אלפי מנשה חלק א· רבי מנשה בן־פורת מאילייא
אלפי מנשה אות קע ביאור עניני עונג העו"הז
הנה, הצטרכות האדם הם רשים, שא"א להשיגם. כ"א ע"ד החילוף, והנה אם העשירים. היו יודעים. כל חלקי ריבוי הצטרכותם. לכדי חיותם, אשר המעט מן המעט חשבתי קצת למעלה, והיו משתדלים ע"י יכולתם, שיהיה הכל מצוי בעולם. והדברים הגדולים, היו משתתפים בזה. כמה עשירים גדולים. כפי ערך גודל הענין, היו נגמרים. ע"י גדולי העשירים. שיכולתם ע"ז. אז היה העולם בריווח.
להשיג כל א' צרכיו, לפי ערכו. כי בוודאי, אף בענין הצטרכות ההכרחים, יש חילוקים בין ערכי ומזגי האנשים ולהלן אבאר עי"ז עוד טעם פשוט. על תענוגי העוה"ז. עכ"פ. כשהיו מושלמי' בטו' שהוא להשלמ' החסרון. שיהי' הולך ע"ד הסידור. ונשמרים מנזקים טבעים. ובעלי רצונים. אז היו עולי' מדרגא לדרגא להשיג עניני עונג. שהוא התכלית המקווה. אבל מרוב טעותי הדמיונים. והעלמת השכל מהסתכל בענינים כוללים ומפני זה אין דרך להתפרנס ע"י העשירים. כי רק ענינם. לקבץ הון לעצמם ואקראם בשם קבוץ חכמים.
שכל חכמתם. הוא בענין הקבוץ, וע"כ הוכרח הענין. לגלות עניני עונג. קודם זמנם להעשירים. בכדי שיוכלו להשיג מהם. ולהתפרנס על ידיהם ע"י חילוף מעניני עונג, העובר לשעתן, ואף שזה גרם כמה קלקולים כמו שכתבתי לעיל שעונג שלא בשעתו, גורם לבא עי"ז לידי חסרון ענינים הנצרכים, עכ"ז. מפני ההכרח לחיי העול'. הוצרך להתגלות העונג שלא בזמנו, וכמו שכתבתי בדרושים שלמעלה. מענין שהי' טובת העולם להתנהג עפ"י הדין. אך כיון שאין העולם מתקיים הוצרך להשתתף מדת הרחמים והנה, כמו שהוא הענין בעניני עו"הז. שהוא סולם והכנה. לעניני עונג נצחי. שהם ענינים רוחניים אם היו העולם מתנהגי' כראוי והיו משתלמי' מתחלה בהנהגותיהם להשלמת טובם ואח"ז הי' נותן להם התורה הנותנת תוספת עונג רוחני, לכל א' כפי ערכו. היו הענינים הולכים מסודרים ומתקיימים. ולא הי' שום קלקול בעולם אך כשראה, שאין העולם מתקיים. מפני רוע הסידור וע"כ הוכרח להקדי' התורה, שלא בזמנה, וזה גרם, כמה צרות וגליות בעולם, ועדיין לא הטהרנו, עד התכלית המקווה, שית שיתוקן הכל בשלימות הסידור, אזי נזכה לגאולה אחרונה, גאולה שלימה, שאין אחרי' גלות, רק נצחית, ועונג מסודר, והנה, אף שבלא"ה מבואר לכל, ענין השיווי. שבין עניני העוה"ז לעניני העו"הב. עכ"ז, אסביר הענין, בדרכי התורה, והוא כמו שאנו רואים עתה, אלו הי' לימודינו מסודר, מקרא, משנה, גמ' ולא להתחיל בדרגא השני', עד שיושלמו בבקיאות הראשונה היטב. היו באים לתכלית שלימות הלמוד, בלי בלבול הדעת, ולא היו נצרכים לחריפות והמצאות שבע"כ מעורב בהם ענינים שאינם אמיתים, רק מפני בלבול הסדר, אנו צריכים למיני חריפות, אשר אחר רוב הטעיות. יוכל המעיין האמיתי, לברר הסולת מתוך הפסולת, ברוב היגיעה, ואז ישמח מאוד, ויאמר אך עשרתי מצאתי הון. אבל אם היו הולכי' כסדר, לא הי' נחשב למציאה כלל, והדמיון בזה למי שתועה בדרך, והולך ארחות עקלקלות, והקיף כמה וכמה פרסאות. עד שמצא הדרך, והוא אצלו למציאה גדולה, מה שאם הי' הולך בתחלה בדרך הישרה, לא היתה נחשבת למציאה כלל ולא להקיף כמה פרסאות בחנם, ואביא עוד דוגמא, ממה שאמרו בגמ', בראשונה היו מכניסים, כבן ששה עשר, וכבן שבעה עשר, וכשראו שהיו בועטים, התקינו, שיהיו מכניסים כבן חמש כבן שש. שהנה לכאורה קשה, בתחלה מאי קסברי. לאחר כ"כ, מלהוליכם לבית הספר והלא תינוק שיכול לדבר, אביו מלמדו תורה וכו' אבל לפי מה שבארתי יבא על נכון בכדי שלא להכניס בלבו, שבושי הדמיוני. שהוא מלא מזה, בקטנותו וילדותו, ואח"ז קשה להוציא השבושים ממוחו, כמו שאנו רואי' בדורינו זה, שנתחלפו הדעות בעניני עקרי תורה כפי שנקבע בלב כל א', לפי דמיונו, ואינו שוקל בדעותיו, על הדרך שהזכרתי, מאיזה מין ידיעה הוא, חושית או דמיוני, או שכלי. ומצינו כה"ג, אף בימי האמוראים, ר"ז צם תמנן יומין. דלשתכח תלמודא דבבלאה מיני' וכו' וכשגמרתי לבאר הענין.
על מה רצה הש"י לאחר התורה, אשוב לבאר, מה שיעדתי. לכתוב עוד טעם, על ענין עונג העו"הז, על מה נצרך: