אמונת שמואל· רבי אהרון שמואל קוידנובר
שאלה נ
בהיותי עוסק בהלכות תמידין כסדרן וחוזר על לימודי בטור ח"מ סימן ע"ט נפל לי ספק רב בדברי הפוסקים במי שטען בב"ד טענת חיוב ואח"כ חוזר וטוען לפטור ויש לו עדים על טענת פטור והנה לדעת הרמב"ם פ"ז מטוען שכתוב שם בטור סעיף ב' וז"ל מי שהודה בב"ד שחייב לזה וכו' ואח"כ טוען ואמר נזכרתי שפרעתי לו חובו וכו' והרי עדים ה"ז עדות מועלת וכו' שהרי לא הכחיש עדות ואינו כאומר לא לויתי מעולם עכ"ל וכך פסק שם בש"ע ס"ג נראה אף דטען בתחילה לא לויתי ואח"כ טוען לויתי ופרעתי ומביא עדים ע"ז אפ"ה מהני להרמב"ם ומ"ש הרמב"ם ואינו כאומר לא לויתי כוונתו שאין זה דומה לדין גמרא דשבועות כל האומר לא לויתי ונעשה כפרן דה"ה הכחישו העדים תכף כשאמר לא לויתי ואח"כ טוען פרעתי לא מהימן אבל בלא הכחשת עדים לא הוחזק כפרן ויכול לחזור ולטעון פרעתי כשמביא עדים וכך פי' הכ"מ להדיא שם וכך מוכח ומבואר מדברי הש"ע סעיף ט' בב"י ובהג"ה דוק ותמצא ודלא כמ"ש בנ"י ריש פ"ק דב"מ לדעת הרמב"ם ע"ש ואף שהרשב"א בשאלות ותשובות שהביא ב"י בסי' פ' מחו' ו' לא כ"כ לטעמי' אזיל דפסק בזה כר"י מאגש ודלא כהרמב"ם וכמ"ש נ"י וב"י סימן ע"ט דהרשב"א חולק עליו אבל להדמב"ם הדין ברור כמ"ש ולעולם בכל טענות חיוב שבעולם יכול לטעון לפיטור כשיש לו עדים אטענות פיטור ולא באו אחר טענה הא' כ"א אחר טענ' הב' ומה שיש לדקדק אהרמב"ם מהגמ' כבר יישב המ"מ ז"ל שם על נכון. ואם כן לפ"ז מ"ש בנ"י פ' ח"ה ומביאו ב"י ס"ס פ' וז"ל אהא דאמרי' עביד אינש דקרי לשני חזקה וכו' נראה מכאן אפי' הוה מייתי סהדי לקיים מה שחזר וטען לא מהני ליה וכו' לכאורה אתי דלא כהרמב"ם אלא כהרשב"א וסייעתי' וכ"כ ב"י שם איברא לפי האמת נ"ל דדין זה דהנ"י אתי כהרמב"ם והוא דאי הוה טעון דשני חזקה ג"ש בדוקא ולא יותר א"כ המערער כשהוציא שטר מקוים בעדים דזבני' מד' שנים וקדמה קנייתו תו לא הוה מהימן המחזיק לומר דאכלה מז' שנים דשני חזקה טובא קאמינא אף בעדים כיון שהוכחש מפי עדים על אכילה ג"ש לחוד שטען בתחילה וכמ"ש הטור סימן קמ"ו סעיף ל"ב בשם הר"ר יונה עיין שם והוה ממש כדין גמ' דשבועות בטוען להד"ם ועדים אמרו שלוה וכו' דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי' דגם כאן הודה תחילה שלא אכל יותר מג' שנים והמערער שטרו קודם ומכחיש קנייתו וכ"ע מודים דנעשה כפרן וזה מוכח שהרי גם בש"ע סימן קמ"ו סעיף ק' כ"כ וכאן פסק כהרמב"ם בסי' ע"ט אלא הדבר ברור כמ"ש ובין כך ובין כך יפה עשה הרב ב"י שלא הביא דברי הנ"י אלו כאן בש"ע לפסק הלכה דאי הוה כפי' האחד שכתבתי לא קי"ל כוותי' אלא כהרמב"ם ולפי הב' שהוא האמת הוא דכן מוסכם מכל הפוסקים ריש סי' ע"ט וקמ"ו ומעתה אני תמה על מור"ם ז"ל בהג"ה ריש סימן פ' שכתב ואפי' יש עדים על טענות שני לא מהני וכו' והוא דברי נ"י הנ"ל וכאן לא מיירי המחבר בהוכחש תחילה מפי העדים כי אם בחוזר וטוען מדעת עצמו ואם מביא עדים אטענות שניי' ודאי מהני לדעת הרמב"ם דקי"ל כוותי' בסי' ע"ט. והנ"י אי דלא קי"ל כוותי' או בהוכחש מפי העדים בשטר איירי והוא האמת וכמו שכתבתי וביותר יש לתמוה הפלא ופלא אדברי הסמ"ע שם שבעיניו הוא הדין פשוט ולפי מה שהצעתי קמבעי' לי' טובא וצריך לי רב בזה ומי שדעתו רחבה מדעתי יאיר עיני בזה ויעמידני על דין אמת לאמתו ודו"ק. ואגב אודיע צערי לרבים שאני מסתפק במ"ש הטור וש"ע בסי' ע"ט סעיף ט' וז"ל או שטען הלוה איני יודע וחזר וטען לויתי ופרעתי וכו' כיון שב' הטענות באו לפוטרו וכו' מבואר מזה דבתחילה טוען א"י אם הלויתני דמגו דאי הוה קאי בטענות זו הי' נשבע שא"י והוה פטור גם עתה יכול לטעון פיטור הא אי הוה טען תחילה א"י אם פרעתיך ונתחייב וחזר וטען פרעתי או לא לויתי אינו חוזר וטוען דהוה מחיוב לפטור וצ"ע דמור"ם ז"ל סימן ע"ה סוף סימן ט' בהג"ה כתב דנאמן בשבוע' ולא ידעתי למה. איברא דבריו ז"ל נלקחי' ונובעים מהמרדכ"י פרק קמא דכתובות ונראה דהמרדכי אפשר לטעמי' אזיל דפסק בכל הוחזק כפרן או בא"י אם פרעתי דהתובע צריך לישבע וליטול ואם כן כיון דעדיין לא נשבע התובע ולא נתחייב הנתבע עדיין הנתבע יכול לחזור ולטעון לפיטור מה שאין כן לפי מאי דקי"ל בא"י א"פ ובשאר כפרן דכשנגדו נוטל בלא שבועה הוה מחויב לפטור ואינו חוזר וטוען וסברא נכונה היא בעיני לדינ' אלא שלא מלאני לבי לחלוק אמור"ם ז"ל עד שיסכימו אתי רבותי וחבירי למעשה ומ"מ נקטינן מיה' היכי דאמר לא לויתי והוכחש בעדים שלוה ואח"כ אומר לויתי ופרעתי כבר לא מהני אפי' אם הביא עדים על הפירעון הקודם ואף הרמב"ם מודה בזה וראיתי טעות ושערורי' גדול בזה להרב ר"מ טראני בתשו' ח"א סימן י"ו דלא כ"כ והוא בעיני כמתעתע בזה והעד לזה מצאתי להדיא בתשו' ושאלות הרא"ש הביאו בסמ"ע סי"ד ס"ק כ"ח עיין שם וכל דבריו שם אינם אלא מן המתמיהים וק"ל נ"ל. ואגב אשאלה מאת המעיינים שישימו עיניהם ולבם על מה שהשיג הב"י ז"ל בח"מ סימן ע"ז אשו"ת מהרי"ק שורש ק"פ שכתוב דפשיטא דכשלוו שניהם וכו' ואין דבריו נראים בעיני דלא לשתמיט וכו' נראה מדעת הב"י שהביא שמהרי"ק חולק לדינא דשנים שלוו לצורך השותפות לא נעשו ערבאים ושנים שלוו וחלקו המעות נעשו ערבאים וכו' ע"ז שפך הרב סוללה להשיב עליו כמה השגות ואני עיינתי בדברי מהר"ר יעקב ווייל הנ"ל וראיתי דס"ל דאין חילוק לדינא בין בשותפים שלוו ובין ב' אחרים שלוו ביחד וחלקו המעות ובכולהו סבירא ליה דנעשו אחראים וערבאים זה לזה ומשלם כל אחד מהנ"ל להרמב"ם כדאי' ליה ולהרא"ש כדאי' לי' אלא דהלשון מדוקדק בשני שותפים שלוו לא שייך לומר עליהם דנעשו ערבאים דמאי אולמי' וכו' אלא שייך לומר בזו לשון נעשו אחראין ובשנים אחרים שלוו וחלקו שייך בהם טפי לומר דנעשו ערבאי'. ובזה מיושב לשון הרמב"ם דכאן שכתוב ערבאי' ובסי' קע"ו כתב אחראי' עיין שם אבל לדינא אין נ"מ כלל ובשניהם הדין שוה דכל א' חייב לשלם כל החוב למר כדאי' לי' וכו' ויש לו רשות לפרוע בלי רשות חבירו כמבואר שם ודלא כעלה על דעת השואל שם לדקדק לשון הרמב"ם ואם הי' הרב הב"י מפרשו כמ"ש לא שייך להשגתו דה"ל לפלוגי בהכי כיון דאין נ"מ אלא בלשון וצ"ע. גם ע"ז יפקחו עיני המעיינים בסי' פ"ז מחו' ב' העתיק שו"ת הרשב"א וכן בש"ע סעיף ה' והגיה שם בסמ"ע עיין שם. אכן כשהיינו בוועד ובמושב הלומדים בק"ק ווילנא העלינו דליתא לדין זה דהא להרמב"ן והר"ן פרק שבועות הדייני' בנחבל אומר נ' נחבלתי ונ' בהלוואה ונשבע הנחבל דהוי הנתבע מ"מ ונשבע אנ' דהלוואה וז"ל הר"ן דהוי דר"ח קמיית' וכו' וה"נ אנן סהדי דנ' דחבל' אית לי' גבי' כיון שכבר נשבע אעפ"י שבשעת תביעתו לא הי' כאן עדי' במקצת וכו' אבל בדר"ח קמייתא על העדאת עדים אתה מחייבו מה יעשה וכו' נחבל נמי כשנשבע הרי אנו עידיו עד כאן לשונו ואם כן מור"ם בד"מ שפסק להאי דינא דנחבל וכמ"ש בסמ"ע ס"ק ב' עיין שם ק"ו בדין הזה דהעדים מכחישי' שלוו לו כן ועל פיהם נתחייב אנן סהדי שיש בידו כו' והוה מודה במקצת כמו בדר"ח קמייתא וסברת הרשב"א (לדעת) (צ"ע] דוק היטב שם ותראה דלא ס"ל להא דרשב"א וצ"ע לדינא אהרן שמואל: