אלפי מנשה חלק א· רבי מנשה בן־פורת מאילייא
אלפי מנשה אות קכט הדרן למלתא קמייתא
עכ"פ. כל הדינים שבתורה הם כפי שיועילו. לרוב קיום וחבו' העולם. ואף שיהיה מנגד למיעוטים פרטים. ואף בעניני מצות שמעיות. ענין מאכלות אסורות. ולבישת שעטנז ודומיהם, אבאר להלן. כשאגיע לדבר מענין לימוד התורה שהם ג"כ על זה הדרך. ועכ"פ דבר שיועיל לפי הרוב. הוא דבר שמשתנה לפי העת, שהנה אף הרוב בכמות נשתנה לפי הדור ומכ"ש הרוב באיכות, שאף שכתבתי, שאין לפסוק הדין על פיהם. עכ"ז בדבר הידוע לכל. ידונו לפי האיכות. למשל שאם א' לוה מחבירו זהב משקלו לטרא. ונתן לו תמורתו. אותו המשקל כסף וכי ידונו שיצא ידי חובתו בזה, בשביל שהוא שוה בכמות המשקל. עכ"פ ישתנה מאוד בכל הזמנים, וזה תלוי בדעות החכמים. בכמה דיני התורה ואמשיל. במה שנחלקו בגמרא גבי מי שהודה לא' בפני שנים מבלי שתבעו מקודם. שחייב לו איזה סך יוכל לומר שלא להשביע את עצמו כוונתי. וקאמר בגמרא, ההוא שכיב מרע, דאמר מאן מסיק בי אלא פלניא ופלניא ואתו פלניא ופלניא. ותבעינהו ליורשים קמי ר' ישמעאל בר"י וחייבינהו ליורשים. ואמר כי אמרי' שלא להשביע את עצמו, היינו בחיים. אבל לפני מותו, לא אמרינן כן.
ושלימו פלגא ואידך פלגא אתו לקמי' דר' חייא ואמר כשם שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו. כך עשוי שלא להשביע את יורשיו. ופטרינהו ליורשין. אמרו א"כ ניהדר לן פלגא דשלמינן לי'. א"ר חייא כבר הורה זקן והנה אם היה לר"ח זה הדין בקבלה הוה לי' ר"י בר"י. כטועה בדבר משנה וחוזר. אלא וודאי, אמרה ר' חייא משיקול הדעת, והנה ב' הסברות, ישנם בעול' והיה נראה לר"י בר"י, שהרוב אינם עשוים לשקר קודם מותם, בשביל שלא להשביע את בניהם. ור"ח אמר בהיפוך. והוספתי עוד דרך צחות, שר"י בר"י היה עיקר קביעותו בתורה, והסברא נותנה כדבריו. שמי ישקר לפני מותו. אבל ר"ח היה עסקו במצות, כמו שאמר ר' גדולים מעשה חייא, וידע במילי דבריית' טפי מריבר"י. שראה דשכיחי אינשי טובא דמשקרי. אף קודם מותם. בשביל תועלת בניהם. ואמשיל עוד. בענין פלוגתא בענין לימוד התורה. ולא אצטרך לכפול אותו כשאגיע אי"ה לדבר בזה וארחיב בו הדבור מפני שהוא ענין כולל ונצרך מאוד. והוא דאפליגו בגמרא גבי תרי מקרי דרדקי, חד גריס ולא דייק. וחד דייק ולא גריס חד אמר גריס ולא דייק עדיף, שבשתא ממילא נפקא וח"א דדייק ולא גריס עדיף שבשתא כיון דעל על ואפסיק הלכתא, דדייק ולא גריס עדיף. שהנה בוודאי איתנהו לתרווייהו, שמי ששכלו גדול וישר, יש לסמוך עליו, שיהיה אצלו שבשתא ממילא נפקא ומי ששכלו קטן. בוודאי אצלו שבשתא כיון דעל על, ועל מה נחלקו. על ענין הרוב לתועלת כלל העולם ועכ"פ כשאפסיק הלכתא בימי האמוראים דדייק ולא גריס עדיף דשבשתא כיון דעל על שרוב העולם שכלם קטן. ויש לחוש לטועין מה נאמר בדורינו זה שירדנו עשר מעלות אחורנית. ואנו רואים, שנתרבו דמיונות ושבושים בלב כל א', שאינו רוצה לזוז ממנו, ואף אם יבררו לו כשמש בצהרים. עכ"ז. במה שהוא היפוך מהרגלו. לא יאבה, ולא ישמע, ויחשוב זאת בעיניו, שזכה למעלת. מה שנשתבחו בו ישראל לפי פירוש איזה מפרשים שפירשו על הפסוק כי עם קשה עורף אתה שאמרה הקב"ה לגנאי והפכוהו לשבח, והוה כשגגה שיוצא מלפני השליט, ונמשכו אח"ז כמה גדולים, וחס לן מלחשוב כזה. על מדה גרועה כזאת. שלא להטות אוזן לדבר שכלי. נגד ההרגל. ובייא בייא. היא המחרבת ומבלבלת. כל הענינים שבעולם. וזה בא מכח הדמיוני המשובש. שזה הוא א' מחלקי היצה"ר. שאביא להלן, בשם הגאון זללה"ה מווילנא. ואף שכתבתי לעיל, שבכל מדה, יש בה עתים לטובה. ועלי לבאר צורך זאת המדה. כשאגיע אי"ה לדבר בענין מצוע המדות, אבל בטילה במעוטא. וצריך לזהר ממנה ולברוח מזה והיא כסמים הממיתים שאף שכשמערבין אותם. עם סממנים המחלישים כחם, הם מועילים. ונצרכים לכמה רפואות, עכ"ז צריך ליזהר מהם שלא יעשו כזאת. אלא ע"י רופא בקי, ומוסמך מאוד, וה"נ בנידון דידן, בזאת המדה המגונה, עכ"פ בדורינו זה, חיישינן לטועין, ובוודאי דייק ולא גריס עדיף.
ומענין לענין באותו ענין. אתרץ מה שרבא דס"ל כאן, דדייק ולא גריס עדיף, סותר דברי עצמו, שאמר במקום אחר, ליגמר איניש והדר לסבר, אבל כד מעיינת בה אין ענין זה לזה כלל, דלגמר היינו דיני המשנה, ואח"כ לסבר, היינו להדר אחר טעם הדבר, שנקרא גמרא, אבל צריך לגמו' בדיוק, וכשיקשה לו טעם הדבר, יניחנו לאחר זמן, שאחר שיהיה בקי בכל דיני המשנה, יקבע עצמו לגמ', לחקור אחר טעמי דיני המשנה, אבל לגמור בלי דיוק כלל, שלא לשמוע בעצמו, מה שפיו מדבר, רק כמצפצפים ומהגים, שבוודאי יקבעו כמה שיבושים בלבו, ולא יועילו לו, שום טעמי וסברות הגמר' לא מקרי לימוד כלל, והנה לכאורה דברי אלה, סותרים מאמר בגמרא, שאמרו לגמר איניש, אע"ג דלא ידע מאי קאמר, אבל לק"מ לדברי, שאין הפי', שלא ידע בעצמו מה שהוא אומר שזה אינו לימוד כלל, אלא כך שיעורו, לא מבעיא כשלומד המשנה, ואינו יודע טעמה, שנראה בתחלה, שהיא היפוך הסברא שלא לסבור תיכף. רק יתנהג כנ"ל אלא אף שלפעמים יקשה לו לשון המשנה, שאין חבור כלל, כדפריך לפעמים בגמ' מאי קאמר, עכ"ז יניח הקושי', כשיגיע ללימוד דליסבר, אבל עכ"פ ידע מה שקשה על המשנה, ועכ"ז מצאתי פשר דבר לאיזה בעל שכל גדול, שיוכל לגמור במהירות, ואף שיעבור על כמה דברים, מקושיות חמורות, והוא זה, שאם יודע זאת מתחלה שהלימוד כזה. בלי לסבר, אינו אלא בכדי שידע המקומות, איך לחפש אחר כל דבר, מקומו אי', ולא יקבע בלבו כלל, אף שיהיה שגור על לשונו בע"פ, ספרא וספרי ותוספתא וכולי הש"ס, שידמה בעיניו, כיודע להורות איזה דין כמו שאמרו על המורין הלכה מתוך משנתן, שהם מבלי עולם. וכשלומד גמרא, ג"כ על זה הדרך, הדר הוה הגמ' לגבי' כמו משנה, ואיש כזה, לא יכנסו בלבו כלל, שום שיבושים, כיון שהי' לו ידיעה בתחלה, שאין שום ידיעה מלימוד כזה, אז בוודאי, כשיזכה להגיע לידי מדה, דליסבר, יהיה שבשתא ממיל' נפקא, אבל אלו הטועין בדעתם להורות מתוך לימודם בתחלת העיון, על אלו נאמר, שבשתא כיון דעל על ושומר נפשו ירחק מזה כדי שיזכה למעלת התורה לאמתה, ואשוב לדברי. כשהמשלת בשני דברים, ובוודאי יוכל המעיין הישר. למצא דוגמות כאלו לרוב, עכ"פ אחרי דברי אלה, קושיא מעיקרא ליתא, על ענין אלו ואלו דא"ח הם, ומה שלפעמים ישנו איזה ב"ד איזה דין, כפי ראות עיניהם, ועל פי דברי המשנה. שאין ב"ד יכול לבטל דברי חבירו עד שיהי' גדול ממנו בחכמה ובמנין עכ"ז הראשונים יפה עשו, ואף שהיקילו באיזה דין דאורייתא, כפי שהבאתי ממכשירי מילה, וכיוצא בזה, כי יוכל להשתנות לפי הדור, ויעדתי כבר לבאר, שאף בדינים שבין אדם למקום, ומצות שמעיות תלוי ג"כ לפי הזמן, ותלוי בב"ד ושופט שבימיך, וממילא לק"מ על דברי הקדוש האר"י זלה"ה, אלא שצריך להוסיף נופך קצת, למה דווקא יופסק הלכה כמו ב"ש ור"א, ואביא למשל, ממה שהבאתי לעיל, מפלוגתת ר' ישמעאל בר' יוסי עם ר' חייא, שבוודאי הסברא הוא כדברי ר ר"י בר"י, אלא לפי קלקול הדור, שרבו המשקרים, אפסיק הלכתא כד"ח, וא"כ כל פסקי הלכות, ישתנו לפי קלקולי הדורות, לפי ענין הרוב לתועלת החבור, אבל תקותינו, לתיקון הדור, שנזכה שיקויים בנו ומלאה הארץ דעה וגו', ועי"ז יתרבה האמת, כי השכל הישר והאמת, הם אחים מתאימים לא יתפרדו ואז יהיה הרוב לטובה, וישתנה ההלכה דווקא כמו המיעוט, כמו שאמרו על ב"ש, דמחדדי טפי, וירדו לעומק האמת, וכן ר"א בן הורקנוס ידוע גודל מעלתו, אלא שלא יכלו לפסוק כמותם, לפי הדור, וכשיתוקנו עניני העולם, תשוב ההלכה לאיתנה. הייתי צריך להביא כמה דוגמות לזה, שיפתחו שערי אורה עי"ז ברובי דיני התורה, בכלליותיהם ובפרטיותיהם. אך יכלה הנייר והזמן וכו'. והנחתי מקום למעיינים המבינים, שיוסיפו ביאור, כל א'. לפי שכלו הרחבה, ועתה אשוב לדברי ר"מ, שהיה אומר על טהור טמא. ומראה לו פנים וכו'. שיובן ממילא. לפי ההקדמות והדוגמות שהבאתי, אלא צריך קצת תוספת ביאור. על דברי התלמיד, שהיה יכול לטהר את השרץ בק"ן טעמים.
שהקשו בתוס' מה תועלת בחריפות של הבל ויובן בדרך זה, שכפי שבארתי, שבכל ענין שיאמר עליו שהוא רע אינו בהחלט, ובוודאי יש לזה עת או עתים לטובה. אך הם רעים ומזיקים, לרוב הנהגת העולם, וכפי זה התלמיד שהראה ק"ן אופנים, לטהר את השרץ היינו מקומות שהשרץ הוא טהור ומועיל. עכ"ז ידע, שהוא טמא ומשוקץ ברוב הזמנים והעתים, ועכ"ז אינו חריפות של הבל אדרבה למעלה יחשב כפן מה שהזכרתי לעיל מסמים הממיתים, שאם רופא א', יראה כמה מיני תערובות לאלו הסמים שיהיו עוד מועילים ומרפאים לכמה מיני מיחושים, שבוודאי למעלה יחשב לו, ועוד שאין שום ענין נודע על בירורי הדברים, אלא אחר שידע כמה חלקי הסותר, כמו שאמר ר' יוחנן, את כבר לקישא, דכד אמינא כו' הוא מקשה לי כ"ד קושי' ומותבינא לי' וכו' אבל מי שלא ידע שום חלקי הסותר אין ראי' ללמוד שום דין ממנו אולי אי הוה שמע איזה קושיא הוה הדר בי', וכשבארתי דרך כלל, בכל הפלוגתות. שיהיה שייך לומר בהם, אלו ואלו דא"ח הם. אשוב לבאר, המאמר התמו' ביותר. אשר יתפלאו ע"ז שלימים וכן רבים, והוא הפלוגתא מענין נוח לו לאדם שנברא וכו':