פרק ה · אות יז
יז עַל זֶה הָיָה דָּוֶה לִבֵּנוּ, רַבִּי שִׂמְלָאי אָמַר צַעַר גָּדוֹל נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָאִשָּׁה הַזֹּאת, מֵאַחַר שֶׁמְשַׁמֶּרֶת יְמֵי נִדָתָהּ חוֹזֶרֶת וּמְשַׁמֶּרֶת יְמֵי זִיבָתָהּ. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר הָאִשָּׁה הַזֹּאת עַל יְדֵי שֶׁפֵּרְשָׁה מִבֵּיתָהּ שְׁנַיִם אוֹ שְׁלשָׁה יָמִים קוֹרֵא אוֹתָהּ הַתּוֹרָה דָּוָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ויקרא טו, לג): וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָה, אָנוּ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ מִבֵּית חַיֵּינוּ וּמִבֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ כַּמָּה יָמִים וְכַמָּה שָׁנִים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁנִּקָּרֵא דָּוִין, לְכָךְ נֶאֱמַר: עַל זֶה הָיָה דָּוֶה לִבֵּנוּ, לָמָּה עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ.