אור ברסלב

אמונת שמואל· רבי אהרון שמואל קוידנובר

שאלה א

אשה בערך כ"ח שנים שהיתה קצת חולנית בר מינן מאיזה שנים ויש לה וסת קבוע כשאר כל הנשים ומקרוב נתקלקל וראתה ג' פעמים בכל פעם בביאה ראשונה שאחר טבילתה של ווסתה כגון שקינחה עצמה בעד מיד אחר תשמיש ומצאה עליו דם אבל בין וסת לוסת כשטבלה אחר מציאות הדם של התשמיש ראשון ושני שמשה כמה לילות ולא ראתה דם כי אם אחר טבילות ווסת הקבועה כשטבלה ושמשה ומצאה דם בכל פעם בביאה ראשונה ושאלה להרופאי' ואין מושיע לה ולא הועילו לה כל הרפואות כי אם פעם אחד שאחר וסתה טבלה ושמשה ולא ראתה עד כשחזרה וראתה בוסת שאחריו וטבלה ושמשה ומצאה בביאה ראשונה ואיגלאי מילתא שחוזרת לקלקולה ועתה ילמדנו רבינו כדת מה לעשות זהו תורף השאלה ששאל אותי החכם השלם מהר"ר מאיר משטיינבך:

תשובה גרסינן בפרק בתרא דנדה דף ס"ו וז"ל תנו רבנן הרואה דם מחמת תשמיש וכו' לא נמצא דם על ראשו בידוע שמן הצדדים הוא בא ואם יש לה וסת תולה בוסתה ואם יש לה מכה וכו' ופרש"י ואם יש לה וסת לקלקול זה שאינה רואית כל שעה מחמת תשמיש אלא לפרקים תולה בוסתה ומשמשת בלא בדיקה בין וסת לוסת עכ"ל. והנה אף שהרמב"ם והטור בסי' קפ"ז פי' בענין אחר כבר כתב ב"י שם דלדינא איתא שני הפירושים דאפשר דלא פליגי עיין שם וכך פסק בש"ע סי' קפ"ז סעיף ד' כפירוש הרמב"ם ובסעיף י"א פסק כרש"י ז"ל והוא מתשובות הרשב"א ז"ל סי' תתל"ה וז"ל שם אם שמשה כל החודש ולא ראתה בו מחמת תשמיש אלא יום י' ויום ך' ויום שלשים הרי קבעה לה וסת מיום ליום תולה בוסתה שלא לשמש בוסתה בחודש השני ביום י' ובך' ובל' ומשמשת בלא בדיקה בין וסת לוסת והא דאסרינן לה אגברא הני מילי כשראתה ג"פ רצופים כגון דכל זימנא ראתה וכו' עכ"ל והנה לכאור' האשה הזאת בנדון דידן קבעה וסת לקלקולה לראות בכל פעם בביאה ראשונה בליל טבילתה שאחר הווסת קבוע ואיתחזקה כבר ג' פעמים א"כ היא אסורה תו לשמש אחר וסת דהא בוודאי תראה מחמת תשמיש כיון דהוחזק כבר ג' פעמים לראות בזה הענין והיאך תשמש תו עד שתבדוק עצמה בשפופרת ובראשה מכחול כמבואר בגמרא הנ"ל ובפוסקים באשה שראתה ג' טעמים רצופים וכו' ואם לא תמצא דם בראש המוך תהיה מותרת לעולם כשתראה חוץ מראית וסתה ממש. אבל אם (לא) תמצא תהי' אסורה לכל העולם דאין לה תקנה לשמש בטבילה שאחר הוסת ואין להקל ולומר דהא הביאות לא הוי רצופים. ובנתיים שמשה כמה פעמים ולא ראתה ואיתברר דהדם הוא מהצדדי' שהרי תשמיש היתר הוי כבדיקת שפופר' דמהני כשלא ראתה אפי' אחר ראיית ג"פ רצופים וכ"ש דהכא הוי בדיקה בתשמיש היתר שבין וסת לוסת של ראתה הא ליתא שהרי כבר כתבתי בשם הרשב"א ורש"י שיש לחוש ולפרוש כשקבעה וסת לקלקול ראיות שמחמת תשמיש ואסורה לשמש א"כ האשה זו היא ג"כ אסורה לשמש ביאה ראשונ' שאחר טבילת הראיית וסת רביעי ואין לה תקנה אלא בבדיקת שפופרת. וכך מוכח מהא דאיתא בהג"ה ש"ד בשם תשובת מהר"ר יוחנן ז"ל והואיל דשגו בה האחרונים בביאורה ופרושה אעתיקנה בקצרה ואפרשה על בוריה בס"ד. וז"ל ע"ד האשה שסמוך לאחר לידתה כששמשה ראתה מחמת תשמיש ושוב לא ראתה יותר (ר"ל שלא ראתה אח"כ שום ראי' דם עד שטבלה אחר ראי' תשמיש). וטבלה וראתה שנית מחמת תשמיש וכן פעם שלישית כמשפט הזה ולאחר טבילות ג' שבועיים (ר"ל אחר ג' טבילות שטבלה לאחר כל ראיות התשמיש ובין כל תשמיש לתשמיש הי' שבועיים כשיעור המתנת פליטת ש"ז וז' נקיים וס"ה הוא ג' שבועיים) אח"כ פרסה וראתה מעצמה כדרך נשים וטבלה ולא ראתה יותר מחמת תשמיש וכן אירע לג' ולדות כענין זה בלא שינוי (ר"ל שאחר כל לידה ראתה ג"פ מחמת תשמיש ראשון שאחר הטבילה והראיות היו רצופין כמבואר להדי' מדבריו אלא שחבר ראיות ג"פ הרצופים שסמוך לכל לידה ראתה אח"כ כשאר נשים שלא מחמת תשמיש וטבלה ושמשה ולא ראתה ודו"ק) (ודלא כמ"ש בספר הב"ח וט"ז סי' קט"ו בי"ד דלא עיינו בה כלל ולא דקי דוק ותמצא דברי אלקי' חיים כמו שכתבתי. וכ"כ מחותני הרב המופלג מהר"ר שבתי כץ ז"ל בס' ש"ך בסי' הנ"ל ס"ק ל' עיין שם) ולא בא השואל לשאול עד אחר לידה ג' וכו' מכל מקום אפי' המעשה כן (ר"ל שראתה ג"פ אחר לידה ג"פ רצופים ועדיין לא ראתה הדם מחמת עצמה וטבלה ושמשה ולא ראתה אלא שעתה בא לשאול אם מותר לשמש אחר שתטבול אחר ראיות הג' שראתה מחמת תשמיש) הנה תמה אני על החכם הלוי יצו וכו' ומסיק להתיר דיש לתלות דתשמיש גרם לראיות מחמת שהוא סמוך ללידה והוכו הצדדים מחמת הלידה ומותרת לשמש כמו ביש לה מכה ע"ש אפילו שתראה גם אח"כ כל ימיה מאחר דתלינן במכה שמחמת לידה וכל זה הוא דלא כפי' הט"ז ע"ש דלא דק כלל אכן במ"ש בס' ט"ז דה"ה אם ראתה פעם אחת מחמת תשמיש בלידה הא' ולא שמשה אח"כ וכן בלידה הא' ולא שמשה אח"כ וכן בלידה שנית ושלישית ולא שימשה דאסורה (דאמרי') יפה כיון דאמרינן דאשה זו הוחזקה רואה סמוך ללידה מהמקור ולא תלינן בלידה אלא כשהיו ג"כ ביאות היתר בטלו לראי' האחד שראתה אחר כל לידה ותלינן הראי' האח' בצדדין שמחמת לידה אבל מה שאוסר כשראתה ג"פ רצופים אחר כל לידה הא ליתא וכדכתיבנא שם בהג"ה ש"ד ובהג"ה מור"ם רבותא קמ"ל דביאות היתר מהני אפי' לאחר ג"פ רצופים דתלינן בלידה מ"מ היכא דליכא למיתלי בשום דבר בוודאי הוי אמרינן דהאי איתת' יש לה וסת לקלקולא והיתה אסור' לשמש ולטבול אחר לידה ג' שראתה ג"פ מחמת תשמיש או אפי' פעם אחר אחר כל לידה אם לא שמשה בנתיים וכמ"ש הרב הט"ז ולא הי' תיקון לשמש כ"א ע"י בדיקות שפופרת אלא משום דתלינן בלידה ע"י ביאות היתר שבנתיים ואמרינן דהראיות הם מחמת הלידה שנתקלקלו הצדדים שהרי שמשה בינתיים ולא ראתה אבל בנ"ד ליכא למיתלי במידי במכה מצדדים ויותר יש לתלות במקור שנפתח אצלה בביאה ראשונה שאחר טבילתה ואין לה תקנה אף שהי' ביאות היתר בנתיים דליכא למיתלי בשום דבר כמו בלידה וצריך בדיקת שפופרת בשעת קלקולה כגון בליל טבילתה ראשונה שתרצה לשמש והן הן תיקוניה והן הן עיוותיה ועדיין חל עלינו לבאר לשון מור"ם במאי דנתקשה הרב בעל ט"ז אשר מחמת זה שגה בפירושו וקבלה היא בידי שיש טעות סופר בדברי מור"ם וכן צריך להיות לבאר לשון מור"ם ואם אירע לה שראתה ג"פ בביאה ראשונ' שאחר לידתה וראתה אחר כל לידה ג"פ כו' ותיבת (או) הוא טעות סופר והוא ממש כדברי הג"ה ש"ד הנ"ל. ובזה יתיישבו כל הקושיות שנתקשה בה' הרב בעל ט"ז נחזור לנ"ד שקשה בעיני דינא דהאי איתת' ושוב ראיתי בדברי הרב בעל ט"ז ס"ק י"ד להדיא כדברי והוא שהקשה אדברי מור"ם בהג"ה ראשונ' במ"ש ואם ראתה ג"פ כל פעם בביאה ראשונ' שאחר טבילתה אסורה לבעלה כאלו ראתה ג"פ רצופי' וכו' וכתב שם וכו' אלא שקשה בזה שפשיטא שאסורה ככל אשה וכו' ע"כ נ"ל דמיירי אעפ"י שבנתיים היו ביאות היתר וזה מהני בדין הלידה מ"מ כאן לא אהני דגם שם לא מהני וכו' אלא דתלינן בלידה וזה לא שייך בליל טבילה עכ"ל והרי מבואר להדיא כנ"ל וכמ"ש:

איברא יש לעיין בדבריו וצריכי' עיון דכיון שרואה אחר כל טבילה בביאה ראשונ' היאך הביאות שבנתיים הן בהיתר בשלמא בנ"ד אתי שפיר. אבל בנדון מור"ם ז"ל רואה אחר כל טבילות ותו היאך יכול למשכח בה ביאות היתר ופשיטא שאינו עולה על הדעת לפרש דברי מור"ם במ"ש בביאה הראשונ' שאחר טבילתה הוא לאחר טבילה של הווסת הקבוע ובנתיים שמשה בהיתר ולא ראתה דזה אינו על הדעת ואינו במשמעות לשונו כלל. ואינו במשמעות לשון תשובת הרשב"א הנ"ל והובא בב"י. ואפשר ליישב דבריו דאיירי ששמשה אחר טבילתה באותה לילה כמה פעמים ובכל תשמיש קנחה עצמה בעד מיוחד ובשחרית בדקה העדים ומצאה על עד הראשון דם ובשאר עדים לא מצאה וכך עשתה ג' פעמים בכל ג' טבילות אפ"ה אסור כיון שראתה בביאה הראשונ' שאחר כל הטבילות אעפ"י שאח"כ שמשה באותן לילות שאר ביאות ולא מצאה וראת' דם אפ"ה אסיר דליכא למיתלי הראיות ראשונו' שסמוכים לטבילה בשום דבר תו לא יכול לבעול אלא אחר הטביל' הרביעית ביום שתראה בפעם הראשון שאחר הטביל' כנ"ל לדחוק את דבריו. ועכ"פ הא ראייה ברורה לנדון דידן ולא מהני הביאות היתר לקביעות הראי' שקבעה לראות אחר טבילות ווסת גמר שלה ודמי לג' ראיות שאחר ג' טבילות רצופי' שכתב מור"ם דגם כאן ליכא למיתלי במידי וכמ"ש. איברא דאין פירוש בעל ט"ז נכון בכוונות מור"ם ז"ל דהכי פירושו ואם ראתה ג"פ וכו' כאלו ראתה ג"פ רצופי' כו' היינו שקינחה עצמה בשלשה עדים ושמשה ג"פ בליל' אחד ולמחר בדקה ומצאה דם על כל אחת מהן ומותר לעשות ולשמש כל הליל' כמבואר פרק כל היד ופסק מור"ם סי' קפ"ו ס"ב בהג"ה וע"ז כתב מור"ם דג"פ אחר כל טביל' הוי רצופים כמו רצופים בג' תשמישי' בליל' א' וכך קבלתי ממורי ז"ל והוא עיקר ודלא כמ"ש בס' ש"ך ודו"ק מ"מ לענין דינא כבר הוכחתי דיש מקום לדבריו שהוא נכון ג"כ ודו"ק וא"כ הוא הדין נמי בנ"ד:

ואגב אודיע להשואל וכו' שבנ"ד אין לחלק ולהקל שתשמש בליל שני שאחר טבילתה כיון דלא קבעה אלא בליל טבילתה וא"כ נימא דתפרוש אותה עונה ותשמש לאחר אותה עונה ויש מקום לטעות זה בדברי הש"ע סעיף י' וז"ל הרוא' דם בשעת תשמיש וכו' כגון אם ראתה פעם אחת או ב' פעמים בליל של טבילתה כשתגיע טבילה אחרת ליל של טבילתה צריכה לפרוש וכו' ומשמע דאפילו בג"פ אינו חוששת כי אם ליל טבילתה וכך הבין בס' ט"ז ס"ק י"ד ע"ש. והוא טעות מפורסם לענ"ד דמי הגיד להרב המחבר ולו הנבוא' דתיחוש ללילה הראשונ' דווקא ולא לביאה הראשונ' יהי' באיזה לילה שיהי' והיאך יתיר הרב לשמש עמה דילמא ההיא איתתא צריכה לחשוש לביאה הראשונ' וודאי כשלא הוחזקה עדיין מותרת לשמש עמה אימתי שתרצה שלא אסרינן אבעל אלא אחר ג' ראיות מחמת תשמיש אבל אחר שהוחזק תו לא מקלינן לשמש עמה אפי' שלא בשעת ליל טבילתה ביאה ראשונ' ובשלא הוחזק יכול לשמש אפי' בליל טבילתה כיון שהוסת אינו ליום ידוע אלא מחמת הסיבה של תשמיש וכן כתב בעל ט"ז בעצמו ס"ק ט"ז ומותרת לשמש עם בעלה דמנ"ל לומר שהי' רואה מחמת ליל טבילתה ולא מחמת ביאה ראשונ' לחוד ועל כרחך דברי הש"ע יש בהם ט"ס וכצ"ל הרוא' דם וכו' כגון אם ראתה פעם א' או פעמים בליל (שני) של טבילתה וכו' (וכך מוכח הלשון של כו' דלדברי הש"ע שלפנינו ה"ל למיכתב בליל טבילתה ודו"ק) צריכה טביל' אחרת לליל (שני) של טבילתה וכו' וא"צ לפרוש ליל שני של טבילת' וכו' וכך הם דברי הגהות מיימוני פ' מ' מה"ל א"ב והובא בב"י (וכך מצאתי להדיא בש"ע דפוס וינציא"ה בלי הגהות הנדפסים בשנת שכ"ז לפ"ק) ובזה דבריו מבוארים שמיירי שאחר הטביל' בלילה אינו רואה ובליל שני רואה. וא"כ כיון דקבעה פעם א' צריך לחוש לליל שני בטבילת הב' כנ"ל והוא ברור וכל האחרוני' לא שתו לבם לזה להגיה ולא דקדקו אחר דברי הרב בזה אקוה שהניחו לי מקום להתגדר בו. אבל בנ"ד אין חילוק וכשלא קבעה אין לאסור ומותר לשמש עמה מאחר שאין לה ליל ידוע דווקא וכשקבעה אסורה עד שתבדוק בפעם רביעית וכמ"ש:

איברא מה שיש לצדד ולהקל בנ"ד ולהתיר בלי בדיק' היא ע"פ פי' המרדכי פ"ק דשבועות שפי' הא דאמרינן אם יש לה וסת חוששת לוסתה וז"ל ואם יש לה וסת זמן קבוע שרואה בהם דם תולה בוסתה שיכולה לומר זה הדם שהי' רואה טהור שעדיין לא הגיע שעת וסתה ואח"כ כתב ותולה במכתה וכו' ע"ש מבואר דמתיר לאשה שיש לה וסת אפי' ברואה ג"פ רצופים שלא מחמת הוסת ואפי' שלא מחמת מכה ותולה בצדדי' ודלא כהבנות הב"ח וטורי זהב בס"ק ח' שהרי מבואר להדיא בש"ת ר"מ פאד"ווי כמו שפירשתי ע"ש סי' י' וכבר האריך לברר ולהוכיח אותו מחותני בעל ספר מחבר ש"ך וכך העליתי בראיות ברורות בס' תפארת שמואל שחברתי על הרא"ש וארבעה טורים ופוסקים עיין שם במסכת נדה והנה בוודאי אף שהרמב"ם ורש"י וכל הפוסקים חולקים עליו כמבואר בש"ת ר"מ פאדוו"י הנ"ל ובס' מחותני הרב בעל ש"ך הנ"ל מ"מ מהרא"י בת"ה עשאו סניף להתיר כשיש עוד טעם להתיר אף כשכל א' בפני עצמו לא מהני כשנצרף השני' יחד יש להקל ע"ש בפסקים וכתבי' סי' מ"ז. והיא סברת מור"ם בהג"ה סעיף ה'. ונצרף לזה סברת רבינו חננאל שהובא בהג"ה ש"ד דלא אסרינן כשראתה ג"פ רצופי' אלא אחר נשואין דווקא אבל לא כשקדמו ביאות היתר ועפ"ז צירף וסמך להתיר בביאו' שאחר הלידה הנ"ל דתלינן במכה שבצדדין מחמת הלידה אף אנו נצרף ונאמר דיש לסמוך על קצת נשים פקחות שהגידו לפני שלפעמים מחמת ארס דם וסת כשהוא זב מקלקל הצדדי' ונעשה מזוהמת ארס ומכח זה נצרר הדם וזהו סיבה שרואה אחר כן מחמת תשמיש הראשון שלאחר טבילה דכיון שנתרכך ונתלחלח המכה והשחין שבצדדי' ואח"כ יוצא מראות הדם מהצדדים וזו היא סיבה חזקה וטובה יותר מכל הרופאים אלו שרוצים לתלות עסקיהם בחולי. א"כ נאמר מאחר דהית' ביאת היתר ביניהם נתלה כמו בלידות ונתלה במכה שבצדדי' וכ"ש כשנצרף סברת המרדכי לזה שהתיר אפי' בג"פ רצופים באשה שיש לה וסת ודעת ר"ח שהובא בהג"ה ש"ד הנ"ל ולהתיר אפי' בלא בדיקה ואם באנו לחוש לסברת ט"ז יש לה לדחות זמן תשמיש הראשון בליל שני שאחר טבילת' הואיל ויצא מפיו אף שדבריו אינ' נכונים לפי מ"ש לעיל. אכן אם לב האשה והבעל נוקפי' בזה מאיסור כרת תבדוק עצמה ע"י שפופרת קודם תשמיש בליל טבילתה ואם תמצא בראשו תהיה אסורה לו ולכל העולם ואם לא תמצא מותרת לו ולעולם ואפי' לא תמצא גם על הצדדים כמבואר בפוסקי' והרי בררנו כל מה שיש לברר בדינים האלו ומהשתא הדבר מוטל על השואל לחקור באם הקינוח הוא בעד סמוך לתשמיש ע"פ מ"ש בסי' קפ"ז ס"ב בהג"ה דאלו אינ' רואית בסמוך אז פשיטא דשרי אחר הטביל' ולא מקרי מחמת תשמיש כמבואר לעיל. גם אם המראה שהי' רואה הי' מראה דם האסור כמבואר הנלע"ד כתבתי כ"ד הטרוד אהרן שמואל בלא"ה הקצין המנוח כהר"ר ישראל ז"ל קאיידנבר ה"ה מגולי ק"ק ווילנא:

תוכן העניינים

אמונת שמואל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה