אמרי אש חלק אבן העזר· רבי מאיר אייזנשטטר
סימן ו
שלום וכל טוב לכבוד ידיד עליון הרב המאה"ג המפורסים ונודע בשערים. סיני ועוקר הרים. אמרותיו טהורות צרופות וברורות עינים מאירות כקש"ת מוהר"ר איציק ני' האב"ד ק"ק מאאר יע"א:
מכתבו היקר הגיעני אשר בו חקר ודרש כת"ר ני' אודות עלמה הרה אשר הסתירה הריונה עד בוא עת לידתה ותלד ותתן למילדת א"י את הילד אשר המליטה להניחו ברחובות קריה שם ותשם אצל הילד מכתב יום לידתה למען דעת יום השמיני וגם ספר תפלות והמילדת הניחה ברחוב את הילד וימצא ולוקח לבית א"י ומשם לבית תפלתם ויתנצר ובהשמע הדבר בין בני עמנו טרחו להביא את הילד לחיק אמו ולא יכולו והנה הזונה תבקש להנשא בתוך כ"ד חודש ולפ"ד קרובים יש לחוש לה שתצא לת"ר אם לא יתירו כי נכמרו רחמי' על הילד ופלפל מעלתו נ"י בחכמה בזה:
הנה כבר ראו עיניו סברת האוסרים מהרי"ו וצ"צ וגם האחרונים המתירים ועתה ידיד ד' מה מני יהלוך מה ימריצהו דברי אם אסייע דבריהם לא יתחזקו יען אינם צריכים לחיזוק. ואם אערער עליהם לא יתרפו ויוכל המורה אשר לבבו נוטה להקל לסמוך עליהם בכל זה. ואנכי הניא את לבבי בעל תפארת למשה העתיקה קצת מהר"ש לכדא בנו"בי תנינא נבידי גוף הספר והפליג לומר דאפילו כל בני משפחתה לא הניקו וגם היא לא התחילה להניק גם היה חשש מופקרת לזנות ולא רצו הגאונים מוהר"ר העשיל ומהר"ר יונה זצ"ל להקל ומ"מ מי שדעתו יפה יראה לפי הענין להורות וד' עמו לא יאונה כל רע להולך בתומו ולבלתי השיב פניו ריקם אכתוב מה שיש אתי קצת לדבר בזה:
מעכ"ת ני' הביא דברי הנו"בי קמא שהשיג על מהרי"ו שכתב להחמיר בזוכה משום דאין לומר זנות לא שכיח דה"ד בעדים והתראה אבל בלא"ה שכיח והנוב"י השיג דאע"ג דזנות בלא עדים והתראה שכיח מ"מ שתתעבר לא שכיח משום דאשה מזכה מתהפכת ואפי' להפוסקים כר' יהודא דחייש אימור לא נתהפכה יפה משום הכי צריכה להמתין ג' חדשים אבל לענין איסור מעוברת ומינקת שהטעם משום שמא תתעבר ולא יהיב לה בעל למסמס בביעי בזנות דלא שכיח שתתעבר רק אם לא נתהפכה יפה אע"ג דאיכא למיחש שמא תתעבר משום דרוב נשים מתעברות מ"מ דלמא לא יהיב לה בעל לא הוי רק גזירה ואיכא למימר דלא גזרו את"ד נוב"י והנה זה שסיים דלמא לא יהיב לה בעל הוי גזירה הוא סברא חצוניות מבלי ראיה ויותר דעתי העני' נוטה דזה לא מקרי גזירה דלמה יתן לה הבעל לפרנס בני אחר שאינו מוטל עליו כלל ולא אמרינן רק לענין דחסא שיחוס על הוולד אחר ג"כ לבלתי יזיק אותו לא שיפרנס אותו יותר משאר ילדים שאין חוב עליו ואולם הנוב"י לא היה צריך לזה לפ"ד להפוסקים בהבחנה כר' יהודא דצריכה להמתין אבל להפוסקים כר' יוסי נראה מדבריו דוודאי מותרת גם כן במעוברת ומיניקה:
הנה במהר"י שם בסימן ע"ג כתב השואל שיש בידו תשובת ומהר"ם ומהרי"ל האוסרים ותשובת מהר"ם איננה בידי אבל תשובת מהרי"ל אמורה עם הספר בתשובת מהרי"ל סי' ק"י ואעתיק תורף דבריו ז"ל. וזה ענינו שכתב נראה לר"ת אין חילוק כיון דמדמי ליה לטעמא דגרושה (נראה שצ"ל לטעמא דדחסא) ומש"ה כתב הרמב"ם וסמ"ג טעמא דדחסא. ומ"ש מר דאב או ב"ד יכופו בגרושה מה שאין כן זאת מי יכופנה לא כי דוודאי ב"ד או קהל יכופנה. ובהדיא כתב הרא"ש דחכמים עשו תקנה משום דרוב נשים חסות על ילדיהן וזונות ה"ה והוא התשובה ואפשר דהר"ר שמשון לא שרי אלא בגרושה דבעל וקרובים שכיח וב"ד כופין אותו לפרנס עד שש. והא דמפלגינן פד"א בין זנות לנשואין היינו לענין הבחנה דלא שייך מכח טעמא דמפרש התם בזנות דלא שכיח לא גזור או דלא איצטריך בזנות אבל לענין מעוברת שייך כמו כן בזנות כדלעיל עכ"ל העתקתי רוב דבריו ז"ל אולי אין ספרו בידיו ולא ראיתי כעת באחרונים שהעתיקוהו ולמדנו מדבריו שאף הוא ז"ל סובר דאיכא למימר דגם להר"ש אסורה וכ"ש לר"ת והתעורר ג"כ על סברא זו דזנות לא שכיח ומותרת לר' יוסי לענין הבחנה ואפ"ה כתב לאסור בזה ונראה כוונתו דדוקא לענין הבחנה דאסורה משום גזירה כמבואר בתלמודן איכא למימר דכל שאינו שכיח לא גזור אבל במעוברת ומניקה דאיסורא משום שמא תתעבר ליכא דמפרנס להוולד לאו גזירה מקרי אלא תקנה היא וכל היכא דשייכא נהגה אפילו בזנות דלא שכיח דמעברא מ"מ השתא מיהא דמעברא אין להתירה משום דאיכא תקנה לוולד וכיוצא בזה כתב ומהרא"י בכתבים סימן רס"ז דאף ע"ג דלענין תנאים מהני ואמרינן במלתא דלא שכיח לא אסיק אדעתיה מ"מ לענין תקנת ר"ת לא מהני מלתא דלא שכיח אלא שכתב וז"ל כיון דתיקנו רבנן בחד אונס ה"ה בכולהו אי שייך בהו חד טעמא עכ"ל משמע לכאורה דדוקא אי תקינו רבנן בחד אונס אלא שהראיה שהביא לדבריו משמע קצת דבכל גווני קאמר דהא התם מיירי באונס דלא שכיח כלל והיה אפשר לומר דלא תקינו רבנן אלא באונס דשכיח קצת ולא בדלא שכיח כלל:
וראיתי בח"צ סימן ס"א שכתב בתוך התשובה להשיג על מהרא"י והביא לסתור דבריו מהא דאמרינן לר"י דאמר ד"ת מעות קונות ומ"ט אמרו משיכה קונה שמא יאמרו לו נשרפה חיטיך בעליי' ואפ"ה היכא דהוי מלתא דלא שכיח בדמי פרה ומכור באלו קנה הרי דלא תקנו בלא שכיח וכן בסוף פ"ק דשבועות אמרינן דבאבודין דלא שכיח לא אמרינן לב ב"ד מתני עליהן יע"ש. ולפענ"ד מהך דאבודין אין ענין כלל להך דמהרא"י דהתם לאו תקנה היא שעשאו חכמים לדורות אלא דב"ד שבכל דור ודור מתני על קרבנות צבור ואמרינן דלא יתנו לב לחשוב ולהתנות על מלתא דלא שכיח והרי בפרה שדמי' יקרים אמרינן דלב ב"ד מתנה ואין זה ענין למה שתקנו חז"ל משום טעם מה דא"ל דכל היכא ששייך הטעם תקנו כן. וגם מהך דמעות קונות לפענ"ד אין ראיה לסתור דברי מהרא"י דוודאי התם דהוא רק גזירה שמא יפול דליקה ויהיה המוכר אדם שאינו הגון (וכמ"ש התוספת שם בב"מ) ויניח ולא יציל תקנו כן ובזה במלתא דלא שכיח לא גזרו אבל אם תקנו חכמים דבר משום שראו כי נכון לעשות כן בכל ענין תקנו אף במלתא דלא שכיח כל היכא ששייך טעם ההוא:
ויש ללמוד זה מריש גיטין דפריך לרבה מהמביא גט וא"י לומר בפ"נ דיתקיים בחותמיו ומשני לאחר שלמדו ופריך א"ה יכול נמי ומשני שמא יחזור דבר לקלקולו א"ה אינו יכול נמי ומשני פקח ונתחרש מלתא דלא שכיח ולא גזרו בהו רבנן ומכל פרכא ושינויו דשם מבואר דאע"ג דע"א דשליח נאמן לומר בפני נחתם תקנתא דרבנן דהא ספרא דדיינא מגמר גמירי ורק דחששו דלמא אתי בעל ומערער ואפ"ה קודם שלמדו ואפילו בפקח ולא הספיק לומר לה בפ"נ עד שנתחרש דמלתא דלא שכיח גמור הוא אפ"ה לא מהני קיום בחותמיו והיינו כיון דאיכא לחששא דלמא אתי בעל ומערער לא מהני להקל משום דלא שכיח ורק באחר שלמדו דהוי רק משום גזירה אהא לא גזרו במלתא דלא שכיח ואפילו בכה"ג חלקו שם היכא דאיכא למימר שלא תחלק ולזה בתקנת ר"ת דאיכא משום עגמת נפש אף ע"ג דלא שכיח איכא למימר דתקנו כיון דאיכא עכ"פ עגמת נפש אבל מה שבטלו קנין כסף הוא גזירה שגזרו אולי יקרה מקרה שיפול דליקה והמוכר יהיה אדם שאינו הגון ויניח להציל ממון חבירו שיש בו וודאי מצות השבה ולכך הפקיעו קנין כסף בזה שפיר איכא למימר דבמלתא דלא שכיח לא גזרו. מעתה בזונה אע"ג דלא שכיח עכ"פ עתה שהיא מעוברת או מינקת ויש לחוש שאם תנשא תתעבר ולא יהיה תקנה לולד כי בעלה לא יזון בן אחר כל כה"ג לאו גזירה מיקרי רק תקנה דכל היכא דשייכי יש לחוש לה זה דעתו של מהרי"ל. ונראה שכן הוא לדעת מהרא"י שעל גדולים האלה סמכו רבותינו האחרונים ברוב דבריהם ז"ל ומהר"י מינץ לא ראה דבריהם מדלא הביא אותם אבל הרי לפנינו מהרי"ל ומהרי"ו ולדעתי אף למהרא"י אסורה:
ועל הראיה דבמזנה אין איסור מדדחיק למצוא טעם להבחנה ולא קאמרי משום דלמא מעברא ואסורה אלא ע"כ דבזנות לא שייך איסור מעוברת ומניקה וכן כתוב ראיה זו בתשובת זכרון יוסף והביא עוד פוסק המיקל מכח ראי' זו לפי הנ"ל היה אפשר לדחות משום דס"ל דלמאן דאסור בזנות בהבחנה אין חילוק אפילו בעקרה וזקנה שזינתה צריכה להמתין לדידן דקי"ל כר"מ בגזירותיו ואם היה החשש משום מעוברת ומניקה בזה לא הוי להו למגזר ויש לפקפק בזה. ואולם הדבר תימא בעיני שנכרית דין מכח קושיא שעמדו עליה הרמב"ן והרשב"א והריטב"א בחרו בתירוץ אחד דמפני טעם מעוברת ומניקה לא היה לנו לחוש מספק והריטב"א הוסיף שלא היה לנו לאסור בארוסה וכו' ואנן ניקום ונאמר כי תירוצם דחוק ונחדש קולא מכח קושיא זו ובכ"מ אנו מבינים תורה מפיהם ז"ל ואיפכא היה ראוי לומר מדלא תירצו כן מכלל דסבירא להו דאין חילוק בין זונה לשאר נשים אלא דמעכ"ת ני' יכול לומר משום דס"ל כר' יוסי לא תירצו הכי והיינו אם לר' יוסי וודאי מותר מזנה כפי הנראה מתוך דברי הנוב"י אבל לפי מה שראינו בדברי מהרי"ל לא כן הוא כדלעיל וגם מה שהביא בשם נוב"י ובית מאיר דאיצטריך טעמא דגמרא בהבחנה משום גר וגיורת דליכא למימר משום מעוברת ומניקה לפענ"ד נכון הוא ומה שדחה מעכ"ת ני' שסתם גיורת זונה דלכך אסורה לכהן ואם היה מזנה אסורה גם גיורת צריכה להמתין דלא יהיב לה בעל הא ליתא דאע"ג דזונה היא וחיישינן שמא בא עליה אסור מ"מ זרעה בתר בעלה שדינן לה אי משום לחד מ"ד בסנהדרין נשיי' לא מפקרי ואי משום דרוב בעילות אחר בעל וכ"ש בגיורת דדעתה לאגיורי דאף את"ל דלא מנטרי מבעלי (יעויין בתוספות יבמות דף ל"ה ע"א ד"ה חוץ) מ"מ מאחריני מנטרי נפשה ואפילו בסתם נכרית תלינן זרעה בבעלה דאם לא כן איך אמר ר"י ביבמות דף ס"ב ע"א היו לו בנים בגיותו קיים פ"ו ואין לו בכור לנחלה והכא בקידושין דנכרי יורש את אביו ד"ת וכי נוקי כל הני בחבושים בבית האסורים וגם שם אין אפטרופס לעריות והנה היה מקום לומר דלכך לא רצו לומר בתלמודן טעם הבחנה משום מעוברת ומניקה דהא בברייתא דתנינא בכתובות דף ס' דנתנה למניקה או גמלתו מותרת להנשא מיד א"כ א"א לאסור בתוך שלשה חדשים משום מעוברת ומניקה דהא להך ברייתא אין איסורה ברור אחרי כי יש בידה לשמוט דד מעי התינוק ולגמול אותו בהוולדו או ליתן למניקת ואף ע"ג דלא קי"ל כהך ברייתא מ"מ להך תנא צריך טעם להבחנה ויהיה מזה ראיה ג"כ לטעם דיחסא דלא מדחי וכמ"ש הגמרא כיון דכל שהיא יכולה לגמלה או ליתן למניקת אין לאסור עליה להנשא בתוך שלשה חדשים כדאמרן א"כ מ"ט דמעוברת דאסורא הא לאו למניקה קיימא בבירור אע"כ דלהך ברייתא איכא טעמא אחרינא וראיתי בדברי מעכ"ת ני' שכתב בתוך דבריו דחסא באחריני הוי פסיק רישא בדרבנן ולא ידעתי כוונתו בזה אם כוונתו משום דישראל אינו מצווה על העוברין מ"מ וודאי איסור תורה יש בו כדמוכח מדברי תוספות בחולין דף ל"ג ע"א ד"ה אחד נכרי שכתבו דאף על גב דאינו נהרג מ"מ לא שרי וודאי מדאורייתא קאמרי דאם לא כן אכתי קשי' מי איכא מידי והתוספת בסנהדרין לא הקשו רק מדמחתכין העובר במקשה לילד (ופשוט דאף על גב דאיכא איסורא דאורייתא מ"מ מותר מפני הצלת נפש כיון דמיעט רחמנא מקטלא) ותירצו דהתם איכא מצוה ולא שייך מי איכא מידי ומ"מ ברור ד איכא איסור דאורייתא דהתורה לא מיעט רק מקטלא אבל מ"מ לענין איסור וודאי דאסור והחו"י בתשובה סי' ל"א דף ל"ו ול"ז נתחבט בזה לפענ"ד חנם דוודאי כיון דלב"נ היה אסור מן התורה ונהרג עליו ורחמנא מיעטה בישראל ממיתה כדאיתא בריש פרק הנחנקין לענין אסורא כדקיימא קיימא ומ"מ גם מהשחתת זרע איכא למילף וכמו שצידד הרב חו"י שם ועכ"פ איכא איסור תורה ברור:
והנה אם היה הדת ההוא שהזכיר מעלת כת"ר כי' שאין הישראל רשאי לאסוף אסופי מן השוק ידוע לכל הוי אפשר לומר דנהי דשכיח דזונות משליכות בימי התלמוד כדמוכח בקידושין דף ע"ג דאמרינן דכיון דאיכא פנויי' ואיכא נמי מחמת רעבון יע"ש מ"מ זה היה בימיהם שהיו עיירות של ישראל רובם והיו משליכות וחושבת שוודאי ימצאהו ישראל אבל לפי הדת אשר נתן שאין ישראל רשאים לאספו היה מקום לומר כמו דלא חיישינן במת שמא תמיתנו ה"נ לא חיישינן שמא תשליכנו ויהי עדי אובד והיה מקום להקל אם א"א כלל להחזיר אבל מי יוכל לסמוך על זה ובפרט כי אין הדת ההוא מפורסים ונודע וגם מה שגזמו הקרובים רחוק מכליותי וכל זונה תאמר כן ומ"מ אם רואה מעכ"ת ני' העת הצריכה לכך הלא יש למעכ"ת ני' גאונים מתירים בספרים וב"ה יש לאל ידו לשקול במאזני שכלו הזך דבריהם ואשר יבחר יקרב ויעשה כחפצו ויגדל כחפצו וחפץ ידידו אה"נ: