אמרי אש חלק אבן העזר· רבי מאיר אייזנשטטר
סימן פג
שפעת שלום חיים וברכה עד עולם. לכבוד ידיד עליון מחו' הרב המופלא ומופלג חריץ ושנון. יפרח כתמר וישגה כארז בלבנון שמו ינון. כקש"ת מוה' דוד דייטש כי' לנצח:
ידיד ה' עתה אשוב לכתוב למעכ"ת ני' ולהגיד לו טעם אשר הורשתי לנפשי להיות כמחריש בדבר אשר לדעתו היה ההמחאה לא לעזר ולא להועיל כאשר כתבתי כבר למעלתו ני'. הנה מעכ"ת ני' השיג על הש"ך וכן הנודע ביהודה קמא בחא"ה סימן כ"ח שכתבו דרוב הפוסקים ס"ל דלא כר"ת דעדות דכתב כשר ולא ממעטין אלא אלם. והפוסקים רובם סוברים כרש"י ומעלתו כתב להיפוך דרוב הפוסקים כר"ת הוכיח כן דהרי כתב הרמ"א בח"מ בסימן כ"ח בד"מ דהגהות מרדכי ביבמות פרק האשה פסק כר"ת וכתב מעלתו ני' דכוונת הרמ"א מדכתב שם פירוש ר"ח בהך דכותב עדות על השטר מיירי באדם שיש לו דפתרא בתוך ביתו וסיים ולד"ה עד החותם על השטר א"צ שיהיה זוכר העדות וכתב מעלתו ני' דמשמע ליה להרמ"א דדוקא בדפתרא שאינו כותב רק לזכרון בעלמא וזה שסיים אבל עד החותם על השטר דהיינו שכוונתו להעיד ואינו נעשה לזכרון בעלמא א"צ שיזכור את העדות לד"ה ולפ"ז כתב מעלתו כיון דגם הרי"ף כתב כדברי ר"ח דמיירי כגון ספר או שימוש לאדם שיש לכתוב לו זכרנותיו ואם איתא דס"ל להרי"ף כבעה"מ למה ליה לכתוב דאינו ביד מלוה הל"ל דמיירי ביד מלוה אלא שהעדים כתבו שלא מדעת הלוה ולא אמר להם כתובו והעדים כתבו מדעת עצמן אלא וודאי כל שנכתב דרך שטר ס"ל להרי"ף כר' ת דהוי עדות גמור ואלו נ"ד:
והנה לדבריו יהיה דברי הרמ"א בסי' כ"ח תמוהים דהרב"י בש"ע סתם וכתב דעדות בכתב לא מהני והוא כ' וכן נוהגים דלא כיש חולקין שנראה מדבריו להדיא דמסכים לדעת הב"י ולא הביא דעת ר"ת כדרכו לכתוב ויש חולקין ונוהגין כסברא ראשונה רק כתב דלא כיש חולקין דלשון מורה דדעתו דדעת הב"י שפסק כרש"י גם איך לא הזכיר רמ"א בד"מ דדעת הר"ח והרי"ף כר"ת אם דיקדקו של הד"מ מדברי ר"ח איך שביק רברבי. והא וודאי ברור שדעת הגדול המשיב ביבמות כמרדכי כר"ת כי כן כתוב בסוף דבריו בפירוש דאם שמו חתום תחתיו מהני אפילו בדאורייתא וזה כוונת הרמ"א שם בבירור. אבל שיהיה מוכרח דדעת ר"ח והרי"ף כן אינו ומוכרח כלל דמה שכתב מעלתו דאם הרי"ף סובר כבעה"מ אמאי הוי ליה למימר דמיירי שהוא ביד מלוה רק שכתבוה שלא מדעת הלוה לא ידעתי מאי קאמר וכי רשאין העדים לכתוב ולמסור ליד המלוה אם אין הלוה אומר כתובו או שיש קנין דסתמא לכתב עומד ואם אפילו היא ביד העדים הרי הוא כמו דין ביד שליש וכמ"ש הרמב"ן בספר הזכות ביבמות ולא אמר הרי"ף והר"ח דמיירי בדפטרא שיש לו לאדם לביתו רק לאפוקי שטר המלוה וכמבואר בלשון הרי"ף ביבמות ובכתובות:
ובעל התשובה בהג"מ ביבמות שהביא דברי ר"ח שם סיוע לדעתו מלבד כי יש לומר שלא הביא רק להורות דאין קושי מהך דכותב עדותו דאמרינן והוא שזכרה מכלל דעדות בכתב לא מהני בלא זכירה ולכך כתב דמיירי בדפתרא ויותר נראה דהג"מ שם סובר בזה בהרמב"ם דאין לחלק בין שטר גמור לכתיבת עדים אלא דהרמב"ם הוליד מפני סברא זו דגם שטר מדברי סופרים בלבד הוא שסומכין עליו ולהג"מ פשיטא ליה דשטר וודאי מהני (וכמו שסיים שם בדברי ר"ח דמוכח ב"פ ד"א דבשטר אין צריך לזכור העדות נראה דהיינו מדקאמר תלמודן דגבי דידיה ודידה א"א להניחו דלמא מחקו וגם קאמר זמנין דלא זכירי ואם עדות בשטר לא מהני היכי דלא זכירי למאי הוצרך לומר הטעם דלמא מחקו אע"כ דבשטר אי לא חשש דלמא מחקו הוי קטלי על פי אמן שבשטר הקידושין אע"ג דלא זכירי) ויליף הגהות מרדכי מיניה דה"ה כל עדות מהני מדאורייתא אבל לדעת התוספות בתירוץ הראשון בכתובות והוא דעת הרשב"א וסיעתו דשטר מהני מדאורייתא אם נעשה מדעת המתחייב ומ"מ עדות בכתב לא מהני והוא דעת הרמב"ן וכמו שהאריך הש"ך בסימן כ"ח ובשאר מקומות א"כ אף דעת ר"ח והרי"ף כן שלא מיעטו במה שכתבו בכותב עדות מיירי בדיפחרא ושטר שימוש רק לאפוקי שטר ביד מלוה דאז וודאי נעשה כדינו דאמר הלוה כתובו ובוודאי א"א לאוקמי הך דכתב אדם עדות היכא דעבדי עדים שלא כדין תה ברור בדעת הרמ"א שהביא רק דעת הג"מ כר"ת ולא כתב דעת ר"ח והרי"ף היכן נוטה כלל:
וב"ב דף קע"א איתא וכי עדים שעשו שליחותן חוזרין ועושין שליחותן וכתב הרמב"ן בחידושיו לפרש דאינם חוזרין ועושין שליחותן משום דהוי מפיהם ולא מפי כתבם. ומהר"א ששון בסימן ס"ו פירש תחלה דכוונת הרמב"ן היינו דכיון שהשטר הראשון נמחל שעבודו גם אם יצוה עתה הלוה לכתוב לו מזמן הראשון לאו כל כמיני' לחוב הלקוחות והלקוחות המתחייבים אינם כאן שיצוו לכתוב ולכך פסול משום מפיהם ולא מפי כתבם ושוב כתב לפרש דלכך לא מהני אם העדים כותבין דכיון דאין אמירת הלוה מהני לכתוב מזמן הראשון אלא שהם אמרו שראו כך בשטר ומעידים מתוך השטר הראשון ולזה פסול משום מפיהם וגו'. והנה הוא ז"ל נראה מדבריו שתופס לעיקר פירוש השני שכתב וזה יובן גם כן מדברי הריב"ש בסימן תי"ג שכתב וז"ל וטעמא דבעינן ב"ד בהטפסה היינו משום שאין יכולים להעיד מפי כתבם ואין עושין שטר אלא בצוואת בעל דבר עכ"ל ולפענ"ד אין לשון הריב"ש מכריע כלל פירוש האחרון שכן יש לכוון בו פירוש הראשון גם כן ויש ראיה לזה שהרי מהר"א ששון שם כתב דלפירש השני צ"ל הא דאיתא בהגוזל השורף שטרו של חברו דאי איכא עדים נכתב ליה שטרא אחרינא היינו כפירושו של נימוקי יוסף דהיינו הב"ד והריב"ש שם באותו תשובה כתב להדיא דעדים בלבד יכולים לכתוב מפני שמעידין על מה שראו בשטר ועכ"פ לפי פירוש הראשון מוכרח דלא כר"ת וגם לפי פירוש השני נוטה כן אף שיש לדחות:
ובח"מ סימן ר"ח כתב הטור בשם רבינו יונה דאפילו אמר כתבו לו שמסרתי מודעה בפניכם וכשיודע על פי עדים האונס שאנסוני יצטרף עדותכם לבטל המקח אין שומעין לו וכתב הב"י שם דהיכא דמסר מודעה ולא ידעו באונסו ואח"כ הביא זה עדים שנאנס אפילו לרבינו יונה חשבינן ליה מודעה ולא מיעט הרב ז"ל אלא שלא יכתבוה משום דחיישינן שמא לא יצריכו אותן לברר שהיה אנוס והביא סעד לדבריו מרבינו ירוחם עי"ש. והנה הטעם שכתב הב"י לדברי ר"י הוא תמוה דכיון דכל מודעה דלא כתיב ביה אנן ידעינן באונסו לא מודעה למה ניחוש לב"ד טועין. והיה נראה לפענ"ד לומר מטעם רבינו יונה דכיון דשטר מודעה באמת נכתב שלא מדעת המתחייב וראוי היה שלא יועיל משום מפיהם ולא מפי כתבם לדעת רש"י וסיעתו רק דתקנת חכמים הוא להציל עשוק מיד עשקו וכל כמה דלא ידעינן אונסו לא תקנו חז"ל ולכך אם לא כתב במודעה אנן ידעינן באינסו אע"ג שמביא עדים שהוא אנוס לא מהני המודעה משום דכיון דנכתבה שלא כדין הוי מפיהם ולא מפי כתבם. ובזה אין סתירה מדברי רבינו ירוחם שהביא הב"י שם בסימן ר"ה דהוא ס"ל דמיירי להדיא אם עידי מודעה מודיעין בפני ב"ד על המודעה ובזה מהני עדותן לא בכתב דפסול משום מפיהם. אבל ראיתי בש"מ בב"ב שם דכתב עליות דרבינו יונה דלכך אין כותבין סתם דכל כמה דלא ידעינן דאנוס אין לנו לכתוב מודעה משום דמתזיל ארעא מפני שיאמרו לא לחנם חתמו עדים על מודעה זו ויחושו שמא יבאו עדים ויעידו על האונס לא דחיישינן לב"ד טועין כמ"ש הב"י וראיתי בש"מ שם בד"ה קיום שטרות סברת ר"י בעינן מפיהם ולא מפי כתבם שכתב דקיום לא מהני בשנים משים מפיהם ואע"ג דבשטר שהוא לזכות של אדם ולהיות בידו לראיה אין אומרים מפיהם ולא מפי כתבם וכגון שטר מוכר ומחאה ומודעה הנ"ל במעשה הנעשה בפני העדים כדי שיתקיים הדבר בפניהם בכגון זה רשאין להעיד בשטר דגמרינן ליה מ"ס המקנה אבל עדות שהם יודעים מעצמם כגון שמכירים חתימת עדים או שראו באחד שהלוה את חבירו שלא נעשה המעשה בפניהם כדי שיהיה קיום הדבר בפני עדים בכה"ג וודאי לא נתנה לכתוב עכ"ל והיא סברה מחודשת לר"י והיינו טעמא דרבינו יונה לא אמר במודעה דלא כתוב בה דלא ידעינן באונסין דלא מהני משום דהוי מפי כתבם ולכך נראה וודאי דאם מביא המוכר עדים שהיה אנוס מהני המודעה אבל הב"י שפסק בסימן כ"ח כרש"י והרמב"ם דעדות בכתב אינו מועיל כלל לדידי אין דינו מוכרח כאמור דמדברי רבינו ירוחם אין ראיה:
ויש לעיין לסברת רבינו יונה הנ"ל איך הדין בקידושין אם שייך בהו ולא מפי כתבם דהרי לכאורה הוי דומיאן דשטר מכר ואיך כתב ר"י דלא הוי מפי כתבם והא דאמרינן ביבמות לגבי שטר בקדושין דהוי מפי כתבם היינו משום שאי השטר הזה ראוי למסור לא להאיש ולא להאשה וכמ"ש הרמב"ן בספר הזכות שם דגם דעת הרי"ף כן ויתכן לומר דלא אמר רבינו יונה רק דומיא דשטר מכר ואינך דאם היינו יודעין הנעשה המכר בבירור או המחאה והמודעה היה הענין ההוא מועיל אף מבלי עדים ולא ייחדו עדים לדבר רק למען יעידו ויעמוד הדבר ימים רבים אבל קידושין הן בכסף והן בשטר צריך עדים לקיום הדבר ואף אם שניהם מודים לא מהני איכא למימר דהוי דומיא דהלואה בפניהם דלא מהני מפי כתבם:
ועכ"פ להסוברים לחלק בין שטר הנכתב מדעת המתחייב דהוי דאורייתא ובין כתבו מדעת עצמם דפסול משום מפי כתבם לדידהו אין הכרע כמאן ס"ל הרי"ף ור"ח והתוס' כל הייכי דאייתי דעת ר"ח הביאו גם כן דעת ר"ת ומעתה הרי רש"י והרמב"ם והרמב"ן והרז"ה והרשב"א ס"ל דעדות בכתב לא מהני ובתראי נינהו והב"י בשלחנו הטהור כוותיה ס"ל וסתם כמותם לא נוכל לומר כדברי מעכ"ת ני' דהפוסקים רובם כר"ת והנימוקי יוסף בב"ב על הא דמחאה בפני שנים ואין צ"ל כתבו הילכך אם כתבו שליחות פלוני העדנו על עצמו לכתוב עליו שמיחה אבל כתבו שמענו פלוני שמיחה כה"ג לאו עדות היא דמפיהם ולא מפי כתבם. וזה כעין תירוץ השני שכתבו התוס' בכתובות לדידי גם כן נראה שנידון זה מקרי מפי כתבם ודברי הרמ"א באה"ע סימן מ"ז כבר הביא מעלתו ני' דברי הב"ש ונודע ביהודה דמיירי במקום שיש לומר שנעשה מדעת המתחייב ואף לדעת ר"ת דמועיל עדות בכתב כבר כתב הרמ"א בתשובה סימן י"ב דאם חזר בו העד קודם שהביאו כתב לב"ד הוי חזרה דלא עדיף מהגדה דלא מהני חוץ לב"ד וזה פשוט וברור וכבר הזכיר מעלתו זה ואפילו בשטר דעת הגדול במהרי"ק דלא חשיב נחקרו עדותן קודם שיביא לב"ד ואף שדחה מעלתו ני' דבריו בשני ידים הנה בה"ג והרמב"ם והמחבר שכתבו דאם שכחו העדות לא מהכי כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר נראה וודאי כן דלא חשיב כנחקרה עדותן משעת חתימתן ואין אחריות דברי התשב"ץ עליהם ופשיטא דסוגיא בפד"א הכי משמע וכמ"ש הש"ך רק דיש לעיין דהרי בשליח אומר בפנ"כ ובפנ"ח אי אתי בעל ומערער לא משגיחינן ביה ואמרינן דנתנו לה בפני שנים דבדרבנן עד כעשה דיין ואפילו למ"ד בפני שלשה לא פליג רק משום דזמנין מייתי ליה איתתא ואנן קי"ל בפני שנים ואמאי מהני שנים הא כל כמה דלא מתחזי בב"ד לא הוי כמו שנחקרה עדותן ויהיה הבעל יכול לערער ולפסול ולדעת בעה"מ בפד"א יש ליישב כמובן. אבל להחולקים וכפי הנראה מדברי הש"ך ל"ל להרמב"ם דברי בעה"מ קשה. ועכ"פ בעדות בעלמא בוודאי כל זמן שלא נקרא כתב ידם בב"ד לא מיקרי הגדה וכמ"ש הרמ"א ויכול לחזור בו. גם בענין דרישה וחקירה יש גדולים שמצריכים בעדי קידושין כיון שבאו לאוסרה דו"ח וכבר הביא הב"י בח"מ בסימן ל"ו ובתשובות סימן ד' בהלכות קידושין פסק כן וכ"פ מהרי"ט בח"ב סימן ל"ח גם בתשובת מהרח"ש הביא דעת הפוסקים כן ובדין מרומה אע"ג דכתב הריב"ש דא"צ דו"ח ממש כמו בד"נ רק לעמוד על בוריו הרי בתשובת מוהר"ר בצלאל אשכנזי הביא כמה פוסקים דלית להו דברי הריב"ש וגם יש סניף קצת במה שאמר העד החוזר שעשה סימן בכתבו להורות שיש דברים בגו. וזה דומה קצת למ"ש הריב"ש בענין העד שאמר בגמר עדותו שכא יאמינו לו עד כי יראה להם מה שכתוב אצלו והביא אח"כ שהכל שקר אף שאינו דומה להתם מ"מ קצת סניף יש שיעשה סימן שלא גמר עדותו ויש בכל פרטים האלו אריכות אבל אין הזמן מסכים להאריך רק זאת להגיד למעלתו כי א"א להרעיש הארץ על המתיר כי יש צדדים רבים להתיר. גם אם היה הדבר בא לידי ח"ו הייתי מחמיץ הדין והייתי מחזיר בכל עוז ליתן גט ובפרט מפני הקול והלעז וכמו שמצינו לרבותינו הר"י בסנהדרין במרדכי פרק אד"מ ור"ת בתוס' סוף גיטין ובמרדכי שם מ"מ מי שאין עושה כן אין בידינו בפרט בדורינו אשר בעו"ה אפס עצור ועזוב. כל עוד שיש מקום לשתוק המשכיל ידום ויחיל לתשועת ה' והרי הוא קלא דלא איתחזיק בב"ד וגם כי סברתו נכונה מ"מ אינה מוכרחת. ה' בחסדו יזכנו להעמיד הדת על תלה ולהשיב שופטינו ויועצנו כבתחלה דברי ידידו שוחר טובתו:
הקטן מאיר א"ש: