אמרי אש חלק חושן משפט· רבי מאיר אייזנשטטר
סימן לה
שאלה להגאון חת"ס זצ"ל.
(ויעויין חת"ס אה"ע ה"א סימן קמ"ד)
ילמדינו רבינו אורחות משפט. זה כמה שנים אשר הלך יעקב לעולמו ושבק חיים לרבינו ולכל ישראל והניח אחריו בכור ופשוטים ואשתו מעוברת ילדה אח"כ בת ולאשר הוכרחו הב"ד לחלוק ביניהם בקטנם כי לא הי' הבנים מאשה זו שהניח כולם. הנה כאשר ישבו ב"ד לחלוק ראו כי עזבון המנוח מקצתו בעין. בית ומטלטלין ומעות וחלק רב ממנו בהלואה ביד אחרים ואמדו דעת האב לתת להבת שבע מאות זהובים וחמשים זהובים שיין לצורך מזונתיה ופרנשת נישואי' ונלקח הסך הלזה בסתם מן העזבון אחר שכבר נגבה הראוי בשעת מותה והשאר חלקו בין הבכור והפשוטים כמשפט לתת להבכור פי שנים מן המוחזק ולא מן הראוי והילדה חלתה והוצרכה לרפוא' ולמזונו' יתרים ונלקח בסתם מן חלקה ועתה גם הילדה מתה והוצרך לחלק מה שנשאר ממנה בין האחים ולכאורה היה פשוט שאין להבכור שום יתרון בירושת אחותם. ואולם ראית להרב בעל שבות יעקב ב"ח א' סס"י ק"י לענין שטר ח"ז דאף אם אין כתוב בו שיגבה מן הראוי מ"מ יש ליטול בכה"ג דאין להבת כיון שמתה שום זכיה בפרנשת נישואין אף אם נאמר שזכתה משעת מיתת אביה בעישיר נכסים מ"מ אם מתה אגלי למפרע שאין לה דבר וא"כ ה"ה כענין בכור שיש לו פ"ש בחלק ירושתה ואולם נסתפקתי לאשר הוצרכה הבת יותר משני מאות זהובים למזונות ורפואה אם כאמר שי וכ' הוצאות אלו גם מן הראוי לפי הערך או מן המוחזק לבד והנה משנה שלמה דבכור וכתובה ומזונות הבנות איני גובה מן הראוי ומפרש טעמא שם בבכורו' תנאי כתובה ככתובה ובכתובה הקילו ודין מלוה לגבי בכור הוא ראוי ולכתובה חשיב מוחזק והיינו מטעם שיעבודא דר"נ כמ"ש התוס' והרא"ש בב"ב פי כולא מטעם תקנת הגאונים דמטלטלי משעבדי לב"ח וה"ה לראוי דהרי הרב"י פסק דמשאר ראוי אין כתובה נגבות וכן אם ירש הבעל מלוה ממורישיו ומת אין כתובה נגבית מן המלוה ההוא ודווקא מה שה לוה הבעל מפני שהמעות לפני ההלואה היו משועבדין אליה בעודן תחת ידו ומעתה יש להסתפק למזין האשה והבנות מעת הנישואין ורק זמן, הפירעון מתחיל לאחר מותו ואזי אף במזונות שייך שיעבודא דר"כ ואין המלוה ראוי כמו בכתובה או אין החוב מתחיל רק משעת מותו ואילך וא"כ אין לה לגבות ממלוה והנה מדברי רש"י בגיטין דף נ"ב ע"ב ד"ה מעיקרא הכי אתקין ונכתב דא"כ אין אדם לוקח מחבירו שדה אם מזון אשתו ובנותיו חוזר עליו לעולם מפשטות דבריו נראה דדוקא מלקוחות איכו גובה מזה הטעם אבל השיעבוד חל מנשואין וכדאמרינן כתובים הן אצל בע"ח ואין כתובים כו' משמע מיהא דלב"ח כתובין הן וחלין מאז כתורת מלוה ע פ אבל לדעת רב האי האי גאון וסייעתו דמלום ע"פ מוקדמת קודם למלוה בשטר מאוחר וכוותיה סתם המחבר בח"מ סימן ק"ד וכתב הר"ן בכתובות ר"פ מי שהיה נשוי דהקשי עליו מהא דאר"י ר"פ א"נ מוכרת וכותבות סתם וכן כחה יפה ומפרש בירושלמי בא מלוה בשטר א מרת לכתיבה בה מכרתי משמע דלמזונות לא היתה קודמת אע"ג דקדמה וכן מהא דאבעיא לן מוכרת למזונות אם חוזרת וטורפות לכתובה וכתב הר"ן דהרשב"א דוחה שאני מזונות דהקילו לחשוב כל יום ויום חיוב בפני עצמו ולא חשיב מוקדמת. הכה נראה דהגדולים מביאי ראיות הללו דעתם דחיוב מזונות חל משעת נשואין וע"ז סובב קושית' על רה"ג וסיעתו ורה"ג והרשב"א סבירא לה' דאין חל החיוב רק דבר יום ביומו וכוותיה סתם המחבר בחושן משפט:
אבל יש לעיין לדעת הרשב"א וסיעתו מהא דאיתא בב"ב דף קל"ג סבר ר' אדא למימר אם ראוי ליורשו אשתו ניזונת מנכסיו ופריך רבא מגרע גרע השתא ירושה דאורייתא אלמנה נזונת מתנת שכ"מ דרבנן מבעיה זהו גירסת הגאונים ולזו הסכים הרשב"א בתשובה שהביא הב"י בח"מ סימן רנ"ב ופירש הריף הטעם דכיון דאין מתנת שכ"מ חל עד לאחר מיתה אז חל ג"כ חיוב מזונות ולהרשב"א הרי קדם מתנת שכ"מ לחיוב המזונות שאינם רק חוב דבר יום ביומו וכבר קדמה המתנה ואמאי תיזון ממנה דוודאי שאר מתנה אף אם אינה רק מדרבנן לא תגבה החוב שאחר המתנה ממנה והיינו דאצריך הרי"ף וכן הרא"ש שם לומר דבהדדי אתיין וצריך לומר דלרשב"א אליבא דרב האי כיון דמתנת שכ"מ מדרבנן ולא חיילא אלא לאחר מיתה כירושה שוויא רבנן ואע"ג דקדמה ירושתו לחיוב מזונות החל דבר יום ביומו לבד ה"ה למתנת שכ"מ אבל מדברי הרי"ף והרמב"ם פ' ח' מ"ה זכי' בהך דינא וכן הרא"ש והטו"ר בח"מ סימן רנ"ב מבואר להדיא דחיוב מזונות האשה והבנות אינם חלין רק בשעת מיתה ואז חל החיוב שלהן ולפ"ז נסתרו ממילא הקושית שהקשו על רב האי גאון מהך דר"י בכותבת וכן כחה יפה. וכן מה שהקשו אם מוכרח למזונות חוזרת וטורפת לכתיבה דחיוב הכתובה וודאי חל מחיים משעת נשואין דהרי טורפות מן הלקוחות שקנו מן הבעל וחיוב מזונות לא חייל עד שעת מיתה וחידוש הוא שהרי הר"ן בפרק מי שהיה נשוי לא תירץ קושיתם דחל מחיים מעתה לכאורה שלש מחלוקת בדבר דלהגדולים שהקשו על רב האי גאון משמע דסבירא להו דחיוב מזונות דאשה על כל פנים חל משעת נשואין וכ"מ לשון רש"י בגיטין כמו שכתבתי לעיל ולדעת הרי"ף ושאר פוסקים משמע דאינו החיוב מתחיל רק משעת מיתה ולהרשב"א אליבא דר"ה אינו חל החיוב רק דבר יום ביומו:
ובפח"י מה' אישות כתב הרמב"ם דאם יש לו נשים רבות אין דין קדימה לאחת על חברתה והי' להראב"ד הגירסא ברמב"ם במטלטלין דווקא והשיג ע"ז דאף במקרקעי אין קדימה שאין החיוב חל אלא בשעת מותו וכבר חלו שיעבוד כולן בב"א מבואר מדבריהם להדיא דאין חיוב משעת נשואין. ואולם הה"מ כתב שם דאין טעם הראב"ד נכון דא"כ אף בכתובה נימא הכי וכתב הוא הטעם משום דכיון דיכול הוא למכור את הנכסים ולהפקיע שיעבודן ממילא אין כאן קדומה והנה בהך דב"ב מבואר דגם דעת הרי"ף והרא"ש נוטה לדעת הראב"ד וכן מתבאר מדברי הרמב"ם ב"ה זכי' פ"ח (והראו לי שגם אבני המלואים כן כתב על המגיד ואולם מה שהקשו מלמ"ד יסבון תנן לא ידעתי מה קשיא ליה דאת"ל יסבון תכן וורשין הם את כתובות אמן וכל כח שהיה לאם יש להם וטורפים ממשעבדי כמו שהיא אימם טורפת) והנה להה"מ קשה דא"כ מלוה פה מוקדמת לא תקדם אפי' למלוה ע"פ מאוחרת והוא כתב דלהרמב"ם בפ"ב מה' מלוה אפילו מלוה ע"פ מוקדמת ומלוה בשטר מאוחרת אפ"ה מלוה ע"פ קודמת. וראיתי במשנה למלך בפ"ב שהרגיש בזה בשם גדול אחד ודחה דבריו דהרה"מ לא כ"כ רק במזונות ולא בשאר הלואה וצוה שם לעיין בבעה"ת בתשובות הרי"ף והנה לא ידעתי אחרי שהרב המגיד כ' הטעם מפני שיכול להפקיע ולמכור הנכסים ולולא כן היה דין המזונות כדין הכתובה א"כ מאי ענין הרי"ף בתשובה לכאן ואם מפני שהוא דרבנן דהרי גם מזונות שתיהן אינו רק מדרבנן.
ולפע"ד ראוי לומר כך הנה כל נושא אשה מתחייב מתנאי כתובה את תהא יתבא בבית וכן בנן נקבין דיהוי ליכי מנאי והיה ראוי שיתחייב ויתחיל החיוב מיד אלא שאין כאן על מי תחול מעתה שיעבוד הגוף אין כאן שהרי כל ימיו אינו חייב בו ושיעביד הנכסים אין כאן שהרי יכול להפקיע ולמוכרם ולכך א"א שהחיוב חל רק משעת מיתה או דבר יום ביומו. וכדברי הראב"ד והרה"מ יחד ובזה אפשר לומר שגם הגדולים שהקשו לדעת רב האי גאון קושייתם ס"ל לדינא כדעת הפוסקים דחיוב מזונות אינו רק משעת מיתה ועיקר קושיות' על רב האי דס"ל מלוה ע"פ מוקדמת קודמת למלוה בשטר דא"כ מזונות נמי יוקדמו דהרי כתב לה את תהא יושבת בבית ואמאי לא קדם למלוה בשטר שאחריה מאי אמרת מפני שאין כאן שיעבוד שהרי יכול להפקיע ולמכור הנכסים א"כ אף מלוה ע"פ מוקדמת איך תקדי' למלוה בשטר הרי אין לה שיעבוד מטעם זה עצמו באופן שלדינא אף הם מודים שאין חיוב חל רק משעת מיתה:
עוד יש לעיין בזו שלא נולדה אלא לאחר מותו אולי לכ"ע לא מתחיל החיוב כ"א מעת דנפקא לאויר העולם כדאיתא ביבמות דף ס"ז עמוד ב' ואי בת היא אמאי אכלה בתקנתא דרבנן כמה דלא נפיק לאויר העולם לא תקינו לה רבנן אלא לפי זה קשי' לי סוגיא דב"ב קנ"ד פ"א דעכ"פ איכא נ"מ אי נוטל משום ירושה ניזונות מנכסי' מה שאין כן משום מתנה קדמה לי מתנתו לחיוב בת שנלדה אחר מיתת האב וצ"ל דסוגיא בב"ב פליגי אדאביי פרק אלמנה הנ"ל:
(ויעויין בחת"ס סי' הנ"ל).
סוף הספר