אמרי אש חלק אבן העזר· רבי מאיר אייזנשטטר
סימן צח
שלום וכל טוב לאהובי בכי ה"ה התירני והרבני המופלא והמופלג חרוץ ושנון. וריח לו כלבנון. לפני שמש שמו ינון. כש"ת מהו"רר מנחם א"ש ני' בק"ק ליטקא יע"א:
אשר הקשית אהובי בני על דברי התוס' יבמות דף ב' ע"ב ד"ה או שכתבו דההוא דקטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין איירי בדקבלה עלוי' וקשה מאי הקשה הגמרא לקמן דף ס"א ע"ב דהאיך יסבור ר"א כר"מ דקטנה אינה מתייבמת הא תניא ר"א אומר קטנה מתייבמת ולא חולצות דלמא מיירי בדלא קבלה עלוי' ומתייבמת ממה נפשך יש להשיב ולומר מדפסיק ותני מתייבמת משמע בכל ענין אפילו בדקבלו עלוי'
(אב"ה קושיא זאת הקשתי בלמדי מסכתא יבמות אחר זה נדפס ספר אהל דוד מן אאזמ"ו הגאון זצ"ל והקשה קושיא זאת לקמן דף ס"א יעש) או דאם מיירי דלא קבל עליה א"כ אמאי קתני כלל מתייבמת פשיטא דאם מיירי בדקבלה קמ"ל דלא חיישינן למיעוטא אבל השתא לא קמ"ל מידי ואם אע"ג דלא ראוי להקמת שם בזה לא מצינו פלוגתא גם אפשר דדייק מדקתני מתיבמת משמע ככל תורת יבמה דהיינו אפילו בעל כרחה ואם חייש ר"א למיעוטא ורק משום דלא קבלה מתיבמת ממ"נ לא היה קונה אותה בע"כ וקושית התוס' הוא מדקתני לא תתייבם משמע וודאי דלא תתייבם כלל וקצת היה נראה לומר דאת"ל דחוששין למיעוטא ונמצא מיעוטא כמאן דאיתא דמי א"כ עכ"פ אם בעל היה ראוי לומר דבעל לשם קידושין שלא יעשה בעילתו בעילת זכות דהרי כל עיקר שכתבו התוס' דאין לחוש שבעל לשם קידושין יותר מקדשה על תנאי דבשאר דברים אסיק אדעתיה לבעול לשם קידושין משא"כ באיילונית דהוי מיעוטא וזה לדידן דלא חיישינן למיעוטא אבל למ"ד דחיישינן למיעוטא א"כ ראוי לו לחוש ולבעול לשם קידושין ומתניתין דלא כר"מ דחייש למיעוטא ועיקר קושית התוס' מדקתני ר"מ לא תתיבם משמע אפי' מן האירוסין ודיוקא דלקמן להיפך מדקתני מתיבמת משמע אפילו מן הנשואין כך עלה בדעתי אבל באמת נראה דדעת התוס' דגם לר"מ אין איילנות צריכה גט אפילו בבעל שהרי הוכיחו כן ממתניתין דהמוציא אשתו משום איילונית ומשמע התם דת"ק דמתניתין דהתם הוי ר"מ וצ"ע (אב"ה הנה הא דמוקי שם הגמ' בגיטין היינו לשמואל דמתרץ איפוך ות"ק דר"י הוא ר"מ אמנם לאביי ורבא דאמרו לא תיפוך וחכמים היינו ר"א ואם כן שפיר הקשו התוס' ולר"מ באמת י"ל כמ"ש אאמ"ו הגאון זצ"ל):
ומה שהקשית על הב"ש סימן קנ"ה סעיף קטן כ"ג דס"ל דאם היה לקטנה שערות קודם הזמן ואחר הזמן בדקנוה ולא היה לה רק אלו השערות לא חיישינן שמא נשרו וקשה לדבריו מיבמות דף י"ג ע"א דאמר שם רב זביד דמשו"ה לא מצינו חמותו ממאנת משום דאין בנים בלא סימנים ובדיקה לא מהני דחיישינן שמא כשרו ולדברי הב"ש הא איכא למשכח חמותו ממאנת דבדקהו קודם ומצאו שערות ואחר הלידה בדקו ומצאו רק אלו השערות ואז לא חיישינן שמא נשרו. היא קושיא ראוי ואף שיש לדחוק ולומר רבנים עדיפא דחיישינן אף בכה"ג שמא נשרו הדבר דחוק מאוד ויותר יתכן לומר דתליא בחקירה זו איך כוונת ר"ז באומרו אין בנים בלא סימנים דלדעת רש"י דס"ל תוך זמן כלאחר זמן והתוס' כתבו דאף אם תוך זמן בעלמא כלפני זמן מ"מ הבנים ראיה שהיא גדולה והנה לדעת התוספות יתכן לומר דאף קודם שנת י"ב אפשר שתתעבר ותלד ותהא גדולה וקודם זמן דרבה בר ליואי היינו קודם שנה שלפני גדלות וכמ"ש מהרש"א (אף שדבריו תמוהים לפע"ד במ"ש דזה שתתעבר ותלד ותהיה גדולה דא"כ קשה קושית הראשונים הרמב"ן וסיעתו איך לא חיישינן בכל קטנה אולי אם היתה נשואה היתה יולדת ותירצו דהוי מיעוטא דמיעוטא ולדברי מהרש"א צ"ע) ולפ"ז איכא למימר דאין השערות שקדמו ראיה מדלא נשרו בעודה קטנה אדרבה הלידה ראי' שהיתה גדולה מזמן בוא שערות ראשונות אא"כ תאמר שבאו לה השערות בעודה קטנה מאוד שא"א להסתפק עליה כלל שהיא גדולה ועל שערות כאלו לא אמר הב"ש שהם כאחד מחלקי גופה ולדעת רש"י נראה שאין בנים כלל בלא סימנים וכדעת הי"מ שהביא הרמב"ן דאל"כ הרי יקשה לדעתו מ"ש התוס' דהיא גופא מנין לו להמקשן להקשות ותירוצם דאם לא כן לא היה כ"מ בין ר"ס לר"ז לא שייך לרש"י דהרי יש נפקא מיניה גדולה ביניהם לקודם י"ב וכן אם תוך זמן כלאחר זמן:
והנה הה"מ הקשה לדעת הרמב"ם דס"ל דמיד שהוכר עוברה אם אמר אם ילדה אשתו נקבה תהיה מקודשת הרי זה מקודשת והקשה הה"מ דאם כן מצאנו חמותו ממאנת דהרי הוא ז"ל ע"כ ס"ל דיכולה להתעבר בקטנותה מדקאמר בהלכות אישות בת ממאנת רק דס"ל דמשעת לידה הוי גדולה וא"כ אכתי משכחת לה שנתקדש העובר יע"ש בפ"א שנדחק דאכתי בשעת מיאון לא הוי חמותו וודאי. ולפענ"ד נראה עפי"מ שפסק הרמב"ם בפרק ז' מהלכות עבדים הלכה ז' דהאומר לשפחה מעוברת הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימין ואם אמר הרי את שפחה וולדך בני חורין לא אמר כלום שזה כמו ששיחרר חצי. והראב"ד השיג עליו ממ"נ דאם עובר ירך עמו רישא אמאי מועיל ואם לאו ירך אמו בסיפא אמאי הוי כשיחרר חציה והלח"מ והש"ך בהלכות עבדים כתבו דדעת הרמב"ם דהאם אין נגררת אחר העובר לומר שאם שיחרר אותה מבלי העובר שתהיה כמשחרר חצי עבדו אבל העובר נגרר אחר אמו שאם שיחרר את העובר בלבד הרי הוא כמו ששיחרר חציו והנה כל עיקר דהמשחרר חצי עבדו לא קנה מאשה ילפינן מה אשה חצי לא אף עבד חצי לא מעתה תקשה על הרמב"ם דאם א"א לשחרר העובר במעי אמו מפני שהוא כמשחרר חציו איך אפשר לקדש העובר במעיה ולא הוי כמקדש חצי אשה וא"א לחלק כיון דמהדדי ילפינן אע"כ דהרמב"ם לא קאמר שיחולו הקידושין מעתה בעוד הוולד בבטן כ"א לכשתלד חיילא הקידושין מכאן ולהבא וזה שייך בקידושין דהאב יכול לקבל הקידושין שיחולו לאח"ז כמו המקדש אשה לאחר למ"ד יום אבל בשיחרור א"א דהרי באמת אין העבד יכול לקבל גט לחברו מרבו שלו ומ"ד דיכול לשחרר עובר במעי אמו אוקמינן בפ"ב דגיטין מטעם דעובר ירך אמו והמשחרר חצי עבדו קנה וכיון דקי"ל דלא קנה א"כ איך אפשר לשחרר דעכשיו הוי חצי עבד ולכשתלד אינו ירך אמו ולפי"ז א"א כלל להיות בשעת מיאון חמותו:
דף ט"ו ע"ב תוס' ד"ה למאי נ"מ הקשו ק"ק דאמאי נקט וולד מחזיר גרושתו דהוי ליה למיפשט וולד יבמה גמורה לשוק לב"ה דקאי בה. ויתכן לתרץ קושייתם עפי"מ שנסתפק הרי"ף לקמן בפרק החולץ אם נכרי ועבד הבא על בת ישראל לדידן דקי"ל דהוולד כשר אם פגום לכהונה והראב"ד והרא"ש כתבו דאין כאן ספק דוודאי פסול דהרי יש כאן ק"ו מאלמנה לכהן גדול מבלי פירכא דהרי היא עצמה מתחללת וכמבואר בסוגיא והרמב"ן בספר הזכות כתב דאיכא למימר דווקא דומיא דאלמנה ככה ג שקידושין תופסין וזרעו מתייחס אחריו הוולד פגום לא בנכרי ועבד שאין קידושין תופסין ואין זרעו מתייחס אחריו כראה ביאור דבריו כמו דלענין ממזירות אמרינן דבעינן דומיא דאשת אב שקידושין תופסין ויש גורסין שזרעו מתייחס אחריו כמבואר ברשב"א לא בנכרי ועבד דהוולד כשר אפילו מא"א אפשר דה"ה לענין פגום לכהונה בעינן דומיא דאלמנה. ולפי"ז קשה לכאורה לפמ"ש התוס' בדף מ"ט ע"ב בראשו בשם ר"ת דיתכן דיבמה לשוק אע"ג שאין קידושין תופסין הוי כמו נכרי ועבד דהוולד כשר מפני שאין לה קידושין בשום אדם דאף ליבם אין לה רק ביאה, ולפי"ז איך אפשר כאן לפשוט וולד מחזיר גרושתו מיבמה לשוק דאף את"ל דוולד יבמה לשוק כשר היינו משום שאין לה קידושין לשום אדם והוי כמו נכרי ועבד דהוולד אפשר דאינו פגום לכהונה משום דאין להן קידושין לשום אדם ולא דמי לאלמנה לכהן גדול משא"כ במחזיר גרושתו אפשר דהוולד פגום לכהונה כיון דהוי דומיא דאלמנה לכה"ג דקידושין תופסין בה. ונראה דשפיר איכא למיפשט דהרי ב"ש ס"ל דמאמר קונה מדאורייתא ביבמה ליבם וכמ"ש התוס' בדף כ"ט נמצא דלב"ש הוי יבמה בת תפיסת קידושין דהרי כל עיקרו של ר"ת דאמר דיבמה לשוק דומיא לנכרי משום דגם ליבם אין לה אלא ביאה וזה אינו לב"ש ולפי"ז ניחא דהוצרך לומר בסוגין דנ"מ למיפשט וולד מחזיר גרושתו דוולד יבמה לשוק לדידן ליכא למיפשט מוולד יבמה לשוק לב"ש דאף אם לב"ש הוולד פגום מק"ו דאלמנה מ"מ לדידן אפשר דהוולד כשר כיון שאין לה קידושין לשום אדם לדידן דקי"ל כב"ה דמאמר אינו קונה אבל וולד מחזיר גרושתו שפיר איכא למיפשט ומתורץ קושית התוספות:
על קושית הראשונים ביבמות דף כ' ע"א שהקשו על הא דפריך הגמרא קפסיק ותני מאלמנה לכהן גדול ולא פריך משאר ח"ל אמרתי דאפשר ליישב עפי"מ שכתב הרשב"א ליישב קושית התוס' דאמאי ניחא ליה אלמנה מן הנישואין דאם מד"ת אינו עולה לייבום אף חליצה נמי לא תבעי ותירץ הרשב"א דגזרינן משום שאר ח"ל אבל ח"כ בח"ל לא מחליף יע"ש. והנה התוס' הקשו לעיל לר"ע אמאי לא אתי עשה ודחי לא תעשה ותירץ הרשב"א ומו"ח ני' הביא כן בשם תוספי הרא"ש די"מ דקים ליה דר"ע סובר כרבי דיליף מן ולקח ולקחה ולזה אף ח"ל דלא תפסי קידושין אינו עולה ליבום. והנה רש"י פי' במתניתין על גרושה שעבר אחיו ולקחה וצ"ע קצת אמאי פירש כן ולא פי' שלקחה בהיתר וכגון שהיה חלל וכההיא מתני' דאסורות ליבמיהם ומותרות לבעליהן. ורציתי לומר משום דקשיא ליה כל הני דחשיב ל"ל. וכבר עמד על זה בתבואות שור בליקוטיו וניחא ליה דתנא בעי למיסתם אגב אורחיה דלא כר"ע דאמר קידושין תופסין בח"ל מן אלמנה לכהן גדול אין כאן הכרח כלל דאת"ל דילפינן מן עליה ולא כרבי איכא למימר דאף לר"ע זקוקה לייבום משום דאתי עשה ודחי לא תעשה לכך תני משנה יתירא דמן הסתם איירי באחוותא דהיתירא ושניהם כהנים וישראלים מיוחסים איש כאחיו ואפ"ה זקוקה לחליצה ויבום ומוכרח דלא כר"ע דלר"ע לא היה קידושי אחיו תופסים ולא רמיא קמיה. ואולם אם נתרץ הא דחשיב מתני' כל הני באופן אחר או כדברי הת"ש או משום דאורחי דתנא למינקט תרי ותלתי גוונא ומצינו כי"ב א"כ שפיר איכא לאוקמיה מתניתין כר"ע ומיירי באופן דמותרות לבעלה ואסורה ליבמה כולה מתני' מעתה את"ל דר"ע כרבי ס"ל ואין ח"ל זקוקים ליבום מ"מ לפי הס"ד דאלמנה מן הנשואין אע"ג דמד"ת פטורה מן החליצה מ"מ צריכה חליצה משום גזירה אטו שאר ח"ל אף את"ל לר"ע אם היה בנמצא ח"ל שצריכה חליצה ראוי היה להצריך כל ח"ל חליצה משום גזירה זו מ"מ ח"ל אטו ח"ע ליכא למיגזר כמו דלא גזרינן ח"כ אטו ח"ל. והנה ריש פרק א"נ מבואר לר' סימאי לר"ע מן הכל עושה ממזר חוץ מן אלמנה לכהן גדול יע"ש. ולפי"ז ניחא דאם לא קפסיק ותני והוי מצינן לאוקמיה מתני' באלמנה מן הנשואין בלבד צא הוי קשיא כלל דהוי מוקמינן מתני' כר"ע דאמר אין קידולא תופסין בח"ל ומיירי מתני' באופן דהיו מותרות בבעליהן ונמשין ניחא כונה מתני' דאלמנה מן הנשואין אע"ג דקידושין תופסין הרי אין עשה דוחה לא תעשה ושאר ח"ל אין קידושין תופסין ומ"מ צריכות חליצה משום דגזרינן אטו אלמנה מן האירוסין דהוי ח"ל אבל השתא דפסיק ותני קשיא ממ"נ אי ר"ע ואי רבנן דא"ל רבי ישבב הוא וטעמיה דנפשיה קאמר א"כ אף חליצה לא תבעי.
דף כ' עמוד ב' תוספות ד"ה מיתבי תימא דרבא גופא:
מותיב מהך ברייתא והשתא איתותב מינה. ונראה על פי מה שכתבו התוס' ביבמות דף ד' ע"ב בסופו בד"ה אפילו צמר לפשתן ופשתן לצמר כתבו דאפילו חוטי לבן של פשתן פוטר בשל צמר משום מגו דמגו כראה כוונת דבריהם שבאו לדחות וכו בזה סברת הי"מ שהביא הרשב"א בחידושיו דתנא דבר"י ע"כ מדפטר פשתן בשל צמר ע"כ לית ליה דר"ל דאמר כל שאפשר לקיים שניהם אין עשה דוחה את לא תעשה והוא סברת הרמב"ן בחידושיו באמת והתוס' כתבו הטעם משום מגו אבל בעלמא כל שאפשר לקיים שניהם אינה דוחה. והנה סברא זו דמגו אינה פשוטה כ"כ דהרי איבעי לן במנחות דף ל"ט ע"ב אם חוטי פשתן פוטר בשל צמר מעתה את"ל דאין זו סברא ולא אמרינן מגו ע"כ תכא דבר"י לית ליה דר"ל וכדברי הרמב"ן ולפי"ז איכא למימר דרבא לא הוי ס"ל סברא זו דמגו ומוקי לברייתא כתנא דבר"י ואיהו הא ס"ל כרבנן שם במנחות יע"ש אבל סתם תלמודן סובר דאמרינן מגו וסברת ר"ל דהיכא דאפשר לקיים שניהם אתיא ככ"ע ולכך מותיב שפיר תיובתא לרבא:
וביותר י"ל על פי הסוגיא בנזיר דף נ"ח ע"א דבעי למימר דמאן דמוקי ראשו לסתם מצורע ומאן דמוקי בנזיר מצורע פליגי אם הקפת כל הראש שמה הקפה ודחי רבא דכ"ע הקפת כל הראש לא שמה הקפה והכא בהקיף ולבסוף גילח. ונראה מבואר דרבא דס"ל דמאן דמוקי קרא לסתם מצורע ס"ל דקרא אתי להתיר אע"ג דמקיף ולבסוף גילח אע"פי שאפשר לקיים שניהם ומאן דמוקי לה בנזיר מצורע ס"ל דיותר איכא לאוקמי קרא בנזיר ומצורע מאשר נאמר דאתי לגילח ולבסוף הקיף ושם ג"כ פריך תלמודן מדר"ל דא"א לאוקמי קרא להיכא דא"א לומר דאתי קרא להתיר היכא דאפשר לקיים שניהם עכ"פ לרבא חזינן דמוקי תנא דס"ל דמתיר הקיף ולבסוף גילח אע"ג דאפשר לקיים שניהם וא"כ איהו מוקי הך ברייתא דאם בעלו קנו כהאי תנא דמוקי ראשו להכי ואיהו ס"ל כאידך תנא באמת כי יש לתמוה קצת על שלא תירצו התוס' כן ואולי היו סוברים דאף להך תנא דמוקי ראשו להקיף ולבסוף גילח אינו מוכרח מראשו רק בלאו שאינו שוה בכל ולא בלאו השוה בכל אבל אין זה קושיא כ"כ. ועוד בזה י"ל לפמ"ש בסוגיא דעלי' דתליא אם אשה מקיף את הקטן עוברת אעפ"י שאין הניקף עובר נמצא דלאו דלא תקיפו ג"כ שוה בכל ויש אריכות בזה:
עוד אמרתי ליישב קושית התוס' הלזו עפ"י מה שנסתפק הפ"ד באלמנה מן הנישואין לכהן גדול ועבר ובא עליה אם חייב כרת. והשעה"מ האריך בזה וכתב דתליא במחלוקת והקשה לדעת הסוברים דאין בה כרת א"כ מאי פריך מהא דאם בעלו קנו דהרי לפ"ד המהרש"א לגבי עצמה מועיל הקידושין וצריכה גט ולא פליגי אלא בצרתה ולפ"ד שם במה שתירץ וכן מדברי המהרש"א משמע קצת כן דס"ל דאם זקוקה אליו ח"ל ועשה דמועיל מצד קידושין. ולפע"ד היה נראה פשוט דביבמה קודם חליצה כל שהיא זקוקה אין בה ענין כלל לקידושין דביאה גומר בה וכדמשמע בדברי התוס' סוף פרק החולץ כן אמרתי בלמדינו בחודש שבט סוגיא זו ועתה הגיע לידי ספר אבני מילואים וראיתי שגם הוא ז"ל כ"כ מהך ראיה. ועוד דקדק כן מדברי הנימוקי יוסף יע"ש בסימן קע"ד ולפי"ז צדקו דברי רש"י שכתב דאם מה"ת אין עשה דוחה את הלא תעשה היא עצמה ג"כ אינה צריכה גט כיון דאין קידושין שייך ביבמה ואע"ג דאית בה כרת אלא דיש לעיין כיון דעכ"פ פקע איסור כרת אם נאמר כן וכצד הא של הפ"ד אם נהי דעבד איסורא מ"מ מפני מה לא קנאה אם פקע איסור א"א אבל נראה דיתכן עפ"י מה שכתב הנודע ביהודה תנינא באה"ע סימן נו"ן דמש"ה ח"ל כולם תפסי קידושין ולא שייך אי עבד לא אהני כיון שאין איסור בקדושין (מלבד איסור כהונה דפריך ושני להו התם) והשואל רצה לומר דעל כל פנים א"א לקדש ח"ל בביאה. והגאון דחה דבריו כיון דהנישואין אפשר מבלי איסור בכסף ובשטר לא שייך כומר אי עביד לא מהני כמו בהשוחט בשבת או דאיתקש הוויית להדדי יעויין שם:
והנה כל זה שייך באשה דעלמא אבל ביבמה כיון שאין שום קנין אחר אלא ביאה שייך שפיר לומר אי עביד לא מהני. והנה בסיומא דגיטין אמרתי ליישב דברי הרמב"ם דדעתו לפמ"ש הלח"מ לפסוק כאביי דאם עביד מהני אע"ג דכללא דהלכה כרבא ואמרתי דאיכא לישנא אליבא דרבא ולפי"ז ניחא דסוגין פריך מהך אם בעלו קנו משום דסוברת אי עביד לא מהני ופריך שפיר דאם חשיב אפשר לקיים שניהם אמאי אם בעלו קנו אבל רבא עצמו אולי היה סובר כאן דאע"מ וא"כ אף אם אין עשה דוחה את לא תעשה מ"מ אם בעלו קכו והיינו אם אין כאן מיעוט בפירוש אבל לר"ג דמיעט להדיא הכתוב סובר רבא דראוי להיות דאם בעלו לא קנו. והנה בהא דמשני רבא לפני זה דאלמנה מן האירוסין גם כן עשה ולא תעשה ופריך ממזרת ומשני והתקדשתם קשה ג"כ דא"כ פצוע דכא כמי עשה ולא תעשה וא"כ מאי שני רבא וכקושית התוס' ודוחק לומר דזה באמת קושית התלמוד א"ה כל התורה וכו' דאין הלשון משמע כן. ואולם אולי אפשר להביא מכאן ראיה לדעת הרמב"ם שכתב דגם בחייבי עשה אם בעלו קכו. ותמה עליו היש"ש דכיון דמה"ת אין עשה דוחה עשה אמאי אם בעלו קנו והנו"בי קמא סוף ספרו כתב דבחייבי עשה דווקא לכתחלה שייך לומר דלא דחי דמאי אולמא דהאי עשה אבל אם עבר לא שייך לומר דלא ליקנו דאמרינן להיפך מאי אולמא דהאי עשה מעשה דיבום ודבר זה צריך ראיה ומכ"ש בם נאמר דיש סברא דאם אין ראויה לייבום דיש בה איסור א"א ויתכן דיש להוכיח כן דהתוס' בד"ה אמר קרא והתקדשתם כתבו דאף על גב דהאי עשה איכא נמי במצות יבום מ"מ אין תרי עשה דוחה לא תעשה ועשה והלא ידוע דעת הריב"א דסובר דכל היכא דאיכא עשה לנגד עשה ול"ת אע"ג דלא דחי מ"מ מלקות אין כאן דהלא תעשה נדחה ולא נשאר רק העשה בלבד מעתה אם יש ביבום תרי עשה בח"ל ממזרת ופ"ד וכה"ג עשה ולא תעשה חד עשה דיבום דוחה הלא תעשה ונשאר עשה נגד עשה. ולפי"ז ניחא דעל ר"ג דיליף מקרא פריך שפיר מאם בעלו קנו. אבל לפי מאי דמשני דהוי עשה ול"ת לא קשיא ליה כיון דאיכא גם ביבום תרי עשה חד עשה דוחה הלאו עשה דיבום נגד העשה דח"ל ולכתחלה אינו דוחה דמאי אולמי דהאי וכו'. אבל אם בעלו קכו משום דאמרינן להיפך מאי אולמי וכמ"ש הנו"בי אליבא דהרמב"ם: