אלפי מנשה חלק א· רבי מנשה בן־פורת מאילייא
אלפי מנשה אות קנ ביאור ענין שכלי
ידוע לכל, מלכותא דרקיעא, כעין מלכותא דארעא ומובא בספרי מוסר, שיחקור אדם מה שהוא רוצה מעבדו, שהיטיב לו ונותן לו שכירות, מזה ילמד איך לעבוד את ה', וכן פי"רשי פי' ב', על דעלך סני לחברך לא תעביד לחברך זה הקב"ה. כמו רעך ורע אביך אל תעזוב, ע"ש, והנה העבד העובד לרבו בכל אופן היותר אפשרי, ובוודאי כוונתו, לקבל שכרו ע"ז. אחר תשלום זמן עבודתו, בוודאי יש לרבו קורת רוח הימנו, ואדרבה, יהנה מאוד, כשיגיע העבד לאיזה מעלה, ע"י שכר עבודתו, ואבאר ענין ע"מ שלא לקבל פרס, שמצינו דוגמתן בעו"הז וממילא יובן ענין הנאת הרב מזה ובדרך אגב אבאר ענין הגמ', שאמרו הזהר מהיועצך לפי דרכו, אשר אמרתי ע"ז דרך הלציי, לפי הידוע, מה שמפרשים העולם, על המאמר, הכל תלוי במזל אפ"י ס"ת שבהיכל שפירושו הוא שמצות התורה תלוים במזל יש מצוה, שמדקדקין בה ביותר בכמה הרחקות גדרים וסייגים, ויש מצוה, שמקילין בה, אפי' בעקרי' ועל פי זה אומר, שהמאמר הנ"ל הזהר וכו', גבה מזלא מאוד. שמקיימין אותה, הרבה יותר מכוונת הגמ' והוא שלא ירצו לשמוע או לקבל, שום דבר חכמה או מוסר, משום אדם, מחשש שמא האומר או הכותב, מכוין לאיזה כוונה לטובתו, ואף שאפשר שדבריו ישרים ונכונים, אבל שמא יגיע ח"ו מזה. איזה טובה להאומר, ואפרש הגמ' הנ"ל, הוי זהיר וכו' ומקודם אכתוב פרפרת נאה לפרשה דרך צחות, שרמזו בזה ענין גדול: והוא שאין הכוונה בלפי דרכו, היינו להנאתו, אלא כך פיר'. דהנה העצה היעוצה בעולם, לטובת הכלל והפרט, הוא שיהי' כל א' עוסק בענין שהוא מסוגל לזה יותר, הן במילי דעלמא והן במילי דשמיא, ונמשיל בשני ראשי מצות תורה, וצדקה. שמי שהוא מופלג בתורה, צריך שיהי' עיקר עסקו וקביעתו בתורה, ואף אם לפעמים יזדמן באיזה מצוה, שא"א לעשות ע"י אחרים, שיהא מוכרח לעסוק בה, אבל עיקר מחשבתו, יהי' ליהדר לקבעי' קמא, וכדשלח לי' ר' אבהו לברי', כששלחו ללמוד תורה לטבריא ואמרין לי' גמול חסד הוא, המבלי אין קברים בקסרין שלחתיך לטבריא ומי שהוא עשיר גדול צריך שיהיה עיקר ענינו בצדקה וג"ח, ועכ"ז צריך לקבוע איזה עתים לתורה, אבל יש שאינם משימים לבם לזה, ומי שעוסק תמיד יום ולילה בתורה אם ישאלוהו, הדרך לחיי העוה"ב, ישיב לפי דרכו להתמיד בתורה, ולהיות לא פסיק פומי' מגרסא, מבלי שום לב, על מהות השואל, וכן מי שעסקו תמיד בצדקה וג"ח ישיב, לעסוק כפי האפשרי. בג"ח בגופו ובממונו, וכל חד מרבה דידי'. וכשפרשתי הגמ' על דרך צחות, אשיב לפשטן של הדברים. שדקדקו בדבריהם, ולא אמרו לא תשמע להיועצך לפי דרכו אלא אמרו הזהר וכו' וה"פ, דהנה לפעמים, כששואלין עצה מאיזה חכם, סומכין על עצתו וחכמתו מכל מבלי הבין בעצמו. ענין העצה, וע"ז אמרו, הזהר מהיועצך לפי דרכו, והיינו אם יש איזה חשש, שמא היועץ מכוין לטובתו אזי אין לסמוך עליו רק אם יבינך ענין העצה וטעמי', אבל אם תבין שהיא עצה היעוצה לטובתך. מה אכפת לך מה שיגיע להיועץ ג"כ טובה מזה וכ"ש דעבד תרתי, טוב ומטיב והלא בכל עניני מקח וממכר המוכר בוודאי מכוין להרויח בסחורתו. ועכ"ז כשהלוקח רואה שהדבר שוה לפניו, לוקחה. ואף שיהי' טובה להמוכר מזה, רק שאין סומך על עצת המוכר כי טוב טוב יאמר המוכר, וכן אין סומכין על נאמנות הסרסור, מפני שהוא מכוין ליטול שכר סרסרותו, ועכ"ז, כשהדבר שוה, ויוכל להרויח בה, קונה אותה ונותן שכר הסרסרות בעין יפה, ובעניני חכמה ומוסר, לא ירצו לקבל, מחשש ספק הגעת טובה, להאומר או הכותב, אתמהא ועתה אשוב למה שהתחלתי. בענין העבד הנאמן במלאכתו, מה איכפת לי' לרבו, במה שמכוין ומצפה לשכרו. ופשוט, שהוא מעין הגמ', דהוי זהיר וכו' הנ"ל. מפני שאין עצה לבטוח עליו מכל, ולסמוך עליו. שיעשה מלאכתו ע"צ השלימות, אם ישכור פועל, לשלם לו שכירות יומו יש חשש שמא יתרשל במלאכתו ואם ישכרוהו מגמר מלאכתו, יש חשש שלא יעשה איזה רמי' במלאכתו ליפותה מבחוץ, רק בכדי לקבל שכרו וצריך לחפש איזה דרך בטוח, שיהי' זה טובת העושה, במה שיעשה מלאכתו בזריזות, ועצה"יט, ואזי יהי' בטוח, שיהיה המלאכה נעשית לאמתה, ואמצא מקום ומקומות, לענין ע"מ שלא לקבל פרס. ומזה יובן איך להמציא אופנים, לבטוח בעושה המלאכה שיעשנה על שלימותה, ואבאר פסקי פסקי: