד בסמוך וכ' דהכא שאני דנתכוין לגזול הבהמה עצמה משא"כ שם דלא נתכוין לגזול העבד עצמו עכ"ל ותמהתי הא להדיא מבואר בטור דבעבד הטעם דכקרקע דמי ומבואר דבמטלטלין פטור אף בביטול ממלאכת הבעלים ושם הבאתי דברי הב"ח שכ' דלכך נקיט הטור הטעם דכמקרקעי הוא להורות דמחייבינן לי' לשלם כולא שבחא שהשביח העבד וכ' ולפ"ז בהמ' והזקינה דמשלם כשעת הגזילה מיירי דלא עשה בה מלאכה דאם עשה בה מלאכה ובטלה ממלאכת חבירו הי' חייב לשלם כדרך שוכרי בהמה למלאכה א"כ י"ל דקושית הב"י בבדה"ב היה דעכ"פ ביטול ממלאכתו יתחייב כפי מה שביטל וע"ז מחלק בין נחית לגזול הכל בין נחית לשימוש עיי"ש. עכ"פ מבואר מדברי כולם דהיכא דהוי גזלן פטור א"כ אמאי יתחייב במה שהרויח מעלמא ואינו דומה לדברי הרמ"ה בהשכירו לאחרים דשם עכ"פ אף דנקנה להגזלן בתורת גזילה שיהי' שינוי קונה לו ויצא מרשות בעלים מ"מ גוף הספינה של הנגזל הוא כ"ז שלא קנאה בשינוי והשוכר המשמש חייב לשלם השכירות להבעלים הנגזלים וכיצד הלה עושה סחורה בשל חבירו והוי כאילו גבה חובו של הנגזל לכך חייב לשלם דמי שכירות שקבל וכן מבואר להדיא בש"מ ב"ק (דף צ"ז) משם הרמ"ה אבל בהוציא המעות דכבר קנה גוף המעות והסחורה שקנה נקנה להנפקד במה יתחייב לשלם הריוח להמפקיד ואף אם הלוה מעות ברבית לנכרי מ"מ הנכרי אינו חייב רק לזה שהלוהו ומה שגבה ממנו לא גבה מעותיו של הבעלים ואף אם נאמר דשכר אגר נטר מה שהתחייב הנכרי זכו הבעלים מה שאי אפשר לומר כן דלגבי מעות ל"ש לשלם שכירות מ"מ בקנה סחורה במה יזכה המפקיד בהריוח דכיון שהוציא המעות נעשה כגזלן וגוזל ע"מ לשלם חבל רשע גזילה ישלם ועדיף מנטל ספינתו שלמ"ד דשם עכ"פ אף דהוי כגזלן מ"מ מחזיר בעינ' מה שנטל משא"כ במעות שהוציא דנעשה גזלן במה יתחייב לשלם להמפקיד חצי ריוח ואף בהפקיד מעות מותרין דמותר להשתמש כתב המהרש"ל ביש"ש ב"ק (פ"ט סי'' ל') שבין בפקדון בין במלוה ל"ש בטול כיס אפי' אם הרויח וכן הוא מסקנת המרדכי אפילו תבעו זה לדין ומברר שיש לו ריוח ברור וזה מעכבו פטור משום גרמא ואפי' אם הוציאו לעצמו והרויח פטור משום גזלנותא אם לא בגזלן עתיקא וכ' והא לך כלל הדינים ואל תשגיח בס' המרדכי שתמצא דיעות חלוקות זה אומר בכה וזה בכה והם מפוזרים אלא כתבתי לך הברור ועיקר עכ"ל:
ז
וקצת יש להקשות על רמ"א שס"ג ס"ה) הנז' דכ' אם שכרה הגזלן לאחר דחייב להחזיר השכר להבעלים הואיל דעומדין לשכור והמה דברי הרמ"ה וכתב בד"מ הטעם דכיצד הלה עושה סחורה בשל חבירו. ובש"מ ב"ק שם כ' עוד טעם משם רמ"ה דהוי כמו גזל ולא נתייאשו הבעלים דרצה מזה גובה ורצה מזה גובה ויש נ"מ בין הטעמים כמו"ש אאמ"ו ז"ל בדברי חיים שם (סי'' ל"ב) דאם נתנו הגזלן לאחר במתנה להשתמש דמטעם כיצד הלה עושה סחורה אין הנגזל יכול לתבוע לא מגזלן ולא מזה שנשתמש ולטעם דרצה מזה גובה רצה מזה גובה יכול לתבוע מזה שהשתמש בו והוכיח שם מדברי הרמ"א (סי'' ת"ז) דחייב המקבל מתנה לשלם וקשה ע"ד הרמ"א דנקט הואיל דעומד להשכיר ומבואר דבלא קיימא לאגרא פטור וע"כ דהוא מטעם דהוי זה נהנה וזה לא חסר כמו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר וזה א"ש לדעת הרמ"ה אבל הרשב"א ב"ק שם כתב דבספינה איכא רפסותא דספינתא והוי זה חסר א"כ אף באינה עומדת להשכיר מ"מ יתחייב השוכר לשלם ועיין שם בדברי חיים (סי'' כ"ר) שכן ג"כ ד' הטור דבספינ' לעולם נעשה גזלן משום רפסותא דספינה א"כ אף בלא עומדת לשכור יהי' חייב לשלם וצע"ק ובמקומו אי"ה יבואר בכ"ז:
ח
ואף להמחייבים במבטל כיס הוא בפקדון אבל היכא דבא לידו בתורת הלוואה הביא החכם הפוסק דברי המרדכי פרק המפקיד דפטור מלשלם אולם חוכך בזה דבנידון דידן כיון דתבע מעותיו ודחי לי' וגם מטעם מבטל כיסו י"ל דמותר לשלם ופלפל בזה בעוצם רוחו ז"ל. ובאמת מבואר ביו"ד (סי'' קע"ז ס"ה) שאם נוטל לצרכו הוי כגזלן וכל הריוח שלו והמעות מלוה עליו ואסור ליקח אח"כ רבית. ושם (סי'' י"ט) שאם רצה לתת דבר מעצמו אין בו משום רבית וכבר כ' המל"מ (סוף פ"ז ממלוה) הטעם כיון דלא בא לידו בתורת הלוואה רק פקדון משא"כ לעיל (ס"ה) דהי' אצלו פלגא מלוה כשנוטל רבית שכר מלוה שבידו שקל עי"ש וכ"כ החות דעת שם ס"ק י"ט) ותמה על הש"ך (ס"ק מ"א) דאם נותן מעצמו מותר דהא מ"מ הוי כמו רבית מאוחרת דאסור ולחייבו מטעם מבטל כיסו נמי נראה ברור דהיכא דלא עשה שום מעשה דפטור לכ"ע אף אם הרויח הלוה בזה דאף בשבת דאדם כבר כתבתי מדברי הרא"ש פ' החובל דדוקא במכניסו לחדר וסגרו אבל אם הי' כבר שם ואהדקיה באדרונא דלא נגע ההיזק בגוף חבירו פטור ומ"מ בזה ובהלוואה שהממון הי' כבר בידו והוציאו ואינו בעין ואינו עושה שום מעשה להזיק לחבירו רק שמונע מלפרוע פטור לכ"ע ומה"ט מאד מוקשים דברי הח"ד (סי'' קס"ט ס"ק י"ד) שכ' לתרץ דעת הר"א מטו"ך דסובר דבשכירות אין בו רבית והקשה המל"מ דהוי מבטל כיסו וכ' כיון שנהנה חייב כמו בדר בחצר דקיימא לאגרא דחייב לשלם חסרונו אף שלא הרויח כגון בגברא דלא עביד למיגר יעו"ש ולא אדע לכלכל דבריו. שם הוא מטעם שאוכל כספו אבל כשכבר חייב לו שכירות ע"י מה יתחייב ואינו דומה לדברי הרמ"א ח"מ (סי'' רצ"ב) שהביא דשם הוי מחמת פקדון אבל בשכירות אף דנחית אדעתא דאגר' מ"מ כיון דמעולם ל"ה מעות מבוררים רק חוב בעלמא על השוכר וע"י מה יתחייב כשלא עשה שום דבר רק שהיה בשב ואל תעשה ועיין ש"מ ב"ק ריש פ' הכונס הטעם דב' עדים הכובשין עדותן דפטורין בדיני אדם שאף גרמא אין כאן הואיל ואין כאן מעשה ובמחיצת הכרם שנפרצה כשלא גדר דחייב דשם הוי מעשה שלו שהגפנים מתפשטין א"כ כמו כן במחזיק חובו שחייב מכבר דאינו עושה שום דבר דפטור וברמב"ן בדינא דגרמי שכ' הכופף קומתו של חבירו או שווי' טמון באש פטור דהא לא גרם הנזק הוא שהנזק ע"י המדליק בא לו ואע"פ שהלה פוטר המדליק מלשלם כיון שעדיין לא נתחייב לו כלום משא"כ בזיכה את החייב שכבר הי' חייב לו זה הממון והדיין מפסי'דו ממנו ואין כאן חיוב אלא שהוא מתכוין להזיק ולהפסי'ד ממנו מה שירויח ודמיא למאן דנחית לאומנות חבירו אע"פ שבכאן מפסי'דו ממונו והתם הריוח הוא שמפסי'דו כיון שעדיין אין הלה חייב לשלם כלום לאו מפסי'ד ממון הוא ומש"ה חייב בדיני שמים עכ"ל משמע דכשמבטל כיסו של חבירו שעדיין לא הזיק לו כלום אף בד"ש אינו חייב ובכופף קומתו הטעם דחייב בדיני שמים הואיל שעכ"פ הבעלים מפסי'דים קרנם רק הואיל שהנזק בא ע"י המדליק ועדיין לא נתחייב ועכ"פ במעשיו גרם שלא יתחייב ויפסי'ד בזה חייב בד"ש אבל בכל מבטל כיסו אף בריוח ברור פטור אף בד"ש וכן משמע מתוספתא הנ"ל דאמרו אין לו עליו אלא תרעומות משמע דפטור בד"ש ג"כ ולמ"ש הרמב"ן בעמד ולא גידר מחיצת הכרם שנפרץ דחייב כיון שהוא חייב חיוב ממון לגדור ולא גדר ונתיאש חייב שהרי הוא מזיקו ביאוש וגפניו הם האוסרים והוא גורם האיסור א"כ נימא כמו כן היכא דחייב לו לשלם ואינו משלם הוי ג"כ הוא הגורם להפסי'דו רק הואיל דל"ה רק ריוח פטור שגורם שלא ירויח אבל עכ"פ י"ל בד"ש חייב היכא דהוי ריוח ברור אבל לא משמע כן כיון דאינו עושה שום מעשה בפועל וגם ממונו אינו עושה מעשה:
ט
ומה"ט דכתב הרמב"ן שהנזק ע"י המדליק בא לו היה נראה לכאורה אם המדליק בעצמו עשאו טמון באש דחייב דאף שעל ההיזק מהדליקה פטרתו התורה מ"מ הואיל דהוא בעצמו גורם ומתחכם שלא יבא לידי חיוב מה שהיה מוכן לבא הוי כמו גרמא ממש. ובדברי רש"י ב"ק שם שכ' והוא לא שלח את הבערה ושווי' טמון וגרם להפסי'ד הנזק ולפטור את המבעיר מדכתב והוא לא שלח את הבערה משמע דאם שלח חייב אף בדיני אדם כיון דע"י בא כל ההיזק ואינו דומה לזרק כלי מראש הגג והיה תחתיו כרים וכסתות וקדם וסלק בעצמו דפטור דשם בשעת זריקה ל"ה נברא ההיזק דל"ה עומד להשתבר ע"י הזריקה רק אח"כ ע"י הסי'לוק הכו"כ גרם שנברא ההיזק וע"ז פטור אבל בשולח הבערה עשה בידים ההיזק וידענו שסופו להבעיר רק גזירת הכתוב דעל טמון פטור וכיון שהוא גלוי אף שעשאו בעצמו אח"כ טמון בשעת גמר ההיזק דהוי כאילו הדליק ממש בידים הטמון דמצרפינן מעשה הדליקה למה שעשאו טמון כאילו עשה שניהם ביחד אולם ביש"ש שם (סי'' ג) לא משמע כן שכ' הא דחייב בד"ש דוקא כה"ג שהוא בעל המעשה שכסהו אבל נתן עצה לבעל האש שיכסנה ויפטור וכן עשה זה פטור אף בד"ש עי"ש מבואר דאף אם בעל האש בעצמו עשאו טמון ג"כ פטור מדיני אדם וקשה מלשון רש"י ודוחק גדול לומר דס"ל דאם כסהו בעצמו דאז יהי' פטור אף בד"ש הואיל דכונתו להציל לעצמו שלא יתחייב דמ"מ על ידו בא ההפסד כמ"ש הרמב"ן ועוד דא"כ לעולם לא יתחייב בדליקה דלעולם ישלח הדליקה ויעשה אח"כ טמון וכמ"ש התוס' ב"ק (דף כ"ב) דמה"ט חייב אף בגחלת שאינה שלו דאל"כ לעולם יפקיר והכי נמי לעולם יעשה טמון א"ו דעכ"פ בד"ש לעולם חייב וע"כ כונת רש"י דאם בעל האש בעצמו עשאו טמון דחייב גם בדיני אדם וצ"ע ואכ"מ. עכ"פ במבטל כיסו לא מצינו שיתחייב בד"ש ובפרט היכא דלא עביד מעשה כלל רק בשוא"ת:
י
וראיתי בתשובת ר"ש כהן ח"ב (סי'' קי"ח) דנשאל בשמעון שקבל מנכסי' יתומים בהלואה ועשה הכשר ההנאה והריוח בעד היתומים ועברו כמה שנים שלא עשו עוד שום הכשר כלל וטוען כיון שלא עשה הכשר רק על שנה אחת אינו חייב יותר והשיב שאין שום זכות ליתומים מריוח החמשה שנים שלא קצבו ולא התנו ושוב כתב איברא דעדיין יש מקום לחייב לשמעון מטעם מבטל כיס שכ' המרדכי שאם הרויח בו שחייב לתן וא"כ כיון ששמעון הלוה עיכב בידו נכסי' היתומים ונשא ונתן בהם והרויח יש מקום לחייבו מטעם מבטל כיסו כ"ש מבטל כיסם של יתומים וא"כ טוב וישר לפני אלהים שיתפשרו עכ"ל אולם כבר כתבתי דלהלכה מבואר ברמ"א יו"ד אף בהרויח כל שבא לידו בתורת הלוואה הוי רבית וכמבואר מדברי המרדכי פ' המפקיד ובפ' הגוזל הטעם הואיל שלא בא לידו בתורת הלואה ואולי דן לחייבו ליתן ליתומים הואיל דל"ה רק רבית מאוחרת וביתומים מותר רבית דרבנן אולם למ"ש כיון שכבר בא לידו ואינו בעין ואינו עושה שום מעש' היזק בידים רק ע"י מה שאינו פורע אף בהרויח פטור ובפרט בנידון דהרש"ך דלא נתבאר שתבע אותו וכ"ז שלא תבעו ממנו ל"ה חייב לשלם כמבואר מדברי ש"ג מובא בש"ך ח"מ (סי'' רל"ב) שוב ראיתי בכנה"ג יו"ד (סי'' ק"ס אות ע"ח) בהגהות הב"י שהביא שם מתשובת מהר"ש הלוי שהחריד חרדה גדולה על המהרש"ך איך יצא מפיו דבר זה דא"כ הותרה רצועת הרבית וכ' שחלקו עליו כל חכמי דורו והוא האריך ליישב דבריו דאיירי שעשו הכשר על שנה הראשונה עי"ש בארוכה ובכ"ז דבריו צ"ע דבמניעת פרעון החוב שלא הי' בעין ולא נתבע ממנו ודאי אף בכלל גרמא ל"ה וכנ"ל:
יא
שוב ראיתי תשובת הרשב"א (ח"ב סי'' רכ"ז) שנשאל בראובן שלוה משמעון וכתב לפרוע בזמנו ואם לא יפרענו קבל עליו לתת כל ההוצאה וכל הפסד שיבא לו וקבל זאת בקנין ובזמנו תבע חובו ואמר שהי' לו סחורה מזומנת לקנות וירויח ואם לא יפרענו יפסי'ד ולא פרעו ותובע הלוה ההפסד וראובן טוען שזה ריבית והעלה שאין בכלל הוצאה והפסד מניעת הריוח שמבטל כיסו של חבירו הוא פטור ואפי' בלא טענת ריבית נפטר אלא אפי' בטענת ריבית אני רואה טעות מי שמתיר מדין מזיק שא"כ כל ריבית נתיר שבכל הלוואה יש בהן נזק בזה שאינו יכול להרויח תוך הזמן ובשאר רוחים שיבא לידו ועיין ש"ך ח"מ (סי'' ס"א ס"ק י') ובב"ח שם וכנראה שדברי רשב"א שלפנינו ל"ה לפניהם הרי מבואר כיון דמבטל כיסו פטור כשנותן לו בעד זה יש בו ריבית מאוחרת ועיין יו"ד (סי'' ק"ע) בישראל שנעשה ערב לגוי בשביל ישראל דדעת הב"ח כהר"י קורקוס דמה ששילם הערב לגוי ריבית חייב הישראל להחזיר לו דכיון דהי' הישראל מחוייב לסלקו מדינא דא"ל אריה ארבעת לי אמצראי שהעמדתני ערב נגד הגוי אע"פ שהערב התרצה להרביץ עליו הארי מ"מ לא נתרצה לסלק הארי משלו הלכך כל מאי דיהיב הערב להגוי לסלוקי נפשיה מניה הפסדא דאתי מחמתי' קרינן ליה ומחייב לוה לשלומי לי' ואין בזה משום רבית מדינא והטו"ז והש"ך שם הסכימו להלכה דאסור להחזיר לו מה ששילם להגוי א"כ ק"ו דאסור ללוה לשלם בעד הפסד דביטול כיסו ממניעת ריוח:
יב
והיה קצת מקום לדון דדוקא במלוה נגד לוה דנחית להלות בזה יש איסור אם מקבל דבר בשביל פסי'דו דהתורה אסרה כל אגר נטר אבל בנידון דידן שהלוקח לא נחית להלות להלוה רק שקנה שט"ח ושעבודא דגופו של הלוה לא קנה רק השעבוד נכסי' שהי' לו למלוה מכר המלוה לזה וממנו לא בא הממון בהלואה וכשתבע ממנו הלוקח בזמנו היה חייב לסלק לו וכיון שהי' יכול להרויח והבטיחו שלא יפסי'דו בזה ליכא איסורא דריבית וראיתי בס' שמחת יו"ט ממהרי"ט אלגזי ז"ל (סי'' נ"ד) דעמד ע"ד הרא"ש וסי'יעתו דהיכא דהוי מקח טעות הוי המעות ביד המוכר כמו גזל מהא דב"מ (דף י"ד) במוכר שדה לחבירו ונמצאת שאינו שלו דסובר שמואל דשבח אין לו כיון דלית ליה קרקע מחזי כריבית ופי' רש"י דהמעות מלוה אצלו ואם נאמר דכ"ז שהמעות בעין הוי כפקדון ואם הוציאם הוי כגזל מה שייך ריבית הכא אטו מי שהניח פקדון ביד אחר מעות צרורים דאינו יכול להשתמש בהם והחזיר לו יותר שייך בזה ריבית ואף אם הוציא המעות חשיב כשולח יד בפקדון דהוי גזלן ולא שייך ריבית בגזל דאם גזל מעות מחבירו והחזיר לו יותר ל"ש ריבית וכן מוכח מדברי הרא"ש שם בהכיר בה שאינה שלו ולקחה שאין לו שבח כתב דה"ט כיון שיודע שאין כאן מכר אי יהיב ליה שבחא מחזי כריבית ואע"ג דזוזי לרב הוי פקדון מ"מ להשתמש בהם יהבינהו ניהליה והוי כהלואה ומחזי כריבית וכן מבואר שם בש"מ משם הראב"ד משמע דאם הוי כפקדון ממש לא מחזי כריבית וא"כ בלא הכיר בה שאינה שלו אם איתא דהוי פקדון אמאי אמר שמואל דשבח אין לו דמחזי כריבית עי"ש א"כ בנידון דידן נמי כיון דלא בא לידו הממון דרך הלואה מלוקח י"ל דל"ה כריבית אולם מדברי רבינו חיים שהבאתי לעיל (אות ב') מתשובת מהר"ם רויטנבורג שכ' דאם אכלן והוציאן דנעשה גזלן עליהם ואם יתן שום דבר זהו ריבית מבואר דאף בגזלן ממש שלא באו המעות לידו בתורת הלוואה ג"כ אסור לשלם לו יותר ממה שלקח דמחזי כשכר מעותיו והא דכתב הרא"ש אע"ג דזוזי לרב הוי כפקדון מ"מ יהבינהו להשתמש דמשמע דאל"כ לא הוי כריבית היינו היכא דהמעות הם בעין ואז כשעדיין לא הוציאם אם נאמר דהוי פקדון ממש לאו שם הלוואה הוא כלל ולאו שם גזלן הוא ול"ה חייב לשלם רק כפקדון בעלמא בזה לא מחזי כריבית אבל כשהוציא המעות אף אם ל"ה רשאי מ"מ כיון שיש עליו חיוב תשלומין דנעשה גזלן בהוצאה וחייב בהשבה נעשה חוב עליו כשמשלם יותר שפיר מחזי כריבית אף דלא בא לידו בתורת הלואה וא"כ הה"ד בנידון דידן אף דלא הלוה ממנו רק שקנה השט"ח וגם תבעו ממנו והבטיחהו לשלם מ"מ כיון דלא הי' המעות בעין אסור להוסי'ף לו אף שהיה לו ריוח ברור וכמבואר מדברי הרשב"א בתשובה הנז' ואף דבהבטיח לשלם לו ההפסד ולדעת המרדכי ב"ק פ' הגוזל וריטב"א בב"י ח"מ (סוף סי'' ס"ו) דכל הגרמא כשהבטיח לשלם חייב לשלם מ"מ בהלואה הוי ריבית וכדמוכח מתשובת הרשב"א הנז':
יג
וגם מהא דסי'' (ק"ע) בישראל דנעשה ערב בעד גוי דהסכימו כל האחרונים דאף אם פרע הערב להגוי והפסי'ד ממונו ע"י ובכ"ז אף אם נתן מוציאן מידו דהוי ריבית אף שלא בא ליד ישראל מן הישראל הערב ולא לוה לו כלל הוי ריבית. ובס' מחנה אפרים דיני ריבית (סי'' מ"ב) כתב דבערב שלוף דוץ דהוי ריבית קצוצה מה"ת ואף אם נתן לו הלוה בהחזרה מוציאן מידו וה"ה אם תבעו הגוי להערב הזה ואמר לי' הערב להישראל שיפרע להגוי ועשה כדבריו שיכול להוציא ממנו דהוי כאילו אמר לי' אותו קרן וריבית שאתה חייב לי תנהו לו עי"ש ומשמע דעיקר המלוה הוא הערב ואין הישראל רשאי לפרוע לגוי אולם בספר ראב"ן (דף צ"ז) כתב ואם שגג הישראל הערב ונתערב לישראל בשביל ישראל חבירו בלא קבלת הגוי לדון בדיני ישראל מותר לישראל הלוה ליתן לגוי הריבית ולא אמרינן כיון דהערב חייב ליתן כי יהיב לי' לגוי הוי כאילו יהיב לי' לישראל הערב עכ"ל ואולי הטעם דהוי רק כפורע חובו של הערב והוא לא צוה לו לישראל הלוה שישלם להגוי רק מעצמו פרע לכך כ' הראב"ן דמותר והמח"א דאוסר הוא כשמצוה הערב להלוה שיפרע לגוי עכ"פ חזינן דאף שלא הי' שם הלוא' דאין שליחות לגוי ואעפ"כ אסור מה"ת לרוב הפוסקים שם ודלא כבעל התרומה דס"ל דשם איסורו מדרבנן מטעם יש שליחות לגוי לחומרא ואף דהזיקו במה שלא פרע לגוי ובכ"ז אסור ליתן הריבית כיון דהוי כלוה מישראל ה"ה בנד"ד דאסור לתת לו דבר בשביל ההיזק דביטול כיסו:
יד
והטור ח"מ (סי'' רל"ב) הביא משם הרמב"ם במוכר קרקע לחבירו ואכל פירותיה ואח"כ נראה בו מום אם רצה להחזיר הקרקע לבעליו מחזיר כל הפירות שאכל ואם הי' חצר ודר בו צריך להעלות לו שכר וכן פסק שם בש"ע והב"ח כתב שם דאל"כ הוי כריבית כיון דנתבטל המקח מעיקרא הו"ל זוזי הלואה והפירות שאכל הם בעד המעות שהיו בטלים וכן דעת הע"ש שם ובסמ"ע שם כתב להקשות דא"כ הו"ל להטור והרמב"ם לחלק דהיינו דוקא אם כבר קבל המוכר דמי הקנייה ועוד אף אם כבר נתן לו הדמים לא עדיף מאבק ריבית דאין צריך להחזירו דלא גרע ממלוה לחבירו על שדהו ואמר לו אם לא תתן לי מכאן עד שלש שנים יהי' שלי ולא אמר מעכשיו בענין שאין המקח קיים דאסור לאכול פירות ואם אכלם לא יחזיר דהו"ל אבק ריבית לכך כתב דהוא מטעם כיון דהמקח בטל הוי כגזל בידו עי"ש. ולענ"ד י"ל דהא נראה אף דאבק ריבית אין מוציאין מידו ואינו חייב להחזיר הוא דוקא שידע הלוה והמלוה בשעת מעשה שהוא אבק ריבית אבל אם אף רק המלוה לא ידע שהוא הלואה ואיסור ריבית הוי זכי' בטעות וחייב להחזיר וכן בריבית קצוצה דמוציאן בדיינים ומ"מ היורשים אינם חייבים להחזיר דלדידי' אזהיר וחי אחיך ולא לברי' מ"מ היינו דוקא כשידע המלוה ונתכוין לזכות בו דבזה גלי קרא דאי עביד מהני כמבואר מס' תמורה דלמורא ניתן ולא להשבון או למיתה ניתן ולא להשבון כמבואר בפ' א"נ וצריך קרא דוחי אחיך עמך דעכ"פ אף דאי עביד מהני וקנה גוף הריבית מ"מ צריך להחזיר מצד מצות וחי אחיך כדי להחיותו וזה לברי' לא אזהיר ועיין ב"ח ח"מ (סי'' ט') ובנתיבות שם דבשוחד חייב להחזיר מצד דאי עביד ל"מ אף שנתן מדעתו ואם כן זה דוקא היכא דידע המלוה בשעת זכיה ונתכוין לזכות בו אבל כשלא ידע הא מבואר בתוס' ב"מ (דף קט"ו) ד"ה וחייב דאף לאביי דסובר אי עביד מהני מ"מ היכא דלא ידע מן האיסור ולא כיון לזכות באיסור הוי זכיה בטעות ואי עבד לא מהני א"כ מאביי נשמע לרבא גבי ריבית אף דגלי קרא דאי עביד מהני הוא רק היכא דידע וכיון לזכות באיסור אבל כשלא ידע כלל מן האיסור הוי זכיה בטעות וחייב להחזיר גוף הדבר וגם היורשים חייבים להחזיר שוב עיינתי בתשובת שארית יוסף (סי'' ס"א) שציין הש"ך (סי'' קס"א) לעיין בו. וראיתי שכתב כן בפשיטות דבלא ידע חייבים גם היורשים להחזיר:
ולפי"ז י"ל דגם בריבית דרבנן דאינו חייב להחזיר הוא ג"כ רק היכא דידע ונתכוין לעבור על האיסור בזה כיון דאי עביד מהני ובדרבנן לא חייבו להחזיר משום מצוה דוחי אחיך אבל היכא דלא ידע מן האיסור כלל ולא נתכוין לזכות בזה חייב להחזיר ועיין בש"ך (סי'' ק"ס ס"ק ד) שהקשה בהא דמבואר שם אם נותן הלוה מדעתו יותר בשעת פרעון אף דאינו אומר שנותן לו בשביל ריבית אסור והקש' מח"מ (סי'' רל"ב) באם מצא יתרון בכדי שאין הדעת טועה דא"צ להחזיר ועי"ש בטו"ז ולכאורה מאי קשיא להו הא שם דכבר החזיק בו לא עדיף מכל ריבית מאוחרת דאינו חייב להחזיר אף לצאת ידי שמים וכיון שכבר בא ליד המלוה בלא ידיעתו א"ח להחזיר לו משא"כ לכתחלה אסור לקבלו וכן כתבו שם לתרץ בס' תפל"מ ובח"ד ולהנ"ל א"ש כיון דלא כיון לזכות רק כדי חובו אף דבדעת אחרת מקנה לא בעינן כונה לזכות מ"מ באיסור דרבנן אמרינן שוב ג"כ אי עביד לא מהני ולכך אם רוצה אח"כ לזכות עושה האיסור ושפיר הקשו כיון דאסור לו לזכות יתחייב להחזיר ובלא"ה י"ל שם כיון דהוא בידו ולא כיון לזכות גרע כמבואר תוס' ב"ב (דף נ"ד ע"א) ואף דבדעת אחרת מקנה לא בעינן כונה מ"מ י"ל דהוא מטעם זכיה וכמו שכ' הקצוה"ח (סי'' ער"ה) דמהאי טעמא במקבל נכרי ל"מ דעת אחרת מקנה א"כ כאן ל"מ דא"מ כשהוא בדבר עבירה ולמ"ש אתי שפיר טפי דזה הוי זכיה בטעות ולכ"ע אי עבד ל"מ ולפ"ז במוכר דבר לחבירו בחזקת שלם בלא מום אף אם המוכר ידע שיש בו מום מ"מ כיון דהלוקח לא ידע ומצא אח"כ המום ונתבטל המקח דחייב לשלם שכר שימוש ודירה דלא נחית לזה ואף אם רוצה שלא לקבל ולמחול לו מ"מ אם כבר נתן הדמים מחזי כריבית דנוטל שכר אגר נטר ואינו דומה לאומר אם לא תתן לי עד ג' שנים יהי' שלי דשם ידעו ונחתו שניהם עד"ז שיאכל הפירות וליכא טעות בדבר וכבר זכה בהן שפיר א"ח להחזיר דלא הוי רק אבק ריבית מה שאין כן בנחית לקנות ואגלאי מלתא למפרע דהמקח נתבטל וזוזי הוי הלואה בזה כבר נתחייב לשלם למפרע שכר שימוש ואסור לו למחול אח"כ דמחזי כריבית ודברי הלבוש והב"ח נכונים:
טו
אך יש להבין הא בלא הכיר בריה שאינו שלו קי"ל ב"מ (דף י"ד ע"ב) כרב דיש לו מעות ויש לו שבח ולא מחזי כריבית הואיל דהוי זבינא הרי כיון דמעיקרא ע"ד מקח נתנן ולא ע"ד הלואה לא חיישינן לריבית וראיתי להגאון מהרי"ט אלגזי ז"ל שם דעמד ע"ז וכ' לחלק ע"פ מ"ש המל"מ (פ"ה מאישות) דרק באיסורי הנאה דאין להם דמים כלל הוי המעות גזל אבל במוכר דבר לחבירו ואח"כ נמצא בו מום נהי דהוי מקח טעו' מ"מ ל"ה המעות גזל שהרי דמים לו רק בשביל המום אינו שוה כמו שפסק וא"כ י"ל בנמצאת שאינה שלו הוי כאיסורי הנאה שאין להם דמים כלל ומש"ה ס"ל לרב דהמעות הוי גזל ולא שייך רבית אבל בנמצא מום דיש לו דמים מיהא אין הדמים גזל ושייך לחוש לריבית ויש לגמגם בזה דהא בש"ע אה"ע (סי'' כ"ח סכ"ב) פסקינן אם לא ידע הלוקח שהוא איסורי הנאה וקידש המוכר אשה בדמיהן הוי ספק מקודשת והי' לחוש לדעת הרא"ש שכ' אי לאו דברי הירושלמי דמחשיב לי' גזל ל"ה ק"ל דהדמים ל"ה גזל כי בתורת מקח בא לידו ואע"ג דמקח טעות הוא ישלם מביתו והני זוזי להוצאה נתנו א"כ הרי מספקינן לדידן אם הוי גזל או הלואה אף במוכר איסור הנאה שאין להם דמים כלל מכ"ש בנמצאת שאינה שלו ואעפ"כ יש לו שבח הרי דל"ח למחזי כריבית במקח טעות לגמרי ודוחק לומר דרק לענין קידושין שהוא ספק תורה החמיר המחבר לחוש על סברת הרא"ש לומר דהוי כהלואה משא"כ לענין ריבית דרבנן ועי"ש בעצי ארזים שהקשה באמת למה חשש המחבר לדעת הרא"ש דהא לא כתב רק אי לאו דברי הירושלמי דמחשב לי' גזל הי' אומר דהוי הלואה אבל אינו חולק ע"ד הירושלמי. ובס' אבני מלואים שם כ' דתליא במחלוקת הפוסקים במקח טעות אם הממון ביד מוכר דין הלואה או פקדון כמבואר תוס' ב"ב (דף צ"ב) והיינו נמי ספיקא דהרא"ש והר"ן ולדינא כבר כתב הרמ"א להלכה (סי'' רל"ב) דהו"ל בע"ח וה"נ אם לא ידע הלוקח שהוא איסור הנאה הו"ל מעות הלואה ולמ"ש המל"מ הנז' יש לחלק בין איסורי הנאה דאין לו דמים כלל למום במקח והה"ד נמי בנמצאת שאינה שלו י"ל דהוי כמו גזל אולם י"ל דגם בנמצאת שאינה שלו דמ"מ הוי שם מכר ואינו דומה למום במקח דבמום במקח לא הוי שם מקח כלל דגם המוכר יכול לומר ללוקח מהמום ושיאמר אם נתרצה בו או לא דאם הלוקח לא יקבל עליו המום יכול לבטל המקח משא"כ בנמצאת שאינה שלו הוי שם מכר לגבי המוכר ואין המוכר יכול לבטל המקח כ"ז שלא לקחו ממנו הנגזל כמבואר בבעה"ת (שמ"ז) מובא במל"מ (פ"ט מגזילה) ועיין מ"ש אאמ"ו ז"ל בס' דברי חיים דיני מתנה (סי'' ז') שהוכיח כדבריו מדברי הירושלמי פ' הניזקין בראובן שגזל שדה משמעון ומכרו ללוי ולוי נתנו במתנה ליהודה ובא שמעון וטרפה מיהודה לוי אזיל לגבי ראובן דהא מכרה ופריך ולא מתנה יהבה יכול הוא מימר לי' בעי הוינא מיתן לי' וישלם לי טובה והקשתי לאאמ"ו ז"ל כיון דהנגזל טרף נתבטל המכר והמתנה מעיקרא לא שייך לומר מה פסי'דא יש ללוקח הנותן הא הוי מקח טעות ופשיטא דיכול לחזור ולתבוע המעות שנתן והוכיח אאמ"ו ז"ל מזה כדעת בעה"ת הנז' עי"ש א"כ הוי עכ"פ שם מכר משא"כ במום במקח ל"ה שם מכר כלל לכך סברי הב"ח והלבוש דאסור מטעם ריבית ויש עוד להאריך בזה בכמה דברים אכ"מ עכ"פ מצינו כו"כ דברים אף היכא שלא בא לידו בתורת הלואה הוי ג"כ רבית ובודאי אסור להלוה לתת תוספות שוב ראיתי בשבות יעקב (ח"א סי'' ס"ה) שציין הרב הגדול הצדיק המפורסם מו"ה נחום ז"ל שהביא ג"כ מתשובת חות יאיר דאף בלא בא לידו בתורת הלואה הוי גם כן ריבית.
העולה מכל המקובץ דבכל אנפי אם אף תבע ללוה וגם מברר שהי' לו ריוח ידוע והפסי'דו עי"ז שלא פרע לו ואף אם הרויח בהמעות הלוה מ"מ אסור להלוה לפייס את המלוה ואם נותן לו דבר מה הוי ריבית כמבואר מדברי תשובת הרשב"א הנז' ובפרט אם הלוה לא הרויח רק אם הי' המלוה דוחק עליו הי' צריך שישתדל להוציא לו כסף בנשך על צד ההיתר כנהוג בעה"ק דע"פ רוב אינו עומד ההלואה בעסקא ואינו מביא לו ריוח רק מניעת ההפסד שבזה שעכב הפרעון לא הי' לו ללוה ריוח חדש בזה ודאי לכ"ע הוי ריבית ואינו רשאי להוסי'ף למלוה אף לסלק התרעומות ויש תקנה אם המלוה יודע שאסור לו ליקח ואמר לו הלוה שנתנו לו במתנה דכתב המח"א (סי'' י') דמותר לדעת הרמב"ם דמהני מחילה בריבית אולם דבריו שם צ"ע ועוד הארכתי אז בכמה דברים לפלפל בדברי כבוד הרב הגדול הצדיק האמיתי המנוח מ' נחום זצ"ל לא עת האסף פה וראיתי בספר זית רענן ח"ב תשובת כבוד שארי הגאון האדיר מהרמ"י זצ"ל תשובה ארוכה בענין זה שהשיב אז ובכמה דברים כונתי לדעתו הגדולה נ"ע ובכמה דברים נטיתי מדרכיו ועוד יש לפלפל בכמה דברים שהעלה שם וקשה עלי כעת לחזור עליהם לכן הדפסתי כאשר היה בכתובים אצלי מאז ועוד חזון למועד אי"ה והמעיין יבחר: