איש אמונים· רבי יעקב שאול אלישר
דרוש יג הספד
שדרש עט"ר מורי הרב בעה"מ ספר בני בנימן זלה"ה בפטירת הרב הגדול ראש"ל מד שניו כמהר"ר יונה משה נבון זלה"ה:
והנושא בא. ויצא משה מעם פרעה אל העיר ויפרוש כפיו אל ה'. ויצא משה מעם פרעה אל העיר ויפרוש כפיו אל ה' ויחדלו הקולות ומפר לא ניתך ארצה:
איתא במדרש לאחר שמת משה רבינו ע"ה מצאו הקב"ה ליהושע שהיה יושב ובוכה. אמר לו וכי לך לבדך מת והלא לי מת. שמיום שמת אבל לפני שנא' ויקרא ה' צבאות לבכי ולמהפך:
ידוע הדבר ומפורסם הענין כמה, גדלה מעלת הספדן של צדיקים וכמו שמצינו באברהם אע"ה שנזדרז במצוה זאת כדכתי' ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה. והנה רז"ל דרשו בהאי קרא מהיכן בא מהר המוריה בא. ובאמת די"ל בהאי דרשה דרז"ל ומה בא לאשמועינן אם כא מהר המוריה או ממקום אחר. ועוד דהלא מצינו כשמת אברהם אבינו ע"ה דאמרו רז"ל אותו היום שמת א"א ע"ה עמדו כל גדולי הדור ואמרו אוי לדור שאבד מנהיגו ואוי לספינה וכו' נמצא שכבודו בגדולים לעשות לו הספד לפי כבודו ואף דהיה יצחק אבינו ע"ה וכן מצינו בכמה צדיקים. לא עת האסף וא"כ מצא הקפידה מקום לנוח מה טעם היה לו לאברהם תכף ומיד כשומעי את מיתת שרה לסופדה ולבכותה הוא העצמו ולא הניח הדבר לגדולי הדור. אמנם נר' לפקע"ד דכאן היו סוברים גדולי הדור באין ראוי להספיד ולבכות לשרה יען וביען שראו בשרה אמנו שנתקוטטה עם הגר ואמר גרש את האמה הזאת ואת בנה וכו' ונהג בה דרך אכזריות. וכן עם א"א ע"ה א"ל חמסי עליך וכו' ומשום סיבה זאת מנעו את עצמם מלעשות לה הספד כראוי. אמנם א"א ע"ה ביודעה ומכירה שכל מעשיה היתה לש"ש וכמו שא"ל הקב"ה כל אשר קאמר אליך שרה שמע בקולה נזורו עצמו ואף שהיה עסוק במצות עקידת יצחק בהר המוריה תכף ואין דרך ובא מהים להספידה כראוי ולהודיע לרבים שכל מעשה היה לש"ש וטועים הם למנוע את עצמם ולהכי איצטריך קרא להודיענו ויבא אברהם וכו' וגם רז"ל הוכרחו להודיענו שבא מהר המוריה אף שהיה עסוק במצות עקידת יצחק וכו' אי לזאת מ"ו ראוי להגדיל המספד על צדיק זה שאנו עסוקים בהספדו שיאמינו מלכי ארץ שכל מעשיו היה לש"ש ואפי' אם ראו איזה ענינים ודברים לא במרד ולא במכל ח"ו וא"כ חיביים אנחנו כדי שח"ו לא נכשל במה שאמרו רז"ל התם כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו שנא' ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת חרס בהר אפרים מצפון להר געש מלמד שרגש עליהם ההר להורגן וכל המפרשים אחזו צער להבין איך הוא מדה כנגד מדה:
והנה נר' לפקע"ד לפרש עם מה שראיתי לה' זרע יצחק בפ' ויחי על מ"ש התוס' במסכת נדה ד"ה על מ"ש הש"ס בגד שאבד בו כלאים עושה ממנו תכריכין למת ואמר ר"י כיון שאדם מת נעשה חפשי מן המצות והק' התוס' וא"ת ועכשיו שאנו מסירין ציצית מן הטלתות של המתים האיך אנו עושים דאמרינן בפ' התכלת שלכתחילה צריך ליתן ציצית בבגדי המתים ובמתי מדבר מצינו בפ' הספינה שהיה להם ציצית מיהו הא ל"ק שבכל ע"ב היו נכנסים בקבריהם חיים ולמחר היה הכרוז יוצא הבדלו החיים וכו' וקודם שנבא לדברי ה' זרע יצחק איכא להקשות לפקע"ד בדברי התו' דלמה לא קבעו קו' על הש"ס עצמו דהכא משמע דהמת חפשי מן המצות אפי' במצות ל"ת דהיינו כלאים. והתם בפ' התכלת ובפ' הספינה משמע דצריך ציצית למתים אף דהוא מצות עשה וא"א דהם חפשים למה לן להטיל להם ציצית. ואחר התבוננות נר' דלא קשיא משום דאה"נ דאמרינן דהמתים חפשי מן המצות אבל אם עשו איזה מצות לא איכפת ומשו"ה במתי מדבר שהיו נכנסים בחיים ולא היו יודעים מי יחיה ומי ימות לא איכפת להו להניח הציצית בטלתות אף אם ימות ומה דאמרו בפ' בתכלת דלכתחילה צריך להטיל ציצית הטעם הוא משום לועג לרש כאשר כתבו התוס' הם עצמם ואף דאמרינן כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט צריך לדחוק ולומר דהיינו היכא דליכא טעמא בעשותו את המצוה אבל הכא דאיכא טעמא רבא משום לועג לרש לא אמרינן נקרא הדיוט דבהכי ניחא לי לתרץ מה שראיתי להרב שה"ג בריש ה' ציצית שהק' לר"ת שס"ל דנשים מברכות על מ"ע שהז"ג דהא איהו ס"ל דכל הפטור מן הדבר וכו' וכן הק' ה' יד אהרן לכל הפוסקים דס"ל כר"ת מהא דכל הפטור וכו' יען שהוא תלמוד ירושלמי ובתלמוד דידן ליכא גילוי להפך מזה מסתמא הכי הוי הלכתא עי"ש בא"ח סי' ו'. אמנם לפקע"ד נר' לתרץ כמ"ש דאה"נ דס"ל כהירוש' דכל הפטור מן הדבר וכו' ואפ"ה ס"ל דנשים מברכות על מ"ע שהז"ג אם עושים את המצוה משום דאמרינן התם בנדרים ד' פ"ב מי האיש החכם ויבן את זאת דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פי' עד שבא הקב"ה ופי' על עזבם את תורתי אמר רב יאודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחי' ופי' הר"ן משם ר"י וז"ל כלו' שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עליה ע"כ נמצינו למדין מדברי ר"י דכל שמברך האדם היא הוכחה שהמצוה היא חשובה בעיניו ועושה אותה לשמה וא"כ נמצא דאיכא טעמא רבא לברך ומשו"ה ס"ל לר"ת ולכל הפוס' דנשים מברכות על מצות עשה שהז"ג אף דס"ל כהך ירוש' דכל הפטור מן הדבר וכו' ולהיות העת נחוץ לא באחי בארוכה בענין זה והנה הרב זרע יצחק הקשה בדברי התו' וז"ל וק"ל דסוף סוף איך היו נכנסים בקבריהם בלילה בציצית דהא ציצית שלהם היה כלאים וכסות לילה פטורה מן הציצית ומלשון איכה רבתי משמע שהיו נכנסים בלילה ואיך היו עוברים על איסור כלאים שלא במקום מצוה הא ניחא אי אמרינן כס"ד מעיקרא דמטילין ציצית בבגדי המתים ניחא קצת דמשעה שהיו נכנסים לקבריהם היו חשובים כמתים אבל השתא דכתבו דמפני שהיו נכנסים חיים היו לובשים הציצית קשה דאדרבא הם אסורים לישן בכלאים שלא במקום מצוה. ולכאורה י"ל בדברי הרב דאיך פסיק ותני דאם אמרינן כס"ד מעיקרא ניחא דהיו חשובים כמתים דהרי ספק הוא בכל אחד ואחד אם ימות או לא ימות וכל דאיכא ספק הוי כחי לכל דבריהם וכדאמרו רז"ל הגוסס והיוצא ליהרג הרי בחזקת חיים ואפי' שרוב גוססים למיתה אמנם נר' לפקע"ד לתרץ ולומר דכוונת הרב הוא דכיון שהם בעצמם נכנסו לקבר בחיים זה הוא מורה דנחשבו כמתים וכבר קבלו עליהם המיתה כאילו מתו מן העולם מפני דאינו כן מנהג העולם דבחיים חיותו יכנס אדם לקבר. וא"כ כל לגבי דידיה דכל אחד ואחד מהם היה ודאי שימות ואם נשאר חי היה ספק לו ואין ספק מוציא מידי ודאי ולא דמי לגוסס ויוצא ליהרג דהוא לא עשה שום מעשה בעצמו להראות שהוא חשוב כמת וא"כ נשאר למנהג העולם ומנהג העולם שיבא אדם לשעת גסיסה וניצול ויתרפה לכן חשוב כחי לכל דבר. עוד נקדים מ"ש המפרשים שמיתת הצדיקים מכפרת וכמ"ש הקב"ה למשה אלה פקודי המשכן וכו' וכן בהרבה מקומות וכמו שנבא לקמן וכמ"ש הכתוב כי מפני הרעה נאסף הצדיק וע"י התשו' שעושי' ישר' וההספד והבכיה נעשה מזבח כפרה ולא יבא אליהם רעה נמצא דכל ההספד והבכיה הוא לטובתינו ולהנאת עצמינו וזה הוא ספק אם יכפר אם לא עוד איכא טעמא אחרינא דצריך להספיד ולבכות על איבוד חכמתו ומעשיו הטובים וכמ"ש הכתוב ואבדה חכמת חכמיו ופי' רז"ל על חלק חכמתו שקבל מסיני וזה הבכי הוא ודאי וא"כ מן הראוי הוא שכל אדם מישר' צריך לבכות תחילת כל על איבוד הפחדה וממילא מיתתו מפחדת. מעתה נבא לדברי רז"ל שאמרו כל המתעצל בהספד של חכם ר"ל שאינו הספידו להיותו חכם ואבדנו חלק חכמתו שקבל מסיני שזה הוא ודאי אלא כל כוונתו הוא להספידו כדי שלא יבוא הרעה העתידה לבא וזה הוא ספק דאין אנחנו יודעים אם כל הציבור עשו תשו' כדי שיהיה מזבח בפרה ויגן מיתתו שלא יבא הרעה העתידה לבא נמצא שזה שנתעצל הניח הודאי ולקח הספק גם הוא צריך שלקברות יובל בהיותו חי כמו שהיה במתי מדבר ויבא לידי ספק אם יהיה חשוב במת או כחי מידה כנגד מידה ואיך יתכן זה לזה מביא הפס' שנא' מצפון להר געש מלמד שרגש עליהם ההר להורגן והיו נכנסים בחייהם לקבר כיון שההר היה בא אצלן: והנה זה שנים ששמעתי משם הרב המו' כמוהר"ר מיכאל אריה זלה"ה כונת המאמר הזה כמ"ש הרב דו"ד במאמר גדולה תשו' שדוחה ל"ח שנ' הן ישלח איש את אשתו וכאן נאמר ושובו אלי נאם ה' וכולם תמוהים דכך היא המידה דאתי עשה ודוחה ל"ת ופי' דר"י לט' דאמר בזבחים די"ב אכל חלב והפריש קרבן והמיר וחזר בו כיון דאידחי אידחי אע"ג דהוא חי וכו' והשתא בתשו' נמי איך תוסיף תת כח לחזור לאיתנו דהו"ל נר' ונדחה א"כ לפי סברת ר"י לא תועיל התשו' וע"ז אמרו גדולה תשו' והנה זה הוא לפי סבר' ר"י אבל רב ס"ל ביומא דס"ד דווקא כשמת שעיר המשתלח ישפך הדם אבל בב"ח אינם נדחים ועוד נקדים מ"ש רז"ל שכל מעם שהצדיקים נתפסין בעון הדור הוא מדין ערב וא"כ עיקר ההספד והבכיה הוא התשו' לשוב כל אחד מדרכו הרעה ועי"ו מתכפר להם א"כ זה המתעצל בהספדו של צדיק מורה באצבע דלגבי דידיה לא מהניא התשו' כס' ר"י דאף גבי ב"ח אמרי' נראה ונדחה שוב אינו נראה וא"כ חשיב עצמו כמת וע"ז אמרו ראוי לקוברו בחייו זת"ד דעפ"י סברת רב דקאמר דב"ח אינם נדחים ראיתי בכתבי הרב מוהר"ם סורנאגה זלה"ה שהיה מפרש כוונת הכתובים בהושע וכה תארם לכו ונשובה אל ה' כי הוא טרף וירפאהו יך ויחבשנו יחיינו מיומים וביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו ע"כ. והוא דמביא משם הרא"ש דישר' כיון דיש להם תחיית המתי' נחשבי' כב"ח ומשם הכי מועיל התשו' כסברת רב דב"ח אינם נדחים אמנה לא"ה דאין להם ת"ה אינם נחשבים כב"ח ואינו מועיל להם התשו' דעפ"ז מפרש כוונת הכתובים שאומר להם הנביא לכו ונשובה אל ה' כי הוא טרף ושלח אותנו בגלות בשביל עונותינו וא"ת והלא אמר ר"י אכל חלב וכו' לזה מתרץ הלא תדע דאיכא טענה אלימתא דהיינו יך ויחבשנו שחי פעמים מקדש ראשון ומקדש שני. וביום השלישי דהיינו מקדש ג' דעתיד להבנות ע"י הקב"ה אחר כך ונהיה לפניו דהיינו תחיית המתים וא"כ אמרינן דב"ח אינם נדחים ומועיל התשו' לכ"ע דעפ"י דרכו נראה לפקע"ד לפרש כוונת הכתוב בפ' תולדות וכה תוארה ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה וכו' ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה. דלכאורה י"ל בדברי הכתוב דמה בא ללמדנו מה שאמר עשו דכל כוונתו דמכירת דבכורה היתה בשביל שראה את עצמו שהולך למות או בשביל טעם אחר אלא כל כוונתינו הוא להודיע שמכר את בכורתו וא"כ למאי נפקא לן אם הוא בשביל שראה שהולך למות ועוד סיפא דקרא ויבז עשו את הבכורה ודרשו רז"ל ומה ביזה עימה ביזה ת"ה ומהיכן למדו רז"ל זה. אמנם עפ"י האמור ניחא דהכא בזה המחלוקת הוו יעקב ועשו דיעקב ס"ל כיון דיש לנו ח"ה א"כ אנו נחשבים כב"ח וס"ל כרב דב"ח אינם נדחים וא"כ מועיל התשו' ועשו דלא היה מודה בת"ה א"כ חשוב בעיניו כמת ואינו מועיל התשו' ואותו היום עשה כמה עבירות וכדרז"ל ע"פ ויבא עשו מן השדה והוא עיף וכו' לזה אמר הכתוב ויאמר עשו וכו' ר"ל שהוא הולך למות מיתת עולמים בין בעה"ז ובין בעה"ב וא"כ למה לי זה בכורה עיקר הבכורה הוא כדי כשיבנה בהמ"ק תהיה עבודה בבכירות כיון שלא יועיל לו התשו' הוי נראה ונדחה שוב אינו נראה והסכימה דעתו למכור את בכורתו משו"ה דרשו רז"ל מלמד שביזה עמה תחיית המתים והנה המפרשים חקרו חקירה גדולה דהצדיקים יש להם טענה אלימתא דאילולי לא סלקתני מן העולם הייתי מסגל מצות ומ"ט וא"כ נמצא דחייבים אנחנו בנזקו מדין דינא דגרמי וא"ת דליכא למימר הכי אלא במזיק בידים אבל במניעת הריוח לא אמרינן הכי זה לא אפשר מהא דכתבו התוס' בפרק השוכר את האומנין בדף ע"ו ע"ב על מ"ש התם. תניא השוכר את האומנין והטעו את ב"ה או ב"ה הטעה אותם אין להם זה על זה אלא תרעומת דהק' וז"ל קשה לר"י דהא קי"ל בר"מ דדאין דד"ג א"כ אמאי לא יתן להם כפועל בטל כיון שע"י נתבטלו אותו היום וי"ל דמיירי שכשחוזר בו עוד ימצאו להשתכר ומ"מ יש עלו תרעומות שלא ימצאו אלא ע"י טורח עכ"ל. הרי מבואר יוצא דאף דהוי מניעת הריוח אם לא ימצאו להשתכר אפ"ה הוי מזיק וחייב מד"ג והואיל ואתא לידן נימא בה מילתא במה שראיתי להרב ש"ך בסי' שפ"ו ס"ק יו"ד דכתב וז"ל כתב בעה"ת שטר כ"ט אם בעל השטר אומר מנה היה בו והשורף אומר לא כי אלא ן' ישבע כדין מודה במקצת ודין זה צל"ע דאין נשבעין על השטרות לא שבועת השומרין ולא שבועת מודה במקצת והוא מן המשנה פ' שבועת הדיינים ד' מ"ב. והעיקר נ"ל דהבע"ת ס"ל דד"ג ודבר הגורם לממון הכל אחד וס"ל הלכה כר"ש וא"כ לדידן דלא קי"ל כר"ש ליתנהו לדברי הבעה"ת עכ"ל. ולכאורה דבריו הם תמוהים דא"א דבעה"ת אזיל לשיטתיה וכו' א"כ התם במתני' דשבועות דקתני אלו דברים שאין נשבעין עליהן העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות ופליג עליה ר"ש ואמר ר"ש או' קדשים שחייב באחריותן נשבעין עליהן ושאינו חייב באחריותן אין נשבעין עליהם וא"א לדברי הרב ש"ך אמאי לא פליג ג"כ ר"ש על השטרות דהרי אשכחנא בהו שבועה דאורייתא כדכתב הרב בעה"ת ועוד ק"ל דאמאי לא תמה על בעה"ת דסתם שטר אית ביה כפירת ש"ק ואין נשבעין על כש"ק וכמו שאמר רבא בפ' הכותב ד' פ"ז אין נשבעין על כשע"ק ופסקוה כל הפוסקים אלא דלזה אפשר לתרץ ולומר דכיון שנשרף השטר ונשאר תביעתם ע"פ לא שייך לומר האי דינא ודרך אגב ג"כ הוקשה לי על דברי רש"י התם בפרק הכותב דפירש וז"ל כל שטרות שיעבוד קרקעות הן ואין נשבעין על הקרקעות כדאמרי' בשבועות ובהזהב עכ"ל. נמצא לפי דבריו שכל טעם שאין נשבעין על השטרות משום דאית ביה ש"ק ונמצא דהיינו קרקע ואין נשבעין עליהם וא"כ התם בשבועות דאמרו אין נשבעין על השטרות ואמרו בש"ס הטעם משום דאין גופן ממון והחוב כדקאי קאי ת"ל דאיכא ש"ק והיינו קרקעות וכבר אמרו אין נשבעין על הקרקעות וא"כ למה נקט ג"כ שטרות במתני' ועוד איכא להקשות להרב ש"ך דהוא עצמו בסי' צ"ד ס"ק יו"ד כתב על פסק מרן דטענו ענבים העומרים ליבצר הרי זה נשבעין עליהן כשאר מטלטלין והוא שאינה צריכים לקרקע כתב וז"ל. וגם מ"ס התוס' בשם ר"ח דמהך דפ' הכונס דף נ"ט ע"ב דפסק רב כר"ש דאכלה פירות גמורים משלם פירות גמורים משמע דהיינו כר' מאיר אינו ראיה דהתם כבר נתלשו עכ"ל. ובודאי שכוונתו הוא דכיון שכבר נתלשו א"כ תביעתם על המעות הוי נמצא דרצה לאוקמי הסוגיא כר"ש דאין נשבעין על הקרקעות ולא פליג עליה דר"מ כי אם על ההקדשות שחייבים באחריותן כדאמרן. איך שיהיה נמצינו למדין דמדד"ג חייב לשלם אף על מניעת הריוח אך צריך להבין מהו שכרו אם כפועל בטל או שכרו משלם וחזר הוית להרב החבי"ב בסי' של"ג שכ' משם הרמב"ן שאם השכיר פועל לנקב מרגליות וחזר בו בע"ה דנותן לו שכרו כפועל בטל מאותה מלאכה ולא כשומרי קישואין דעפ"ז נראה לפקע"ד כונת הכתוב מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם דהכוונה שאף הרמב"ן לא אמר אלא שכרו כפועל בטל מאותה מלאכה אבל שכרו משלם לא אמר אך הקב"ה אינו עושה כן אלא נותן להם לצדיקים שכרם משלם נגד הדין בני אדם דעפ"ז יובן ג"כ כוונת המדרש אשר דרשו בזה הפסוק לעת"ל רואים הצדיקים כל הטוב הגנוז להם מתמיהין ואומרים מה רב טובך וכו'. דלכאורה י"ל מה כל החרדה הזאת של התמיהא והלא טענה אלימתא היא שאם היו בעולם היו מסגלים תורה ומצות. אמנם עפ"י האמור ניחא דהצדיקים סברו דאה"נ דנותן להם שכר אבל אינו שכר שלם אלא כדכתב הרמב"ן כפועל בטל מאותה מלאכה כדין בני אדם אבל כשרואים שהקב"ה נתן שכרם במשלם מתמיהין ואומרים מה רב טובך וכו':
אך עדיין צ"ל דאף מה שאנו עושים מצות בעוה"ז איך נוטלים שכרם במשלם לעוה"ב והא אמרינן בהגוזל הרי שהיה בורח מבית האסורים וא"ל טול דינר והעברני אין לו אלא שכרו לבדו. והרב החסיד בספרו שמע יעקב בפ' בראשית חקר חקרה זאת דאיך הקב"ה יעד כמה יעודין לצדיקים לעוה"ב ואשכח לה פתרי עפ"י מ"ש ה"ה בפי"ב מה"ג משם הרשב"א דמכאן אנו למדין אונס וצער שהתנה הרבה אין לו אלא דמיהם לבד. ולפיכך רופא שנותן סממנים והתנה ליתן הרבה מחמת אונסו אין לו אלא דמיהן אבל רפואתו חייב לשלם דחכמתו מכר לו והיא שוה הרבה. והנה הרב מוהר"ש פירמו ז"ל בפ' פנחס הק' לסברת הרשב"א הלזו וז"ל. דלפ"ז נר' דכ"ש הוא דאין ב"ד כופין אותו לרפאותו דא"א דכופין אותו כ"ש שיפקעו חיובו אחר מעשה. וא"כ ק' ממ"ש הרשב"א בתשו' סי' תע"ב דמוהל שתובע שכר שהעלה שאם אין יד האב משגת דב"ד כופין אותו למול ומ"ש מרופא דלא כפינן ליה שהוא חיי נפש. וכן קשה על הרב ב"י שהביא תשו' הרשב"א מדין המוהל בסי' רס"א ובסי' של"ו הביא דין הרופא כאילו אין מחלוקת בניהם. וכן קשה על מור"ם בעל המפה שהביא לנו דין המוהל בסי' רס"א ובסי' של"ו כתב וז"ל ואעפ"י שיש עליו מצוה לרפאתו שכל מ"ע דרמיא לכ"ע ונזדמנה לאחד ולא רצה לקיימה אלא בממון אין מוצאין הממון מידו והם מדברי הטור והאמת שהסברה נותנת כדכתב הרב מוהרש"ף וגם נר' לי לפקע"ד להביא ראיה מדין חליצה דכתב מר"ן בא"ה סי' קס"ט סק"נ וז"ל חליצה מוטעת שאומרים לו חלוץ לה ע"מ שנותן לך מאתים זוז החליצה כשרה אפי' אינה נותנת לו כלום ואפי' כפל התנאי:
והנה לפקע"ד צריך להבין בדברי הרשב"א הללו דכתב דכופין אותו למול דלא פי' לן האי כפיה הכי הוי אם הוא בדברים לבד או בשוטים וכמו שמצינו במצות הצדקה דהפליגו ביה רז"ל ומר"ן בשולחנו הטהור בי"ד סי' רמ"ח פסק שמכין אותו מכות מרדות וא"כ אפשר לומר דה"ה הכא בדין המוהל או אפשר לומר דשאני מצות הצדקה משום דאיכא לאו דלא תאמן את לבבך משום הכי ס"ל דכופין דאמרו היינו מכת מרדות. אבל במצות מילה דליבא לאו לא כפינן ליה בשואים או אפשר לומר דלא אמרו הפוסקים דטעמא דכופין אותו בשוטים היינו משום דאיכא לאו דלא תאמץ וכו' משום דמצות הצדקה הוייא מצוה שמתן שכרה בצידה דכתי' למען וברכך ה' מ"ה איצטריך להו לומר משום לאו דלא תאמץ וכו'. אבל במצות המילה דליכא מתן שכרה בצידה אה"נ דכופין אותו אפי' בשוטים וכמ"ש הש"ך שם בסי' הנז'. והנה הרשב"א לא בריר לן מאיזה כת הוא אם הוא מהכת הסוברים דכפיה דאמרו בצדקה הוא בדברים או בשוטים. וראיתי לה' בצלאל סי' ט"ו דכתב דהרשב"א סובר דב"ד כופין אותו ומוציאים מידו. וכן כתב הרב נ"מ דף קנ"א עי"ש. וא"כ נוכל לומר דה"ם הכא בדין המוהל דאמר כופין אותו היינו בשוטים. אך מה שק"ל על מר"ן והסוברים שמכין אותו עד שיתן הראוי לו מהא דאמרינן התם בגיטין ד' ע"ד תנן התם בראשונה היה נטמן יום שנים עשר חו' כדי שיהיה חלוט לו התקין הלל הזקן שיהא חולש את מעותיו ללשכה ויהא שובר את הדלת ונכנס ואמתי שירצה הלה יבא ויטול את מעותיו ואמר רבא מדאיצטריך הלל לתקנו נתינה בעל כרחו הוייא נתינה מכלל דבעלמא נתינה בעל כרחו לא הויא נתינה ונשמע מינה דאם אמר הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ונתנה לו מדעתו מגורשת ע"כ אינה מגורשת. וכן פסק מר"ן בש"ע א"ה סי' קמ"ג סק"ד וז"ל אמר לה ע"מ שתתני לי מאתים זוז ונתנה לו בע"כ והוא אינו רוצה לקבל הרי זה גט פסול עד שיתן לה מדעתו הרי מפורש דנתינה בע"כ לא הויא נתינה א"כ הכא במצות הצדקה דכתי' ביה נתן תתן איך אנו כופין אותו בשוטים כיון שהיא נתינה בע"כ ולא הויא נתינה. וכעת צל"ע. ואגב אורחי הוקשה לי על דברי הרב ש"ך שכתב שטעם מר"ן דכתב דמכין אותו מכות מרדות היינו משום דכתי' ביא לאו דלא תאמץ את לבבך דא"כ מאי פריך הש"ס התם בר"ה דף ו' ל"ל ועשית מיקריב אותו נפקא ליפריך מגופא דברייתא דקאמר תשמור זו מצות ל"ת וכיון דאיכא לאו פשיטא דמכין אותו מכח מרדות ול"ל ועשית אלא ודאי דהאי ועשית אפי' על מצות עשה הוא:
וראיתי להרב מוהר"ש אלגאזי ז"ל בס' תאוה לענים דהק' להש"ס דר"ה דאמרינן ת"ר מוצא שפתיך זו מצות עשה תשמור זו מצות ל"ת ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך והקשו אמר מר מוצא שפתיך זו מצות עשה למה לי מובאת והבאתם שמה נפקא תשמור זו מצות ל"ת ל"ל מולא תאחר נפקא ועשית ועשית אוסרה לב"ד שיעשוך לי". מויקריב אותו נפקא דתניא יקריב מלמד שכופין אותו ער שיאמר רוצה אני ועשה צריכות התם דכולהו איצטריך הא והא משום דמצות עשה שמתן שכרה בצידה אין כופין עליה והק' הרב הנז' דכיון דכתי' בפיך זו צדקה בהאי קרא א"כ נימא דאיצטריך האי ועשית לצדקה משום דסד"א כמ"ש התו' בכתובות ד' פ"ט דהאי כפיה היא בדברים איצטריך ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך ויקריב לקרבנות וארב הנז' חי' דאם איתא דהאי ועשית קאי לצדקה הול"ל כסוף הפסוק. השתא דכתי' בענין נדרים ונדבות משמע דקאי לגבי נדרים ונדבות זת"ד. ולפקע"ד גברא רבא קא חזינא ותיובתא לא קא חזינא דהרואה יראה דכל כוונת הס"ס הוא לומר דהאי דאמרינן דכל דבמצות עשה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד מזהירין עליה היינו לצוף אותו שיקיים מצות עשה אפי' שדיבר בפיו לעשות אבל כשנדר ואמר אתן סלע זו לצדקה פשיטא דב"ד כופין אותו שיקיים את נדרו כמו בשאר נדרים וא"כ נמצא דאין העשיה בשביל המצוה של צדקה אלא בשביל הנדר וא"כ שפיר פריך הש"ס האי ועשית ל"ל דמויקריב נפקא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני וא"כ מעיקרא קו' ליתא ודו"ק:
והנה הרב מוהרש"ף ז"ל תי' בדוחק דאה"נ דברופא נמי בדליכא זולתו וגם אין יד החולה משגת לתת לו דכייפינן ליה עי"ש. ולכאורה דבריו אינם מובנים לפקע"ד דא"א להא הוה ליה לאשמועינן הך דינא דאפי' לרופא דחכמתו מכר לו כייפינן ליה והוי רבותא טפי ממוהל. אמנם לפקע"ד נר' לתרץ עפ"י מה שכ' הרכ ט"ז בסי' של"ו ס"ג וז"ל ואעפ"י שיש איסור בנטילת שכר על הלימוד וכו' מ"מ כאן שכבר התנה וכו' חייב לשלם כיון דלאו עליה דידיה לחודיה רמיא מצוה זו וכו' ואע"ג דבבורח אין נותנין לו אלא שכרו וכו' ש"ה דקצבה יש לאותה פעולה משא"כ בחכמת הרפואה דאין לה שיעור ע"כ מהני התנאי דוקא בזה עכ"ל. א"כ מצינו ללמד דכל דבר דהוא מלאכה דיש לה קצבה לאותה פעולה ורוצה זה יותר לא שמעינן ליה וכייפינן ליה וא"כ ה"ה כמילה שהוא מלאכה דיש לה קצבה להכי אמר דכייפינן ליה לעשות כשאין יד האב משגת וכ"ש שמפקיעין ממנו חיובו ואין לו אלא שכר הנהוג לאותו מלאכה דומיא דמעבורת משא"כ ברפואה שאין לה קצבה וגם אין מפקיעין ממנו חיובו אף דיש איסור וכמ"ש מור"ם כיון שהמצוה לאו עליה דידיה רמיא וכ"ש שאין כופין אותו לעשות אלא שאנו אומרים לו בדברים בעלמא להורות לו דחייב משום כל המקיים נפש אחד מישראל וכו' והוא יחוש לעצמו ונר' לפקע"ד לתת לו טעם לזה החי' של הרב ט"ז והוא משום דבשלמת בדבר דיש לו קצבה כיון דידוע הקצבה והיה הנשאר דרוצה ליקח הפקירו אותו ב"ד והפקר ב"ד הפקר וזכה בו האחר אבל בדבר שאין לו קצבה כגון מלאכת הרפואה אינו ידוע לנו כמה הוא קצבתו כדי שיפקירו ב"ד השאר כדי שיזכה בו הנותן מטעם הפקר ב"ד הפקר: עוד נר' לפקע"ד לתרץ עמ"ש התו' והרא"ש שם גבי ההיא דמעבורת דהיינו דוקא במקום שאין לוקחין אלא דבר מועט אבל היכא דלוקחין דבר גדול התם אינו יכול לומר משטה היתי כך יע"ש. וא"כ לפ"ז נר' דלא קשיא דדוקא במילה כיון דרגילות הוא לעשות בחינם משו"ה כייפינן ליה עפ"י המנהג אבל ברפואה שרגילות הוא ליתן עליה שכר אין כופין אותו וכ"ש שאין מפקיעין חיובו כאמור. מעתה נחזור לקוטב דרשינו דכתב הרב החסיד ז"ל דדרשו רז"ל והסיר ה' ממך כל חולי זה יצר הרע נמצא דהחולי הוא היצר הרע והרפואות הם התורה והמצות. ולפי דברי הרשב"א שבחכמת הרפואה חכמתו מכר לו ורפואה כזאת צריכה אומן בקי וכדאמרו בש"ס כיון שהגיע לפרשת דרכיה ניצול מכולם זה ת"ח דסלקא שמעתתא אליבא דהלכתא א"כ אית ליה שכרו במשלם:
וראיתי לה' הון רב שגם הוא פי' כוונת המאמר כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו בהקדים מ"ש הרב עשרה מאמרות דח"ו אם אין מספידין אותו כראוי אז גורמים שיבא ח"ו בגילגול ויעשו לו הספד כראוי. גם בהקדים מ"ש הרב אהבת עולם דימי אדם הם קצובים מעת הלידה אלא שאינם גוזרים אם יהיו בבת אחת אם לאו אלא דאם זוכה האדם עושה אותם בבת אחת ואם ח"ו לא זכה עושה אותם ככ' או בג' פעמים דעפ"ז מפרש כוונת רז"ל דכל המתעצל בהספדו של חכם אז גורם לצדות זה לבא בגילגול פעם אחרת א"כ ראוי לקוברו בחייו דהיינו שיקבר עם חייו הקצובים לו משעת לידתו דעפ"ז פי' הרב מר אבי ז"ל כוונת הכתוב הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים ואין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק דהכוונה הוא דאין איש שם על לב להספידו אבל ואנשי חסד נאספים לעשות לו הספד כראוי משום דיודעים הם דח"ו גורמים רעה לבא בטימל וזה שאינו שם על לב להספידו הוא מפני שאינם מבינים שמפני זה הרעה דהיינו ההספד נאסף הצדיק לבית עולמו ולא יצטרך לבא פעם אחרת בגילגול:
והנה הרב פ"ד בד' נ"ד פי' כוונת הכתוב סילה כל אבירי בקרבי קרא עלי מועד לשבור בחורי וכו' דהכוונה הוא דמתמיה המקונן דאיך עשה זאת דסילה כל אבירי דהיינו הצדיקים אפי' דה' בקרבי דהיינו אפי' בזמן דב"ה קיים דהלא כל מה שאמר ליה הקב"ה למשה דנוטל צדיק אחד ומכפר על הדור הוא בזמן שאין ב"ה קיים וכדאמר ליה תינח בזמן שב"ה קיים וכו'. וא"כ איך אפשר. דיהיה סילוק הצדיקים בהיותו ה' בקרבי דהיינו בזמן שב"ה קיים דעפ"ז מפרש הרב מ"ז בכתבותיו כוונת הכתוב בישעיה סי' ל"ג וכה תוארם לבך יהנה אימה איה סופר איה שוקל איה סופר את המגדלים את עם נועז לא תראה עם עמקי שפה משמיע נלעג לשון אין בינה. חזה ציון קרית מועדינו עיניך תראנה ירוש' נוה שאנן אהל בל יצען בל יסע יתדתיו לנצח וכל חבליו בל ינתקו ולא נאריך בדקדוקים אלא דהכוונה הוא דבודאי אף שנר' תמוה זה כיון דאיכא בהמ"ק למה מסלק הצדיקים אפ"ה לא משום. זה ח"ו נתלה לומר דבשביל עונם מתו אלא לומר דהם צדיקים גמורים ומיתתם בשביל עין הדור והקב"ה יודע מעשו של דברי למה צריך ג"כ מיתת הצדיקים:
מעתה זה הוא כוונת הכתוב שמודיע הנביא באו' לבך יהגה אימה כשתראה חסרון הצדיק באומרך איה סופר איה שוקל אך מה שאני מצוה אותך היא שאת עם נועז לא תרצה ר"ל בבני אדם שהם עזים ואומרים שבעונם מתו לא תרצה ולא תשמע להם משום דהם עם עמקי שפה ואין בינה להם וא"ת הרי מביאים ראיה לדבריהם דא"א דמתו משום עון הדור למה צריך מיתת הצדיק הלא יש לנו בהמ"ק קיים וזה אומרו אף שאומרים לך חזה ציון קרית מועדינו בנוי לתלפיות אפ"ה אני אומר שלבך יהגה אימה ותחזור בתשו' באומרך שבעון הדור מתו ועל הקו' תשיב הקב"ה יודע דרכיו ואין ידיעתנו מכרעת להבין דרכיו ועפ"י דרכו נר' לפקע"ד דיובן כוונת כז"ל דאמרו התם במ"ק פ"ג אמר ר' אמי למה נסמכה פ' מיתת מרים לפרה אדומה לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתת הצדיקים מכפרת אמר. ר"א למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהוגה לומר לך מה בגדי כהונה מכפרים אף מיתת הצדיקים מכפרת. דלכאורה י"ל מה זאת הקו' למה נסמכה דנר' דלא היה צריך לסמוך הפרשיות אהדדי ומדנסמכי שמעינן הך חידושה להודות לנו הך דמיתת הצדיקים מכפרה וצריך להבין למה לא היו ראוים לספוד אהדדי. ועוד מאחר דכבר אמר ליה הקב"ה למשה משכן משכן וכו' וא"ל דבזמן שאין מקדש נועל צדיק אחד ומכפר למה לן למילף ממקומות אחרים שמיתת הצדי' מכפרת. אמנם עפ"י האמור ניחא דר' אמי בא להורות לנו דאף דהקב"ה אמר ליה למשה אני נוטל צדיק אחד ומכפר לא תאמר דדוקא בזמן שאין לנו בהמ"ק אבל. בזמן דאיכא בהמ"ק קיים אין מיתת הצדיקים מכפרה וזה נלמד ממה שמצינו שנסמכה פ' מיתת מרים ל"פ פרה אדומה ולזה בא ד ר"א ואמר דאם היינו למדין מהכא ליכא למשמע הכי דנוכל לומר דאפשר דמכפר על עון אחד דוקא כמו שמצינו בפרה אדומה שמכפרת על מעשה העגל דוקא וכמ"ש רז"ל תבא פרה ותקנה וכו'. אמנם מנין לנו שמכפרת על כל עבירות על זה הביא ראיה מבגדי כהונה והתם כל אחד מכפר על עבירה אפת וכדאמרו בש"ס אבנט על ג"ע וכו' וא"כ שפיר מצינן למילף דמיתת הצדיקים מכפרת על כל העבירות ואף בזמן שבהמ"ק קיים כדאמרן אמנם מצינו לרז"ל דאמרו וכ"ז הוא צדיק אחד אבל אם ח"ו הם ב' צדיקים או הוא מפני הרעה העתידה לבא דעפ"ז פי' הרב ש"י פ' תולדות משם הרב כנה"ג כונת הכתוב הצבי ישר' על במותיך חלל איך נפלו גבורים וכו' דהכוונה הוא דאומר הצבי ישר' צריך שתבין היטב בזה הסילוק של הצדיקים שאינו לכפר משום דאם היה לכפר היה די לנו באחד והיינו על במותיך אלל אבל עכשיו שראינו שנפלו גבורים דהם שאול ויהונתן בודאי שהוא משום רעה העתידה לבא והנה זה החילוק אשר כתב משם הרב כנה"ג נראה לפקע"ד דהוא הפך ס' הזוהר בפ' פנחס דף רי"ח דכתבו וז"ל אי אסגיאו חובין יקירין על עלמא כדין כל זכאין אלקין וכו' אבל בזמן דלא אסגירו כ"כ כדין חד זכאה אלקי ושאר צדיקיא בשלם עי"ש. נמצינו למדין דכל דאיכא מיעוט עונות די בצדיק אחד אי איכא הרבה לא. די לא באחד ולא בשנים וכו'. נמצא דאפי' דמתו שנים הם לכפר ואיך כתב דכשהם ב' אינו לכפרה. וכן נר' מדברי הש"ס דאמרו עול הרב דאיכא לגבות בו וכו' דנר' דאם היה נוטל צדיק אחר לא היה די לכפר על כל העונות אשר היה להם אבל כיון בנטל הרב ראוי הוא לכפר ע"כ העבירות דראוי והגון הוא וזה מורה כדברי הזוהר ולפק"ד נר' דאיכא חילוקא אחרינא דכ"ז דאמרן דמיתת הצדיק מכפרת היינו כשעת מיתת עצמו כדרך כל הארץ אז בודאי הוא דמיתתו היא לכפר אך אם ח"ו היתה מיתתו מגונה שלא כדרך טבע אז בודאי דהוא משום הרעה העתידה לבא דעפ"ז נראה כוונת הכתוב הנז' הצבי ישר' וכו' ר"ל להיך אתה להבין היטב דאיך היתה כזאת מיתת שאול ויהרגתן בהריגה דאם היה מיתת עצמם היינו אומרים כדי לכפר אבל מדחזינן על כמותיך חלל וגם שנפלו דרך נפילה בודאי הוא שהוא משום רעה העתידה לבא דעפ"ז נר' ג"כ כוונת הכתוב דמקונן דוד על אבנר הכמות נבל ימות אבנר ידיך לא אסורות זאגלת בא לנסושתים הוגשו בכפול לפני בני עולה נפלת ויוסיפו כל העם לבכות עליו והדקדוקים הם מבוארים ועפ"י האמור ניחא ובהקדים עוד מאי דאמרינן התם במכות אריב"ל מאי דכתי' עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם מי גרם לרגלינו שיהיו עומדות במלחמה שעריך ירוש' שהיו עוסקים בתורה נמצא דע"י דהיו עסוקים התורה היו נוצחין במלחמה וכתב הרב פ"ד ד' ל"ה ח"ל ואין ספק דסגולה זאת הוא דוקא היכה דסלקא ליה שמעתתה אליבא דהלכתא עי"ש והנה רז"ל דרשו ידיך לא אסורות במלחמתה של תורה ורגליך וכו'. מעתה זה נר' כוונת דוד המלך דהיה מקונן לאבנר ואומר להם ליכר' צריכים שתדעו שמיתתו של אבנר אינו לכפר חחב דה נבל ימות אבנר וכמו שמת נבל במגפה שלמה שנאהיח כל הארץ כך מת אבנר וא"כ מורה באצבע האוצה סאוגבנפתפו זאת רעה חולה בידיך לא אסורות במלחמתה של תורה ואם כן מן היה שיהיה נוצח במלחמה ועכשיו ממה ראינו שנפל לפני בפי עולה זאת יי הוראה גדולה שאינו לכפר אלא מפני הרעה העתיוט לבא משו"ה ויוסיפו כל פעם לבכות עליו על מאורע רזה ודו"ק: חזרתי למאמר הנצב פתח השער דלכאורה קשה הבנה להבין דמאי היתה בכיה דיאושע עד שהוצרך הקב"ה לומר לו והלא לי מת אם הוא משום בכיה והספד שראוי לו לא היה אומר לו כן הקב"ה אלא ודאי נר' מתשו' הקב"ה דכוונת יאושע היתה משום סי' אחרת עד שהוצרך הקב"ה לומר לו כן. וראיתי בכתבי הרב מ"ד בעל פי שנים דהוא היה מפרש במה דאמרו רז"ל על ב' מאמרים הסותרים זה את זה דבמקום אחד אמרו חכם שמת אין לנו תמורתו ובמקום אחר וזרח השמש ובא השמש ומתרצים ב' תי' דאה"נ דוזרח השמש ובא השמש ועד שלא שקעה שמשו וכו' אמנם אפשר דהוא במקום אחר ולגבי אנשי אותו מקום אין להם תמורתו או אפשר דאפילו דיהיה באותו מקום אפשר דהוא קטן ומאי דביני ביני עד שיגדיל אין לנו תמורתו מעתה נבא לכוונת המאמר דיאושע היה בוכה ומספיד על משה רבינו כדרך שחייב אדם לבכות ולהספיד לכל הצדי' והתכמי' מהטעמים האמורים אבל איכא צד נחמה דודאי נולד צדיק אחר אבל האמת הכא במשה רבינו אינו כן וכמ"ש הכתוב ולא קם נביא עוד כמשה לזה השיב לו הקב"ה אתה חושב בדעתך דחסרון משה הוא לך לבדך כדאמרן לפי שעה עד שיגדיל או במקום אחר לזה אני אומר לך שאינו כן אלא לי מת כמו שאני חי וקיים כן מיתת משה היא לעולם שלא יהיה עוד צדיק אחר כמוהו. דעפ"ז נר' לפק"ד כוונת הכתוב האמורים התם במלאכים וכה תוארם ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ולא ראהו עוד ויחזק בבגדיו ויקרעם לב' קרעים וכו' והדקדוקים הם מבוארי' אך לפי האמור ניחא דהכוונה הוא דאלישע היה רואה מה שאמר הכתוב וזרח השמש ובא השמש עד שלא שקעה וכו' וא"כ מן הראוי היה שנקח מעט נחמה אפ"ה היה צועק ובוכה משום דלא ראהו עוד וכיון דלגבי דידיה לא ראהו עוד ויחזק בבגדיו ויקרעם לב' קרעים ולפי קע"ד נראה לפרש כוונת המאמר הנז' עפ"י מה שראיתי לה' הון רב שפי' כונת הכתוב כי אנכי מת בארץ הזאת אינני עובר את הירדן וכו' השמרו לכם פן תשכחו את ברית ה' אלהיכם אשר כרת עמכם ועשיתם לכם פסל תמונת כל אשר צוך ה' אלוהיך דהכוונה הוא בטענה שיש לעובדי ע"ז שאפשר לב' מלכים שישמשו בכתר א' ח"ו אבל ואין עוד אחר האמת הוא שאי אפשר לב' מלכים וכו' אלא ה' אחד זולתו וגם ידוע הוא שמשה רצונו היה לעבור את הירדן ואמר לו כבר הגיע אפרכי של יאושע וא"א לב' מלכים וכו' א"כ מכאן מודעא דבא. מעתה זה אומרו הלא תדעו ממה שתראו שאנכי מת בארץ הזאת ואינני עובר את הירדן היא הוכחה שא"א לב' מלכים וכו' ובעלה טענת העובדי ע"ז וא"כ אני מצוה אתכם השמרו לכם פן תשכחו וכו'. מעתה זה נר' כונת המדרש שיאושע בשומעו את דברי הקב"ה שלא הניחו לעבור את הירדן בטענה שכבר הגיע אפרכי של יאושע היה בוכה ומצטער על זה שנמצא שהוא הגורם לכן אמר לו הקב"ה וכי לך לבדך מת בשבילך והלא ג"כ איכא סי' אחרת בשביל שילמדו מכאן שלא לעבוד ע"ז משום שבאמת הוא שא"א לב' מלכים וכו' ולזה סיים בעל המאמר מיום שמת וכו' הכוונה שנתקשה הקב"ה שלא האמר כיון שהמיתה היא הכרח לבעל טענה העובדי הע"ז א"כ אין ראוי לבכות ולהצטער עוד על מיתתו לזה אמר ומיום שמת אבל לפני משום שאין לי ממלא מקומו כמו חרבן בהמ"ק דכתי' ויקרא ה' צבאות כן הכא במיתתו של משה. מעתה חזרתי לנושאי מקדם ויצא משה מעם פרעה וכו' שם רמז לזה הצדיק אשר אנחנו עסוקים בהספדו שיצא מעם פרעה מיד היצר הרע שכל זמן שאדם בעולם יש לו מלחמה גדולה עמו וכמ"ש רז"ל בכל יום ויום מתגבר יצרו של אדם ואלמלא הקב"ה עוזרו וכו' וא"כ מן הראוי הוא שיפרוש כפיו אל ה' ויחדלו הקולות של הגלות המר והנמהר ולא ישמע עוד שור ושבר בגבולינו. חזרתי ואמרתי ויצא משה וכמ"ש רז"ל גואל ראשון הוא גואל אחרון נמצא שצריך שיבא משה רבינו לגואלינו. אבל הן בעת הזאת הוא קבור נגד בית פעור לכפר על ישר' וכמ"ש רז"ל אבל בע"ה כשויצא מעם פרעה שהוא אותיות פער ויפרש כפיו אל ה' על גלות המר הזה ויחדלו הקולות ויחיש לגאלינו כיר"א:
ד"ת שאמרתי בחברת אהל משה כשעשינו הפתח ונגמר הבנין:
איתא בתורת כהנים וירא משה את המלאכה והנה עשו אותם כאשר צוה ד' כן עשו ויברך אותם משה. מה בירכן יה"ר שתשרה שכינה במעשה ידיהם. ר"מ אמר ד' אלד'י אבותיכם יוסף עליכם ככה אלף פעמים וגו'. והם ענו ואמרו ויהי נועם ד' אלד'ינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו במשכן ומעשה ידינו כוננהו בבנין בית הבחירה. ויל"ד דברכה זו אין לה מובן דהלא הקב"ה כב יכול הוא אמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ומה זו ברכה יה"ר שתשרה שכינה פשיטא. ולר"מ ק' למה הוכפלה ב"פ כבר נאמרה בפ' דברים. ולישר' ק' מה כוונתם באמירת מעשה ידינו וגו' במשכן ומעשה ידינו כוננהו בבית הבחירה. ונר' דיובן עם מ"ש ה' החסיד ז"ל בס' שמ"י פ' פקודי שהביא מאי דאיתא בזוה"ק פ' נח ד' ע"ג אמ"ר אבא בת שבע דידיה דדוד הוה אמאי יהבה הקב"ה לאוריה וכו' רזא דב"ש דאתייהיבת לאוריה פוק דוק ותשכח מה דאחייהיבת ארעא קדישא לכנען עד דלא מתון ישר' ותשכח דכלת רזא חדא איהו. ובפ' לך לך מפורש הטעם סוד הדבר הוא כי א"א להתקשר בקדושה כ"א להדבק קודם בטומאה דמאדה"ר שחטא בעץ הדעת טו"ר נתערבבו כל עניני הקדושה טו"ר וצריך להפריד הטוב מהרע דלית טהור אלא טהור דנפיק מגו טמא. ולזה הוצרכה א"י להיות ארץ כנען בתחילה ואח"ך תהיה ארץ ישר' מקודשת. וכן ב"ש הוצרכה להיות תחת יד אוריה החיתי רמז לב"ש העליונה שהיתה מלובשת בקליפות ואח"כ תהיה אשת דוד. וזה סוד היות ישר' במצרים ואח"כ הוציאם להיותם נכונים וקדושים ולקבל את התורה. וגם מקום המקדש הוצרך להיות תחת ארונה היבוסי בסוד קליפה קדמה לפרי ואח"כ קנאו דוד הע"ה ונעשה מקום המקדש ובזה פי' הוא ז"ל כוונת הכתוב שאמר ארונה לדהע"ה ד' אלד'יך ירציך הכוונה דכבר הבין ארונה בראותו שבא דוד הע"ה לקנות את הגורן למזבח שכוונתו להוציאו מעמקי הקליפות וא"כ ממילא דבת שבע מה שנשאת לדהע"ה לא היה באיסור כי שלו היתה ונשאת לאוריה להפריד הקלי' וז"א ד' אלד'יך ירצך שידעו שאתה נקי ותהיה מרוצה יעש"ב. וזה נלע"ד כוונת המאמר הנז' והוא דבמשכן לא היה שום דבר בתוך הטומאה כמו המקדש וא"כ לא יפרד הרע מהטוב כלל ולזה הוצרך מרע"ה להתפלל יה"ר שתשרה שכינה במעשה ידיכם דייקא כי הכל מעשה ידכם ואין להטומאה שום דבקות ור"מ בא להוסיף כי כל המשכן לא עשו ישר' לבדם כי גם מלה"ש היו עובדים במלאכת המשכן ובמהרה ירדה מן השמים עשויה כמ"ש רז"ל ולז"א ד' אלוד'י אבותיכם יוסף עליכם הכוונה דכיון שיש תוספת מאת ד' ודאי שיברך אתכם וגו'. וישראל ענו ואמרו ויהי נועם ד' אלד'ינו עלינו וגו' הכונה שמתפללים כמו המשכן שלא היה שום ספק כן נמי במלאכת המקדש שהוא היה דבוק עם הטומאה שיהיה מעשה ידינו כוננה עלינו שישרה שכינתו כב יכול בו ודו"ק. ובכן עלינו להודות להשרים והסגנים הועד של מזכרת משה בלונדון יע"א ולברך בשמם רב ברכות יאריכו ימים ושנות חיים ונזכה ונחיה כולנו לראות בנין בית קדשינו ותפארתינו בקרב הימים כדכתיב יענך ה' ביום צרה ישגבך אלד'י יעקב:
חדושים ממורי הרב בעהמ"ח ס' בני בנימן זלה"ה זיע"א:
לשון רש"י בפ' ואתחנן. וז"ל לפי שאמר לו וחנותי את אשר אחון לפיכך אמר לו בלשון ואתחנן עכ"ל:
וכתב הרב מנחת יאודה וז"ל ר"ל מהיכן ידע משה שבקש מהקב"ה בקשה מתנת חנם ולא בשביל מעשים טובים שישנם בצדיקים דילמא אין הקב"ה מקבל התפילה אלא בשביל מעשים טובים וע"ז פי' וחנותי וגו' כלומר וכתיב ורחמתי את אשר ארחם ופי' רחמתי על זה שעשה מצות הרבה וחנותי ר"ל אף לזה שלא עשה מצות קבלתי בקשתו בחנם הלכך הואיל והקב"ה מקבל אף תפילתו של זה שאין בידו מצות אף מי שיש בידו מעשים מבקש מהקב"ה בקשת חנם על שם ענותנותו מ"ה בקש משה מתנת חנם עכ"ל. ולע"ד נ"ל דפי' דחוק מאד בלשון רש"י ז"ל דכפי דבריו ז"ל היה לו לרש"י במקום שאמר אף עפ"י שיש לצדיקים וכו' היה לו לתלות הדבר במשה ולומר אפ"י שהיה לו למשה וכו' ולא בקש כי אם מתנת חנם וכו' כיון שמשה היה ראשון שלמד כן ממה שאמר לו וחנותי וגו' וגם דברי הרב ז"ל לא זכיתי להבין דמתוך דבריו נראה דמשה למד מאחרים לשאול גם הוא מתנת חנם וכפי פי' אדרבא הוא להיפך ואפי' אם נפרש לשון רש"י ז"ל בזה על צד הדוחק מ"מ עדיין ק' לשונו בסוף דאמר אמר לו בלשון ואתחנן דכפי דברי הרב ז"ל דכוונת רש"י ז"ל לתת טעם על מה שבקש מתנת חנם לא היה צריך לכל זה ודי שיאמר לפי שאמר לו וחנותי את אשר אחון ולפחות היה לו לומר בקש לו מתנת חנם לכן נר' לע"ד לומר שכוונת רש"י ז"ל כך היא דכיון שאמר דפי' ואתחנן היינו שבקש מתנת חנם והטעם הוא משום שהצדיקים אעפ"י שיש להם מעשים טובים הם מבקשים מתנת חנם ואין לשאול מה שכתב הרב ז"ל דמהיכן ידע משה שבקש מהקב"ה מתנת חנם דילמא אין הקב"ה מקבל התפילה וכו' זה אינו דהרי מצינו שאמר לו הקב"ה לאברהם אל תירא אברהם וכו' שכרך הרבה מאד ופי' רז"ל שהיה מתירא שמא קבל שכרו על הצדקות שעשה והשיב לו הקב"ה כל מה שעשיתי עמך בזה העולם בחנם הוא אבל שכרך הרבה מאד לעוה"ב כן פי' בב"ר. ולכן כתב רש"י ז"ל סתם אף שיש לצדיקי' וכו' וכדי שלא נקשה מה שהקשה הרב מנחת יאודה ז"ל דהיה לו לומר ואתחנם ור"ל דכיון דמה שאמר ואתחנן היינו משום שבקש מתנת חנם אדרבא היה לו לומר ואתחנם המורה על חנם ולא ואתחנן המורה על חינון ולשלול זה כתב רש"י ז"ל לפי שאמר לו וחנותי את אשר אחון אמר לו בלשון ואתחנן דכמו דשם אמר את אשר אחון ולא אמר את אשר אחנם ואעפ"י דשם ודאי הוא לשון, חנם דאין לומר דהוא חינון דכבר אמר ורחמתי וכו' אמר לו בלשון ואתחנן ואח"כ כתב ד"א זה אחד מעשרה לשונות של תפילה ר"ל דמ"מ קשה דכיון דהוא בקש מתנת חנם היה לו לומר ואתחנם המורה תמיד על החנם ולא לומר ואתחנן המורה פעם על מתנת חנם ופעם על החינון לכן כתב ד"א דאע"פ שהיה מבקש מתנת חנם בחר לומר מפני שהוא אחד מעשרה לשונות של תפילה וק"ל:
עיין להרב נחלת יעקב בפ' ויחי על מה שפי' רש"י בפסוק כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור שפי' רצו לעקור את יוסף שנקרא שור שנ' בכור שורו וכתב ה' נחלת יעקב וז"ל וזה הפי' הוא בין לפי המדרש בין לפי פשוטו ואע"ג דדוקא באומות הוא דמצרף מחשבה רעה למעשה וכו' אבל לא בישראל וכו' י"ל היינו דוקא כשחזר ממחשבתו וניחם על הרעה אשר חשב לעשות וכו' א"כ שפיר מעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום עכ"ל עש"ב. ולע"ד אחרי המחילה רב מכ"ת אינו נר' כן מהש"ס שהרי אמרו שם בקידושין ד' ל"ט מחשבה שעושה פרי הקב"ה מצרפה למעשה וכו' ואם איתא לדברי הרב מאי אריא שעושה פרי אפי' שאינו עושה פרי כל שלא חזר ממחשבתו וניחם על הרעה מצרפה למעשה ואי קשיא לך איך נחשב להם למעשה י"ל דהאי אגדה דדריש דעקרו שור הוא יוסף ס"ל דהשבטים לא יצאו מכלל בני נח ולא היה להם דין ישר' ומאן דס"ל דיצאו מכלל בני נח דריש עקרו שור סנאה כמו שתרגם אונקלוס וזה החילוק שחלק הרב בין שחזר ממחשבתו לכשלא חזר ניתן ליאמר לע"ד במחשבה של ע"ז שאמרו רז"ל שמחשבה של ע"ז נצרפת למעשה היינו דוקא כשלא חזר בו ממחשבתו אבל אם חזר בו וניחם על הרעה אפילו במחשבה של ע"ז השי"ת מתנהג במידת רחמים וכמ"ש הרא"ש במס' ר"ה דעפ"ז יתיישב מה שהקשו המפרשים להרא"ש מהך סוגיא דקידושין שאמרו שם ודילמא מהרהר בע"ז הוה וכו' ועם מ"ש יתיישב ודו"ק:
תם ונשלם שבח לאל בורא עולם:
סוף הספר