אמרי אש חלק אבן העזר· רבי מאיר אייזנשטטר
סימן צג
שלום וכל טוב להרב הגאון הגדול. מעוז ומגדול. סיני ועוקר הרים. החריף ובקי. כקש"ת מוהר' צבי אופנהיים אב"ד דק"ק טעמעשוואר יע"א:
אודות איש אחד בשמו יאקב ווייס אשר נחשד כי קנה סחורה גנובה ונמסר ביד אדונים קשה לענותו להודות ויוליכו אותו ממקום מושבו למקום האכזר ויענו אותו בענויים קשים ומרים יותר מחדש ימים. ויהי היום ויביאו ערלים מת אחד לישוב טאשקווא. כי העריץ שלחם לקברו בקבר ישראל ובפי האדון דבר לאמר ראו נא שזה האיש יאקב ווייס השליך עצמו לבאר ועבדיי הוציאוהו משם מת מן הבור וגם הערלים אשר הביאוהו אמרו כדבריו וב"י אשר התעסקו בקבורתו כולם מקטן ועד גדול הכירוהו שזהו יאקב ווייס מכפר שעבל אשר היה אסור ביד העריץ וכן העיד המ"ץ מטאשקאווא. כי היה ממש בצורתו כאשר היה בחיים בלי שום שינוי והקול הולך וחזק מפי ערלים כי לא הפיל יאקב ווייס עצמו כלל לבאר מים רק מפני עינויים קשים של האכזר יען כן דרכו של העריץ ההוא לענות נפש ויאקב ווייס חלוש הטבע ורך המזג לא יוכל עמוד בענוייו וימת תחת ידו וכן יאמרו יהודים באומדנות מוכיחות כי כן הוא. ומעכ"ת פלפל בחכמה דאם אמת היה שהשליך עצמו למים והרי עד שהביאוהו לטאשקווא וודאי אישתהי ואין לסמוך עליו על מה שהכירוהו שם בצורתו רק שיש ספק אם היה מיתתו במים כלל ואף כי עדיין יש להסתפק אולי נשתהה ג' ימים בזה צידד להקל כיון שהיה שלם ולא נשתנה כלל. הנה לפי הנראה מהוצעת המעשה הערלים אשר הביאו לטאשקווא את גוויית המת המה אמרו לישראלים הדריה שם כי הביאו את יאקב ווייס והשליך עצמו למים והוציאו אותו משם ומביאים אותו לקברו בקבר ישראל ואם כן נראה שאמרו כן מבלי שאלה והסיחו לפ"ת שזה גוייית המת יאקב ווייס אשר היה בבית העריץ וא"כ כראה וודאי דנאמנים אף להסוברים דבעינן קישור דברים ולא שיאמר נכרי המסלפ"ת דבר זה בלבד שמת פלוני מ"מ בכה"ג שהביאו גוויית המת שניכר שהוא יאקב ווייס והמה ג"כ אומרים כן וודאי לא גרע מפונדקית נכרית שהאמינוה מפני דברים מוכיחות שהוציאה להם ס"ת ומקלו כו' אע"ג דאיכא למימר שהפקיד דברים ההמה אצלה והלך לו ואף עפ"כ האמינוה ואם כן אם היה אמת הדבר שהפיל עצמו למים לא היה חשש מפני שהייתו ואם נאמר שאינם מסיחים לפ"ת א"כ לא נאמין ג"כ להם שהפיל עצמו למים וממ"נ אם כדבריהם כן הוא שהפיל עצמו למים הרי מת הוא יאקב ווייס ואם אין אמת בהם לא נאמין כלל שהיה במים והרי ניכר לפנינו שהוא יאקב ווייס מבלי שום שינוי ויש להקל כדברי מעכ"ת ני'. ועוד כיון דידענו כי יאקב ווייס היה אסור בבית העריץ ההוא ולא נשמע כלל שהיה שם עוד אחר תחת ידו כי בלתי ספק היה נודע אם בא עוד ישראל ח"ו תחת יד האכזר ועתה כי הביאו הנעדר ההוא אשר ניכר לנו שהוא יאקב ווייס יש לנו לומר וודאי כי הוא הנאסר ביד העריץ ואפילו למ"ד חיישינן לתרי יצחק היינו בעכ"פ בשיירות מצוייות אע"ג דלא הוחזקו אבל בזה הענין וודאי י"ל לכ"ע כאן נמצא וכאן היה ואע"ג שלא נודע שמו מ"מ הרי ניכר לכו בגופו ובפרצוף פניו שהוא יאקב ווייס ואין לחוש ולומר שנשתהה ג' ימים ונשתנה פניו לצורת יאקב ווייס אחרי כי ידענו שהוא היה שם ואין זולתו כ"ש בהצטרפות אמירת הערלים שהביאוהו בודאי אין לחוש עוד וכדברי מעכ"ת כי' דמצד זה אין על אשת יאקב ווייס כבלי העיגון:
ואולם אשר ישים בסד רגלי העלובה ההיא הוא מ"ש הדר"ג כיי כי הניח זרע אחריו ואחיו שוטה. בזה גדול כים שברה הנה פשוט דשוטה זקוק ליבום מדקתני בתוספתא שהביאו התוס' דשוטה שנחלץ חליצתו פסולה וכמו שחרש זקוק ה"ה שוטה ורש"י והר"ב שפי' על חרש שנחלץ דחליצתה פסולה במקום שיש אחין כבר תמה עליהם התוס' יו"ט ואולי משום דכל מקום ששנינו חליצה פסולה ופוסלת מן האחין פירש"י כן להורות דאף כאן לכך כשנה חליצה פסולה ולא אינה חליצה משום דעכ"פ פוסלת מן האחין והרמב"ם בפרק ד' מהלכות יבום וחליצה חילק בין אלם ואלמת דחליצתן פסולה ובין חרש וחרשת דאין כאן חליצה כלל לפי שאינן בני דעת וכתב המ"מ שם שהקשו על הרמב"ם מדאמר שמואל זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום ולא קאמר אין חליצתן כלום אלמא מודו רבנן בחרש וחרשת דחליצתן רק חליצה פסולה ועוד מדאמר השתא דאמרת קריאה מעכבת אלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה לפי שאינן באמר ואמרה הרי דטעמא דמתני' רק משום קריאה דמעכב יעויין שם שכתב שיש לדחוק כו' ולפענ"ד כראה שיש ליישב דברי הרמב"ם ע"פ מ"ש הריטב"א שם ביבמות דף ק"ד ע"ב בהא דאמר רבא בל"ק דאלם ואלמת חולצין ופריך עלה מדקתני במתניתין דחליצת חרש וחרשת פסולה מאי לאו משום דלאו בני קריאה נינהו ומשני לא משום דלאו בני דעה נינהו וקשיא לריטב"א מאי ס"ד להקשות מחרש וחרשת ולפרש משום דלאו בני קריאה נינהו ולא עלה על דעת המקשין לומר דטעמא דלאו בני דעה נינהו וכן הקשה על דבי ר' ינאי שפירש טעמא דמתניתין משום דלאו בני קריאה נינהו ולא פירוש משום דלאו בני דעה נינהו וכמ"ש התוס' ג"כ וניחא ליה להריטב"א דסוגין דיבמות כדברי הירושלמי ריש תרומות על מתניתין דתרומות דקתני חרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר אמרו בירושלמי שאינו כלל גמור בכל מקום מדקתני חרש שנחלץ וחרשת שחלצה חליצתן פסולה וכתב הריטב"א דהוכחת הירושלמי מדלא קתני שוטה בהדי מכלל דחרש דמתניתין היינו כחרש המוזכר בכתוב שאינו שומע ואבל מדבר והיינו דסובר המקשין בל"ק דע"כ משום דלאו בני קריאה נינהו והיינו דקריאתן לא מהני כיון שאינם שומעים דאל"כ כיון שמדבר הלא הוא פקח לכל דבריו ודחי לא משום דלאו בני דעה נינהו פירוש דלגבי חליצה דעתא צלותא בעינן דאפילו פקחין טעו בה ופריך א"ה אפילו אלם ואלמת נמי ומשני אלם ואלמת בני דעה נינהו ובזה מצאנו שורש לדברי הרמב"ם בפרק כ"ט מהלכות מכירה שחילק בין שומע ואין מדבר דמעשיו קיימים אפילו בקרקעות ובמדבר ואינו שומע כתב שאין מכירתן בקרקע כלום אף במטלטלין בודקין אותו ותמה המ"מ שהרי בשניהם שנינו דהן כפקחין ומה ראה הרמב"ם לחלק ביניהם ויעויין בבכור שור בחידושיו לגיטין פרק הניזקין ולפירוש הריטב"א מחלק תלמודן כאן בין חרש המדבר ואינו שומע דלית ליה דעתא צלותא ושומע ואינו מדבר יש לו דעה גמורה למדנו מדברי הריטב"א ופירושו בירושלמי דתרומות וסוגין דיבמות דחרש דמתניתין לאו היינו אינו מדבר ואינו שומע רק אינו שומע בלבד ויצא מזה לכאורה דמדבר ואינו שומע לאו בר חליצה לפי שאין קריאם כלום מאחר שאינו שומע ולא מצינו דין זה ברמב"ם וזולתו. ונראה לפענ"ד דאף לפירוש הריטב"א הא דמדבר ואינו שומע אינו חולץ היינו לר' יוסי דס"ל דכל מקום שצריך קריאה ודיבור צריך להשמיע לאזניו ואם לאו לא יצא ואינו מוציא אחרים ולכך אף בחליצה קריאתן לא מהני אבל לדידן דקי"ל כר' יודא דיצא בק"ש וכן במגילה מוציא אחרים לפי הגירסת א"ח שהביא הר"מ בריש הלכות מגילה דמוציא אחרים ה"ה כאן מהני קריאתן אלא דהמקשין בל"ק וכן ר' ינאי לפי האמת דקתני חרש ולא קתני שוטה בהדי ע"כ בחרש שאינו שומע ומדבר מיירי וא"כ ע"כ מתניתין כר' יוסי ומפסלא חליצה משום שאינו באמר ואמרה אבל לדידן דקי"ל כר"י דלא בעי שמיעה בהנך דמצותן בקריאה חרש שאינו שומע אבל מדבר כשר לחליצה ואע"ג דבפרק כ"ט מהלכות מסירה כתב דאין מעשיו קיימים בקרקעות מ"מ בחרש כזה וודאי אמרינן סברת התוס' דמהני מה שהב"ד מלמדין אותו לא בחרש גמור. ובזה מיושב ממילא קושית התוס' בחולין וגיטין וא"צ לחלק בין אחרים רואין לעומדין על גביו ועכ"פ כיון דמתניתין מיירי בחרש המדבר ואינו שומע הוצרך רבי ינאי לומר הטעם מפני שאינן באמר ואמרה. וכן שמואל לא יכול לכלול חרש דמתניתין בהדי קטן ולומר דאינו חליצתן כלום דחרש דמתניתין המדבר ואינו שומע אינו רק חליצה פסולה בלבד:
ומעכ"ת ני' יצא לדון דבר חדש ולתרץ דברי רש"י ונימוקי יוסף ויאמר הדר"ג דאם נתחרש לאחר נישואין אינה זקוקה ליבום כלל דכמ"ש מהר"ם ר"ב דאם נפלה קמיה מומר אינה צריכה חליצה והביא ראיה מסוף פרק הגוזל מהא דאמרי' אלא מעתה נפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתיה דהכי לא קידשה נפשה ומשני טב למיתב טן דו וכו' וכתב מהר"ם ר"ב דבמומר ליכא למימר טב למיתב טן דו וכו' לא צריכה חליצה כלל אלא שכתב מעכ"ת ני' דבנידון זה א"א לצדד מפני זה להקל אחרי כי היבם כבר היה שוטה בשעת נישואין. הנה בתשובת מיימוני השייכים להלכות אישות סי' כ"ט הובא סברת מהר"ם הלזו וכתב שם וז"ל אבל גבי מומר דליכא למימר הכי דאנן סהדי דלא ניחא לה להתיבם לו כי יעבירנה על דעתה אדעתיה דהכי לא קידשה נפשה מעיקרא היכא דמשומד היה בשעה שנתקדשה לאחיו דאסקא אדעתה והוי ליה כאלו התנתה על מנת שלא תתייבם לו עכ"ל וכן העתיק מהר"י מינץ בסימן מ"ב תשובה זו כלשונה ממש גם בתשובה אחרונה של מהרי"ל כתב דלפי סברת מהר"ם אין היתר רק בהיה משומד דאסיקא אדעתיה והוי כאלו התנית ויעויין בתשובת מעיל צדקה שכתב דגם קושית הגמרא בב"ק בנפלה לפני מוכה שחין אין הקושיא רק בשהיה מוכה שחין בשעת קידושין לאחיו יע"ש. הרי דסברת רבותינו הוא להיפך דדווקא בשעת קידושין איכא למימר דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה ולא בשנשאה אחרי הקידושין ואף גם זאת לא ידעתי איך מדמה מעכ"ת ני' חרש למומר דלא שייך גביה טב למיתב טן דו וכו' משום שיעבירנה ע"ד. אבל חרש הלא אפשר דייבמה ודווקא ממוכה שחין פריך דאף ע"ג דבעי תרווייהו למידר יחד לא שבקינן להו אבל חרש בוודאי אם רוצה היא להיות עמו שבקינן ומ"מ אפשר גבי שוטה לא שייך טב למיתב טן דו וכו' דאין אדם דר עם נחש בכפיפה דלכך לא תקנו ליה נשואין. והנה לדעת התוס' בב"ק דף ק"י ע"ב ד"ה אדעתא דוקא מן האירוסין שייך לומר אדעתיה דהכי לא קדשה נפשה ולא מן הנשואין. והתוס' וודאי לא ס"ל כדברי מהר"ם שסובר אפי' מן הנשואין וכתבו עוד לחלק בין קונה דבר ונתקלקל קלקל דלא שייך לומר דאדעתא דהכי לא קנה משום דלאו בדעתו לבד הדבר תלוי מה שאין כן בקידושין וכ"כ התוספות בכתובות דף מ"ז ע"ב ד"ה שלא כתב יע"ש וסיים ולכך לא פריך מאשה שנעשה בעלה בעל מום דתיפוק בלא גט ומהר"ם ר"ב כראה שישב זה במה שאמר לפמ"ש בתשובת מיימוני הנ"ל דהא דאמרינן אדעתיה דהכי לא קדשה נפשה היינו בשהיה אחיו מומר בשעת קידושין וס"ל דקושית הגמרא גם כן בשהיה מוכה שחין בשעת קידושין דאסקה אדעתה והוי כאלו התנות וממילא לא שייך כן לא בבעל ולא במקח וממכר ועכ"פ התוספות כאן בב"ק ובכתובות חולקים על מהר"ם בתרתי לכאורה כמובן והרא"ש תלמיד מהר"ם ס"ל בהא כהתוס' בשניהם דקושית הגמרא לומר דאדעתיה דהכי לא קדשה נפשה לא שייך לומר רק באירוסין ולא בנשואין וכן בזה דקושית הגמרא היינו גם בשנעשה אח"כ היבם מוכה שחין כמבואר בש"מ בב"ק שם וגם מהר"ם כראה שהיה מפרש מאי דמשני טב למיתב טן דו כו' דאע"פ שהיבם מוכה שחין אפ"ה טוב לה לשבת עמו כו' ולזאת אמר כי במומר ודאי לא ניחא להו שאם היה מפרש שהיא רוצה לשבת עם בעלה אע"פ שיש ספק אולי תפול לפני היבם שא"א לה להתייבם כלל א"כ אין טעם לפטור אותה מזיקתה לפני מומר מפני שמעבירה על דעתה לא תתיבם לו ותשב עגונה אלא וודאי שהוא מפרש טב למיתב טן דו כו' על יבם מוכה שחין וזה לא שייך במומר ומדברי רש"י אין נראה כן שהוא מפרש דמינח ניחא לה פירש"י שהוא מפרש דניחא לה להתקדש לראשון שהוא שלם על ספק זה שאם ימות תפול לפני אחיו. ולכאורה מוכרח דעל הבעל קאי דעל היבם הרי אף כל דהו לית לה כיון דא"א לו לייבם כלל וכמ"ש סוף פרק המדיר דאפילו שניהם רוצין צריך להוציא. ל ואולי יאמר מהר"ם ר"ב דעל ביאה אחת לא שייך לומר ממיקתו ואח"כ תדור בסהדי עמו וגם קשה לדעת מהר"ם מתני' דריש פרק חרש שני אחין אחד חרש ואחד פקח נשואין שתי אחיות אחת פקחת ואחת חרשת מת פקח בעל פקחת כו' השני מוציא אשתו בגט ופקחת אסורה לעולם ומוקים לה ביבמות דף קי"ב ע"ב בחרש מעיקרא ולא אמרינן אדעתי' דהכי לא קדשה נפשה משמע דמיירי שהיה כבר נשוא בעל חרשת את אשתו כאשר נשא פקח אותה ולא אמרינן דתצא בלא חליצה ויבום ובוודאי רחוק לחלק בין מתניתין למומר כיון דאסורה לעולם. וצ"ע על מהר"ם. ואולי נאמר דמתניתין לאו בהכי מיירי ואיכא לאוקמיה בהתנה הוא בפירוש שאף אם ימות בלא בנים לא יפקעו הקידושין וכל זה רחוק. וראיתי בנודע ביהודה קמא חאה"ע סימן נ"ד שרצה חכם אחד לומר גם כן כיון דלאבא שאול צריך לכוון לשם מצוה וחרש לאו בר כוונה הוא ואם כן לאו בר יבום ובר חליצה הוא ואדעתי' דהכי לא קידשה נפשה. האריך להוכיח דחרש בר יבום הוא לכ"ע (וקצת חידוש במ"ש בסוף דבריו דאף את"ל כי צריך כוונה מ"מ אם מלמדין אותו לכוון יש לו כוונה ולא ראה דעת הרמב"ם שכתב דחרש אין חליצתן כלום מפני שאין לו כוונה) וכתב לבסוף דאחרי שהוא בר יבום איננו נזקק לעיין ולהשיב בהך דאדעתיה דהכי לא קידש נפשיה. ולפענ"ד מכח משנה דלעיל דשני אחין אחד חרש ואחד פקח וכו' מבואר דאף אם היא אסורה עולמית לא אמרינן דאדעתי' דהכי לא קידשה נפשה כי רחוק לומר דמיירי בהתנה עמה שעכ"פ תהיה מקודשת כדלעיל ויותר ראוי לומר לדעת מהר"ם כי ניחא לה יותר להיות זקוקה לחרש ואף שאסורה עולמית מאשר שתהיה זקוקה למומר פן יכבשו עליה כבלי העיגון ותנשא לו ויעבירנה על דעתה ובין כך ובין כך לפע"ד א"א להקל כלל מטעם זה דאדעתיה דהכי לא קדשה נפשה כיון דרש"י ותוס' והרא"ש לא ס"ל כוותיה. וגם מהר"ם עצמו לא סמך על ראיתו כמבואר במרדכי ואזיל לחומרא ואין להקל מצד זה:
והנה הדר"ג לא פירש ענין היבם ההוא רק סתם שהוא שוטה וכתב שדיבר עמו והיו דבריו בהשכל וידע גם ביום שלאחריו מה שדיבר אמש עמו אבל לא פירש מעכ"ת כי' במה ניכר שטותו האם יש בו הסימנים שהזכירו חז"ל ריש חגיגה. והביאם הרא"ש ריש חולין ובטוש"ע שם או אם אין בו אחד מכל אלו ורק בדבר אחר ניכר שהוא שוטה כי אז באנו במחלוקת הראשונים כי הרמב"ם בפרק ט' מהלכות עדות כתב סתם דאם עושה דבר אחד דרך שטות הרי הוא בכלל שוטה וכן העתיק הב"י לשונו בח"מ סימן ל"ה וגם בי"ד בסימן א' כתב כן בשם הרמב"ם וזה דעת מהרי"ו בתשובה סי' נ"ב והביאו הד"מ באה"ע סימן קי"ט אות ד' ומלשונו של הד"מ כשמע שהוא נוטה לדעתם ואולם דעת רבינו שמחה שפירא שהביא הב"י באה"ע בסי' קי"ט ודעת רבינו אביגדור שהביא מהרי"ק שורש י"ט והעתיקו הב"י שם באה"ע סימן קכ"א כראה דהני סימנים דוקא שמנו חכמים. עוד הביא הרמב"ם בהלכות עדות שם ענין אחר והוא הפתאים ביותר שאין מבינים דברים הסותרים זה את זה ולא יבינו עניני הדברים כדרך שמבינים שאר עם הארץ וכן המבוהלים וכו' הרי הם בכלל שוטים ודבר זה לפי מה שיראה בעיני הדיין שא"א לכוון הדעת בכתב עכ"ל. וכתב הסמ"ע בסימן ל"ה סעיף קטן כ"א כי ההפרש בין פתי לשוטה הוא כי השוטה דעתו מטורפת לגמרי בדבר מהדברים מה שאין כן הפתי שאינו מטורף כ"כ לגמרי בשום דבר אבל מצד אחר הוא גרע מן השוטה כי השוטה בשאר דברים הוא חכם כשאר כל האדם והפתי הוא שאין לו שכל גמור ואינו מבין שום דבר כדרך שמבינים אותו שארי בכי אדם. וראיתי בתב"ש בסימן א' סעיף קטן כ"א שחולק בענין אחר דשוטה היינו מי שנטרף דעתו מחמת חולי או רוח רעה וכנסה בו רוח שטות ולכן מצינו בו עתים חלים עתים שוטה שכן דרך שוטים אלו וכו'. אבל מי שנולד בדעת חסירה הוא הפתי אשר מתפתה לכל דבר ואינו משתנה לעולם והשיג על הסמ"ע שכתב דהשוטה הוא בשאר דברים חכם כשאר בני אדם כי בתוס' חגיגה דף גימל ע"ב ד"ה דרך שטות משמע דא"א שיהיה שוטה באחד וחכם בשאר דברים ומ"ש הרמב"ם אע"פ שבשאר דברים הוא שואל ומשיב כענין. כוונתו דאע"ג דמשיב כהוגן אמרינן מקרה הוא כי כן דרך השוטים להשיב לפעמים כהוגן ומ"מ דעתו מטורפת וכתב שכן משמע בתשובת מהרי"ו בסימן נ"ב. והנה ראיתי בתשובת מהרי"ו שם ולא כתב רק אף על פי שמשיב כהוגן לא מיקרי חלים כי כן דרך שוטים לפעמים משיבים נכונה. ומכל מקום שוטים הם והוכיח מהרי"ו כן דוודאי רב הונא ור"י דפליגי בחגיגה איזה כקרא שוטה היינו אף על פי שלא ראינו בו שטות אלא דמקרע כסותו וכו' דאטו אם אינו קורע כסותו ואינו לן בבה"ק ואינו יוצא יחידי בלילה ובשאר כל דרכיו הוא עושה שטות אינו מקרי שוטה אתמהה. אלא וודאי הא דפליגי היינו דווקא שלא ראינו בו שום שטות אלא זה אפ"ה הוי שוטה אע"פ שמשיב כהוגן את"ד מהרי"ו ובעיני איניני רואה שום סתירה בדבריו לדברי הסמ"ע ויותר נוטים לפע"ד דברי מהרי"ו. וראיתי לדברי הסמ"ע דכל שיש בו סימן אחד של שטות אע"פ שבשאר דברים הוא כשאר בני אדם והוא חכם דים כשוטה וכן בדברי התוס' לא מצאתי שום סתירה לדברי הסמ"ע דהא וודאי אע"פ שכתב הסמ"ע דשוטה בשאר דבריו הוא חכם כשאר בני אדם. אין כוונתו דבאמת הוא חכם כשאר בני אדם דא"כ אמאי יהיה פטור מכל מצות שבתורה וקניני קידושיו וגיטו בטלים לגמרי אחרי שהוא חכם ככל אדם בכל דברים רק שלן בבה"ק או קורע כסותו ואינך (רחוק הוא לחדש ולומר שהוא הלמ"מ כמו שראיתי בתשובת זכרון יוסף חאה"ע סימן יו"ד) אלא כוונתו של סמ"ע שכל שהוחזק שוטה באחד מן הדברים אע"פ שבשאר דברים היינו שאין אנו רואים בו שום שינוי אפילו הכי אמרינן שכלם מקרה הוא לו או שהוא חלים באותו רגע ובאמת דעתו מטורפת כיון שהוא מוחזק בדבר אחד לשוטה:
וארווח לן בזה במחלוקת הראשונים שהזכרנו לעיל דהרמב"ם שלא מצאנו שהזכיר כלל הסימנים שהוזכרו בחגיגה כתב הכ"מ בהלכות עדות ובב"י באה"ע סימן קכ"א דס"ל דל"ד אלו אלא ה"ה כל כיוצא בהן אבל ר"ש ור"א דס"ל דוקא אלו מה יענו לדברי מהרי"ו שזכרנו לעיל דאיך יעלה על הדעת דאם אינו עושה משלש אלה ובשאר כל דבריו עושה שטות ובאמת לדידן דקי"ל כר"י היה אפשר לומר דבשאר דברים צריך שיעשה שלשה דברים שיהיה מוחזק לשוטה בכל ורק בשלש אלה קים להו לחז"ל שאם הוחזק בהן הוחזק לכל דברים. אבל לרב הונא דס"ל דגם בהנך צריך שלשה א"כ למה מנו חז"ל את אלו ואפשר דבאמת בהא פליגי ר"י ורב הונא דלרב הונא דס"ל כל אלו א"כ הנך לאו דוקא. אבל ר"מ דקיי"ל כוותיה דס"ל באחד מאלו ס"ל כרבינו שמחה וסיעתו דדוקא באלו שמנו באחד סגי אבל בשאר דברים צריך שיתחזק בשלשה עניני שטות לכשיהיה כשוטה לכל עניני תורה וקנין וקידושין. ויעיין בתשובת זכרון יוסף בחלק א"ח סימן י"ח וי"ט מ"ש הגאון מהר"ש שם לקרב לדעת האגודה וע"ש. ולפענ"ד מ"ש לקרב קרוב מאד. ואולם לפי דברי הסמ"ע יתכן דרבינו שמחה לא פליג על הרמב"ם רק בראינו שהוא בשאר דבריו עושה בהשכל כשאר בני אדם בזה ס"ל לר"ש וסיעתו דבעינן דווקא אותן שמנו חכז"ל ריש חגיגה אבל אם ראינו שהוא עושה שאר דברים דרך שטות אזי אם לא בחנו אותו איך מתנהג בשאר דבריו הרי הוא בחזקת שוטה גם לרבינו שמחה אבל אם שאר דבריו בהשכל אין דבר אחר ונוציא אותו מחזקתו לדידהו. ובזה סרה תמיהת מהרי"ו ומ"מ לדינא מי יכריע נגד דעת הרמב"ם ומהרי"ו שהוא אחרון וכן הרמ"א בד"מ סימן קי"ח קי"ט נוטה לדברי הרמב"ם ומהרי"ו והזכרון יוסף באה"ע סימן י' מכין מרובה נקט וצירף להחולקים על הרמב"ם אשר לא מצאתי הכרח בדבריהם דפליגי על הרמב"ם כלל ולא העתיקו רק לשון הגמ' ולא יחלוק הריב"ש על הרמב"ם ולא יזכירו ואף הזכרון יוסף לא סמך על זה בלבד רק מכמה טעמים ובאיסור דרבנן בלבד:
ומהרי"ט חאה"ע סימן ט"ז כתב באחד שבא לחלוץ והיה נוטה אל הטפשות אבל מבחין הוא בעניני עולם כגון לקנות דברים מן השוק ולעשות (אולי צ"ל לענות) על מה שאומרים לו על הן הן ועל לאו לאו ולא היו בו סימן אחד מסימני שטות המפורשים בחגיגה והביא מהרי"ט שם דעת רבינו אביגדור דהני סימנים דוקא נינהו ופלא הוא שלא הביא כלל דעת הרמב"ם דס"ל דלאו דווקא אלו וגם במה שכתב דחרש אם היה אמירתו לא מעכב היה חולץ לא הביא כלל דעת הרמב"ם דלעיל דאינו חולץ מפני שאין לו כוונה וכתב מהרי"ט שם דהחולץ ההוא אינו בכלל הפתאים אחר שהוא מבין דברים הסותרים זה את זה אלא שיש בו טפשות בדברים שלבו חפץ וכתב עוד דנראה שלא פסל הרמב"ם את הפתאים רק לענין עדות שצריך להעיד על מה שעבר כבר אבל אם באנו לקיים דבר עמו במקח וממכר או בגיטין וקידושין ומסברו ליה וסבר ואנו מכירים בו שהבין הדברים כגון זה לאו שוטה הוא והרי הוא כפקח לכל מה שעושה אלא שחשש מהרי"ט אולי לא יכוון בשעת חליצה ורצה לחדש דלא בעינן כוונה בחליצה ורק אמרו חז"ל שצריך כוונה לאפוקי חליצה מוטעת וסמך על מה שחשב שלא הביא הרמב"ם דצריך שיכוונו שניהם וכבר תפסו החכם צבי בסימן ב' דהרמב"ם הביאו מפורש וכתב דאין לסמוך בזה על מהרי"ט וצריך כוונה בשעת חליצה אלא דאין צריך לשם מצוה ומה שתמה מעכ"ת דהיא גופא קשיא כיון דלא שייך מצות חליצה קודמת אמאי לא בעי כוונה נראה דליכא למ"ד דמעיקר הדין מצות יבום קודמת כפשטא דקרא והמצוה היא שייבם להקים לאחיו לשם ולא כשם נוי ורק כיון דחוששין שייבם לשם נוי לפיכך מצות חליצה קודמת ובהדיא אמרו ביבמות דף כ"א דלכך דחי עשה דיבום לאו דאלמנה אם לא משום גזירה ולא מקרי אפשר לקיים שניהם וכו' ומשמע שם דאין בזה פלוגתא דתנאי ומ"מ אף דמסיק החכם צבי דצריך כוונה מ"מ אפשר בכה"ג דמהרי"ט אפשר דיש לסמוך על מה שמזהירין אותו הב"ד לכ"ע ואע"ג דהרמב"ם פליג בחרש על התוספות וס"ל דלא אהני וכן אף על גב דבגט מהני מכל מקום בחליצה לא מהני היינו שוטה גמור אבל זה דלדעת מהרי"ט אינו בכלל שוטה ורק דחשש דלמא לא יכולין יש לסמוך על הב"ד ומהרי"ט לפי שהיה סובר דאין צריך כוונה לא הוצרך לזה אבל מ"מ יתכן להיות כן וקצת ראיה דהרי הרמב"ם סובר מדבר ואינו שומע אין ממכרו ממכר בקרקע ואף במטלטין צריך לדקדק מאד ואפ"ה לענין חליצה לא מצינו שפסלו וא"א שיהיה בכלל חרש וחרשת שכתב הרמב"ם עליהם דאין חליצתן כלום מפני שצריך כוונה דאם כן אין מזור לקושית הה"מ שהזכרנו לעיל ואם לא כאמר כתירוצו א"כ חרש סתם היינו חרש גמור ולא היה הרמב"ם כותב סתם חרש וכולל מדבר ואינו שומע עד כה כתבתי למלאות רצונו ולמעשה הלא עמו עצה ותושי' וכבר כתבו שא"א לכוון הדעה בכתב ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ה' יאיר עינינו במאור תורתו ויצילנו משגיאות. ובתורתו יראנו נפלאות. וישים עמנו במהרה לטובה אות. דברי ידידו דש"ת הקטן מאיר א"ש