אור ברסלב
אמונת שמואל שאלה יד

אמונת שמואל· רבי אהרון שמואל קוידנובר

שאלה יד

שאלה יג

בהמה או עוף שנשבר אבר שלה במקום שעוש' טריפ' דק"ל דהוא והאבר אסורים או שנשבר אבר במקום שאין עושה טריפ' דקי"ל דאבר אסור אי שרי למכור לגוי הבהמה או העוף מחיים או לאחר שחיט' עם האבר המדולדל שבה דקי"ל דגוי מוזהר על אבר מן החי ותני' בפ"ק דע"ז דף ו' ע"ב מניין שלא יושיט כוס יין לנזיר ואבר מ"ה לבן נח שנאמר ולפני עור וגו' או לאו דאיכא למישכח שום צד היתר על זה עכ"ל השאלה:

תשובה הא מילתא לא שמעתי מרבותי ולא חזיני לרבני קשישי דעבידי הכי גם לא מצאנו בשום פוסק שהי' מפקפק לאיסור כזה אלא שמקרוב שמעתי בשם גדול א' שהי' בזמנינו ובימינו שהי' מורה לאיסור על כן צריכין אנו לברר ולעמוד על עיקרא דמילתא מתוך דברי התלמוד ופוסקים בזה ומתוכם יתלבן ויתברר שאלתינו כשמש בצהריים גרסינן פ' בהמה המקשה דף ע"ו ע"א נשבר העצם אם הרוב בשר קיים שחיטתו מטהרתו ואם לאו אין שחיטתו מטהרתו ובגמ' אמר רב למעלה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו זה וזה אסור למטה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה זה מותר ואם לאו הבשר קיים האבר אסור והבהמה מותרת ומסיק דאף שמואל ס"ל כרב ופריך שם לרב נמי יאמרו בלמטה מן הארכובה אבר ממנה מוטל באשפה ומותרת א"ל הכי קאמינא לשמואל יאמרו אבר שחייה ממנה מוטל באשפה ומותרת שלחו מתם הלכתא כוותי' דרב ואבר הפורש מטמא במשא ופירש"י דשחיטה עושה ניפול ומתיב רב חסדא לא אם אמרה טיהר' שחיטה טריפה אותה ואת האבר המדולדל בה דבר שגופא וכו', א"ל דבא הדורי פירכא ל"ל אותיב ממתניתי' נשחטה בהמה הוכשרה בדמיה כו' א"ל מתניתי' איכא לדחוי' כדדחינן עכ"ל וע"ש בפירש"י ז"ל נתבאר מזה דאבר שנשבר אפי' במקום שעושה טריפה ונשחט' אח"כ דאין האבר מטמא במשא משום אמ"ה דשחיטה אינו עושה ניפול ומועיל לטהרה מידי נבילה ומידי אמ"ה דהא קי"ל כאתקפת' דרב חסדא ובהדיא פסקינן לה לעיל דף ע"ג ע"ב דשחיטה אין עושה ניפול דתני' ובשר בשדה טריפה לא תאכלו להביא אבר ובשר המדולדלין בבהמה חי' ועוף ושחטן שהן אסורין וא' רבב"ח א' ר"י אין בהן אלא מצות פרישה בלבד ומבואר דאם הוא מדולדל במקום שעושה טריפה אסורה משום טריפה אבל לא משום אמ"ה כשנשחטה ובאם הוא במקום שאינו עושה טריפה כגון מארכובה ולמטה האבר מותר משום טריפה ואסור מדרבנן משום אמ"ה משום ובשר בשדה טריפה וגו' ומצות פרישה אבל לב"נ שרי לעולם דאלת"ה אלא דרבב"ח אמר ר"י לא קאי אלא אאבר שאינו במקום שעושה טריפה אף דמהני שחיטה לטהרתו מידי נבלה מ"מ לא מהני לאיסור אמ"ה ואסור מדאורייתא דהא ליתא דא"כ מאי פריך רב חסדא אהא דשלחו ליה מתם ואבר עצמו מטמא במשא מהא דתני' אם טיהרה שחיט' וכו' הא ע"כ דשלחו מתם איירי בדבר שעושה טריפ' דזה וזה אסור כרב והברייתא דילמא איירי בארכובה ולמטה וכרבב"ח משום ר"י ועוד דהא אמרינן בריש דף ע"ד יתיב ר"י וכו' אמר רב אכלו לזה לוקה אמר ההוא מרבנן לא תציתו וכי אכלו לזה אינו לוקה א"ל רב הונא אמאן נסמך אהדרי' ר"י לאפיה וכו' ואפי' וכו' כי אמרינן א במיתה שעושה ניפול כי אמר איהו בשחיט' שאינו עושה ניפול כו' ואם איתא דיש לחלק בין מקום שעושה טריפה דלא מהני שחיטה ובין במקום שאינו עושה דא הל"ל דילמא כי אמרינן אנן דלוקה באבר המדולדל במקום שעושה טריפ' ורבה ב"ח וההוא מרבנן איירי במקום שאין עושה טריפ' והא עדיף לתרץ דקאי כולה אשחיטה ולא אמיתה ואין לומר דדייק מלישנא דר' יוסף דקאמר אכלו לזה ש"מ דאדברי רבה ב"ח בשם ר"י קאי דאיירי במקום שאינו עושה טריפה וקאמר דלוקה וע"ז קאמ' לא תציתו ליה דזה אינו דהא אכתי קשה דאכלו לזה לוקה איירי במיתה ורבב"ח בשם ר"י איירי בשחיטה אלא ע"כ דלזה לאו דווקא אלא אסתם אבר מדולדל קאי ולא בגוונא דר"ב ב"ח בשם ר"י איירי ולזה דייק רש"י וכתב אכלו לזה האבר המדולדל עכ"ל ור"ל דאיירי בכל גוונא אפי' בלאו דשחיט' וא"כ הדר' קושי' לדוכתי' אלא בע"כ צ"ל דאין חילוק ולעולם אין בו משום אמ"ה כשנשחט דאין ניפול מטהר' מידי טומאה ואיסור אמ"ה ואי' בו אלא משום פריש' במקום שעושה טריפ' משום אבר מן החי ובמקום שאין עושה טריפ' אפי' באכילה. ועוד ראי' מדברי התו' דף ע"ג ע"ב ד"ה, מ"ט דר"י כו' קצת קשה דשאני אבר בהמה דמדאורייתא שרי אף באכילה כדאמרינן לקמן דאין להם אלא מצות פרישה וכו' עכ"ל והא ע"כ ר' מאיר דמטמא באבר דעובר שהוציא אפי' במקום שעושה אותן טריפה איירי וא"כ אסור אפי' באכילה אפי' אבר דבהמה וא"כ פריך שפיר מ"ט דכשם שמטהר ר' מאיר באבר דבהמה ומהני שחיטתו לטהרה אפי' במקום שאסור האבר אפי' באכילה כגון במקום שעושה טריפה א"כ ליטהר נמי באבר דעובר ג"כ אף שאסור באכילה כשחתכ' אחר כך ולא מהני שחיט' אמו אלא ודאי דלרבה ב"ח אבר המדולדל לעולם נית' בשחיטה לטהרו מידי טומא' ואיסור אבמ"ה ואי' בו אלא מצות פרישה ולכך הקשו שפיר התו' דהא טובא איכא לחלק כנ"ל והוא ברור. וכן כתב בסמ"ק בסי' ר"א להדי' וז"ל למטה מן הארכובה דהאבר שהוא אסור יש לו דין אמ"ה מדרבנן ואסור למולחו עם הבשר ולהושיטו לבני נח מדרבנן ונ"מ דאם יש ספיקות אזלי' לקולא אבל מן התורה אין לו דין אמ"ה אפי' למעל' מן הארכוב' כי אם משום טריפה עכ"ל מבואר להדי' דאם נשחט' הבהמה ועוף באבר המדולדל אפי' במקום שעושה אות' טריפ' דאין אסור דאורייתא משום אמ"ה כ"א מדרבנן משום מצות פרישה לחוד ומשום טריפה. ואף שהרמב"ם בפ"ה מה' מאכלות אסורות דין (תורה) [טית] כתב דבשר בשדה טריפה הוא אסמכתא לענין שאינו לוקה בשנחתכו לאחר שחיט' הן אסורים מן התורה שיעור דאסור מדאורייתא לוקין עליו וכמו שהאריך מ"מ שם מ"מ מסיק דיש מפרשים חלוקי' עליו וס"ל דהכל הוא מדרבנן הראב"ד גם רש"י ותו' וסמ"ק הנ"ל וכל האחרוני' כהרמב"ם העולה מכל זה דהיינו דנשחט הבהמה עם האבר המדודדל אפי' במקום שעושין אות' דאין לו דין אמ"ה אלא מדרבנן ומהשתא נראה ברור דאין אסור להושיטו לב"נ דכיון שלא נתנה תורה לא לנו ולא לב"נ ואפי' לישראל שרי מדאוריית' אלא כח דלאו לא תסור צריכי' אנו לשמוע למ"ש רז"ל אסרו על סמך מצות פרישות אפי' במקום שאינו עושה טריפה מ"מ ב"נ לא מצווה על זה כלל ושרי ישראל להושיטו ולמכרה לגוי אחר שחיטה ודעת הסמ"ק "ל שכת' ואסור למולחו עם הבשר ולהושיטו לב"נ דרבנן הוא תמוה בעיני דמנ"ל הא כיון דמדאורייתא מקרי אמ"ה כשנשחט אמאי אסור ליתנו לב"נ שלא סר להם אלא מדרבנן ואין לומר דס"ל להסמ"ק ודם מ"ת אפי' שחיט' הי' עושה ניפול אפי' מדולדל כיון שאינו יכול לחזור ולחיות וכשניתנ' תורה חדשה לישראל מקרא דבמותם דבשרצי' דמית' עושה ניפול ואי' שחיט' עושה ניפול וכן כתב הרמב"ם פ"ט מהל' מלכים דין י' וז"ל וכן חייב על אמ"ה כו' בכל שהוא שלא ניתנו השעורים אלא לישראל עכ"ל וא"כ ה"ה לענין שחיט' דאינו עושה ניפול לישראל נאמר ולא וכ דהא ליתא דלכאור' משמע דאי' שם אמ"ה על בר המדולדל עד שימות או שישחט למאן דס"ל דשחיט' זה ניפול אבל כל זמן שהיא מחובר בה אי' שם אמ"ה האבר עד שיפול ואין עליו שום טומאה כלל עד יות כדתנן מת' הבהמה כו' האבר מטמ' משום אמ"ה את"ל ששחיטה דינו כמית' (וב"נ) [לב"נ] ממש אין אמ"ה עליה בחיי' וא"כ קודם מ"ת נמי לא הוי קרי ה כלל עד שיפול לגמרי מחיים אבל כל זמן שהו' ובר בה לא הוי אסור אף במית' ושחיט' ותדע שא"כ להרמב"ם לכתוב בפ"ט מה' מלכים דגם אבר ובשר מדולדל דאסור לב"נ כשמת' ומדלא כתב לאסור אלא ירש לגמרי ש"מ דלא נהוג בהם כלל וא"כ אף סור לדידן מדרבנן מנ"ל להחמי' להושיטו בדבר ות' לו מדאורי' ורבנן לא גזרו כ"א על ישראל. איברא לחלק ולומר דהא דשחיט' עושה ניפול היינו דווקא ישראל דבשחיט' תלי' מילת' א"כ כיון שמטהר' מידי מאה ואיסו' אמ"ה אבל לדידהו דבנחירה תלי' מילת' שיצא נשמתו הוי כמית' ולדידהו הוי כאמ"ה וכן משמע מדברי הרמב"ם שם דין י"ב וז"ל השוחט את הבהמה אפי' שחט בה ב' סימני' כל זמן שהיא מפרכס' ר ובשר הפורשי' ממנה אסורי' לב"נ משום אמ"ה עכ"ל אבל כד מעיינ' שפיר אשתכח דלית' דהא יש לדקדק אדברי הרמב"ם דהא מסקי' בדף ל"ג ע"א דמזמנין נכרי על בני מעי' דמי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור ותני' כוותי' וכן פסקו כל הפוסקים בי"ד סימן ך"ז וכ"כ הרשב"א בת"ה דף ל' והשיג אהרמב"ם בדין זה והתוס' פ' ג"ה דף ך"ב ע"א ד"ה אלא לאו כו' הוכיחו בפשיטות ממתני' דטהרות דהכי ס"ל ודלא כרב אחא ב"י ובס' ב"ח לא ירד להציל את הרמב"ם מהשגתו. והנלע"ד ליישב דברי הרמב"ם דוודאי לא יחלוק הרמב"ם אגמר' ערוכה דהשוחט ודהעור והרוטב ומתני' דטהרו' דמפורש להדיא דישראל ששחט ב' סימני' ומפרכס' דמות' אף לב"נ אחר שתצא נפשה אלא דס"ל דזה לא נאמר אלא בישראל ששחט בהמה טהור' דידיה ומדשרי לדידי' שרי גם לב"נ אבל בבהמו' של גוי אף בטהור' כיון דבגוי חשוב שחיט' כמית' ואינו אוכל עד שתצא נפשה א"כ גם הישראל לא חישב להתיר' עד שתצא נפשה איכא אמ"ה כל זמן שמפרכס' ואסור לבני נח ומזה איירי הרמב"ם בפ"ט מה' מלכים דין י"ב וא"כ לפ"ז מותר לישראל למכור או ליתן בהמה או עוף כשנשחט באבר המדולדל כיון דשחיטת ישראל מצילה מידי אמ"ה גם לב"נ שרי דמי איכא מידי כו' והיות' נראה ליישב דהרמב"ם איירי כששחטה גוי בעצמו ואז הוי דינו כנחיר' ואסור לב"נ ולישראל במפרכס' אבל בשחיט' ישראל רוב ב' סגי ושרי אף לב"נ והכי איתא להדיא בהעור והרוטב דף קכ"א ע"ב ותדע דהא הסמ"ג לאוין סימן קל"ו פסק בהדיא דאחד גוי וא' ישראל מותרי' כששחוט רוב ב' ודלא כרב אחא ב"י ובעשי"ן סי' קכ"ב כתב כלשו' הרמב"ם בהמ' שחוט' מפרכס' אבר הפורש ממנו אסור לב"נ וא"כ הוא כרב אחא ב"י וא"כ יהיו דבריו סתרי אהדדי אבל לפי' מ"ש א"ש דלעיל איירי בשחט ישראל רוב ב' סימני' אז כיון דשרי לישראל שרי לגוי דמי איכא מידי כו' ולקמ' איירי בסי' קל"ו דשחט' גוי כיון דלאו בר שחיט' הוא אי מפרכס' הוי אמ"ה בין לישראל בין לגוי ומ"ש ולא לישראל ר"ל כששחט ישראל אז לא מקרי אמ"ה במפרכס' וכך מצאתי בישוב דברי הסמ"ג להרב מהרש"ל בביאורי הסמ"ג קל"ו שכ"כ אכן דברי הרמב"ם בסעי' י"ב מבואר להדי' דאף דישראל ששחט רוב ב' סימני' אסור לגוי במפרכס' ובע"כ ס"ל ישוב ראשון דאיירי בבהמות גוי או נאמר דט"ס הוא ברמב"ם וכצ"ל אעפ"י ששחט גוי ב' סימני' ול"ג ישראל וצ"ע. גם דברי סמ"ג הנ"ל צל"ע עדיין דמשמעות ל' משמע ולא לישראל קאי אאיסור לב"נ ואי האי איסור איירי כששחט גוי א"כ היתר' קאי לישראל אף בשחיט' גוי ור"ל משום אמ"ה דע"כ אסור משום שחיט' גוי שהוא נבילה והא לא מצינו בשום מקום דשחיט' גוי יוציא' מידי אמ"ה לישראל ולא לב"נ דלא נאמר זה בגמ' אלא מחשבה טומאת אוכלים דנכרי בטהור' משוי ליה אוכל אבל מ"מ להוציא מידי אמ"ה וודאי לא מוציא' והוי כנחיר' ומית' דעושה ניפול ושוב ראיתי למהר"ר אייזק שטיין בביאורי שהניח דברי הסמ"ג הנ"ל בצ"ע ונ"ל דליתנייה' לדברי מהרש"ל הנ"ל בתי' של הסמ"ג דא"כ הי' ישראל ג"כ חייב משום אמ"ה וצ"ע מ"מ ביררנו מדבריה' דכל הפוסקי' או רובן ס"ל דישראל ששחט בטוהור' (שלם) [שלו] דוודאי מציל' השחיט' מידי אמ"ה ושרי לב"נ אפי' במפרכס' וה"ה לאבר המדולדל ואפי' במקום שעושה טריפה ומותרת לב"נ ואפי' מדרבנן וא"כ ליכא איסורא למכור או ליתן לנכרי אחר השחיט' ודלא כמשמעות הסמ"ק סימן ר"א דאוס' אפי' באיסור אמ"ה של דרבנן מדרבנן להושיטו:

עוד יש לצדד להקל בעוף ואפי' למכרו מחיים באבר המדולדל דהא הרמב"ם פסק דאין ב"נ נהרג על איסור אמ"ה דעוף ואף שהראב"ד השיגו וכך משמע דעת הסמ"ג לאוין סימן קל"ו גם להכ"מ שרצה להצילו קצת ממה שיש בו איסור דאוריית' לדבריו אלא שאינו נהרג ע"ש פ"ט דין י"א מ"מ נראה באבר המדולדל דבישראל אי' בו אלא מצו' פריש' בעוף אמרי' דכ"ע מודו דלב"נ שרי דלא לשוי' מחלוקת ופלוגתה רחוקה ואמרי' תמיד חד דרגא להקל אף להפוסקי' דמחמירי בעוף באבר הפורש מ"מ באבר המדולדל אפשר דמודו דשרי ועוד דבמגדול עוז כתב הטעם דבשר עוף לא מקרי בשר ואי' אמ"ה נוהג בב"נ בו כמו בשר בחלב לרע"ק אבל לישראל מקרי בשר כיון דדמו אסור אבר ובשר ג"כ אסור משא"כ לב"נ אוקמי שכמו קודם מ"ת שלא הי' מקרי בשר ואי' אמ"ה נוהג בו וא"כ כ"ש שיש להקל במדולדל לכ"ע אמנם יש לצדד ולהקל מהא דגרסי' בע"ז שם דלב"נ לא אסור להושיט אלא דקאי בתרי עברי דנהר' כו' וה"ה מלמכור לו בהמה (להקיפ') [להקרבה[ כשאין לו בהמה אחרת אבל כשיש לו אחרת שרי למוכרו לדעה זו (דמשום הקרבה וע"ש כשיש לו בהמ' אחרת) וכתב המרדכי שם דה"ה כשמוציא לקנו' דבר זה או אמ"ה במקום אחר דשרי ומוכרו (ודלא כהש"ג דמסתפק שם) וכך פסק מור"ם בי"ד סימן קנ"א סע"א בהג"ה ע"ש וא"כ הדבר ברור דכיון דהרבה בהמות יכול לקנו' כזו שנשבר אבר המדולדל בה אי' כאן איסור משום לפעלת"מ אע"ג דכתב מור"ם שם דיש מחמי' אין דבריו ברורי' וכמ"ש מחו' מהרש"ך בס' ש"ך עליו ע"ש אכן אי' ההית' הנ"ל ברור אצלי דא"כ למה אמרינן שם נ"מ היכא דיש לו בהמה אחרת ולא אמר דנ"מ היכ' דיכול לקנות בהמה אחרת וכי אי' בכל עיר א' שימכור בהמה או לבונה וא"כ יתבטל הדין של משנתינו אסור למכור להם וכיון דלא אשכחן בגמ' היחר' אחרינ' כי אם יש לו בהמה אחרת לא שרינן בגוונא אחרית' אף דיש לדחוק וליישב עוד יש להקל מאחר דעכשיו כשאני מוכרו או נותנו להגוי לית עלה שום איסור אמ"ה אלא אח כשתמות או ינחור יעשה ניפול וכמש"ל ולדידי' שר אפשר דל"ד למושיט כוס יין לנזיר אף דלדידי' שרי' מ התורה אסרו עליו כשיהי' נזיר אבל באיסור דשר לדידי' ואינו אסור אלא לב"נ שרי' לאשוטי ולא אמרינן בזה לפני עור לא תתן מכשול ואפי' בישראל מצינו דיבמות דב"ש הוי מודה לב"ה ולא נמנעו וכן בחולין חס לי' לאב' דליספי ליה איסור גבי נ"ט בר נ"ט ופלפלו הפוסקים אי צריך להגיד לו מה שהוא היתר לדידי' ולחבירו אסור כ"ש גבי ב"נ דשריא להושיטו מה שהוא שרי' לדידי' ובזה מיושב מה שהקשה בס' ש"ך על הרב הב"ח ופרישה וט"ז בס' ס"ב שכתבו דיש נ"מ דבטמאי' אי' אמ"ה נוהג ושרי' להושיטו לב"נ והקשה עליה' הרב הנ"ל דהא קי"ל דלב"נ אסור אף בטמא' ולמאי שכתבתי א"ש דלהושיט לישראל בטמאי' שרי' לב"נ כיון דלדידי' שרי' אינו מוזהר על לפעלת"מ והא דנקט בפרישה לישנא דמי איכא מידי דלישראל כו' אאיסור הושט' קאי ולא אאיסור אמ"ה בטמאי' לב"נ דוודאי ס"ל לאיסור וכרב גידל פ' ג"ה ולפ"ז נראה להתיר לרופא ישראל ליתן לגוי' זונה משקה שתשתה כדי להפיל ולהמית עוברה אף דס"ל ב"נ מצוו' על העוברים וישראל אינו מצוו' כדאי' פ"ד מיתות אף דהתו' כתבו שם ובחולין דף ל"ג דיש איסור בדבר מ"מ אי' בו מית' לישראל ושרי בעוברי' וליכא כאן משום לפעלת"מ כיון דהאי איסור לדידי' שרי בעוברי' שאין בו איסור דאורייתא אלא קצת איסור דרבנן דהא שרינן לכתחיל' בחי' ודוחי' נפש מפני נפש כשלא הוציא עובר את ראשו א"כ ליכא שום איסור בהושט' לגוי אף שהי' מצוו' על העוברי' כנ"ל אכן כמדומה ראיתי פילפול בזה בחלק א' לש"ת ר"י מטראני הנדפסי' בתורגמ' ולא ידעתי להיכן דעתו נוטה:

עוד יש לצדד ולהקל דכיון שאין הגוי עוש' איסור מיד ויכול ליתן לשחוט לישראל ולא יהא אמ"ה לדעת הרשב"א וכמ"ש שם הפוסקי' וכמש"ל ואפי' בבהמות גוי א"כ אף כשנחר או מתה אח"כ אין הישראל מכשילו אלא הוא מכשיל את עצמו שלא הניחו לשחוט ושרי' למכור לו וליתן. ומה"ט צ"ל דלא חזינן לרבנן קשישי דחיישי לאיסור זה הנה ערכתי לפניך כעת כל הצדדים וכל מה שיש לישא וליתן בזה בדברי התלמוד והפוס' (עוד נ"ל לצדד לתלות שהגוי ימכור לגוי אחר ואלפני דלפני לא מפקדינן) הנלע"ד כתבתי וחתמתי את שמי הטרוד אהרן שמואל מווילנא:

תוכן העניינים

אמונת שמואל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה