אור ברסלב

אמונת שמואל· רבי אהרון שמואל קוידנובר

שאלה ח

שאלה ז

אשה שטוענת על בעלה מאיס עלי מחמת רוע מעלליו שהוא מכלה ממונו ורועה זונות וביררה קצת ע"י עדים מה דינה בענין נדוניא ובגדים ותכשיטים שהכניסה לו ויש קצת ממון הנדוניא ביד הבעל וקצת ביד האשה וכל הבגדי' ותכשיטי' הן בידה גם הסבלונות ששלח לה בעלה בשעת הנשואין וקודם הנשואין הן בידה יורינו רבינו מורה צדק הלכה למעשה בזה:

תשובה בדינים האלו כבר האריכו בו ראשונים ואחרונים ובש"ת שלהם כאשר תראה בדברי הטא"ה סי' ע"ז ובב"י וש"ע שם דעת מור"ם בזה ונוסף על זה הרב מהר"ר ש"ל בש"ת סי' ס"ט והאחרון שבכולם מחותני הרב מהורר"י מקראקא בס' ב"ח איזן וחיקר בדינים אלו בארוכה וקצרה ע"ש ועוד בהרבה ש"ת מהאחרונים ז"ל מחכמי ספרדיים זצ"ל וכל דרך איש ישר בעיניו זה בכה וזה בכה ואנחנו לא נדע מה נעשה ובאיזה דרך ישכון אור להכריע בין הרים גדולים מ"מ הנלע"ד אכתוב והלכה לדורות במילתא בטעמא וה' יצילנו משגיאות:

כבר ידוע שבמדינות האלו פוסקי' דינא דמתיבתא שהביא הרי"ף והרא"ש סוף פ' אעפי' והטור והש"ע והוא דבאמת (ל') באמתלה] מבוררת שמאיס עלי צריך הבעל להחזיר לה כל מה שהכניסה לו בנדונייתא דהיינו צ"ב אם הוא בעין וכו' ונ"מ שלה אם הן בעין או דבר הבא מכחה נוטלתו כו' אבל כל מה שנתן לה או שכתב לה אינו נוטלת כלום ואפי' אם תפסה צריכ' להחזיר ע"ש בדברי מור"ם בהג"ה סעיף ג' וכ"ש שהפסידה כתובת' ומזונות שלה מיד וכמ"ש בזה בגי' ש"ע שלי והוא פשוט ולכאורה נראה דגם מעות נדוניא הן בכלל נכסי צ"ב וחייב הבעל ליתן לה מה שתחת ידו כאשר נכסי צ"ב וא"צ תפיסה ומ"ש במרדכי והגה' אשרי פ' אעפ"י וז"ל ועל ענין המורדת דיינינן דינא דמתיבתא כמ"ש הרי"ף כו' סוף דבר נדוניא דהנעלת לי' אי תפסה לא מפקינן מינה לד"ה אבל מה שהוא הכניס מפקינן וכו' ומבואר שם דמיירי כשנתנה אמתלה מבוררת לדבריה ואפ"ה מצריך תפיסה דהא דינא דמתיבתא אאמתלה מבוררת קאי וכבר כתב ע"ז הלשון מהרש"ל בש"ת סי' ס"ט וז"ל ועוד שבקינן ליה כל טעותא שאף הוא מוחזק מ"מ מוציאים מידו אם הוא בעין ולא אמרו המחברים שאם תפסו אין מוציאין מידה לאו דוקא קאמר אלא רבותא דסיפא קמ"ל שאם תפסה יותר מנדוניית' בעבור כתובתה מפקינן מינה ותדע שהרי המחברים כתבו להדיא אנדוניא דהנעלת לי' אם תפסה כו' והרי גבי נדוני' שהיא נכסי צ"ב אמרי' שאם נגנב או נאבד שהוא צריך לשלם דמיה ק"ו שמוציאין מידו אם הוא בעין. ועוד אפילו את"ל דבעי' תפיסה ממש היינו היכא שאינו יכולה לברר וללבן טענותיה' אם מאיס עלי' הוא וכל היכא דלא תפסה אין מוציאין מידו דשמא אינו מאיס והיא משקרת אבל כל היכא שמבררת וכו' הדין עמה ומוציאין מידו וכו' עכ"ל הרב שם והנה מה שדעת הרב נוטה בתחילת דבריו אפי' באמתלא שאינה מבוררת א"צ לתפיסה וודאי דברי שגגה הן שהרי מור"ם והגה' קאי לדינא דמתיבתא שתיקנו במבררת דווקא דאלו באמתלא שאינו מבוררת בודאי לא תקנו אלא אוקימנא אדינא דתלמוד לדעת הרבה פוסקי' שיש חילוק בין תפסה ולא תפסה וכלתי' דר"ז אמאיס עליה קאי וכ"כ מור"ם להדיא בהג"ה וזה לשונו ואין חילוק בין אם תפסה או לא תפסה אלא בטוענת מאיס בנותנת אמתלא שאינה מבוררת כו' והוא מדברי מהרי"ו סי' כ' דשם מבואר להדי' דהאשה לא ביררה וליבנה טענותיה ופסק דכל מה שתחת ידה מנדוניית' יכולה להחזיק אחר שתשבע וכו' והמותר תחזיק וכ"כ הרב, רש"ל להדיא שם דמהרי"ו איירי באינה נותבת אמתלא מבוררת ע"ש ומ"מ בנ"ד שמבררת טענותיה ואמתלה יכול להיות דינו של רש"ל אמתי. אפי' בלא טענה תפסה ממעות הנדוניא כמבואר בדבריו להדיא ודו"ק וכך משמע מל' הגאון סוף פ' אעפ"י שכתב ופעמים רבים בא מעשה כזה ודנינן כך דיהבינן לדידה מאי דעיילא ליה אי איתא בעיני' או בעיסק' וכו' ומשמע לכאורה דגם אמעות נדן שהכניסה לו קאי ויש לדחות דשמא קאי אנצ"ב ונ"מ וק"ל וסיוע לדעת מהרש"ל מצאתי בש"ת ר"מ מטרני ח"ג סי' רי"ב באיש שנולד לו מום נכפה כו' כתב וז"ל אבל כיון שאין כופין אותה להיות עמו כיון שבאה מחמת טענה שאינו יכולה לסבול אינו מפסדת נדונית' שמורדת שכתב הרשב"א וכו' וכן באומרה מאיס עלי שאין בטענתה ממש כיון שאינה נותנת אמתלה לדבריה וטענה הנראה לחכמי המקום למה הוא מאיס עלי' וכמ"ש בפרק י"ד אבל באה מחמת טענה כמ"ש הראבי' וטענה טובה היא בנ"ד שאינה יכולה לסבול עתה שנתחזק חולי עליו ולכן אינו מפסדת כתובתה ומה שתפס מוציאין מידו וכן כל מה שאבד מנכסי' שקבל הבעל אחריות ישלם לה מעות שנתנה לו בכלל הנדוניא חייב לשלם אפי' אכלן או אבדן וכופין אותו לשלם וכו' ע"ש עכ"ל מבואר דס"ל באמתל' מבוררת דמחזיר לה מעות הנדוניא. ולכאורה משמע בכל מאיס עלי אפי' שלא בנכפה ל"ע אכן מה שהפריז הרב על המדה שישלם הבעל אפי' אכלן או אבדן לא נ"ל כלל כדבריו חדא דמהרש"ל כתב לעיל דווקא אם הוא בעין מחזיר לה וכמו שהעתקתי לשונו לעיל ועוד דהא הרמב"ם ז"ל פסק במאיס עלי דאינה נוטלת אלא בלאותיה הקיימים בין בנכסי צ"ב בין בנ"מ והוסיף הרשב"א להחמיר דדווקא בתפסה מהני וא"כ כ"ש במעות הנדן שאינו בעין ובהדיא פסק המבי"ט הנ"ל בח"א בסוף סי' שמ"ט כהרמב"ם וזה לשונו ואם קבל ממעות הנדוניא להוציאו אינו חייב לשלם מדינ' דמאיס עלי אינו נוטלת אלא בלאותיה קיימין כו' בנצ"ב ונ"מ כמ"ש הרמב"ם ז"ל כו' עכ"ל והרמב"ם לא חילק בין אמתלא מבוררת אי לאו ובהדיא כתב דדין תקנת מתיבתא לא נתפשט' וא"כ בע"כ צ"ל דהא דפסק המבי"ט בח"ג סי' רי"ב כדייני דמתיבת' היינו בנכפה דס"ל להרבה פוסקים דכופין אותו והנה הרב חשש לדעת ר' יואל דאין כופין ופסק (אצ"ל) כדינ' דמתיבתא ואפשר יותר מדינ' דמתיבתא דאפי' מה שהוציא צריך לשלם וכ"ש כשהו' בעין בידו כיון דאינה רוצה להיות אצלו מחמת חולי נכפה שהיא טענה חזקה ואין שם מורדת עליה ולא שייך בזה טב למיתב טן דו בחולי המדבק ומאיס כזה וא"כ אין מכאן ראיה לדברי מהרש"ל ז"ל.

איברא דהרב בעל ס' ב"ח הכריע מחמת קושיא שבספרי המחברים שכתבת סוף דבר נדוניא דהנעלת ליה אי תפסה לא מפקינן לד"ה וכו' היינו במעות ובזה בעינן דווקא תפסה אפי' הן בעין בידו מפקינן מיניה אא"כ תפסה דלא הכניסה לו שיהיו מונחים אלא לישא וליתן בהם בסחורה וע"ז לא תקנו דמתיבתא אפי' באמתלא מבוררת ודייני דמתיבתא תקנו במלבושים ותכשיטים שהכניסה לו זה בעין משום שבח בית אביה בזה תקנו דמחזיר לה במבוררת ומלבנת דבריה שמחזיר לה אפי' לא תפסה. וע"ש בחבורו סוף סעיף י"ז ובפסק הקיצור סוף סעיף ב' ע"ש והנה מה שהביא הרב מדברי מהרי"ו סי' כ' וודאי דהרב הציץ בין החרכים דהוא סבר דמהרי"ו קאי באמתלא מבוררת ואפ"ה כתב בנדוניא המחזקת כו' הא ליתא דוודאי דמהרי"ו קאי באינה טוענת אמתלא מבוררת שכ"כ שם ולא נתבררו ולא נתלבנו טענותי' כו' ולכן פסק דכל מה שהוא תחת ידה מהנדוניא ובכל מה שהכניסה תחת ידה יש להחזיקה ושלא להוציא ממנה. אמנם כל המותר שנמצא תחת ידה כו' עכ"ל וכמו שכתבתי לעיל ואי כדעת הב"ח הוא הא אפילו לא הוי המלבושים תחת ידה נותנים לה לדינ' דמתיבתא במבוררת אלא ע"כ איירי מהרי"ו באמתלא שאינו מבוררת ומוקמינן אדין הש"ס דכל מה שתחת ידה הן מעות ובגדים אין מוציאין ממנה וכ"כ רש"ל להדיא שם הא דפסק מהרי"ו שבעי' [בעין] במאיס עלי הוא דאיירי דאינה נותנת אמתלא מבוררת ע"ש והדין עמו וכמש"ל:

אכן ראי' ברורה לדברי הב"ח נ"ל מהא דכתב הר"ן בש"ת סי' כ"ב והובא בקצרה סעיף ח' בב"י שכתב דין הש"ס במאיס עלי שלא הפסידה בלאותי' קיימין אם תפסה כדעת הרשב"א וסייעתי' וכתב וז"ל ולענין ממון כו' נ"ל אפי' הוא ממון הנדוניא אין לו דין בלאות קיימין דבלאות שאני לפי שהן מוחזקין לאשה שאם תבא לגבות כתובתה תגבה מהם ואין הבעל יכול לדחות' וכו' דקי"ל כר"י וכו' משום שבח בית אביה וכו' לפיכך נסתפקו בהם בגמ' אם הפסידה שאין בדין האומרת מאיס עלי אלא שתפסיד שיעבוד שיש לה על נכסי הבעל אבל לא שיזכה הבעל בנכסי' שגופן קנוי לאשה ולא אפשיטא בגמרא וכיון שכן הבו דלא לוסיף עלה דווקא בנכסי' שהן בחזקתן גם כן כמו בלאות אמרי' דאי תפסה לא מפקינן מינה אבל ממון האחר ות אפי' נודע שהוא ממון הנדוניא אינו בדין זה שאין לה עליו אלא שיעבוד והבעל דוחה אותה ממנו כמו שרוצה ואין כאן שבח בית אביה וכ"ש בנדון שלפנינו שאינו מוכרח בעסק האחריות שהוא ממון הנדוניא שאינני מסופק שאפי' תפסה מוציאין מידה כו' עכ"ל הר"ן והנך רואה סברת הרב לדינא דתלמודא במעות הנדן שתחת ידו אפי' תפסה מוציאין ממנה שאינה בכלל ספק הש"ס וא"כ ע"כ דינא דמתיבתא היכא שיש אמתלא מבוררת שהכריעו דספיקא דש"ס לא תנהוג בנצ"ב ובנ"מ שהכניסה אלא יחזור לה אפי' בלא תפסה אבל במאי דפשיטא להש"ס במעו' הנדן דהוא ברשותו ואפי' תפסה מוציאין ממנה וודאי לא דברו בזה דייני דמתיבתא ואפי' תפסה לא מהני לדעת הר"ן ואפי' את"ל דדינא דמתיבת' קאי נמי אמעות הנדן מ"מ לא תקנו אלא בתפסה ונחתינן חד דרגא מהש"ס לשוויי' המעות הנדן כמו בגדים ותכשיטין לדין הש"ס שהוא קאי בספיקא ותלי' בתפיסה וכ"ש שאין הבעל צריך לשלם מה שהוציא ממעות הנדן כשלא תפסה דהרי אפי' הן בעין [אין] צריך ליתן לה לדעת הר"ן ואפי' בתפסה כ"ש כשאין בעין והוציאן וסברת הלב היא דדייני דמתיבתא לא יהיו חלוקים עם חכמי הש"ס מקצה אל קצה וביותר שלדעת הב"ח מיושבים היטיב דברי הר"מ שבמרדכי והגהות גם בספר אגודה פ' אעפ"י כשהעתיק בל' הרי"ף דינא דמתיבתא העתיק בדבר התכשיטין וכו' ע"ש שלא הוזכר כלל מעות הנדוניא:

הכלל העולה דכל מה שיש תחת יד הבעל ממעות הנדן פשיטא דא"צ להחזיר כשלא תפסה וכ"ש מה שהוציא ואין בעין ולא יהא דיוכל הבעל לומר קים לי כהר"ן והב"ח לדינא דמתיבתא בזה במה שתחת ידו אבל מה שביד אשה או אביה אפי' ממעות הנדן תוכל לומר קים לי כמהרש"ל וב"ח דמהני בתפסה לדינא דמתיבתא ודלא כהר"ן לסברת הש"ס ואפשר לדינא דמתיבתא ג"כ דעתן כן וכמש"ל אבל מה שביד האשה בעין ממה שנתן לה בסבלונות או במתנה וודאי דצריכא להחזירה לו דאדעתא למיפק לא אקני' לה וכמבואר במהרי"ו שם ובש"ע בהגהות בשם מרדכי ובטור בשם הר"מ מרוטינבורג ואינה יכולה לתפוס משלו מחמת מעות הנדן שבידו כיון דלדינא היא שלו ולא מהני תפיסה אלא בגוף הממון שמוחלקי' ולא במה שהוא של בעל כדמשמע בש"ס ובפוסקים בכלתי' דר"ז דתפסה שיראי ופי' רש"י חד בגד משי שהכניסה לו בנדונייתא וכו' מוכח דבממון הבעל לא מהני בה תפיסת אלא בשיראי שלה ובנדן המעות שהכניסה לו אבל אינה יכולה לתפוס משל בעלה ממש ממה שלא הכניסה לו וכן מוכח הר"ן דלעיל דהספק הוא בממון שיש לה שבח בבית אביה וזה ברור לעניות דעתי הקלושה:

אח"ז מצאתי בש"ת מהרא"ן ששון סי' קפ"ו שהאריך בדיני' אלו שאינן שייכי' לכאן לנ"ד למאי דנהיגין לפסוק דינא דמתיבתא וסיים לדעתו וז"ל וכן באמר' מאיס עלי ג"כ מה שתפסה מבלאו' מנצ"ב הן שלה שהרי כ"ע מודים בזה אפי' רשב"א אבל במאי שלא תפסה אף שהרמב"ם ס"ל דיהבינן לה ודייני דמתיבתא מיפין את כחה יותר ואומרים שכשאינן ראוי' וכו' חייב לשלם מ"מ לא נוציא מיד הבעל שיכול לומר קים לי כהרשב"א דמאי דלא תפסה לא יהבינן לה כו' נמצא שחוזר הדין לכלתי' דר"ז דאיפסקי' וכו' ובעיקר כתובה ותו' מה שנתן הבעל אין לה כלום ובנ"מ הכל שלה כו' עכ"ל הרי דאין ביד הרב להוכיח ולהכריע וממנו אנו למדין מה שיש לנו לספק בדיני דמתיבת' ג"כ מי שבידו אין להוציא ממנו ומודינא נא היכא דתפס הוא מנדן שבידו אין מוציאין ממנו לסברת הב"ח ודינא דמתיבתא וכ"ש לרש"ל אבל מה שבידה משל בעלה צריכ' להחזיר ולא תוכל לתפוס עבור הנדן שבידו וכמו שאמר הרב ראב"ש הנ"ל גם מדברי הרא"ש והטור מבואר דכל שלא תפסה מנצ"ב אפי' תחת ידה משל בעלה צריך להחזיר שכתב וז"ל אפי' בגדים שקנו לה יפשוט מעליה דאדעתא למשקל וכו' ונצ"ב וכו' אם הם מטלטלי' מה שתפסה מהם אין מוציאין וכו' ומה שלא תפסה אין מוציאין מהבעל כו' עכ"ל הרי במה שלא תפסה אין מוציאין מהבעל ולא מהני לה מה שיש בידה הבגדים שקנו לה שעליה וק"ל וז"ל הגהות מיימוני והגהות מרדכי דכתובות עוד כתב מהר"ם כו' והטוענת מאיס עלי בלא טענה אין לה לא מזונות ולא נדוניא ואפי' מה שהכניסה לו ואפי' איתא בעיני' אבל מה שתפסה ממה שהכניסה לו לא מפקינן מינה עכ"ל הרי כל תפיסה דמהני לא מהני אלא בתפיסה ממה שהכניסה לו וא"כ ה"ה בנ"ד במעות נדן לא מהני תפיסה אפי' לדינא דמתיבתא במבררת אלא בתפסה מעות הנדן או הבא מחמתו בעיסקא אבל לא מה שתחת ידה בעין משלו וברור וכ"כ הריב"ש בש"ת סי' שס"ה וז"ל אמנם אם נשאלה שאלה זו לענין שומרת יבם האומר' מאיס עלי אין תפיסה מועלת בש"ח שביד אביה אא"כ היו השטרות האלו מנדוניית' ר"ל שהכניסה לו אלו השטרות עצמם לבעלה שהרי אין תפיסה מועלת בבלאות קיימים אבל במה שנאבד מנדונייתה שאינו בעי' אעפ"י שהבעל קיבל עליו אחריות אין תפיסתה מועלת בנכסיו ע"ז עכ"ל והרי זה ת"ל מסכים עם דברינו מ"ש לעיל ועיין עוד בסי' שס"ח בפי' בלאות הקיימי' ותראה האמת ובסי' שס"ד כתב דאין חילוק בין תפיסה אלו אלא בין תפיסה בעדים או שלא בעדים מאחר שנסתפק לנו הדין אין יתרון לתפיסה שלא בעדים מתפיסה בעדים שאין כאן מגו וע"ש:

ונראה דאם מתה האשה קודם שנתגרשה דבעלה יורשה כמבואר בפוסקים דחייב בקבורתה כיון דנצ"ב ונ"מ הן שלה לדינה דמתיבתא אפי' לא תפסה צריך הבעל להחזיר ועכשיו יורשה חייב בקבורתה תחת ירושת נדונייתא שהיא צ"ב שהוא שלה לגמרי אפי' לא תפסה ודמי למי שטוענת בעינ' ליה ומצערנא לי' דתוך י"ב חודש חייב בקבורתה מאחר שחייב בכתובת' וצ"ב כשרוצה לגרשה אבל כשמ תה לאחר י"ב חודש דכבר איבדה כתובתה ולא מהני לה אא"כ תפסה בנצ"ב משום ספיקא דדינ' ומאחר שיש להסתפק מא הוא כולו שלו אין לחייבו בקבורתה כמבואר ב"ס ב"ח בסעיף ח' בספרו ע"ש. מוכח בטענת מאיס עלי במבוררת לדינא דמתיבת' דנצ"ב הן שלה אפי' כשהן ביד הבעל מדינא א"כ כשמתה ויורשה חייב בקבורתה וכנ"ל ק"ל ודו"ק הטרוד אהרן שמואל בלא"א הקצין מוהר"ר ישראל ז"ל היה מווילנא:

.

תוכן העניינים

אמונת שמואל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה