אור ברסלב

אמרי אש חלק חושן משפט· רבי מאיר אייזנשטטר

סימן טו

סימן יד

בעזה"י סוגיא דהילך ריש ב"מ תחילת החורף והיה כען שתול וגו'

מים אשר פי"ב

ענינו ביום קראנו לפק"ק יארמוט יע"א.

תוספות ד"ה ותנא תונא הניחו בקושיא דאם הסיוע ממתני' משום דאם הילך פטור לא הוי מתקני רבנן שבועה דליתי' דכוותי' באורייתא א"כ אמאי לא קאמר מהאי טעמא גופא דתנא תונא קאי על ר"ח קמייתא ואם משום דהוי כמודה זאת לא היה הפירכא מעיקרא כי קאמר דתנא תונא קאי על ר"ח קמייתא ולפענ"ד יתכן לומר דוודאי כל כמה דלא נשבע שיש לו בה וכו' אין לחשוב מה שהוא תפיס כמודה לו דהוא שלו דאיך יחשב כמודה והוא מזקיקו לשבע ולכל היותר לא נחשב מה שהוא תופס בטלית רק כהעדאת עדים אבל אחרי שנשבע אז יתכן לומר דנחשב מעתה כאלו מודה לו דאע"ג דמעיקרא אמר שכולה שלו והוא הגבי' הטלית לבדו או לו נתרצה המוכר בלבד מ"מ אחרי שנשבע שייך לומר דאם מתקני רבנן שבועה הוא שבועה דליתיה דכוותיה באורייתא כיון דכל אחד מצי למימר שהוא רוצה לישבע ואז חייב השני שבועה מדינא שוב אע"ג שלא נשבע עדיין מ"מ לא הוי שבועה דליתי' דכוותיה באורייתא ולפ"ז ניחא דוודאי כי אמרינן דתנא תונא קאי על ר"ח קמייתא א"א לומר דהסיוע משום דאע"ג דשבועה זו תק"ח בעינן דליהוי כעין דאורייתא דהא לאחר שנשבע הוא כמודה ושפיר הוי כעין דאורייתא וע"כ מעיקרא הוי סובר דשבועה דמתניתין הוי מדינא וכ"ה בש"מ דמעיקרא הוי סובר דשבועה דמתני' מדינא הוי וא"כ פריך שפיר הא איכא סהדי להאי ולהאי אבל אם קאי תנא תונא על הילך ניחא דאיכא למימר דמתני' הוי כעין דאורייתא משום דלאחר שנשבע אחד מהם הוי חיוב תורה על השני משום דאח"כ הוי כמודה לו ומוכח דהילך חייב:

ור"ש הילך פטור דעת רוב הפוסקים דבפקדון א"צ שיהיה מוכן בידו וראיתי בספר קצות החושן שכתב דאפ"ה אם טוענו שני מדות חטין קניתי ממך באוצרך והלה אומר אחת נשבע ולא הוי הילך כיון שיכול ליתן לו כל שני מדות שירצה דהיינו מחטין שירצה לא הוי הילך והביא ראיה מדברי הנימוקי יוסף לקמן במתניתין דהמחליף פרה בחמור שמפרש דהא דתני זה אומר עבד גדול קניתי והלה אומר א"י דזכה בגדול מיירי שהיה עסק שבועה ביניהם שטוענו עבד גדול בכסותו ומגו דמחייב אכסות מחייב נמי אעבד והוי משואי"ל דמשלם וכתב הנימוקי יוסף אלא הוי הילך כיון שיכול ליתן לו מבגד זה איזה שני אמות שירצה וה"ה הכי נמי וע"ש שנדחק לפ"ז בהא דקאמר ותנא תונא דהא הכי אינו מסויים איזה חלק שמגיע לו מ"מ כיון דביד ב"ד הדבר תלוי הוי הילך יע"ש מבואר מדברי קצות החושן דאע"ג דקני חטין ההמה בק"ס אפ"ה כיון שיכול ליתן לו איזה שירצה לא הוי הילך מדרמי לנפשיה מהא דתנא תינא ולא ירדתי לסוף דעתו ז"ל דנהי דמהא דחשיב שטר הילך אע"ג דיכול ליתן לו ממה שירצה אפשר לדחות משום דכגבוי דמי מ"מ קשה מאי פריך מהך דטענו כלים וקרקעות וכן מהא דאיצטריך למעוטי קרקע משבועה אם הילך פטור ולפ"ד יקשה דהרי דעת התוס' והר"ן פ"ק דגיטין דאף בקרקע אם מכר לו שדה סתם קנה אלא שיכול ליתן לו איזה שירצה הפחות שבשדותיו ודלא כהרי"ף וסיעתו שם ולפ"ז מאי פריך הא איצטריך אם תבעו שני קרקעות מכרת לי והלה מודה באחת דהילך לא הוי כיון שיכול ליתן לו איזה קרקע שירצה ומיעטה התורה משבועה ורחוק לחלק בזה בין קרקע למטלטלין לענין דבר שאינו מסויים וצ"ע ולפענ"ד אין הכוונה בנימוקי יוסף כדברי קצות החושן דודאי אם קנה סאתים חטין בק"ג מאוצרו אע"ג שיכול ליתן לו איזה שירצה הוי הילך אלא הנימוקי יוסף שם קאי במוכר עבד בכסותו והרי הכסות מטלטלין ואינו נקנה אלא במשיכה או בק"ס ונמצא עיקר תביעתו על דמי כסות גדול והדמים הן זוקקין את השבועה עליו לא הכסות דהרי אם ירצה לחזור בו אין עליו אלא מי שפרע ואין מפני הכסות שבועה אלא מפני הדמים והדמים וודאי לא הוי הילך אלא דכיון דגם לדעת הפוסקים דמשכון לא הוי הילך מ"מ אם רוצה לתת לו משכון ויהיה לו רשות למוכרו בלא שומת ב"ד לכ"ע הוי הילך א"כ אף כאן כיון שזה קנה ממנו כסות והוא רוצה ליתן לו כסות נהי דהא קנה הכסות ולא שייך לומר דכל היכא דאיתה ברשותיה דלוקח הוי מ"מ לא יגרע ממשכון ועדיף מיניה כיון שהוא רוצה ותובע כסות והלה מודה לו לזה אמר כיון שאינו מסויים שיכול ליתן איזה שתי אמות שירצה אינך יכול לומר דשתי אמות אלו בברור יתן לו וכיון דלא קנה הכסות עצמו אינו הילך אבל כל היכא שקנה ק"ג שאין יכול לחזור בו לדעת האומרים דפקדון לא בעינן שיהיה בידו ה"ה כה"ג לא בעינן שימסור לידו אע"ג דלא הוי מסויים ולא בעי הנימוקי יוסף שיהיה מסויים רק התם משום שאין כאן קנין גמור לא הוי הילך רק מפני תורת משכון וזה מפקיע דבר שאינו מסויים וצ"ע:

בתוספות ד"ה ור"ש כתבו דבספר חפץ פסק דהילך חייב וראיתי בסמ"ג וכ"ה בהגהות מיימוני פ' ד' מהלכות טוען שכתבו דר"ת ור"ח הביאו ראיה ממתניתין דזה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון דהילך חייב והדבר תמוה וכי ר"ש לא ידע מתני' ומאי דמשני ר"ש על מתני' מדוע לא יתכן לדידן ואפשר לומר כי כבר תמהו האחרונים על דברי התוס' וסיעתם דמוקי מתני' דזה אומר עד הזיז בשהרקיבו הפירות דא"כ איך יפרש הך דכיס מלא מעות והש"ך כתב דמיירי ג"כ שהחלידו ובאמת כן הוא בש"מ לקונן בסוגיא דשאלה ושכורה דהראב"ד הקשה מכיס מלא מעות והרז"ה שני לו דמיירי שהחלידו ונקלה צורתן עכ"פ הרי ראינו דדחיקא להו לרבותינו לומר על כיס מלא מעות דמיירי שאינן כעין שנתנו לו ולזה כתב הלח"מ דמיירי בהלואה וזה שהוא משיב מה שהנחת אתה נוטל היינו שלא הוציאם והרי הם בעין ומה שהלוה לו יטול ולפ"ז משמע דעכ"פ אם היה הטענה וההודאה דבר שבמדה ומנין היה חייב אע"ג שהוא בעין משום דמלוה להוצאה נתנה מיהא יתכן זה לדידן דלא קי"ל כר"מ אבל לר"מ דאמר קידושין דף מ"ז דמלוה ברשות בעלים לחזרה ולרבנן דבי רב אפילו לאונסין ולרבה דמחייב באונסין היינו משום דלא גרע משואל ועכ"פ נראה מבואר דלר"מ מלוה קודם שהוציאה הוי כפקדון והרי במתני' דזה אומר עד הזיז וכו' קתני בהך מתני' גופא פלוגתא דר"מ ורבנן בענבים העומדות לבצור במחובר לקרקע אם כקרקע דמי ומדלא פליג בהא משמע דמודה לתנא א"כ מוכרח דהילך חייב וצ"ל לרב ששת או דלא ידע מהך מתניתא דקידושין או דהוי מפרש לה לפלוגתיה באופן אחר ממאי דמפרשי לה רבנן דבי רב ורבה שם וא"כ שפיר מצינו לומר דהילך פטור ומתני' מיירי בהלואה אבל לפי מאי דמפרש בקידושין דר"מ סובר מלוה ברשות בעלים לחזרה עכ"פ אליבא דר"מ קשה לפרש משנתינו דגם הלואה דין פקדון יש לו ומוכרח דהילך חייב:

ויתכן עוד לומר עד"ז כבר אמרנו דדעת רוב הפוסקים דבפקדון כל שהוא בעין הוי הילך אע"פ שהוא באגם ולא בעינן שיהיה בידו רק בהלואה ודקדקו כן מהא דאמרינן בסוף סוגיין בהך ג' פרות דמתו בפשיעה ולא הוי הילך ולא מוקי לה בעומדת באגם וכן מסוגיא דפרק השואל ואולי צריך ביאור מכדי לר"ח הילך חייב דהוי מודה במקצת מנין לנו לאפושי פלוגתא בין ר"ח לר"ש ולאמר דלר"ש אפילו בקיימא בצגם הוי הילך וצריך לומר דפסיקא לתלמודן שאין טעם לחלק בפקדון דאם כשהוא מוכן בידו לתת לו לא הוי מודה במקצת ה"ה והוא הטעם אף כשאינו מוכן בידו וקיימא באגם דהוי הילך ופטור ואולם יתכן לומר דהדבר תלוי בשני תירוצי תוס' שהקשו מנ"ל דהתורה לא חייבה שבועה רק במודה במקצת ולא בכופר הכל ותירצו לעיל דף ג' ע"א וכן בגיטין דף כ' דכי הוא זה משמע גזה"כ דווקא מודה במקצת לא בכופר הכל ובכתובות דף י"ז ע"א תירצו עוד דמודה במקצת ראוי לחייבו שבועה יותר משום דהוי כמו גלגול שבועה מתוך שהוא חייב לו ממון מגלגלין עליו שבועה והנה לתירוץ הראשון דגזה"כ הוא דלשון הכתוב מורה על מודה במקצת דווקא אז וודאי ראוי לומר אחד משני דרכים. או דלא חשיב מודה במקצת כ"א בשהוא מחייב עצמו וגופו ואז אפילו אין הפקדון מוכן בידו ראוי להיות הילך ולפטור. או דאין צריך רק שיחזיר לו מקצת טענתו חשיב מודה במקצת ושוב אפי' הילך גמור שמוכן בידו ליתן ג"כ לא מיפטר משבועה דמבמ"ק וזה היה סברת תלמודן ע"כ אמרו דווקא דמתו בפשיעה ואולם לפי תירוץ השני דטעם חיוב מודה במקצת יותר מכופר הכל הוא מפני שהוא כעין גלגל מתוך שיש לו ממון עליו מגלגל עליו שבועה אזי וודאי איכא למימר דאם מוכן בידו ומחזירו לו לא מחייב שבועה שאין כאן גלגול כיון שהוא מוכן בידו הודאתו אין זוקקו עוד לשבע על השאר אבל אם אינו מוכן בידו אע"ג דהוא פקדון וכל היכא דאיתא ברשותיה דמריה איתא מ"מ הרי עליו להחזירו לו ועדיין יש לו עליו תביעת ממון וכל עוד שלא החזירו לו לא נסתלק חובת שמירתו ממנו ויש לו עליו גלגול לזקקו לשבועה והנה נראה דתירוץ הלזה שהוא מצד גלגול איכו רק לתירוץ ראשון בתוס' שבועות בסוגיא דטענו חטין דאף לרבה ב"נ דאמר טענו חטין והודה לו בשעורים פטור מדמי שעורים היינו דווקא לרבנן דפטרי בטענו חטין והודה לו בשעורין משבועה אבל לר"ג דמחייב בשבועה מחייב נמי בדמי שעורים יתכן תירוצם ז"ל אבל לפמ"ש התוס' שם בתירוץ השני וכן כתבו בס"פ המניח דלרבה ב"נ אף לר"ג פטור מדמי שעורים מפני הודאתו או מחילתו ואפ"ה מחייב בשבועה א"כ איך אפשר לומר שהוא מפני הגלגול דהרי לר"ג וכן לרבנן אי לא כתב רחמנא כי הוא זה היה מחייב בשבועה אע"ג דפטור מדמי שעורים ולפ"ז ניחא דוודאי לר"ש עצמו אפשר דלא ס"ל דרבה ב"נ וס"ל טענו חטים והודה לו בשעורים חייב לכ"ע בדמי שעורים א"כ אפשר לומר דחילוק בין מודה במקצת לכופר הכל היינו משום גלגול שבועה כתירוץ התוס' ולזה יתכן לומר דהילך פטור ודווקא אם מוכן בידו ולא דקיימא באגם ולא קשיא ליה מתני' דזה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון כמובן. אבל לדידן דקי"ל כרבה בר נתן ואין טעם לחלק בין דקיימא באגם למוכן בידו דאם הילך פטור אף בקיימי באגם פטור וזה א"א מכח מתני' דזה אומר עד הזיז וכו':

והקשה בש"מ למ"ד הילך פטור תקשי קושית התוספות לעיל בד"ה הצד השוה דכופר הכל יוכיח ומה שתירצו דבמודה במקצת יש טענה חשובה ולכך יש שבועה הרי גם אם מודה במקצת ואומר הילך יש שם טענה חשובה ואפ"ה פטור ותירצו דכיון שאומר הילך הוי כאלו כל הטענה והכפירה רק על הנשאר שהוא כופר ולא מקרי טענה חשובה וראיתי במשנת דר"ע שהביא בשם הגאון מהרצ"ה ה"ש שהקשה קושיא זו ותירץ דר"ח לטעמיה דס"ל הילך חייב והמחבר רצה ליישב בזה הא דר"י ס"ל בירושלמי דלא כר"ח משום דס"ל הילך פטור ובאמת לפמ"ש הנו"בי בביאור דברי התוס' הללו שאין קושייתם לומר דכופר הכל יוכיח וא"כ נסתר ק"ו דר"ח על מה הצד מגופי' פרכינן מעלמא לא פרכינן אלא דכלל זה אינו רק דאין להביא יוכיח מעלמא מדבר שהוא מפורש שאין החומר זה נוהג בו כגון שאם באנו לפרוך קל וחומר דבב"ח אסור בהנאה ויליף לה במה הצד ובאנו לסתור ולומר נבילה תוכיח זהו מעלמא דלא פרכינן אבל אם באנו לאמר יוכיח מעלמא מדבר שאין חומר זה נוהג בו אע"פ שיש בו הצדדין האלה ולא מצאנו מפורש בתורה ועם כל זה הלכה רווחת שאין חומר זה נוהג בו שייך שפיר לומר יוכיח מעלמא דאם היה הק"ו הזה אמת אמאי לא נימא גם כאן הק"ו וזה כוונת התוס' במה שהקשו כופר הכל יוכיח דהיינו דהלכה רווחת דכופר הכל פטור אף בבנו דמעיז ועל זה תירצו שפיר דלא הוי טענה חשובה ולפ"ז לא שייך לומר דר"י לא ס"ל דר"ח משום דאיכא לממר הילך יוכיח דהיא גופא קשיא אמאי לא נימא ק"ו ההוא ויהיה חייב שבועה גם בדר"ח קמייתא וגם בהילך ושוב צריך לומר ינשום איזה פירכא:

מיהא אם יש הוכחה למ"ד הילך פטור אזי ירוח לנו איך פליג ר"ח על ברייתא דר"ח קמייתא ולכאורה גם על אבהו דר' אפטוריקי ולפי הדברים האלה יתישב כמובן אבל לפענ"ד מוכרח כדברי הש"מ דגם למ"ד הילך פטור ליכא למפרך על מה הצד הילך יוכיח דהרי לכאורה קושיא מעיקרא ליתא דנימא פירכא על ק"ו דר"ח מהילך דהרי כבר אמרנו דאין תכוונה לעשות יוכיח רק לפרוך דאם היה ק"ו זה אמת אמאי הילך פטור (אם הלכה רווחת דפטור) ולכאורה אין זה קושיא דכיון דכתבו התוס' דאת"ל הילך פטור הרי זה העזה אם יאמר הילך וכיון שכן איך אפשר ללמוד מק"ו מדר"ח דגם בהילך חייב כיון דמצד הסברא הוא פטור וע"כ יש בו העזה וא"כ נאמן בלא שבועה במגו דאי בעי כופר הכל אך הניחא במנודה במקצת אבל בהעדאת עדים דג"כ פטרינן בהילך כדמוכח כולה סוגין והרי שם איכא טענה חשובה וליכא מגו ואפ"ה פטור את"ל דהילך פטור ולפ"ז מוכרח סברת הש"מ דאת"ל הילך פטור ליכא טענה חשובה דאין לומר כדברי הגאון מהרצ"ה דאף את"ל הילך פטור איכא טענה חשובה אלא דר"ח לטעמיה דס"ל הילך חייב דא"כ תקשי מאי מייתי ר"ח ותנא תונא מתני' דהילך חייב דלמא לעולם במודה במקצת כיון דאיכא מגו הילך פטור והא דבמתני' חייב משום דלא שייך שם מגו (אף לדעת התוס' דמתנ' דשנים אוחזין חשיב מאי דתפיס כמודה מ"מ מגו ליכא כמובן) וכיון דליכא מגו איכא למילף מק"ו והצד השוה שהוא חייב אבל במודה במקצת נימא הילך הוי ג"כ העזה כי כן הוא דהוי העזה את"ל דהילך פטור ולכך במודה ואומר הילך פטור וע"כ האמת כדברי ש"מ דבהילך אין כאן טענה חשובה את"ל דהילך פטור ומוכרח שפיר ממתני' דהילך חייב ל"ש בהעדאת עדים ולא שכא במודה במקצת:

תוספות ד"ה וש"מ הילך פטור וא"ת יהא נאמן שלש במגו וכו' וי"ל כיון דהילך פטור אם יאמר שתים הו"ל כופר הכל ואין אדם מעיז כו' התוס' בב"ק ק"ו משמע דלא פסיקא להו דשייך בהילך אין אדם מעיז שאחר שתירצו שם בסוף דיבור עירוב פרשיות דהילך הוי מעיז תירצו תירץ אח"כ ולתירוץ האחרון שם צ"ל הא דלא נאמן הכא במגו דאי בעי אומר שתים משום דאינו טוען ברצון שתים דנראה שאינו מודה רק מפני השטר כמ"ש התוס' לקמן והכה התוספות שם הביאו הך דסלעין דנרין להכריח דלא כדעת רש"י שכתב דפקידון כיון דמעיז אף כופר הכל חייב וכתב המהרש"א שלא ידע מאי הוכחה מהך דסלעין דיכרין דמיירי בהלואה ולפענ"ד דבריהם ברורים שהרי רצה להוכיח בסוגין מדר"ע פוטר בשלש ע"כ בשתים כמי פוטר דאלת"ה היה מערים ואומר שלש ומש"ה פריך למ"ד חייב דהרי מוכרח משתים דפטור דהילך פטור וא"כ אכתי לא ידע ממסייע ליה שטרא ומשום שיעבוד קרקעות רק משום הילך פוטר ליה ואע"ג דהילך הוי כופר הכל אפ"ה פטור ליה ר"ע באומר שלש במגו דאומר שתים כמ"ש התוס' דאין זה העזה משום דמסייע ליה שטרא וקשא אדרבה לדעת רש"י אם יוכל להעיז יתחייב אף כופר הכל ולא יפטור בטוען שתים משום הילך כיון דיכול להעיז וצ"ע על המהרש"א:

והנה לדעת הר"י מיג"ש וסיעתו דס"ל מגו לאפטורי משבועה לא אמרינן צ"ל הא דפטיר ליה ר"ע בשלש במגו היינו מתק"ח משום דהוי כמשיב אבידה וכנראה בדברי הרמב"ם בהלכות טוען אלא שצריך ביאור קצת אם כן לעולם יפטור עכ"פ מתק"ח היכא דאיכא מגו וצ"ל דלא הוי משיב אבידה בשאר מגו דאין מרויח כלום ואולם לפי מה שכתב הלבוש בח"מ סימן רצ"ה בטעם דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה משום כאשר יטעון האדם לפטור מממון ע"י טענתו הוא ברצונו מקבל עליו כל החומרות ורצונו לשבע למען יאמנו דבריו ולזה לא שייך להאמינו בטענתו יותר ממה שהוא חושב להאמן והסכים עמו הש"ך ולפ"ז יתכן לומר דכאן כיון שהשטר מסייעו מצד הדין נאמן דלא שייך לומר דמקבל עליו שבועה למען יאמנו דבריו דאם היה טוען שתים ג"כ היה נראה נאמן:

ע"ב גמרא טעמא דאמר שלש הא שתים פטור וש"מ הילך פטור הרא"ש ריש פרק ב' דכתובות הביא הירושלמי שם ומפרשו דאם מודה בדבר שאינו יכול לכפור פטור משבועה משום דהילך הוא ואולם הב"י בבד"ה כתב דכיון דקי"ל דכל שאינו מוכן בידו לאו הילך הוא יש לגמגם אמאי חשיב הילך באינו יכול לכפור מ"מ כתב דיש לומר דאם מודה בנ' בשטר וכופר בנ' בע"פ דאינו חייב שבועה משום דכיון דאם יכול לכפור לאו הודאה הוא וזה ע"ד שכתב הנימוקי יוסף אליבא דהרמב"ם במודה בכתב יד שיש בו נאמנות לאו הודאה הוא אלא שהנימוקי יוסף כתב כ דהוא מטעם הילך ובדברי הב"י לא משמע כן ולפ"ז תימא מאי פריך לר"ח דלמא טעמא משום דאינו יכול לכפור ובאמת נראה דהרמב"ם מפרש לשון הירושלמי כל עמא מודים שהוא חייב לה מנה והיא כתובעת מנה אחד והוא אינו מודה לה דהמע"ה היינו כיון שאינו יוכל לכפור אין היא כתובעת אותו כלל עליו כפשטיה דלישנא בירושלמי ולפ"ז היינו דמשני תלמודן שאני הכא דמסייע ליה שטרא ואין הוא טוען כלל על השתים וכ"ה בש"מ בשם תלמיד ר"פ דכתב דדוחק לפרש כפירש"י ומפרש דמסייע ליה שטרא ונמצא שאינו תובע כלל השתים שאינו יכול לכפור ולפ"ז הא דכתב הרמב"ם במודה בחמשים בשטר אין זה מודה במקצת שהשטר לא תועיל בו כפירתו והרי כל נכסיו משועבדין בו שני טעמים הם והם שני תירוצי תלמודן משום דמסייע ליה שטרא א"נ משום דהו"ל שטר שיעבוד קרקעות וכו':

ואולם בעל קצות החושן כ' דאע"ג דדעת הב"י דאינו יכול לכפור לאו מטעם הילך הוא מ"מ אינו פטור אלא אליבא דמ"ד הילך פטור דמ"ד הילך פטור ה"ט דס"ל דלא חשיב מודה במקצת אלא א"כ הוא מחייב עצמו בהודאתו ולא אם נותן לו מתנה בעלמא ולכך הילך דהוי רק כנותן לו מתנה פטור ואם כן ה"ה דאם אינו יכול לכפור לא חשיב הודאה אבל למ"ד הילך חייב א"צ לחייב עצמו בהודאתו להחשב מודה במקצת מדמחייב בהילך רק שיתן לו מקצת א"כ ה"ה דבאינו יכול לכפור חשיב מודה במקצת אלא שתמה לפ"ז אמאי פוטר בהודה בנ' בשטר משום דלא חשיב הודאה דנהי דלא חשיב הודאה מ"מ יתחייב משום העדאת עדים ולזה רוצה לחדש דכל שהדבר ברור אין בו משום דר"ח קמייתא דכיון דלא ידענו העדאת עדים רק מק"ו מפיו ופיו ליתא בדבר שאינו יכול לכפור ובדבר ברור ה"ה העדאת עדים לא משכחא לה אלא באומר לו לויתי ובאו עדים ואמרו ליה שאין זה דבר ברור אין בו חיוב שבועה את"ד והנה הסברא בעצמו תמוה ואינו דומה כלל להודאת פיו בדבר שאינו יכול לכפור שהדבר ברור מבלי הודאתו מה שאין כן אם הדבר ברור עפ"י העדאת עדים אין טעם לפוטרו. ואולם הרב הוכיח כן מפני שנתקשה לו דאמאי לא מחייב במודה בנ' בשטר מכח העדאת עדים. ויותר יקשה לפענ"ד על דברי הגאון שהביא הה"מ בפ"ד מהלכות טוען שאחרי שכתב שם דעת הרמב"ן שהוסיף לומר דדוקא בחמשים בשטר דלא הוי הודאה אבל במודה בחמשים כתב יד אע"ג שיש בו נאמנות חייב כיון שאינו גובה מנ"מ כו' כתב ורבינו האי כתב בשער השבועות הפך זה ואמר שאפילו אין החמשים אלא בעדים אם הודה בהם אין הודאתו כלום נראה מדברי המגיד דלרבינו האי אע"ג דאיכא עדים בלבד מבלי קנין אין בהודאתו כלום שהרי לא הזכיר קנין ועוד אם בקנין איך כתב דרב האי גאון כתב היפך זה וכו' דאע"ג דפוטר רב האי בעדים וקנין דסתם קנין לכתיבה עומד מ"מ אין הוכחה שהוא פוטר בכתב יד שיש בו נאמנות גרידא והרי הרמ"א בסימן פ"ח סתים כדברי המחבר בש"ע דכתב יד שיש בו נאמנות אם מודה בו חייב שבועה ובסימן ע"ה הביא דעת הסוברים דהודאת עדים בקנין חשיב הילך ולא הוי הודאה והוא דעת הגהות מרדכי בשם רב האי הרי עדיפ' לי' עדות בקנין מכתב יד שיש בו נאמנות אע"כ דהמגיד היה מפרש דברי רבינו האי גאון בעדים בלבד בלא קנין וא"כ צריך ביאור אמאי לא יתחייב משום העדאת עדים ודוחק לומר דרב האי גאון פוסק דלא כר"ח קמייתא ולדברי קצות החושן ניחא דמיירי בעדים מעידים דבר ברור א"כ ממילא ליכא לחיובי משום דר"ח קמייתא. ולפענ"ד יותר היה ראוי לומר הא דבשטר אין בו משום דר"ח קמייתא הוא מטעם כיון שכל עצמו דר"ח קמייתא אנו למדין מהודאת פיו והרי במודה במקצת צריך שלא תקדום ההודאה לטענה וכמו שהוכיח הר"ן מהא דטענו חטין וקדם והודה לו בשעורים כו' אם כמודה פטור וא"כ אף בהעדאת עדים בעינן שלא תקדום העדאת העדים לטענתו והרי בשטר עדים החתומים על השטר כאלו נחקרו עדותן בב"ד והוי כקדמה הודאה והעדאת עדים לתביעה ואפשר גם ר"ה גאון דאמר דמודה במלוה שיש עליו עדים פטור מיירי בכה"ג ואף דהא דהודאה קודמת לתביעה אינו זוקק לשבועה משום דאינו שייך אין אדם מעיז אפ"ה א"א לחייב יותר בהעדאת עדים ולפ"ז הא דפריך הכא אמאי שתים פטור היינו משום דכיון דלמ"ד הילך חייב אף באינו יכול לכפור חייב בהודאתו אם כן יתחייב מכח הודאתו דאע"ג דאיכא שטר דקדמה עדותו לתביעה מ"מ הודאתו מיהא אחרי התביעה היתה אך המרדכי שכתב דמהך דסלעין דנרין מוכרח דשייך דר"ח קמייתא גם בשטרות ופירש הרמ"א דס"ל דמצד הודאתו וודאי ליכא לחיובי דהא אינו יכול לכפור וע"כ הא דאמרינן כאן דאם היה הילך חייב היה חייב גם בשתים הוא מפני השטר שמחייב שבועה יע"ש בתשובת רמ"א סימן צ"ה וצריך ביאור איך אפשר לחייב שבועה בשטר הרי קדמה העדאת עדים לתביעה ואולי בשטר שאינו מקויים וטען מזוייף אם נתקיים אח"כ אזי קדמה הטענה להעדאת עדים לא מיבעי להפוסקים דסוברים דמזוייף בעי קיום מדאורייתא איכא תביעה קודם להעדאה אלא אפילו את"ל דלא בעי קיום מד"ת מ"מ מדרבנן מיהא בעי קיום אלא דסוגין דוחק לאוקמי בהכי וצ"ע דנראה מדברי המרדכי דליתא לסברא זו שלא יועילו העדאת עדים אם קדמה לתביעה:

ויש לומר עוד הא דאין בשטר משום העדאת עדים וכן לפרש דברי ר"ה גאון לדעת המגיד עפ"י דעת הטוש"ע בסי' למ"ד דאם טוען על חברו מנה ויש לו עדות ע"י צירוף דהיינו עדות מיוחדת על חמשים אינן זוקקים לשבועה על השאר וכתב הטו"ז הטעם דכיון דהעדאת עדים לא ידענו אלא מק"ו דאם פיו שאינו מחייבו קנס מחייבו שבועה עדים שמחייבים אותו קנס וכו' ממילא א"א ללמוד רק שיחייבו עדים שבועה בעדות שמחייבין אותו קנס אבל עדות מיוחדת אינו מחייב קנס ממילא אינו מחייב שבועה:

והתומים תמה עליו דא"כ אף אנו נאמר דאם לא ידעו באיזה יום ובאיזה שבוע גם כן לא שייך דר"ח קמייתא ולפענ"ד דבריו צ"ע דהרי אם נאמר כדעת הש"ך בסימן ל"ג דגם בעינן בד"מ עדות שאי אתה יכול להזימה אלא דבטלו חכמים שא"צ לחקור על איזה יום וכו' וודאי ניחא דהרי באמת הדין כן דצריך שידעו באיזה יום אלא משום תק"ח א"צ לחקור ע"ז וכן אם נאמר כדעת בעל נו"בי קמא באה"ע סימן ע"ב דבדיני ממונות מצד הדין לא צריך עדות שאתה יכול להזימה איכא למימר דמ"מ כאן אף שיש לו דין קנס מ"מ א"צ לחקור ע"ז כדברי הש"ך ומכ"ש אם נאמר דמצד הדין אף בדיני ממונות צריך עדות שאאי"ל אלא משום נעילת דלת הכשירו חכמים אף אם אינם יודעים באיזה יום א"כ ה"ה כאן שא"צ שידעו באיזה יום מ"מ גוף העדות כיון דלא ידענו דר"ח קמייתא רק מכח קנס איכא למימר דכל עדות שאין זוקק לקנס כגון עדות מיוחדת ה"ה שאינו מחייב שבועה וכדברי הט"ז והנה לדברי הנו"בי קמא בכל דיני ממונות לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה מדין תורה ואמרנו דמ"מ כאן כיון דילפינן מקנס צריך שיהיה עדות שאתה יכול להזימה והרי כתב הר"ן ס"פ האשה שנתארמלה דבשטר אע"פ שכתוב בזמנו כתבנוהו אפ"ה דעת הרז"ה דאין בו הזמה והש"ך בסימן ל"ח פירש דאין העדים משלמים בעדות בשטר ונמצא דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה ונהי דלחייב ממון מהני משום דלא בעינן עדות שאתה יכול להזימה כדברי נודע ביהודה מ"מ כיון דאין מועיל שטר בקנס (גם הרמב"ם פסק הלכות עדות דאין דנין קנס על פי שטר) א"כ ממילא אינו מועיל ג"כ לחייב שבועה מעתה גם דברי ר"ה גאון ניחא דהרי מבואר בב"ק דף ע' דאם אמר טבחתי בפני פלוני ופלוני ובאו פלוני כו' והעידו אינו חייב קנס לרבנן משום דהוי עדות שאי"ל מעתה הטוען חברו מנה לויתך חמשים בפני עדים אלו וחמשים שלא בפניהם והלה משיב חמשים הלויתיני בפני עדים האלה וחמשים להד"מ ובאו העדים והעידו אין לחייבו שבועה לא מצד הודאתו שהרי אינו יכול לכפור לא מצד העדאת עדים משום דהוי עדות שאין לתזימה כאמור ואפשר דאפילו משיב לו בסתם לויתי חמישים הוי כאימר בפניהם לויתי ואינו מחויב שבועה במגו דאי בעי אמר בפירוש לויתי בפניהם כדברי העדים ואז היה פטור משבועה:

והנה הסמ"ע והש"ך נחלקו בדר"ח קמייתא דלדעת הסמ"ע לא מחייב מדר"ח רק אם יאמרו העדים ידענו שלוה ולא פרע אבל אם יאמרו העדים לוה בלבד ולא ידעו אם פרע אף שהוא חייב לשלם מפני שטען לא לויתי והוחזק כפרן מ"מ הרי הוא אינו חייב מפני עדותן בלבד רק מפני טענתו ולא מחייב שבועה על השאר מדר"ח והש"ך הוכיח מדברי הר"ן דאף בכה"ג חייב מדר"ח ובאמת הסמ"ע רוצה להוכיח כן מדברי הרשב"א בתשובה וכפי שהביא הש"מ בשם הרשב"א בסוגין מוכח להיפך אבל כפ"ד הט"ז בטעם דעדות מיוחדת אינו זוקק שבועה על השאר לכאו' נראין דברי הסמ"ע כי לענין קנס כתב הר"ן בחידושיו בשבועות פ"ג על הא דאמר ריה"ג בעדות מתקיימת בראיי' בלא ידיעה מנה מניתי לך בפני פלוני וכו' דכל כה"ג דהיינו הוחזק כפרן לא שייך בקנס כשם שהוא פטור במודה בקנס מקרא דאשר ירשיעון אלקים פרט למרשיע את עצמו ה"ה והוא הטעם דלא שייך לומר הוחזק כפרן דהוי מרשיע את עצמו וכיון דבקנס אין עדות דומיא דלא לויתי מועיל לחייבו קנס ממילא דאין לחייב עפ"י עדות כזה שבועה על השאר ולפ"ז ודאי מוכרח דלא כדעת הגאון בעל קצות החושן דמוכרח אדרבה דליתא לדר"ח קמייתא רק בעדות ברור דעדות שאינו ברור א"א ללמוד מקנס:

אבל לדעת ספר החפץ דפסק הילך חייב יתכן להיות כדבריו אחרי דהא הדבר ברור אינו זוקק לשבועה הוא לדעתו רק אם הילך פטור א"כ י"ל דבאמת אם איתא לדר"ח קמייתא צ"ל הילך חייב ובזה הי' אפשר לומר הא דאמר ר"י טענו חטין והודה לו באחד מהן חייב או פטור לאידך מ"ד מכלל דטענו חטין והודה לו בשעורין פטור והקשו התוס' בשבועות דף מ"ו דא"כ דריש ר"י כי הוא זה למעט טענו חטים והודה לו בשעורים ואמאי פטור בדר"ח קמייתא וכדאיתא בירושלמי דר"י פליג על ר"ח בכתובות רפ"ב וריש ב"מ ורצו התוס' להוכיח דר"י חשיב תורת הזמה לפרכא וכבר הרגישו בזה דכיון דר"ח וכן ברייתא דאבוה דר' אפטוריקי ע"כ לא חשבו תורת הזמה לפירכא איך פליג ר"י על תרווייהו ואולם לפי דברינו ניחא דר"י סובר הילך פטור ולא משכחת לדר"ח קמייתא כלל בעדות שאינו ברור א"א לחייב דאין ללמוד מקנס ובעדות ברור ג"כ אינו חייב אליבא דמ"ד הילך פטור ור"ח ואבוהו דר' אפטוריקי ע"כ ס"ל הילך חייב ור"י הי' לו הוכחה דהילך פטור כדבעינן למימר לקונן בעזה"י ולא משכחת לה לדר"ח קמייתא:

ואולם לפע"ד הן מ"ש הט"ז לענין עדות מיוחדת והן מה שרצינו לאמר אחריו דלפ"ד מוכרח כדברי סמ"ע גם שניהם יש לדחות באמת לפמ"ש התוס' על הא דיליף במה הצד מע"א ופיו דהצד השוה שע"י טענה וכפירה שהקשו התוס' כופר הכל יוכיח וכבר כתבנו דעיקר קושייתם דמכח מה הצד הזה אתי' ג"כ כופר הכל והלכה רווחת דכופר הכל פטור וכ"ה בש"מ ותירצו התוס' דבמודה במקצת וע"א איכא טענה חשיבה וא"כ בעדות מיוחדת וכן עדות דהוחזק כפרן אע"ג דאין מחייבין קנס ע"י עדות כזה וא"א ללמדו בתחל' מק"ו מ"מ כיון דעכ"פ הוא חייב ליתן הסך שהעדים מעידים עליו מן התורה הרי יש כאן טענה חשובה וממילא אתי' במה הצד וצדקו דברי הש"ך הן בעדות מיוחדת והן בעדות דהוחזק כפרן גם שניהם אפשר ללמוד במה הצד ומוכרחים שיחייבו שבועה דאל"כ הי' פירכא על ק"ו ולפע"ד צ"ע על הסמ"ע וט"ז בזה ואף שלפ"ז נראים דברי הש"ך מ"מ דברי קצות החושן שאמר דליתא לדר"ח קמייתא רק בעדות שאינו ברור א"א להיות דעדות שאינו ברור א"א ללמוד רק מכח הצד כאמור וא"כ ע"כ הק"ו הוא מכח עדות ברור המחייב קנס באופן שלדברי הפוסקים הילך חייב שאז יתכן כדברי קצוה"ת דעדות ברור פטור את"ל דהילך פטור יתכנו דברינו דלעיל ליישב דברי ר' יוחנן בירושלמי גם אם ליתא לדינו של הסמ"ע והט"ז אבל לדידן דפוסקים הילך פטור א"א לומר כדברי קצה"ח ודברי ר"י בירושלמי יתישבו בעזה"י באופן אחר לקמן:

תוס' ד"ה אין נשבעין על כפירת ש"ק כבר בלמדינו כתובות אמרתי לפ"ד התומים שכתב בסי' צ"ו ליישב דברי המגיד בט"ו מהלכות אישות שישב דברי הרמב"ם שפסק דאם אומרת בתולה הייתי והוא אומר אלמנה דצריך לישבע שבועת התורה והראב"ד השיג דאין נשבעין על כפירת ש"ק וכתב הה"מ דמיירי אחרי תקנת הגאונים שתקנו דגובין מן המטלטלין משמע דאם גובין מן המטלטלין לא הוי ש"ק. ותמה הלח"מ דהרי כאן מבואר דאף בשט"ח דגובה מן המטלטלין מ"מ הוי ש"ק ותירץ התומים דנהי דב"ח גובה ממטלטלין מ"מ איכו מתורת שיעבוד דהרי מיתמי לא גבי ולכך הוי שטר ש"ק אבה לבתר תקנת הגאונים דגבי אף מיתמי וכמ"ש הרא"ש דהוי כמו גמלי דערבי (וכ"כ הריב"ש בתשובה לדעת הגאונים דלכך תקכו) א"כ מטלטלין ג"כ משועבדים ולא הוי ש"ק בלבד רק כמו כלים והקרקעו' מעתה לדעת הראב"ן סוף ב"ב וכ"ד הרמב"ן במלחמותיו בסוגיא דלמפרע גובה דמדאורייתא אין חילוק בין קרקע למטלטלין כי גם מטלטלין משתעבדי מד"ת לטרפם מלקוחות א"כ לכאורה נסתר קושי' התוס' איך משכחת לה שבועת התורה במ"מ וכו' דהרי כיון דגם מטלטלין משתעבדי א"כ לא הוי ש"ק מן התורה ולא הוי שטר ש"ק אלא אחר שהפקיעו חז"ל שיעבוד מטלטלין והרי הרא"ש גם הוא משמע מדבריו רפ"ב דכתובות כדברי הה"מ ואפ"ה הקשה קושי' התוס' ס"פ שבועות הפקדון ומוכרח דס"ל להרא"ש דמד"ת מטלטלי לא משתעבדי אבל הר"י הביא שם שגם הרמב"ן נתקשה בזה ותירץ קושי' זו ולדידי' הא אשכחן דס"ל דמד"ת מטלטלי משעבדי ואולי לא שייך לומר דמטלטלי משתעבדי מד"ת רק למ"ד ממעות קונות ד"ת כי טעם שיעבודא דאוריית' כתב הריטב"א בקידושין דהיינו כשם שקרקע נקנית בכסף לגמרי ה"ה לשיעבודו ומפני זה למ"ד מעות קונות במטלטלין ד"ת יתכן לומר דאף מטלטלין משועבדין מן התור' אבל לר"ל דס"ל משיכה מפורשת מה"ת א"א כלל לומר דמטלטלין משועבדין וא"כ עיקר קושייתם לר"ל דס"ל ג"כ שיעבודא דאו' מיהא לדעת הרמ"א בתשובה סי' צ"ה ניחא שכתב למ"ד הילך פוטר לא אמרינן דשטר הוי ש"ק וא"כ אף ר"י ואפשר דס"ל הכי ור"י הא ס"ל מטלטלי משתעבדי מד"ת כאמור:

ועדיין יש לעיין הא משכחת לה שבועת התורה אם שיעבד לו מטלטלין אגב מקרקע דמבואר בב"ב דגובה מן הלקוחות וכה"ג ודאי לא הוי ש"ק ואולם התוס' לשיטתייהו בב"ק דף י"ב ע"א דס"ל דקנין אגב לא הוי אלא מדרבנן ועכ"פ הרווחנו בזה קושי' הט"ז שהקשה מהא דבב"ב דף קכ"ח דאמרינן נשבע וגובה מחצה מבני חורין ולא ולקוחות דאמרי אנן אעדים סמכינן דמוכח דיש לו קרקע ולא מחל לו השיעבוד ואפ"ה נשבע ומה שדחה הט"ז דמיירי שמחל לו השיעבוד אח"כ צ"ע כיון דבשעת הודאה הא חייב שבועה לא מחייב אח"כ וכמ"ש הר"ן בשבועות הדיינים לענין דבר שבמדה אבל להנ"ל הדבר פשוט דמיירי ששיעבד מטלטלי אגב מקרקעי:

גם דברי הראב"ן במרדכי שכתב דמחייב עפ"י שטר שבועה מכח ר"ח קמייתא כמו עפ"י עדים ותמה השואל בתשובות רמ"א דהרי שטר הוי שיעבוד קרקעות והרמ"א השיב דאפשר סובר הראב"ן דלא אמרינן כאן דהוי ש"ק אלא למ"ד הילך חייב וצ"ע דהרי ר"י בשבועות אמר הכופר בממון שיש עליו שטר פטור משום דהוי ש"ק וכן רבא בסוגיא דפוגמת אמר דאין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות ואיך ידחה הראב"ן את כל זה ומיהא מהאי דכתובות איכא למימר דדוקא בכתובה דאינו גובה ממטלטלין אפילו מיני' הוא דהוי שיעבוד קרקעות אבל שאר חוב דגובה אמטלטלין לא הוי שיעבוד קרקעות למ"ד הילך פטור ובזה סרה ממילא קושית הלח"מ על המגיד מסוגין דב"מ מיהא הך דשבועות קשי' וצ"ע על הרמ"א ואולם לפי הנ"ל יש לומר דהראב"ן בשטר שכתוב בו מטלטלין אגב מקרקעי דכה"ג לא הוי שיעבוד קרקעות:

ולכאורה בלא"ה יש לדקדק על הרמ"א בתשובה הנ"ל שכתב דהנך תירוצים לא הוי אלא למ"ד הילך חייב אבל למ"ד הילך פטור אמרינן דשטר לא הוי ש"ק דאם סברא זו דשטר הוי שיעבוד קרקעות דחוקה כ"כ עד שאנו אומרים מעצמינו דמ"ד הילך פטור כיון דאינו מוכרח אליבי' דהוי שיעבוד קרקעות ודאי לא ס"ל הכי א"כ מאי דוחקי' דתלמודן לומר הכי אליבא דמ"ד הילך חייב אחרי שכבר תי' על נכון דמסייע לי' שטרא ודוחק לומר שתירוץ זה דחוק יותר ואולי אפשר לומר דמש"ה לדידן לית לן דהוי ש"ק מכח קושית התוס' דאיך משכחת לה שבועת מודה במקצת דבשלמא הך דשבועות איכא למימר דר"י לשיטתו דס"ל מעות קונות וכמ"ש למעלה אבל לר"ל דס"ל נ"כ שיעבודא דאורייתא קשי' אע"כ דס"ל דשטר לא הוי ש"ק וכל זה רחוק אלא דזה יש לעיין ג"כ להרשב"א שכתב הש"מ בשמו לתרץ קושית התוס' איך משני דהוי שטר ש"ק דהא ר"ע דריש ריבוי ומיעוטי ולא ממעטין אלא שטרות וכ' הרשב"א דאפשר דהנך שני תירוצים חד לר"ע וחד לרשב"א דנם לדידי' יש לדקדק אחרי דלר"ע ע"כ הטעם משום דמסייע לי' שטרא א"כ מאי דוחקא שלא לומר כן אליבא דרשב"א ונראה דסובר הרשב"א דאליבא דרשב"א א"א לתרץ דמסייע לי' שטרא דהרי הקשו תוס' אם שנים פטור אף דהילך חייב א"כ יאומן שלש במגו דאי בעי אמר שנים ותירצו דאין טוען ברצון שנים משור דנראה שאינו מודה רק מכח השטר הי' כופר הכל וס"ל להרשב"א דזה שייך אם טעם הפטור בשנים הוא משום ש"ק אבל אם הטעם משום. דמסייע לי' שטרא א"כ לא יתכן לומ' שתים שיוחזק באינו נאמן דהרי אדרבה הרי אינם פוטרים אותו משום שנראה כדבריו בשטר ואיך נאמר שירא לטעון כן והוי כתרתי דסתרי אהדדי אע"כ דרשב"א לית לי' הך דמסייע לי' שטרא והוצרך לומר טעם דש"ק ולר"ע דלא שייך ש"ק אליבי' שייך לומר דמסייע לי' שטרא ולפי"ז שפיר קאמר הרמ"א להראב"ן דלמ"ד הילך פטור אין הכרח כלל לחדש טעם דש"ק אבל למ"ד הילך חייב מוכרח לומר כן עכ"פ אליבא רשב"א מטעם דמסייע לי' שטרא לא שייך אלא אליבא דר"ע דפוטר בשלש:

תוס' ד"ה הא כלים כתבו דהמ"ל בחפר בה בורות וכו' וזה לכאו' קושי' כיון דמשני לקמן בחפר בה בורות ולמ"ד טענו חטין ושעורין והודה באחד מהן פטור א"א לשנויי למ"ד הילך פטור הא דאיצטריך למענו קרקעות רק בחפר בה בורות וא"כ מאי דוחקי' לשנויי הכי ויתכן לומר דהנה יש לחקור במאי דפליגי אמוראי ותנאי בטענו חטין ושעורין והודה בא' מהן אם חייב שבועה או לא באיזה סברא פליגי ולקמן נביא בעזה"י דברי הפ"י בזה ולפע"ד נראה דבהא פליגי דדעת הראב"ד (לפמ"ש הרא"ש בסוגיא דשאלה ושכורה לקמן ומבואר שם בש"מ) דטענו מלוה ופקדון והודה לו בא' מהן פטור ותמה הה"מ בפ"ג מה"ל טוען דנהי דלהראב"ד מלוה ופקדון כיון שחלוקיו בדינן דמי לחטין ושעורין מ"מ הרי חטין ושעורין גופא בטענו שניהם והודה לו בא' מהן חייב ואולם בבעה"ת שער זין וכן בב"י בסי' פ"ק בשם תלמידי הרשב"א מבואר יפה טעם של הראב"ד דלא חייבה תורה שבועה אלא במודה מקצת טענתו וחטין ושעורין כיון דשניהם מלוה הוי טענה אחת וחייב שבועה אבל מלוה ופקדון כיון דחלוקים בדינם הרי הם כתביעות חלוקות לגמרי ואם מודה בא' מהן הוי כמודה לו טענה אחת כולה והשניי' כופר בכולה שאין כאן שבועה והרי לענין שבועות העדות ושבועות הפקדון להתחייב על כל אחת ואחת מינין חלוקין וטענות חלוקות שוין בדינן כמבואר בפרק שבועות העדות ופ' שבועות הפקדון ולפ"ז נראה דבהא פליגי דלכ"ע צריך קרא למעטו טענו חטין והודה לו בשעורים כדמשמע בסוגין לקמן רק דמ"ד טענו חטין ושעורין והודה לו בא' מהן פטור דמינין חלוקים הם ג' כתביעות חלוקות ואם הודה בא' מהן. הרי הוא כמודה טענה אחת כולט והשני' כופר כולה דלא חשיב מודה במקצת ובזה יובן דאם אדמון ורבנן בפ"ב דכתובות פליגי בטענו חטין עושורין הא דהשיבו רבנן אין ההודאה ממין הטענה דהיינו שעל טענה זו שבאת להשביעו אין כאן הודאה ממינה ומ"ד טענו חטין ושעורין והודה לו בא' מהן חייב סובר דמינין חלוקין אינן כתביעות חלוקות ויש להכריח כדברינו דהרי ע"כ לא פליגי אמוראי אלא בטענו חטין ושעורין והודה לו בא' מהן אבל אם טענו חטין ושעורין והודה לו במקצת חטין ומקצת שעורים משמע ודאי דלכ"ע מחייב וקשה למ"ד דבהודה לו בא' מהן פטור אמאי לו יאומן גם בהודה לו במקצת שניהם במגו דאי בעי לא הודה אלא בא' מהן למ"ד מגו לאפטורי משבועה אמרינן אבל לדברינו הנ"ל הנה נכון דכיון דלמ"ד בהודה בא' מהן פטור הטעם משום דהוי ככופר לו טענה אחת כולה א"כ אין זה מגו כמו דלא הוי מגו בשאר מודה במקצת מגו דאי בעי כופר הכל אבל אם הי' גזה"כ בהודה לו בא' מהן לא מסברא הי' ראוי לפטור גם בהודה במקצת שניהם כדאמרן. והנה בטענו כלים וקרקעות והודה לו מקצת כלים ומקצת קרקעות יש לחקור אם חייב שבועה דהרי יש לו מגו דאי בעי לא הודה לו אלא בקרקעות והנה למ"ד טענו חטין ושעורים והודה לו בא' מהן פטור לפי דברינו דס"ל דשני מינין חשוב כמו שני תביעות מעתה בטענו כלים וקרקעות והודה לו מקצת כלים ומקצת קרקעות אין להאמינו במגו דאי בעי לא הודה אלא במקצת קרקעות דהרי אמרנו כיון דלדידי' חשוב כתביעות חלוקות הוי מגו דהעזה אבל למ"ד טענו חטין ושעורין והודה לו בא' מהן חייב מכלל דס"ל דטענה אחת חשיבא לדידי' בקרקעות דמגזה"כ לבד פטור הי' ראוי בטענו כלים וקרקעות והודה לו מקצת כלים ומקצת קרקעות לפטור במגו דאי בעי לא הי' מודה אלא במקצת קרקעות בלבד והרי במתני' דשבועות משמע דוקא הודה לו במקצת קרקעות פטור אבל הודה לו במקצת כלים חייב גם אם הודה בשניהם בכלים וקרקעות ואולם אם הילך פטור אין זה מגו דרם הודה במקצת קרקעות בלבד הי' אומר הילך ואם הילך פעור הוי העזה וכמ"ש התוס' ולפ"ז ניחא דלכ"ע מוכרח הגמרא לומר זוקקין אתי להשמיענו ולא סגי בשינוי דחפר בה בורות משום דמשמע מתני' דשבועות דהודה במקצת קרקע לבד הוא דפטור אבל בקרקע וכלים אם הודה חייב ואמאי לא יאמן במגו ודאי המקשין אפשר הוי ס"ל דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן (והרי להר"י מג"ש פליגי רבא ורמי ב"ח בהא) אבל אם אמרי' מגו לאפטורי משבועה וע"כ צ"ל א' משני אלו או דטענו חטין ושעורים והודה לו בא' מהן פטור ואין כאן מגו או דהילך פטור ואין כאן מגו ולמ"ד טעלו חטין ושעורים והודה לו בא' מהן פטור בלא"ה צ"ל זוקקין כדאיתא בשבועות ולמ"ד טענו חטין ושעורים והודה לו בא' מתן חייב אי אפשר גם כן לומר שחפר בהן בורות דאם כן היה ראוי לפטור גם בהודה לו במקצת כלים וקרקעות וע"כ בלא חפר בו מיירי דאז אין כאן מגו משום דהילך הוא וצריך לומר על כרחך כתירוץ הגמרא דזוקקין אתי להשמיענו וזהו שאמרנו למעלה דלספר חפץ דפסק הילך חייב יש לומר דר"י פליג אר"ח קמייתא משום כיון דהילך פטר לא משכחת לדר"ח והי' קשה א"כ איך יכול ר"י לחלוק על ר"ח ואבוה דר' אפטוריקי וכן דקדק מהרמ"ש על ר"ש איך יחלוק על ר"ח דהוא תנא ולדברינו אש דאינהו ס"ל טענו הטין והודה לו בשעורין חייב ומוכרח ממתני' דשבועות דהילך פטור וספר חפץ דפ' הילך חייב אזיל לשיטתו שכ' ההגהמי"י בפ"ג מהלכות טוען אות נ"א דפסק טענו חטין ושעורין והודה לו בא' מהן פטור והארכתי עוד בזה במקומו שם בכתובות ליישב סתירת הסוגיות דשבועות ולפ"ד יצא לנו דאם טענו כלים וקרקעות והלה מודה במקצת כלים ומקצת קרקעות וחפר בהן בורות הי' פטור במגו דלא הודה אלא בקרקעות לדידן דקיי"ל טענו חטין ושעורין והודה לו בא' מהן חייב וזה חידוש גדול שלא כתבו הפוסקים והנה בנוב"י קמא חלק חו"מ סי' רצה לומר דאפי' לחולקים על הראב"ד ואומרים דמלוה ופקדון מין אחד מ"מ לדעת רש"י דס"ל דהלוואה בעי הודאה לחייבו שבועה ובפקדון כופר הכל חייב כיון שחלוקין בדיני שבועה לכ"ע הוי כשני מינים ושוב חזר בו לדעת רש"י ומ"מ אפשר כיון דקרקעות לאו בני שבועה כלל ככ"ע הוי כשני תביעות אף למ"ד טענו חטין ושעורין והודה לו בא' מהן חייב דטענה אחת היא מ"מ כלים וקרקע כשני תביעות הוי וממילא אין כאן מגו כמובן וצ"ע עוד:

תוספות ד"ה ולמ"ד הילך פטור תימא ולמ"ד הילך חייב אמאי איצטריך הא לא שייך אשתמיטו לפמ"ש הב"י להקשות על תוס' דכתבו לקמן דע"כ לא על קרא פריך דלא מייתר דהרי איצטריך לשטרות. וכתב הוא ז"ל דהרי שטרות ג"כ הילך הוא א"כ נסתר ג"כ קושית התוס' הזאת דלמ"ד הילך חייב איכא לאוקמי בשטרות ושייך אישתמוטי כמו בכל פקדון אם אינו בידו דמשתמיט עד שימצאנו אמנם בגוף דברי הפ"י במ"ש דשטרות ג"כ הילך הוא יש לעיין לפמ"ש בי"ד סי' ק"ס על מה שכ' הרא"ש וטור שם דממעטין בכלל ופרט וכלל דקרקע אין בה משום ריבית ופירשו דהיינו אם הלוה לו עשרה גפנים טעונות ע"מ שישלם לו י"א וכתבו הרא"ש והטור שם דבעבדים ושטרות לא שייך הלוא' אלא מכירה וכתב הב"י דאמאי לא משכחת כה שהלוה לו עבד אחד או שטר אחד (דהיינו שיכול להוציאם) ע"מ שישלם לו שתים והנה לדעת הב"י דבכה"ג הלואה היא ואפ"ה ממעטין מדין רבית מכלל ופרט וכו' א"כ לכאו' ה"ה לענין שבועה שאם תבעו שהלוה לו שטר אחד ע"מ שישלם לו שטר אחד (או שתים אם אינו נוהג בו מד"ת איסור רבית) והלה כופר אין בו שבועה משום דמיעטה רחמנא ובאמת הט"ז חולק שם על הב"י ולפי הנראה מדברי תוס' ס"ל כדברי ב"י ולזה כתבו דאיצטריך קרא גם למ"ד הילך חייב לשטרות ואולי יש לחלק גם לדעת הב"י בין רבית ובין שבועה דודאי אע"ג שפסק עמו בשעת הלואה ואמר שמלוה לו שטר זה ע"מ שישלם לו שטר אחר אינו צריך לפרוע לו שטר דוקא דודאי אם ירצה לשלם לו מחירו נפטר הוא בכך רק דלענין רבית איכא למימר דמיעטה התורה אם ירצה לשלם לו שטר אף שהוא יותר ממה שהלוה וא"כ אפשר דצריך הוא לשלם לו מה"ת השטר שהתחייב על עצמו לשלם כיון שאם יפרע לו מעות אינו רשאי לשלם לו רק כמו שהלוה והוא התחייב עצמו לשלם לו תחת שטר אחד שתי שטרות משא"כ כאן לענין שבועה כיון דעיקר תביעתו על ממון אין למעטו משבועה מפני שאין גופן ממון ועדיין אינו מספיק דאת"ל אם לוה שטר אחד ע"מ לשלם לו שני שטרות דאין בו משום רבית ואמרנו דכה"ג חייב הוא לשלם לו שטרות דווקא דממון א"א לשלם דהוי רבית וא"כ ראוי למעטו משבועה ואם כאמר דאף אם יפרע לו ממון כיון שההלואה היתה שטרות אין בו משום רבית ולפ"ז לא היו צריך לו שטרות א"כ צ"ל דאם ההלואה שטרות בלבד ג"כ יש למעט מכלל ופרט א"כ אף לענין שבועה שייך לומר כן וגם עיקר הדין לומר דאם לוה שטר אף שמשלם לו ממון לא יהיה בו ריבית אינו נראה כן מדברי הפוסקים:

גמרא ת"ש דתני אבוה דר"א לדר"ח קמייתא ובתוס' ד"ה אי איתא לדר"ח נראה דהלכה כר"ח דהא לעיל מוקי לה כרבנן דר"ג דהלכה כוותי' וכו' כבר כתבנו דהתוס' בשבועות כתבו דאין זה הכרח דהרי ר"י ס"ל טעח"והלב"ש פטור ואפ"ה איתא בירושלמי דל"ל לדר"ח קמייתא וע"כ ס"ל לר"י דתורת הזונה חשיב פירכא את"ד תוס' שם וכתבנו לעיל שיש לתמוה איך יחלוק ר"י על ר"ח ואבוה דר"א דשניהם ס"ל תורת הזמה לא חשיב פרכא והנה הפנ"י בכתובות דף ק"ח ע"ב כתב שם דלר"י דס"ל בשבועות דתלתא תנאי פליגי (בהא דטחו"ש לר"ג טעחוה"לוב"ש חייב ולאדמון בחטין והודלב"ש פטור וטעחו"ש והודה לו בא' מהן חייב ולרבנן אף בזה פטור) ס"ל דמאן דחייב בטענו שניהן ל"ל דרשה דכי הוא זה ואפ"ה פטור בטעחוהלב"ש מסברא כיון דפטור אף מדמי שעורין וכי הוא זה מוקי לה כדאבוה דר"א ובע"כ מוקי לה ר"י מברייתא דשור ושה דמוקי לה כאדמון עכ"ל הפ"י ובאמת דבריו שם מגומגים קצת והנראה מדבריו דאיהו ז"ל לא רצה לומר דפליגי תנאי אם אפשר למעט מכי הוא זה גם טעחו"ש והודה בא' מהן או אין למעט רק טעחוהלב"ש בלבד זה וגם לא נחית לומר דפליגי בסברא שכתבנו למעלה וניחא כי' ז"ל לומר דוודאי אם דריש כי הוא זה למעט חטים והודע בשעורים ממעטינן ג"כ טעחו"ש והודה לו בא' ואדמון דמחייב היינו משום דלא דריש כי הוא זה למעט טעחוהלב"ש ורק מסברא ממעט משבועה טעחוהלב"ש משום דפטור אף מדמי שעורים וממילא ע"כ טחו"ש והודה לו בא' מהן חייב ולפ"ז א"צ לומר דר' יוחנן בירושלמי דס"ל דהעדאת עדים אינו מחייב שבועה היינו משום דחשיב תורת הזמה לפירכא דודאי לא חשיב פירכא לכ"ע רק דר"י בירושלמי פוסק כאדמון דטעחו"ש והודה לו בא' מהן חייב (כי איכא תרי אמוראי אליבא דר"י בשבועות) וס"ל דע"כ אדמון לא דריש כי הוא זה למין הטענה דמאן דדריש ממעט גם טועחו"ש והודה לו בא' מהן אלא מסברא ליכא שבועה בטענו חוהולב"ש ומש"ה חייב טעחו"ש והודה לו בא' מהן וא"כ ע"כ כי הוא זה למעט דר"ח אתא ומש"ה פוטר בהעדאת עדים ולפי"ז יש להוכיח דהמודה בדבר שאינו יכול לכפור לא חשיב הודאה לחייב שבועה אף היכא דליכא ש"ק וכדעת הראב"ן דהנה הש"ך בח"מ סי' פ"ח וסי' ת' העלה דאף להתוס' וסיעתם דס"ל דטע"ח והוד' לו בשעורים פטור אף מדמי שעורין הוא משום הודאה או מחילה מ"מ אם יש לו עדים על השעורים חייב בדמי שעורים דלא שייך לומר דהודה או מחל לו שעורין מדלא טען אותם דאיכא למימר דאעדים סמיך (ודלא כהרא"ש ס"פ המניח) ואולם מבואר דמ"מ אף היכא דחייב בשעורים מ"מ אין כאן שבועה וזה מוכרח ג"כ (מלבד לשון הפוסקים) מן ברייתא דטענו שור ושה והודה לי בא' מהן חייב ואי ס"ד היכא דאיכא עדים על הודאתו חייב אף בטעחוהלב"ש א"כ לפלוג ולתני בטענו שור והודה לו בשה עצמו דחייב שבועה היכא דאיכא עדים על הודאתו וחייב בשה דהרי בטענו שנים והודה בא' ודאי חייב ליתן מה שהודה אלא על כרחך כדאמרן:

ולפי"ז שהחלטנו דאע"ג דאיכא עדים על הודאתו דחייב בשעורים אפילו הכי פטור משבועה למאן דפוטר בטעחוהולב"ש יקשה איך אפשר לומר כדברי הפנ"י וכמו שרצינו לומר לר' יוחנן דפוטר בהעדאת עדים משום דס"ל דטעחוהלב"ש פטור מסברא מן שבועה כיון שאינו חייב בדמי שעורים ואייתר כי הוא זה ע"כ למעט העדאת עדים דא"כ אמאי לא חייב שבועה כשיש עדים על הודאתו דחייב בדמי שעורים אע"כ דהיכא שאין יכול לכפור לא חשיב הודאה והנה זה שהעלה הש"ך דאם יש עדים על הודאתו חייב בדמי שעורים לכ"ע ולא שייך טעמא דהודאה או מחילה מדלא טענו שעורים דמצי למימר אעדים סמיכנא נראה דהיינו אם העדים מעידים בבירור דלוה ולא פרע דאם אינם יודעים רק שלוה ולא ידעו אם פרע או לא איך סמיך שלא לטעון על העדים אולי יאמר פרעתי ולפ"ז ניחא דאת"ל דהעדאת עדים פטור דאמעיט מכי הוא זה לא משכחת לה חיוב שבועה בטע"ח והלב"ש אף שיש עדים על הודאתו דלא מפטר משעורים דאימתי באו העדים להעיד אם קודם הודאתו א"כ הודאתו כמי שאינו אחרי שלא הי' יכול לכפור ואם באו עדים לאחר שהודה ג"כ אין חיוב מסברא כיון דבשעת הודאתו לא היה כאן חיוב שבועה וכמ"ש הר"ן לענין דבר שבמדה ומנין דעיקר השבועה צריך לבוא בשעת הודאתו:

ואולם לדברי התוס' כאן ודאי א"א לומר כן דא"כ שוב אין ראי' לפסוק כדר"ח קמייתא ואדרבה יש לפסוק לדידן דלא כדר"ח דהא קי"ל טעחו"ש והודה לו בא' מהן חייב ויתכן לומר עוד ע"ד התוס' בשבועות דר"י חשיב לתורת הזמה לפירכא ואפ"ה לא תקשי איך פליג על ר"ח ואבוה דר"א עפ"י מ"ש התוס' בדף ד' ע"א ד"ה ע"א יוכיח דתורת הזמה לא חשיב רק פירכא כל דהו ולכך כי יליף מחדא ליכא למפרך הכי רק כי יליף במה הצד משום דעל מה הצד פרכינן כל דהוא לפי"ז כי אמרי' דר"ח תורת הזמה לא פריך היינו דלא חשיב תורת הזמה אפי' לפירכא כ"ד וכמו שהסבירו תוספות שם וכן רש"י הסברא. ואולם במכות דף ד' דיליף ר"י דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו ממוציא ש"ר ועדים זוממין פריך מה להצד השוה שבהן שכן יש בו צד חמיר ומשני ר' יהודא צד חמור לא פריך וכתב הריטב"א שם דר"י ס"ל דאפילו על מה הצד לא פרכינן כ"ד רק קולא וחומרא והנה הא דפרכינן על מה הצד כ"ד מוכרח מברייתא דאיסי ב"י כדאיתא בחולין דף קט"ו אלא דר"י פליג ולפ"ז ניחא דודאי ר"י בירושלמי אינו חולק בסברא על ר"ח ואבוה דר"א רק איהו ס"ל דתורת הזמה ודאי חשיב עכ"פ פירכא כ"ד לכ"ע והא דלא פריך לה ר"ח ואבוה דר"א משום דאינהו ס"ל דעל מה הצד ג"כ לא פרכינן כ"ד רק קולא וחומרא וכר"י ואיהו ס"ל כאיסי ב"י דפרכינן כ"ד על מה הצד ולזה פוטר בהעדאת עדים ויתכן מדקאמרי' ור"ח תורת הזמה לא פריך משמע דאפי' כ"ד אינו ממילא לתלמודן ודאי דהלכה כר"ח דא"כ הוי לתלמודן למימר ור"ח ס"ל כר"י דלא פרכינן כל דהו על מה הצד אבל ר"י בירושלמי סובר כדאמרן:

ויתכן עוד לומר לדעת התוס' דכאן דר' יוחנן לשיטתו הוכיח לעצמו דאיכא תכא דל"ל דר"ח והיינו מתני' דהיא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את דלר"י אינה נאמנת ואמאי אינה נאמנת הא הוי מחוייב שבועה ואי"ל דמשלם דר"י ס"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה וס"ל לר"י דלכ"ע אמרינן מתוך שאינו יכול לשבע משלם או משום דלא ידע ברייתא דשמעון בן טרפון או משום דס"ל דתרתי שמעת מיני' דגם לדידן הכי הוי לכאורה דקי"ל מתוך שאי"ל משלם ואפ"ה אמרינן סורו נא וא"ל משום דהוי ש"ק דהא לר"י מתני' ר"ע הוא ואיהו ס"ל מטלטלי משתעבדי לכתובה (ואפשר דמש"ה מקשה הירושלמי ריש פ' האשה שנתארמלה בפשיטות דאמאי לא ישבע בכתובה והיינו מכח משנה זו) וא"ל משום דאינו יכול לכפור מ"מ ת"ל מכח העדאת עדים וא"ל הא ר"ג ור"א פליגי אינהו טעמייהו משום חזקה אבל ר"י מאי טעמי' אע"כ דל"ל דר"ח קמייתא וע"כ משום דתורת הזמה לא פריך דא"ל משום כי הוא זה ממעט לדר"ח קמייתא דא"כ הי' לר' יהושיע טענו חטין והולב"ש חייב והרי הוא רבנן דר"ג דפליג בהא וכי"ב כתב הר"ש בפ"ד דנגעים משנה י"א יע"ש להיפך אע"כ משום דתורת הזמה לא הוי פרכא אבל לדידן דקי"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום א"א לנו לחלוק על ר"ח ואבוה דר"א דלא חשיבי תורת הזמה לפרכא ע"ש בפני יהושע והפלאה ותמצא ודו"ק בריך רחמנא ב"ה וב"ש לעלם ולעלמי עלמיא:

תוכן העניינים

אמרי אש חלק חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה