אמרי אש חלק אבן העזר· רבי מאיר אייזנשטטר
סימן יז
ע"ד האשה אשר הועד על בעלה כי קפץ בנהר דונאי ונמצא אח"כ אדם א' שהיה בו סימנים בגופו ובכליו באשר היו בבעל האשה הנטבע והחליט מורי הגאון אבד"ק פ"ב זצ"ל שהמה סימנים מובהקים. ואולם אין על עדות זו שני עדים כשרים רק ע"א וטרם שהעידו והתירו ב"ד את האשה קלקלה האשה וילדה לזנונים ועתה חוקר מעכ"ת כי' אם יש להתירה אחרי כי כבר נאסרה על בעלה הראשון ואין כאן חומר עוד אצלו רק משום בעלה השני ואולי לא דייקי בשביל זה וכבר חקר הנו"ב קמא בזה חא"ה סימן מ"ב וכתב שראה כן בבעל המאור והנה כן נמצא בבעל המאור ביבמות דף צ"ד ע"א מקיים בזה הגירסא שמחק רש"י קמ"ל אקילקולא דידה חיישא ואקילקולא דזרעא לא חיישא ופירש הרז"ה כי אין כאן בע"א ביבמה קילקול אצל דידה דהא מסניא ליה ואי משום בעל שני בלא"ה יושבת גלמוד (איננו יחיד בפירוש הזה כי כן כתב גם הרשב"א והריטב"א בחידושיו בשם הרמב"ן גם הרא"ש בתוספותיו כתב כן בשם ר"מ) אלא שהנו"בי כתב שם דמדברי הירושלמי שהקשו ויקנסו אצל בעל שני ובא אצל הראשון ומשני משום ריח ערוה נגעו בה משמע דגם אם לא היה חומרא אצל בעלה שני היתה ג"כ דייקא ומורי הגאון ז"ל דחה דבריו דוודאי לא יעלה על הדעת כי יעשו חומר כדי שיאמין כו' אין זה סברא דמשום כך תקנה חומר כדי שיאמין ע"א ורק כיון שיש חומר ממילא ע"א נאמן. ולכך פריך שפיר ויקנסו אצל הבעל השני ולא אצל הא' וליכא למימר דאי לא היה ע"א נאמן כי כבר אמרנו שאין זו סברא ומעכ"ת ני' כתב כיון דמשני מעיקרא בירושלמי דהו"ל למידק דהיינו דייקא ומנסבא ופריך אח"כ ויקנסו אצל בעלה שני משמע עכ"פ בזה תהיה דייקא ודלא כבעל המאור וע"ז יש לפקפק דהו"ל למידק דקאמרין בירושלמי אין הכוונה דייקה ומנסבא רק קנס בכל דהוי לה לעשות דאיתא בתלמודן ביבמות דף צ' וע"ז פריך שאין ראוי לקנוס את בעל הראשון בחנם ואין זה סיוע לבעה"מ אבל מ"מ מה שכתב מורי הגאון ז"ל כי מוקצה מן הדעת לומר שיתקנו חומר בסופה כדי להאמין ע"ז לא ידעתי לרב דפסק כר"ש וכן רב ששת לכ"ע בניסת עפ"י שני עדים מותרת לחזור לו ואין כאן חומר רק בעד אחד וא"כ איך היה אפשר לתקן חומר אם תנשא עפ"י ע"א הרי כל עוד שלא תקנו חומר לא היה ע"א נאמן כי לא היתה דייקא והרי היא בחזקת אשת איש ומה צריך היה לתקן חומר בסופה אם תנשא ויבוא הבעל כי גם בטרם בואו תצא ממנו וע"כ התקנה מתחילה כך היה שהחמירו עליה ומתוך כך יהיה נאמן ע"א ומ"מ מבלעדי הוכחה איכא למימר דהירושלמי סובר טעמא דעבידא לגלויה בע"א והרי לפי הירושלמי ע"א במלחמה נאמן וכמ"ש בשם הרמב"ן עיין ר"פ האשה שלום ומ"ש מעכ"ת ני' דהנו"בי בזה אזיל לשיטתו דהוא כתב בסימן כ"ז להוכיח מהא דיבמות דאין נאמן לומר נתגיירתי בב"ד של פלוני מכלל דהיכא דאתחזק אסורא ד"ת אפילו במלתא דעבידו לגלוייה אין עד אחד נאמן. הנה לפענ"ד דברי הנו"בי שם תמוהים ביותר דמאי מייתי ראיה משם הרי עכו"ם אינו נאמן בעדות אשה אם ונתכוון להעיד אף על גב דהוי מלתא דעבידי לאגלויה באורייתא מכלל דבעכו"ם אף במלתא דעבידי לאגלוי' פיהם ידבר שוא וא"כ איך אפשר להאמינו אם אמר נתגיירתי כבר אם לא נתגייר ועודנו עכו"ם חשוד הוא אצלינו לשקר אף במלתא דעבידי לאגלוי' ולדידי בלא"ה יש לדחות דהירושלמי לא מצי לתרוצי דלכך קנסו גם הראשון דא"כ לא היה ע"א נאמן דהירושלמי אולי רוצה לתרץ גם לדידן דקיי"ל דאף בשני עדים תצא מזה ומזה וכל הדברים אלו בה וכן נראה שם בירושלמי לקמן על הא דר' שמעון דר"י דמשני הכי משום ריח ערוה ס"ל דלא כר"ש ואם כן בשני עדים היה קשה למה קנסו אצל בעל הראשון אם לא משום ריח ערוה באופן שאין מדברי הירושלמי סתירה לדבר הרז"ה וכבר אמרתי כי הראב"ן וכן הגדולים מעתיקי תירוצו כראה דכוותיה סבירא להו ולא היה ראוי להתיר מה שהוא אסור לדעת הגדולים האלה אבל כיון דבאמת הפוסקים כולם המה פה אחד להתיר ע"א להעיד שמת יבמה מלבד הרא"ש והטור שהעתיק דבריו (ובדעת הרא"ש צידד לומר שלא היה חולק רק כמתמיה לולי הטור שהעתיק דעתו) וע"כ טעם דע"א נאמן וסגי דייקא כ"ש אע"ג דאיכא למימר דמסני' ליה ולא חיישא אפילו לקלקולא דבעל שני אפ"ה מהימן ע"א וכבר כתב הרא"ש בתשובה שהעתיק הכ"מ ר"פ י"ג מהלכות גירושין בתוך דבריו דלכך הוצרך הרמב"ם לומר בע"א דקטטה דלכך לא מהימן ע"א אולי שכרתו משום דאיפשוט בעיא דע"א ביבמה והיה לך להתיר בקטטה גם אם לא היה חשש שכרתו יע"ש. ואם כן הוא ג"כ להרז"ה והרמב"ן דסוברים דמשום בעל שני אינה דייקא אפ"ה מהימן האי עד בנידון זה משום דלמא טעמא דע"א נאמן משום מלתא דעבידי לאגלוי' וסגי דייקא כ"ש כמו ביבם:
והנה מהא דעד אחד ביבמה דקיי"ל לרוב פוסקים נאמן וכתבו דמקילין במקום עיגון היה אפשר לומר דאין ראיה לנידון זה לפמ"ש הנו"בי בחלק אה"ע סימן נ"ד דיבמה לשוק לא מקרי דבר שבערוה לדידן דקיי"ל שומרת יבם שזכתה מותרת ליבם והוולד כשר. וכן משמע מדברי המרדכי שהביא הנו"בי שם מעתה לשיטת הרשב"א וסיעתו דס"ל דע"א נאמן באתחזק איסורא דאפשוט בעיין ריש האשה רבה מהך דכריתות וכמו שהאריך הרשב"א בחידושיו שם והביא הש"ך בי"ד סימן קכ"ז פוסקים דס"ל הכי. ולדבריו גם דעת הרמב"ם נוטה כן אם היה אפשר לומר דאע"ג דמקילין ביבמה לשוק מכל מקום אין להקל בעד אחד המעיד באשת איש לומר מת בעלה היכא דלא דייקא כיון דהוה דבר שבערוה:
רק לפ"ז צריך להבין הא דקאמר בעד אחד ביבמה משום דמסני סניה ליה לא דייקא ויקשה לכאורה אף דלא דייקא אמאי לא יהיה נאמן כיון דלא הוי דבר שבערוה וע"א נאמן באתחזק איסורא. ולכאורה היה מקום לומר דבעי לרב המנונא דס"ל שומרת יבם שזינתה אסורה ליבם ויתישב בזה מה דקשיא לי מאי פשוט רב ששת ממתניתין דע"א נאמן ביבמה לעיל מה שכתבו התוס' והרא"ש לעיל דף צ"ג ד"ה אבל חכמים לחלק בין קלקולא דאורייתא לקילקולא דרבנן דלקלקולא דרבנן וודאי לא חיישי אבל אקילקולא דאורייתא איכא למימר דחיישי ולכך ס"ד דלר"ע תהיה היא עצמה נאמנות ואכ"ק מאי פשוט הש"ס הא מתניתין ע"כ אתיא כר"ע וכמו שכתב התוס' בדיבור הנ"ל וא"כ לר"ע דאיכא קלקולא דאורייתא ולכך סומכין על עד אחד דעכ"פ דייקא קצת אבל לרבנן דליכא קלקולא דאורייתא מנ"ל דע"א נאמן כיון דלא דייקי כלל אבל אם נאמר דסוגיא קאי לרב המנונא ניחא דלדידיה מקלקולא מדאורייתא אבל רחוק לומר כן דהרי רב אשי דקאמר לר"ע איצטריך ע"כ ס"ל דלרבנן ליכא קלקולא ודלא כרב המנונא וא"כ אמאי לא יהיה עד אחד נאמן כיון דלא הוי דבר שבערוה ואם נאמר דסוגין דיבמות דף צ"ד דמסתפק בע"א ביבמה אם טעם נאמנות מעד אחד משום דדייקא כיון דסני' ליה א"כ להרשב"א וסיעתו דס"ל דע"א נאמן באתחזק איסורא אין ראיה מע"א ביבמה לנידן זה שאנו בו:
ולפ"ז אין ראיה מן הפוסקים בע"א ביבמה דנאמן להתירה לשוק לכל הפוסקים מלבד הרא"ש והטור דהתם לא הוי דבר שבערוה וכאן הוי דבר שבערוה ורק דלפ"ז יקשה מאי שעמדתי לעיל על פשטיה דרב ששת דמאי פשוט ממתניתין דאתיא כר"ע לדרבנן דלמא לר"ע מהני משום דאיכא דייקא דמקלקלא מדאורייתא מאי שא"כ לרבנן כיון דאתחזק איסורא ליצרך לפי סוגין שנים ודיוקא ליכא לא מהימן ע"א וצריך לומר דפשיטא ליה דאם צריך לנאמנותו של עד דיוקה דידה אי אפשר להאמין ע"א ביבמה משום דמסני סניה ליה וליכא דיוקא ואין הפרש בין ר"ע לרבנן דגם לשניהם ליכא דיוקא ולא משמע כן מתוס' ד"ה כי תבעי שמחלקים בין דיוקא דהכי דאף את"ל דעד אחד ביבמה נאמן אפ"ה איכא למיבעי' בע"א בקטטה וכו' יע"ש. ואם הוה ס"ל יבמה לשוק לא הוי דבר שבערוה לא היינו צריכים לטעמא דדייקא לשיטתו דס"ל דע"א נאמן באתחזק איסורא וכן מה שפלפל הרשב"א שם בתשובה הנ"ל אם נאמן לומר שיש לה אח לפוטרה מיבום במה שנחלקו הראב"ד והרמב"ם היה לו ז"ל על כ"פ לומר דראויה שיהיה נאמן בכל ענין כיון דלא הוי דבר שבערוה:
אבל זה שהחליט הנו"בי דיבמה לשוק לא מקרי דבר שבערוה וכן מורה לשון המרדכי שהביא שם (וכיוצא בזה כתב בספר התרומה בהלכות חליצה) צ"ע דסוגיא דקידושין דף ס' ע"א לא משמע כן דאפליג אביי ורבא באשתו שזינתה בע"א דלאביי ורבא אינו נאמן משום דהוי דבר שבערוה ואייתי אביי ראיה ועובדא דינאי המלך דע"א נאמן והרי התם לא הוי רק איסור כהונה שהיה אומרים עליה שנישבת במודיעים ונשאה אביו של ינאי וכפירש"י שם ואפ"ה מייתי ראיה מינאי בדבר שבערוה וכן מאי אייתי ראיה מבן גרושה דאין ע"א נאמן ומיהא בזה י"ל דהיינו לר"ע דאמר הכי שם בקידושין ולדידיה כיון דס"ל יש ממזר וחייבי לאווין ולחד תכא לר"ע אפילו מאיסורי כהונה א"כ לדידי גם גרושה לכהן הוי חייבי לאווין ורבא הכי קאמר לדידי איכא למימר דהאי תנא הוא אליבא דר"ע דס"ל דאין קידושין תופסין בחייבי לאווין דכהונה ג"כ ולדידיה הוי דבר שבערוה וכמ"ש המרדכי לענין שומרת יבם כנ"ל אבל מהא דשבויה דאייתי אביי ראיה מינה קשה לדברי המרדכי והנו"בי:
ולפמ"ש הראב"ד דסוגיא דיבמות דף י"א וסוגיא דריש סוטה פליגי אהדדי ולפי סוגיא דיבמות צרת סוטה פטורה מן החליצה ומן היבום משום דטומאה כתיב בה כעריות ולפי סוגיא דסוטה צריכה חליצה (ועיין רא"ש פרק ו' דיבמות סימן ה') ואינו מחלק בין סוטה וודאי לסוטה ספק וכמו שחילקו הראשונים שם והך הפרש לדעתי ג"כ כי ביבמות יליף דאסורה מן טומאה שכתב רחמנא בסוטה כעריות וברפ"ק דסוטה יליף לה מולאיש אחר ולא ליבם וכן רבא יליף לה מק"ו יע"ש. משמע דליכא למילף מן טומאה דכתב בה כעריות והרי הא דאמרינן דאין דבר שבערוה פחות משנים ילפינן מכי מצא בה ערות דבר ויליף גז"ש דבר דבר מסוטה דתפסו בה קידושין והוולד כשר ואין שם רק לאו גרידא ורק טומאה כתיב בה כעריות וכמ"ש הנו"בי בחא"ה שם ובסימן כ"ה והיינו לפי סוגיא דיבמות דילפינן מהא דטומאה כתיב בה כעריות למשוי אותה כערוה אבל לפום סוגיא דסוטה דלא משוינן לה כערוה מלשון טומאה דכתיב בה ואפ"ה צריך ב' מגז"ש דדבר דבר א"כ מוכרח דכל ביאה אסורה מקרי דבר שבערוה וצריך שנים איכא למימר דסוגיא דקדושין דחשיב שבויה לדבר שבערוה הכי ס"ל ובפרט דרבא גופיה בסוטה משמע דלית ליה הך דיבמות וכן אביי קיבל מרב יוסף מאי דמשני ליה בסוטה יע"ש:
ואפשר דהמרדכי שם דחשיב יבמה לשוק רק דבר בערוה אם אין קידושין תופסין בה ולא במקום שקידושין תופסין כראב"ד ס"ל ולכך לפי סוגיא דיבמות דסוטה טומאה כתיב בה כעריות וחשיב כערוה אין לכו להצריך שנים רק בעריות ולא בשאר חייבי לאווין אשר קידושין תופסין בהם וסוגיא דקידושין לא סברי הכי אבל התוס' והרא"ש לית להו הא דהראב"ד כי הם מחלקין בין סוטה וודאי דחשיב כערוה וכמ"ש התוס' ביבמות וכן בריש סוטה כתבו דעל סוטה וודאי דכתיב דבר ילפינן דמיירי בשנים כתיב טומאה כערוה ולא על סוטה ספק. ולפ"ז אין כאן מחלוקת ולא עוד כי גם להראב"ד אינו מוכרח דסבירא ליה דגבי בעל לא תהיה סוטה כערוה כיון דכתיב ביה טומאה ורק לגבי יבם ס"ל סוגיא דסוטה דאין לאוסרה מפני טומאה דכתיב בה לגבי בעל ולכך הוצרך ללמוד מולאיש אחר ולא ליבם באופן כי לכאורה משמע בבירור מהך דקידושין דכל ביאה אסורה מקרי דבר שבערוה להך דינא דצריך שנים ואם מקילין בע"א ביבמה מכלל דס"ל בדיוקא כ"ש אף דלגבי בעל שני דעיקר נסמך על מלתא דעבידא לאגלויה ואם כן אף לבעל המאור וסיעתו כראה דאפשר דסמכינן בכה"ג על עד אחד:
ובחידושי רשב"א ריש גיטין ראיתי שכתב להקשות מ"ש דמהימן באיסור ולא יהיה השליח נאמן להביא הגט וכתב בתחלה דהתם הטעם משום חומר בסופה הקילו עליה בתחילתה ודחה זאת כיון דבכל ספרים גרסינן אלא משום עגונה אקילו בה רבנן וכתב אח"כ חילוק דבכל גט ליכא עיגון כ"כ דהרי אפשר לשלחו בשנים יע"ש:
ולפ"ד לפי המסקנא אף בלא שום חומר בסופה מקילין בעד מיתה ומשום עגונה רק שהדבר תמוה דהרי בע"א ביבמות וכן בע"א במלחמה וקטטה מספקינן בכולהו אם הטעם משום עבידא לאגלוי' או משום דיוקא וכי נאמר דכל הנך סוגיא רק לפי הה"א ולא לפי המסקנא זה תמוה:
ולפמ"ש הנו"בי בחא"ה בתשובה זו דאין פירוש דייקא ומנסבא דעפ"י דיוקא מתירין אותה דא"כ איך מתירין אותה לינשא מיד אם העיד העד שכבר מת לפני ג' חדשים ועוד קטנה מאי איכא למימר ואם נאמר דבאמת אין מתירין אותה עד שתגדל א"כ ליבעי ג"כ בע"א בקטנה אם נאמ' דטעמא דעבידי לאגלוי' אז נאמן בקטנותה ולטעמא דדייקי אין מתירין אותה רק כשתגדול אלא פירש דייקא דלכך ירא העד לשקר כי ירא שתידוק ויוודע שקרו וזה שייך ג"כ בקטנה דעכ"פ ירא שתשקר כשתגדיל יע"ש. ולפ"ז אם לא ידע העד מקלקולה ולא ידע שנאסרה כבר על בעלה הראשון או שעכ"פ העיד בב"ד לפני זנותה אף שלא הותרה אז היה ראויה להיות נאמן גם לפי דעת בעל המאור אבל לא ידעתי מה יאמר הנו"בי בחרשת שהשיאה אביה ובא ע"א להעיד על מיתת בעלה מאי דייקא איכא ואמאי לא בעי תלמודא בחרשת דכ"מ בין טעמא דעבידי לגלוי' ובין דייקא דבוודאי רחוק לומר שיחוש העד פן תתפקח ותידוק שהרי ביבמה ג"כ איכא דלא סניה ליה ואפ"ה אי טעמא משום דייקא אינו נאמן:
וכבר היה אפשר לומר להיפך דלכך לא קאמר תלמודן נ"מ בין טעמא דעביד לאגלוי' לטעמא דדייקא בחרשת וקטנה משום לטעמא דעביד לאגלוי' צריך טעמא דדייקא כ"ש וכמ"ש התוספות דבקטנה וחרשת ליכא דייקא כלל ולכך גם לטעמא דעביד לאגלוי' איננו נאמן מכל מקום קשה לומר דלא משתמיט למימר דבקטנה וחרשת שהשיא אביהן אותן אין ע"א נאמן גם רחוק לומר דקרובים המשיאין אותן דייקי כי לא שייך ולומר בסופה בקטנה וחרשת וכ"ש להסוברים פיתוי' קטנה אונס הוא. ואפשר דהכא לישא אותה דייק שלא יכשל באיסור אשת איש אחרי כי יודע שהיא לא דייקא וצ"ע:
ויש להביא ראיה לנידון זה מהא דאיתא ביבמות דף צ"ב ע"א דר"נ דאמר תדע דהוראה היא דבכל התורה כולה ע"א לא מהימן לאו משום דהוראה היא וכפירש"י וה"נ אדעתיה הוא דסמיך דכל אשה דייק ומנסבא ונמצא דטעו בהוראתן דהא לא דייקא ואינסבא ורבא אמר תדע דטעות הוא דאלו הורו ואילו היכא דאתי ע"א שרינן לה אתי תרי אחרינא אסריגן לה כי הדר אתי ע"א אחרינ' שרינן לה (ופירש"י דאמר עכשיו מת שרינן לה) מ"ט לאו משום דטעות הוא ופירש"י דקמא אטעיין והאי בתראה מהימן דאי קמייתא הוראה דאדעתין סמכינן הא חזינן ע"י שנים אלו דלא אורינן שפיר הכי מצינן למהדר לדעתין קמייתא הנה משמע דקאי גם רבא על היכא דשרינן לה עפ"י עד הראשון דהרי כולם קאי על היכא דניסת עפ"י ב"ד וגם דאם לא ניסת לא הוי מוכח דטעות הוא דלעולם הוראה וכדאמר ר"נ דאדעתין סמכינן דהיא דייקא וא"כ בזו שלא ניסת כדין הרי לא נראה כלל שטעו בזה דהא אדרבה באמת לא ניסת עפ"י עד המשקר וע"כ בניסת עפ"י ע"א הראשון המשקר וכ"כ היש"ש ריש פרק האשה רבה סוף סימן א' דאם בא ע"א והעיד אפילו אשתכח שיקרא עפ"י שנים ותצא מן הבעל הניסת לו אפ"ה אם בא ע"א ומעיד שרינן לה וכתב דמוכח הכי לקמן. וכיון לזה שאמרנו והרי כאן כבר אסורה על בעל הראשון אפ"ה משרינן אותה עפ"י עד השני. וכ"מ ממש התוס' בכתובות דף כ"ו ע"ב בד"ה אנן אחתינן בתוך דבריהם בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דאע"ג דבשנים ליכא חומר בסופה מ"מ היכא דמכחישין זה את זה איכא חומר והיינו גם אם אמרו שנים מת ונישאת ואח"כ באו שנים ואומרים לא מת דלכ"ע לא תצא ואפ"ה דייקא וכמ"ש הח"צ בתשובה סימן ג' דעכשיו היא דייקא ומי לא עסקינן דקמא כהן דוודאי אסורה לחזור לו דאף באונס אסורה אפ"ה דייקא. ויש לדחות: