אמרי אש חלק אבן העזר· רבי מאיר אייזנשטטר
סימן ס
בעזה"י יום ד' יו"ד שבט שנת בי תמכה ימינך לפ"ק אונגוואר יע"א:
ישאו הרים שלום. חיים וברכה עד עולם. לכבוד ידיד ה' וידיד נפשי הרב המאה"ג הגאון המהולל ונודע בשערים. סיני ועוקר הרים. מדברו נאוה כי דובר מישרים. כקש"ת מוה"רר אברהם וועכסלר ני' האבדק"ק שוואבאך והגליל יע"א:
אשר דרש הדר"ג ני' אודות אשה אחת משונה וזרה בדעות מאבדת ממון בעלה מוכרת כלי הבית בחצי הדמים עד כי גם הנוצות מהכרים שמטה ותמכור ויאמרו אנשים כשרים להדר"ג ני' כי גם כן חשודה על איסורים לזאת נכון הדבר שיגרשנה בעלה עד כי גם קרוביה אמרו כן להדר"ג ני' וכאשר דבר עם הבעל לא נגמר הדבר מפני חולי האשה ובשובה לאיתנה דברו אבי האשה ואחיה עם הבעל אודות הגט ונתפשרו על פי בוררים בזב"לא וכו' על אודות הנדוניא ותוספות כתובה ונכתב ונחתם הכל באר היטב וגם העלו הדברים בערכאתיהם ויבקשו רשיון על הגט וניתן להם וקבעו מועד על הגירושין ותקח האשה מכל מה שהכניסה מכלי הבית ותכשיטיה ותלך לבית אביה אבל אח"כ לבשה האשה וקרוביה רוח אחרת וימאנו לבוא ליום מועד אשר הוקבע לגירושין כי נודע להם מעושר הבעל ויקריבו תעצומותיהם לפני הערכאות לבטל הפשר ונשתהה הדבר כמשלש שנים ומקרוב יצא דבר המשפט כי האשה חייבת לקיים את אשר קבלה על נפשה ותבוא הפקודה להדר"ג ני' כי יסדר הגט כדמו"י והשיב הדר"ג ני' כי תחילה יבואו האיש והאשה לפניו ולפקח על ענינם והיתה מגמת פני כבודו ני' לראות אולי אפשר לקרב וגם לחקור היטב אם הדין נותן לכוף את האשה לקבל הגט והנה הבעל בא למועד אשר אמר הדר"ג וידבר כת"ר ני' על לבו לקרב את אשתו ויען כי לא אפשר לו כלל כי מלבד דעותיה הזרות והמגונות עוד נודע לו כי שמשתו נדה פעם אחת וגם האכילתו בשר שלא נמלח אבל האשה התרה כת"ר שתבוא לפניו ולא באה וישם הדר"ג ני' על לבו לעיין במשפט האשה אם הדין לכופה ודעתו הרמה נוטה שיש לכוף אותה וטעמו ונימוקו מבואר בתשובתו ואבוא לישא וליתן קצת בדברי קדשו ואת אשר יבחר יקרב:
ונעיין תחלה אם יש בנידון זה איסור תורה ודעתו הרמה שאין כאן איסור תורה כי אין בחרמי ציבור איסור תורה ולא כדברי הנודע ביהודה בקמא חא"ע סימן ע"ז שדקדק מדברי הר"ן בתשובה דהוי איסור תורה לעבור על חרמי הקהל והדר"ג ני' דחה דקדוקו והאמת שאין דקדוקו כדאי לחדש כן ושם בתשובה שלפניו הביא הנו"בי ראיה מתשובת הרשב"א סימן תקצ"א דהוי דאורייתא גם הרמ"א בי"ד סימן של"ד בד"מ כתב שמשמע מתשובת הרשב"א סימן תקצ"א דחרם דאורייתא וגם זה יש לדחות כי י"ל דעיקר דברי הרשב"א היינו משום שבועה שהזכיר וכן ארור לשון שבועה הוא. והיינו אותן שקבלו עליהם ולא לאחרים וכל שכן לדורות הבאים ובח"ג מתשובת רשב"א סימן תי"א השבועה והחרם שהם מדברי תורה חלה על דברי סופרים וגם בזה יתכן דמצד קבלה קאמר הרשב"א דהוי דבר תורה אלא שכתב דאפילו שתקו והמחרימין מיעוטו של הקהל חייבין לנהוג כן אחרי שלא מיחו ושתקו. וזה לכאורה מצד חרם כי מדין שבועה צריך עכ"פ לענות אמן כמבואר ספ"ג דשבועות והדר"ג ני' כתב דמדברי הרא"ש בתשובה כלל ז' סימן ט' מבואר דאין חרמי ציבור רק גזירות בלבד משמע דאין שם רק איסור בעלמא ושכן משמע מדברי סמ"ע בשם אגודה דמועל בחרמות ותקנות הקהל לא מפסל לעדות וכמ"ש הסמ"ע בסימן ל"ד סעיף קטן יו"ד אלו דברי כת"ר ני'. הנה הרמב"ן במשפטי החרם הנדפסים במיוחסת לו כתב דאם ב"ד גזרו בחרם על העובר על דבריהם דבר זה מתורת מרע"ה לא למדנו עד שבאנו לדברי קבלה והביא שם הרמב"ן ג"כ מחרם יהושיע ופלגש בגבעה וחרם שאול ויונתן וכתב שם שאם מקל ראשו בדברים האסורים לו גורם רעה לעצמו ועובר על דברי תורה. וכתב הריב"ש בתשובה סימן קע"ג דלדברי הראב"ן ז"ל הנך אבעיין דריש פרק ג' דמ"ק ופסקו הרי"ף לקולא לדעת הרמב"ן במוחרם אזלינן לחומרא יראה דס"ל להרמב"ן דהוי דאורייתא ואזלינן לחומרא בספיקו וכמ"ש הריב"ש וצריך לומר דגמרא גמירא להו עד דאתי נביאי ואם כן אפשר דאף הרא"ש בתשובה כיון שהביא הוא ז"ל גם כן חרם דיהושיע ושאול ויונתן אפשר דס"ל דהוי דאורייתא וכמ"ש הרמב"ן ולא בא הרא"ש רק שאינן צריכין יחיד מומחה או שלשה הדיוטות רק כיון שאינן רק גזירות יכולין הם לחזור בעצמן ולהתיר מה שגזרו וכמ"ש הרמב"ן ג"כ במשפט החרם. ואולם הריב"ש שם כתב דנראה דעת הרמב"ם שאין לחלק בין מנודה למוחרם ובתרוויי' אזלינן לקולא בספק גם הד"מ כתב בפשיטות בשם מהרמ"פ מדהקילו הרי"ף והרמב"ם במנודה בהנך אבעיי דפ"ג דמ"ק ולא כתבו לחלק בין מוחרם למנודה דאזלינן במוחרם לחומרא מכלל דס' דארם הוי מדרבנן (כלל מהרמ"פ הרי"ף עם הרמב"ם ולא נשמע כן מדברי הריב"ש) והד"מ כתב שכן נראה מדברי מהמ"ק. ולפענ"ד אין הכרה דאיכא למימר דפשיטא ליה למהריק דמהר"ם סג"ל לא היה יכול להחרים לנפשיה רק לנדות:
ובי"ד סימן רי"ח בטו"ז סעיף קטן ד' ובש"ך סעיף קטן ג' מבואר שם בשם תה"ד ומהרש"ל דחרם איסור תורה והולכין בספק איבעי דפ"ק דאולין לחומרא והט"ז הוסיף שם ובסימן רכ"ח סעיף קטן מ"ב דאפילו תקנת הקהל שלא בחרם כל שהוא למגדר מילתא הוי דאורייתא משום ושמרהם את משמרהו עשו משמרת למשמרתי ונראה מדבריו דהולכין בספיקו להחמיר ואין השבועה חלה לבטל אלא השבועה בטילה שכ"כ הטו"ז ליישב בזה דברי המרדכי בשבועות. ולפענ"ד דבריו ז"ל תמוהין בזה וכי עדיף תקנת הקהל למגדר מלתא מדברי חז"ל וגזירותיהן שהן כולן למגדר מלתא ואפ"ה הן דרבנן וקרא דושמרתם את משמרתי מסקינן ביבמות דף ק"א ע"א דלא הוי אלא אסמכתא בעלמא. ואולם דברי הט"ז לדעת הרמב"ם בספר המצות ובפ"א מהלכות ממרים שכל מה שתקנו וגזרו חז"ל הם בכלל לאו דלא תסור וכתב הרמב"ן שם בהשגותיו דצריך לומר לדעתו הא דמקילין בכמה דברים בדברי סופרים משום דכן היה דעתם להקל כדברים אלו דגזירותיהם להפריש בין איסוריהם לאיסור תורה וכ"כ שם והר"י דילאון במג"יא וכ"כ שם בשם הרשב"ץ לדעת הרמב"ם וס"ל להט"ז דתקנות הקהל גם כן כח גזירות חז"ל יש להם וכמ"ש בפירוש הט"ז דאסורים מדאורייתא ודווקא חז"ל שידענו שהתנו להקל בדבריהם יש לנו מן הסתם להקל. אבל תקנת הקהל למגדר מלתא כיון שהם דאורייתא אין לנו בשום אופן להקל בד"ת עד שיפרשו הקהל. אבל לפענ"ד הדברים רחוקים אף לדעת הרמב"ם דאיפכא נראה דמן הסתם לא יחמירו הקהל בגזירותיהם למגדר מלתא יותר ממה שהחמירו חז"ל בגזירותיהם. ובזה היה מקום לומר דאין מחלוקת בין הרמב"ם להרמבן בדין החרם דגם הרמב"ם ס"ל דהוי דאורייתא רק כיון דלדידיה כל גזירות חז"ל הם תורה רק דהולכין בספק דבריהם להקל. וכן שאר הקולות שאנו מקילין בדבריהם מטעם שכן היה דעת חז"ל מעיקרא להקל. לכן כל ב"ד או צבור שגוזרין אין דעתם להחמיר בחרמם ובגזירותיהם יותר ממה שהחמירו חז"ל בתקנותיהם שאף הן מדאורייתא הן. ולכך כמו שמקילין באיסורי דרבנן ללכת לקולא כן הולכין לקולא בחרם אף שהוא מן התורה. אבל הריב"ש לדעת הרמב"ן שפיר קאמר דהרי הרמב"ן פשיטא ליה דאם היה בגזירות חז"ל איסור תורה לא היה הולכין בספיקן להקל דאין נראה בעיניו לומר שהיא מפני שהם ז"ל עצמם התקינו כן וכמו שהאריך בהשגותיו למנין המצות ולזה שפיר קאמר הריב"ש דלדעת הרמב"ן אזלינן בהנך אבעי' דרפ"ג דמ"ק גם במוחרם לחומרא כיון דחרם דאורייתא לדעתו צריך להחמיר בספק אבל להר"ם אף את"ל דס"ל דחרם דאורייתא י"ל כמו שמקילין בכל איסורא דרבנן אף דהם תורה דמו כן מקילין בספק חרם אף על גב דהוי ד"ת ולזה לא חילוק בין מנודה למוחרם:
והנה יש מקום לומר למעט המחלוקת בין הראשונים ולומר דלכ"ע החרם עיקרו מן התורה והנביאים אסמיכנהו אקראי וכל שגזרו ב"ד או צבור לאסור אסר למיגדר מלתא הוא מוזהר עליו מן התורה והעובר על דבריהם כעובר על דברי תורה לכל דבר אבל דיני מנודה ומוחרם המוזכרים בר"פ אלו גלחין דלדעת הרמב"ן במשפט החרם שגם המה מדאורייתא הן וכמ"ש וז"ל שאם מיקל בדברים האסורים לו גורם רעה לעצמו ועובר על דברי תורה בזה פליג הרמב"ם וס"ל דלאו דאורייתא הן ולכך לא חילק בין מנודה למוחרם לענין ספק אבעיין ובאמת לא ידעתי רמיין לו לרבינו הרמב"ן שעניינים אלו דאורייתא הן אחרי שאין רמז לזה בכתוב וקצת סמך לזה מדבעי למפשט בר"פ א"מ בעיין מן דור המדבר ואי לאו דאורייתא אולי לא נגזרו אז אבל א"כ גם מנודה ד"ת דהרי על מנודה דברו התם ואולי מצד הסברא לבד א' הרמב"ן כן ועכ"פ אינו מוכרח שיסבור הרמב"ם כמותו בזה ובזה אפשר שגם הרשב"א סי' רמ"ג אשר הביא מהר"ם פאדווי בסי' ע"א לרא"ש דס"ל חרם ונידוי הוי דרבנן אין דעתו דעיקר החרם דרבנן להקל בספק איסורו אבל על דיניו קאמר כי כן פתח דיני מנודה ומוחרם (אלא שהמשך לשונו שם איכו מורה כן) ובזה הי' אפשר לי ליישב לדעת הט"ז והש"ך בסי' רי"ח שנראה ברור לדעתם שם בספק חרם להחמיר כמבואר בדבריה' שם וא"כ למה סתמו בסי' של"ד ולא כתבו דלדעתו במוחרם צריך להחמיר בהנך אבעיין ולהנ"ל ניחא דאע"ג דספק חרם מדאורייתא ואסור לעבור על מה שאסרו אפילו יש שם ספק כהך אבעי' דפ"ק דחולין אבל דיני המוחרם לאו דאורייתא הן ויש לילך בספק להקל ואם אין זאת דעתם דבריהם ז"ל נפלאו ממני ועכ"פ אם החרם דאורייתא תליא באשלי רברבי דדעת מהר"ם פאדוי והרמ"א בד"מ (כי מה שסתם בשו"ע אין ראי' לפמ"ש בדעת הט"ז והש"ך) ס"ל דעיקר החרם הוא מדרבנן ודעת הרמב"ן כפי מה שהבין הריב"ש שהוא מן התורה וכ"ד התה"ד ומהרש"ל והט"ז והש"ך בסימן רי"ח ודעת הרמב"ם לא ברירא לי וכמו שכתבתי לעיל:
ולענין אם חרם דרגמ"ה שלא לגרש בע"כ נמשך גם אחר אלף החמישי או לא הנב"י בקמא באה"ע סוף סי' פ"ה ובתניינא בסי' ק"ב דף ע"ט ע"א כתב בפשיטות דאף דחרם דרבינו גמ"ה לישא שתי נשים כלה לאחר אלף החמישי החרם שלא לגרש בע"כ אין לו זמן קבוע ועומד לעולם אבל מהר"ם בן חביב בספרו ג"פ סי' קי"ט ס"ק ק"ב הניח שם בצ"ע ומהר"ם פאדוי בסי' י"ג הקיל יותר בגירושין בע"כ מבאיסור שתי נשים ואולם מן הזמן לא דיבר ועכ"פ בדיעבד אם גירש מבואר בדברי הרמ"א בפשיטות דגט כשר הוא ובכנה"ג לא כתב רק שדעת מהר"ם מינץ כן הוא ומה שדקדק הכנה"ג מלשון מהר"ם מינץ דאם ידעה האשה בפסול הגט אין לכופה וכתב הדר"ג ני' דהיינו מהרמ"מ לדעתו דס"ל דאין הגט מועיל כלל בע"כ דאשה אבל לדעת הרמ"א אינו כן ותמה מעכ"ת על הכנה"ג הנה אף שדעת מהרמ"א יוכל להיות כן אבל הל' הזה אם לא ידעה בפסולו שדקדק הכנה"ג ממנו דאם ידעה אין לכופה אינו לשון מהרמ"מ אבל הוא רק העתק כל התקנות שתיקן רגמ"ה והדין אפשר להיות גם לדעת הרמ"א כיון שהיא יכולה להתחרט קודם גירושין למה לא תוכל להתחרט אחרי גט פסול שידעה בפיסולו בשעת לקיחתה הגט ודיינו אם נאמר דאם לא ידעה בפיסולו ונתרצית על הגירושין וכבר קבלה הגט כבר בטלה ייפוי כחה אבל אם ידעה בפיסולו חספא בעלמא נקטה מיני' אף להרמ"א תוכל לחזור. אולם במה שנדחק הכנה"ג שם בטעם שאין הגט כשר אם גירשה בעל כרחה נפלאתי אחרי שהוא ז"ל עצמו הביא שם באות יו"ד תשובת מהרמ"פ בסי' י"ז והרי שם כתב מהרמ"פ וז"ל כי מפורש בפירוש בתקנת רגמ"ה דאם גירשה בע"כ דלא הוי גנו ובטל אפילו בדיעבד וקשה להכניס ראשו בזה כדדרשינן בעירובין בפ"ב ויותר מהמה בני הזהר בדברי סופרי' עכ"ל הרי שכתב כי תקנת ר"ג כך הי' ופשיטא שיש לאל רגמ"ה לתקן כך שיהי' הגט בטל וכמו שפסלו חז"ל כמה גיטין ואין הטעם לא משום אי עביד לא מהני ולא משום פסול העדים והסופר ובג"פ בסי' קי"ט ס"ק כ"ד אחרי שהביא דברי תשובת מהרמ"מ בסי' י"ז שכתב כי מפורש בתקנת רגמ"ה שאין הגט כלום תמה שהרי בסי' ק"ב העתיק כל תקנת רגמ"ה ולא נמצא כן וגם זה תמוה שהרי כתב שם שאין הגט כלום וכמו שהעתיק הכנה"ג והג"פ שם כ' דגם להר"ם מינץ לא ברירא לי' אם הגט פסול נראה שכתב כן מפני שכתב מהר"ם מינץ שקשה להכניס ראשו מפני חומר ד"ס ואי משום הא לא ארי' כי נראה שכתב כן על מה שנזקקו לכתוב בעוד שאין האשה מרוצה ועכ"פ מבואר דעת הרמ"א דגט בע"כ דאשה לא מפסיל ויתכן שאף שהיה כתב לפניהם בתקנת רגמ"ה ואין הגט כלום כמו שכתב בתשובת מהרמ"מ פירשו הם שהבעל מחוייב עדיין בכל חיובי איש לאשתו:
והנה בנידון שלפנינו אם באנו לכוף האשה מפני ששמשתו נדה והאכילתו בשר שלא נמלח אם הי' עדות בדבר פשוט שיש לכופה על הגט וא"צ התראה רק להפסידה כתובתה אבל לא לגרשה בע"כ וכמו"ש מהר"ם הבא מפאדאווי והבאים אחריו וכן הורה לענין שימשתו נדה הנוב"י בתנינא סי' כ"ו אבל אחרי שאין כאן עדות כלל והוא ג"כ עד עתה לא טען מאומה מזה להורות להאמינו עפ"י שבועתו כי לא מצאתי להפוסקים בעניני' אלו שבועה על הבעל ובמקומות שדברו בזה דאם הבעל טוען שאשתו אסורה עליו וחששו לאחר חרגמ"ה שמא עיניו נתן באחר' לא כתבו שישבע הבעל על דבריו וכן להיפך באשה שחששו שמא עיניה נתנה באחר לא אמרו חז"ל שתשבע האשה ואולי הטעם דכל שבאנו לכוף הבעל לגרש או לאשה שתתגרש עפ"י שבועת הרוצה בהגירושין הוי כנשבע ונוטל דלא תקינו רבנן ומכ"ש בבעל הבא לגרש בעל כרחה דאיכא בלא"ה חרם דרגמ"ה ודמי' קצת להך דסימן פ"ז סעיף ט"ז. ובפנים מאירות ח"ש סימן י"ב מרבה רגלים לדבר ועיקר השבועה מפני הכתובה היה שם. וגם מפני שגנבה ממונו הלוא יכול להשרותה על ידי שליש ואינו דומה לבעל. וגם הדר"ג ני' לא עשה אלו הטעמים לעיקר רק לסניפין וסניף וודאי הן:
אבל עיקר היסוד הוא כמבואר בדברי קדשו דלכ"ע לא ייפה רגמ"ה כח האשה מכח האיש ואם באיש לא הוי כפייה ה"ה ואף כ"ש דבאשה כא הוי כפייה ולזאת נשים עין על דברי רבותינו המדברים בזה וכאשר הביא הדר"ג כי' וה' יאיר עינינו במאור תורתו. הנה הרמ"א בד"מ סימן קל"ד כתב שדברי הרשב"א שהביא הב"י שם בסימן קל"ד חולקין על דברי הריטב"א שהביא הב"י בסוף סימן קנ"ד ויש לעיין בדבריו ז"ל דהנה הב"י בריש סימן קנ"ד הביא דברי הר"י בן הרא"ש על מי שנשבע שלא ישחק ואם ישחק נשבע שיגרש את אשתו ועבר ושחק והשיב דהב"ד כופין אותו לגרש את אשתו דכל דבר המוטל על האדם לעשות כופין אותו והמעשה קיים נראה מבואר מדבריו דס"ל דאע"פ שצווח ואינו רוצה לגרש אפ"ה כופין אותו לקיים את שבועתו אשר נשבע ואעפ"י שנתחרט עתה ואינו רוצה לגרש כופין אותו וכמו שכופין לנודר שיקריב קרבנו שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני וה"ה הכא כן נראה דעת הר"י בן הרא"ש. אבל דעת הריטב"א בתשובה שהביא הב"י בסוף סימן קנ"ד נראה שחולק על זה שכתב על אחד שנשבע לגרש את אשתו וגירשה קודם שיתירו לו ומערער אח"כ שהיה אנוס מפני השבועה והשיב שהגט כשר שלא מצינו אונס אלא באונס שלא בא לו ע"י עצמו אבל שבועה זו הוא הביאה ע"י עצמו שהרי מרצון עצמו חייב עצמו בשבועה לגרש לפי שגמר דעתו לגרש עכ"פ לזרוזי נפשיה ואם נתחרט אחר השבועה ואינו מגרש אלא מחמתה ה"ל לבקש צד להיות נקי משבועתו או לגלות דעתו למסור מודעה בכך. הלשון מגומגם קצת אבל בתשובת מהרל"בח סימן קכ"ד והיא התשובה הארובה שכתב מהרל"בח על שסידר בב"ד גט על מי שנדר נזירות שמשון לגרש וכמ"ש הב"י בס"ס קנ"ד) ושם הביא מהרל"בח תשובת הריטב"א וכתב שם דנשבע רק לזרוזי נפשי' ואם ונתחרט היה לו לבקש צד שיהיה נקי משבועתו או לגלות דעתו או למסור מודעה נראה מדבריו דאם היה מגלה דעתו שמפני שבועה הוא מגרש לא הוי גנו וכ"כ מהרל"ח עצמו כן לדעת הריטב"א אלא שאח"כ כתב מהר"לח שכפי הנראה מן הטעם שכתב הריטב"א בתחילה שאין חשוב אונס אלא שבא למגרש לא מחמת עצמו רק מחמת אחרים ולא אונס שבא לאדם ע"י עצמו. א"כ אין חילוק ואפילו מגלה דעתו שמחמת הנדר או השבועה הנהו מגרש אפ"ה הגט כשר והריטב"א לרווחא דמילתא כתב כן אלו תורף דברי מהרל"ח. ולפענ"ד א"א לומר כן כדעת הריטב"א דלדברי מהרל"ח גם מה שכתב הריטב"א דאם נתחרט היה לו לבקש היתר להיות נקי משבועתו ג"כ לרווחא דמילתא בלבד כתב הריטב"א כן דהרי גם אם אין לו היתר הוי הגט אחרי שנשבע מרצונו ובאו ח"ו כל דברי הריטב"א למותר. אבל נראה מה שכתב הריטב"א כיון שמדעתו נשבע אינו אונס היינו משום דאמרינן דוודאי מרצון לבו הוא גירש ולא נשבע רק לזרוזי נפשי' ועדיין בשעת הגירושין בדעתו הראשונה עומד וברצון גירש. ולזה אמר הריטב"א דאם היה שלא ברצונו עתה היה לו לבקש צד היתר או לגלות דעתו ולמסור מודעה ולא ס"ל להריטב"א שאם נשבע ואין לו היתר כגון בנזירות שמשון דמיירי מהרל"ח ומגלה דעתו שאינו מגרש אלא מפני הנזירות שיהיה גט (אם לא מפני הצד שיוכל לנהוג נזירות שמשון ולא יגרש דהריטב"א מיירי בנשבע סתם לגרש) וכ"ש דל"ל דכופין אותו לקיים שבועתו וכמ"ש הר"י בן הרא"ש דלהריטב"א וודאי אין כופין. וסבור הייתי לומר דכל שנשבע לגרש וא"א להתיר שבועתו גם להריטב"א כופין. וכמו שכופין בנודר קרבן וכן מעשין לפסולות דכיון שהוא מחוייב לעשות כופין אותו. ובכה"ג היה נידן הר"י שם שלא היה חרטה דמעיקרא לשבועתו או אפשר שראו ב"ד שלא להתיר ואף מפני שנדר שלא לשחוק דקי"ל דאין מתירין והיה אפשר להתיר כיון שכבר שחק ובאו רק להתיר שלא יהיה צריך לגרש את אשתו מ"מ גם על דעת אשתו אולי נשבע ולא היתה חפיצה להתיר לו או טעם אחר שלא היה ראוי להתיר ולכך כופין שלא יעבור על שבועתו שקיבל מעצמו אבל הריטב"א הרי מיירי שם שגירש ומערער עתה שרק מחמת השבועה גירש ושבועתו היתה לו היתר לפ"ד על זה הוצרך הריטב"א לומר דאם היה כדבריו שגירש מחמת השבועה היה לו לבקש צד שיהי' נקי משבועתו או לגלות דעתו כי זה וודאי אין ב"ד כופין אם היה אומר שמבקש להתיר שבועתו או גילה דעתו. אבל הב"ח באה"ע סימן קס"ה הביא תשובת הריטב"א דאם כשבע לחלוץ ליום ידוע דאין כופין אע"ג דעל השבועה אתה כופיהו מ"מ כיון שמחמת כפייה הוא חולץ חליצה מעושות היא ממילא הרי להדיא דפליג על הר"י בן הרא"ש דס"ל לכתחילה כופין לקיים שבועתו וגם שלא כדברי מהר"לח שכתב דהריטב"א לרווחא דמלתא כתב א"ו לגלו"ת דעת"ו דבתשובתו לענין חליצה אינו מורה כן אא"כ יאמר מהר"לח רק לכתחלה כתב דאין כופין לחוש לדעת רבינו פרץ אבל לשון הריטב"א אינו מורה כן:
והיינו בנשבע סתם לגרש את אשתו דלדברי הר"י אפילו מגלה דעתו שאינו מגרש רק מפני השבועה אפ"ה הגט כשר ואפילו כופין אותו לגרש ולהריטב"א נראה דאין הב"ד רשאין לכוף רק אם גירש בסתם אמרינן דוודאי ברצון טוב גירש והשבועה היתה רק לזרוזי בעלמא. אבל אם תלה שבועתו ונדרו בדבר אחר וכן אם קבל על עצמו קנס ממון אם לא יגרש כיון שהרשות בידו אם ירצה יקיים נדרו ולא יגרש כגון נ"ש או יתן הקנס. בזה נראה כמעט כל הפוסקים שוין דלא הוי אונס (זולת תשובת הרשב"א ויבואר בעזה"י) וכמ"ש מהרי"ק בשורש מ"ג ועליו סמך ג"כ מהר"לח בראיה השלישית אלא שכתב דר"פ מחלק בין נשבע לגרש סתם דצריך להתיר ובין שמקבל עליו קנס ממון ולפענ"ד אינו מוכרח. והנה בראותי בב"י בסימן קנ"ד שכתב דגדול אחד הביא ראיה לדבריו דאם מגרש מפני כ"ש שקבל עליו אם לא מגרש אפ"ה הוי גט ממתני' דס"פ השולח דתנן קונם אם איני מגרשך דהיינו באומר יאסרו כל פירות שבעולם עליו אם איני מגרשך וגרשה וכו' מוכרח דהוי גט. והייתי תמה על ראייתו דהתם נראה דאיירי בשבועה ונדר שהיה להן ומתירין דהרי שם מבואר דעיקר רבותא שהתירו לו להחזירה דסד"א ליקנסי' משום דר"נ דאמר כל הנודר כאלו בנה במה ומקיימו כאילו הקריב עליו קרבן ופירש רש"י שהיה לו להתיר נדרו מכלל דבשבועה שיש לו היתר מיירי שם ומה זה ראיה לנ"ש שאין לו היתר. ושוב ראיתי למהרל"ח שם בסוף תשובתו הרגיש בזה ודחאה כיון דסתמא דמשנא וגמרא והפוסקים משמע דאף בכה"ג מיירי ואם כן הוא דאף באין היתר לשבועתו ונדרו מיירי מתני' היה מקום להכרית משם דאפילו נשבע או נדר לגרש לחלוטין אפ"ה לא הוי אונס דהרי כתבו התוס' בגיטין דף ל"ה סוף ע"א דלא גרסינן כל הפירות כיון דא"א לקיים הוי נדר שוא ואינו רק איסור שעה ואף דהנדר חל באומר אם אעשה דבר זה יאסרו כל הנאות שבעולם עליו כדאיתא בנדרים דף פ"ט מ"מ לענין נודרת לא מהני וכ"כ הר"ן שם (ואף שיש לתמוה עליו לפמ"ש בפ"ג דשבועות לדחות דברי הרמב"ם שפסק הנשבע שלא יאכל ז' ימים דהוי שבועת שוא כמו בל אישן שלשה ימים והר"ן כתב עליו דלא דמי שינה דע"כ הוא ישן לאכילה רק שקיים הר"ן הדין דהנשבע שלא יאכל ז' ימים הוי כמו כשבע לבטל את המצוה וא"כ אין ראיה לנדר דלא חל על דבר מצוה וצריך לדחוק בזה) וא"כ כיון דקונם כל הפירות שבעולם עליו אם לא יגרש כיון דהנדר חל כהך דנדרים פ"ט וצריך הוא לגרש ע"כ דאם לא כן יאסרו כל פירות שבעולם עליו וזה א"א לו לקיים אע"כ כיון דמעצמו נדר אין זה אונס ותקשי להריטב"א וכ"ש להרשב"א בתשובותיהם. אבל אם אמרנו דהוא הטעם משום דאמרינן דוודאי מדעתו גירש מאחר שלא ביקש לו צד להיות נקי משבועתו או לגלות דעתו או למסור מודעה א"כ אין ראיה ממשנתינו. אבל אחרי כי מהרי"ק כתב כפשוטו דכה"ג שיכול לקיים את אשתו וליתן הקנס לא הוי אונס וכן דקדק מהר"לח מדברי ר"פ שכתב או ערבון יתן וכן העלה הרמ"א בד"נ בס"ס קל"ד אלא שחשש לתשובת הרשב"א שהביא הב"י. ולכאורה לולי דברי הרמ"א הייתי אומר דאין מחלוקת כלל דנראה פשוט הא דאמרינן דאם קבל עליו קנס ממון אם לא יגרש וגירש כדי להפטר מן הקנס דלא הוי אונס היינו אם צריך הוא ליתן עפ"י הדין הקנס אם לא יגרש אזי יש לומר דאין הכפייה על הגט רק שישלם מה שחייב מן הדין ואם הוא כדי להפטר מגרש לא חשוב אונס ומה שכתב ר"פ אך ערבון יתן ומבואר דאם אינו מגרש יש להאשה להחזיק הערבון היינו גם כן בענין שהדין הוא כן שתחזיק הערבון וזה קיימתי מסברא שוב ראיתי במהר"מ מינץ בתשובה הנ"ל סימן י"ז שכתב שיתן הערבון באופן שלא יהיה אסמכתא. אבל אם מצד הדין אינו חייב הקנס מפני שהוא אסמכתא אם באנו לכוף אותו ליתן הקנס והוא מגרשה כדי לפטור מן הקנס בזה לכ"ע הוי אונס ובהכי מיירי הרשב"א לפי ענ"ד שהרי לא כתב שהב"ד חייבוהו רק הגזבר אשר רצה הבעל להתפשר עמו ולא אבה ומחמת יראה גרש ולכך הוי אונס כן היה כראה לפענ"ד אבל מי ידבר נגד רבינו שחשש לכתחילה לפוטרו מכל קנס והיינו בבעל שיש חשש איסור א"א בכפייתו מה שאין כן גבי אשה:
והנה לכפות האשה עצמה לקבל הגט או ליתן את הקנס אם היה התחייבותה באופן שעל פי הדין היא חייבת ליתן הקנס שאין בו משום אסמכתא נראה ברור דמותר לכפותה ע"י הערכאות להוציא ממנה הקנס ואם מתוך כך תתרצה לקבל הגט יגרשנה כדמו"י ואם אין הקנס באופן שמצד הדין לא תוכל לחזור בה בזה יש לעיין לפמ"ש הרמ"א בח"מ סימן כ"ו סעיף א' במי שהלך לערכאות ונתחייב בדיניהם ורוצה לשוב בדיני ישראל דהרמ"א מסכים דאין נזקקין לו ואם כן זו שהביאה בעצמה הדברים מתחילה עד סוף בערכאות יכול הבעל לתבוע ממנה הקנס שנתחייבה היא או קרוביה בעדה וכל שכן שהיא עודנה בתמרוריתה עומדת ובקש הדר"ג ני' למתקה ולשוא צרף צורף דוודאי אף המרדכי שהביא הרמ"א שם בד"מ סימן כ"ו בח"מ מודה שמתירין להבעל לבוא עמה בערכאות ולהוציא ממנה כל מה שנתחייבה לו ובפרט בצירוף הסניפין שזכר הדר"ג ני' שהיא חשודה ועוברת על דת ומאבדת את ממונו ולדעת הראב"ד שאין אסמכתא לנכרי ואסברה המג"א משום דגמר ומקני כיון דבדיניהם לא הוי אסמכתא כדאיתא בסימן תמ"ח במ"א ס"ק ד' א"כ זו שבאה לפני הערכאות ונתחייבה על דעתם י"ל דגמרה ומקני ומ"מ שם רבו החולקים. אבל בנידון זה נראה דרשאי הבעל לכופה על הפרעון. ואולם היינו אם יש לה לשלם בדברים שבדיניהם צריכה היא לשלם מהם כגון תכשיטין וכדומה או שיש למי שנתערב לשלם. אבל אם באמת אין לה לשלם הקנס מבלי ערמה והברחה אז וודאי א"א לכופה שתשלם או תקבל הגט כנלפענ"ד אם יסכים הדר"ג ועוד אחד מיוחד ממורי ישראל האוחזים בדרכי חז"ל:
ידיד ה' מאוד נכספה וגם כלתה נפשי שיסכימו גם החולקים על הוראה הלז או לכה"פ שיאמרו שהם מבטלים דעתם כי עתה אשר בעו"ה פריצי הדור קשר וחבל אחד לחבל כרם ה' צבאות על המאמינים בד' להתאמץ בכל עוז להיות לב א' ולא יהי' פירוד לבבות בינותם לבי חלל בקרבי בזכרי איך יתאמצו מרעים להכחיד שם ישראל ואיך נועצו לב יחדיו להפר חוק ולבטל כל אות ברית בין ה' ית"ש ובין ישראל לא הניחו שארית לקדוש' שבת וגם בשר קדש יערימו יחדיו להעביר מעט מעט יקנא ה' מהרה לתורתו ויאבדו אויביו ויתפרדו פועלי און במהרה יאמר נא הדר"ג אם יש קהלות רבות חלילה שם אשר יתנו מקום לדברי מרעים ההם בטוח אני במדת טובו וענות לבבו אשר בכל שורות מכתבו יצהירו כי לא ירע בעיני כבודו שאלתי זאת לדבר עוד על לב החכמים החולקים ונהי' כולנו אגודה אחת כרצון אבינו שבשמים ית"ש ואנכי אשלח העתקת מכתבי זה לכבוד ידידינו הגאבדק"ק פ"ב יע"א יחוה דעתו כאשר ישים ה' בלבו:
דברי קדשו אשר חידש בענין זוחלין שרבו על הנוטפין המה דברי חן ושכל טוב ובדברי התוס' פסחים דף כ' ע"א ד"ה ובשעת וכן בחולין דף ל"ו ע"ב אין לי לפרש רק מה שנבון לחש כי"ב יבין בלתי ספק מעצמו כי הי' דעת התוס' כיון דבא על העור במחובר ועתה לאחר שחיטה עודנו שם כאשר הי' אף כי עתה לאחר שחיטה תלושין הרי לא הי' בהם תפיסת אדם ונתבשר הבשר על ידן ולא הקשו רק לפירש"י דלדעתו ז"ל צריך שיעברו המים מן העור להבשר וכמעט א"א רק ע"י הפשטת עור ואם אין הסברא מרווחת בעיני כבודו גם בעיני אין הדברים מרווחין אבל נשבקינהו דאינהו דחקו ומוקמי נפשיי' דברי אוהב נפשו המשתוקק לידידתו ואהבתו ומצפה לשמוע ממנו כל טוב וגם אקוה כי יוסיף שנית ידו בטובו ויודיעני דעתו הרחבה על הדברים אשר כתבתי וגם איך נגמר הדבר בין הזוג הנ"ל ומה טוב אם יוסיף הבעל הון ועושר לתת להאשה וירופא מצרעתו רופא לשבורי לב ירפא ויחבוש במהרה שבר עמו וישמח לבנו בישועתו הק' מאיר א"ש: