אלפי מנשה חלק א· רבי מנשה בן־פורת מאילייא
אלפי מנשה אות קעה ענין כללי לכל הידיעות
הבאתי לעיל. ענין המשפט, שהיא ענין, מופשט מהחומר. היינו שהיא כוללת כל החומרים בשוה, מבלי השגיח על ענין החומרים וערכיהם, כמו שהמשלתי, מענין החשבון שהיא כוללת בשוה. חומר אבנים יקרות, וחומר חול ועפר וע"כ אדבר כעת, מעניני ידיעות דרך כלל, שהיא כולל ג"כ חכמת התורה, אף שענינ' גבה מאוד, נגד כל הידיעות, וכמעט שאין להם ערך אלי' כלל ואען ואומר, כפי שהבאתי בהתחלה. מענין ידיעות החושים, וידיעת השכל, ושענין החושים, הם רק פרטים, וענין השכל, הוא כולל, ושאין שום ענין כללי יוכל להגמר, כ"א ע"י סדור שכלי, שיקיף במוחו, כל סידורי ענינים הפרטי', הנצרך לזה, אבל ע"י ידיעות הפרטיות, הוא כמו ע"ד המקרי, שלא יעשה ענין מסודר, וזה ידוע לכל, רק כל הקלקולים באים, מאותם הטועים, שסוברים שכבר הקיפו בשכלם, כל כללי הדבר. אבל אינו כן, שנמצא לפי זה, שאף שמה שהקיפו בשכלם, נעשה קצת כמו ענין סידורי, אבל יקלקל, לפי ענין היותר כולל שבו, ובזה יש דרגות לאין מספר ענינים כוללים קטנים, יוכלו להגמר, ע"י קטני השכל, ובלבד שיקיף תכלית ענין הכללי שבו, וכן עולים מדרגא לדרגא, עד כולל הכללים, שהוא תלוי בידיעת הבורא ית', שהוא אחד ואין יחיד כיחודו, עכ"פ ענין החושים לבדם, בלי השכל, שהם רק ענינים וידיעות פרטיות, לא יוכלו לגמור, שום ענין כולל. אבל הם כלי השכל, שע"י ידיעות החושים, יוכל אח"ז השכל, לכוללם יחד ולסדרם, על אופן היותר נאות, אבל בלי החושים. אין מקום לסידור השכלי. על מה לחול, והוא כמו ענין. מה שאמרו ד' מדות בחכמים, ספוג, ומשפך, משמרת, ונפה. ושענין הנפה, הוא לברר, הסולת מתוך הפסולת, שלא יוכל לעשות מלאכתו, אלא כשטוחנין תחלה, ברחיים של גרוסות להפריד הפסולת, שלא יהי' דבוק, להאוכל, ואח"ז כשינפה אותם, ויזרם לרוח, יתפזר הפסולת הקל לרוח, ואח"ז ישאר האוכל נקי, ומכ"ש, כשלא יהי' לו תבואה לגמרי, שאין מקום לנפה לעשות מלאכתו, ועד"ז, הנפה, צריך להספוג, שיספוג את הכל, ואח"ז ילך מדרגא לדרגא, להפריד מעט מעט. הפסולת מן הסולת, עד שינקם לגמרי, ע"י כח השכלי, שהוא הנפה, שמוציאה את הקמח, וקולטת את הסולת והנה באדם א', שיש בו כח השכלי, שהוא הנפה, ושצריך לילך בהדרגה כמו שכתבתי, אבל על התנאי שבארתי לעיל, בענין לגמר אינש, ואח"כ לסבר, היינו שידע מתחלה, שענין הלגמר הוא רק הכנה, בכדי ליתן מקום לסבר אח"כ, שבזה יהי' שבשתא ממילא נפקא, כיון שלא נדבקו בו השבושים בחוזק, רק ע"ד העברה, ובקל לנקותם, ע"י השכל, שהוא ענין לסבר, אבל אם מתחלה סובר, שענין הלגמר, הוא תכליתו, לידע ממני הנהגות ודינים, ונדבקו בו מאוד השיבושים, שאז קשה לנקותם ע"י השכל, ויהי' אצלו, שבשתא כיון דעל על, והנה אם היו מצויים לרוב, בעלי שכל גבוהים, שיוכלו להתנהג בענין לגמר שלהם, כמו שכתבתי, היה ראוי לגדור, שלא ילמדו לשום אדם, שום דבר, רק למי שיבין קלקולי הלגמר, ויזהר ממנו שלא לסמוך עליו כלל, עד שיבררו אותו, עפ"י השכל והסברא, כמו שאמרו בגמ', גבי תרי מקרי דרדקי דדייק ולא גריס עדיף, ומסלקין אותו, דגריס ולא דייק, מפני זה, דדייק ולא גריס, אבל אי ליכא רק חד, דגריס ולא דייק, לא אמרו. שלא יקבלו אותו כלל, שלא יהיה שום דרך כלל, להגיע לידיעות התורה, ומוכרחים לסבול הנזק והשבושים, מאותו דגריס ולא דייק, בכדי שיהא מקום, בהמשך הזמן שימצא בתלמידים. מדת הנפה, שיוכל בעצמו, לילך בהדרגה, עד להוציא הסולת הנצרך לתכלית כללי, ובזה בארתי טעם, על מה שאמרו. דברים שב"עפ, אי אתה רשאי לאומרם בכתב, ושאח"ז התירו, משום עת לעשות וגו':