מאמר רביעי - הקדמה
אתחיל בו בדברי הקדמה ואומר:
כאשר אנו רואים את הברואים
2
מרובים, אין אנו צריכים להיות נבוכים במטרה בהם מה
היא, לפי שיש כאן עניין טבעי יתברר לנו על ידו מי הוא המטרה מכל הנבראים.
וכאשר חקרנו בעניין זה, מצאנו כי המטרה הוא האדם. והוא, שהטבע וההויה עושה כל דבר
נכבד באמצע הדברים, אשר אינם נכבדים כמוהו.
ונתחיל מן הקטן שבהם ונאמר -
כי גרגר התבואה ממוצע בתוך כל העלים, מפני שהגרגר הוא החשוב שבו, כי צמיחת הצמח
וקיומו
3
ממנו.
וכך כל מה שהאילן צומח ממנו, אם היה הוא המאכל יהיה באמצע הפרי, כגון האגוז
4
ואם היה מן הגרעין, יהיה הגרעין באמצע כגון התמרה.
5
ואין להביט על האוכל, ונעשה חוצה
לה לשמרה.
וכך החלמון של ביצה הוא האמצעי שבה, כי ממנו מתהוה האפרוח והפרגיות
6
וכך לב האדם הוא ממוצע בחזהו, מפני שהוא הנפש והחום הטבעי.
וכך הכוח הרואה באמצע העין, כי הראייה נעשית בו.
וכאשר ראינו עקרון זה נוהג בהרבה דברים
7
, וגם מצאנו את הארץ באמצע והשמים
והגלגלים מקיפים אותה מכל רוחותיה, נתברר לנו שהדבר שהוא מטרת הבריאה הוא בארץ.
חקרנו אחר כך כל חלקיה, ומצאנו כי העפר והמים מתים
8
, ומצאנו הבהמות בלתי מדברים*,
ולא נותר אלא האדם, ידענו ברור שהוא המטרה המכוונת בלי ספק.
ועייננו בכתוב ומצאנו בו דבר ה',
אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי
9
ואף בתחילת התורה פירט כל הנבראים למיניהם, וכאשר סיים אותם אמר:
נעשה אדם
10
כמי שבונה ארמון ופורש בו מצעות וקורע בו חלונות,
11
ואחר כך מכניס בעליו לתוכו.
ואחר שהקדמתי דברים אלו, אחל עתה ואומר.
הערות
1
"אלטאעה" כבר העירותי כמה פעמים כי רוב המתרגמים הראשונים תרגמוה "עבודה"
ולדעתי אין תרגום זה נכון, כי עבודה "עבאדה" או "כ'דמה", ו"משמעת" הוא התרגום הנכון
לדעתי.
2
הכוונה על כל הבריאה ככללותה, השמים וכל צבאם והארץ וכל אשר עליה.
3
קיום מינו במשך הדורות.
4
לפי ב, השקד.
5
רי"ת טעה בקריאת המקור, ותרגם "הפרי".
6
דעה זו היתה מקובלת בזמנו של רבנו. וראה רש"ה שמנסה להעמיס על לשון התלמוד
בחולין סד שאלת יצירת האפרוח, וכל דבריו אינם אלא בלבולת. ואין בתלמוד שום רמז מאין
נוצר האפרוח, אם מן החלמון או מן החלבון. ואף יצר הרש"ה טבע חדש, באמרו שדם בחלבון
אינו נמצא עם לידת הביצה, אלא לאחר כמה ימים מחמת ריקום, ואין בדבריו שמץ של אמת
כלל. וחז"ל ידעו היטב את אשר אמרו, כי יצירת הביצה באשכול תלוי רק החלמון והוא מסורג
בגידי דם רבים, וכאשר מגיע זמנה להינתק מתנקה מכל גידי ועורקי הדם, ונקשר החלבון אשר
בו הזרע סביב החלמון הנקי, ולכן כאשר נמצא דם בחלמון, אנו אומרים שעדין לא נגמר
בישולו ונפלט לפני גמרו, ודם שעליו עדין מסורג בכולו, אלא שאין כולו נראה "שדא תכלא
בכולה". וכאשר נמצא בחלבון, זורק את הדם והביצה מותרת, לפי שאין דרך החלבון להיות
מסורג בדם, ועם התארגנותו והתגבשותו קלט טיפה או טיפות מחלל השל, ואינם שייכים לו
ולפיכך הביצה מותרת. ואין הבדל בין ביעי דפחיא לביעי דספנא מארעא. ובכל אופן גם לפי
דעת האומרים שהאפרוח נוצר מן החלבון, עדיין אין סתירה להנחתו של רבנו, שהרי הוא
בפנים וקליפה קשה סביב לו.
7
בכ"י ב, מוסיף: או ברובן.
8
כלומר גופים מתים דוממים.
* יותר נכון לתרגם "בלתי הוגים, כלומר שאינם בעלי הגיון דעה והשכל. כי זוהי משמעות
הוראתה הנכונה ושמושה המדוייק של המלה הערבית.
9
ישעיה מה יב.
10
בראשית א כו. ולדעתו זו של רבנו מתנגד הרמב"ם בתוקף רב במו"נ ח"ג פרק יד, ראה שם.
11
"וינצ'רה" ושמא צ"ל "וינצ'דה" ומסדרו, ומתקנו, ועורכו. וכך כנראה היתה נוס' רי"ת.