פרק ה · אות טו
טו שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ, אָמַר רַב חִסְדָּא בָּרִאשׁוֹנָה כְּשֶׁהָיְתָה אֵימַת סַנְהֶדְרִין עַל יִשְׂרָאֵל לֹא הָיוּ אוֹמְרִין דְּבַר נְבָלָה בַּשִּׁיר, אֲבָל מִשֶּׁבָּטְלוּ הַסַּנְהֶדְרִין הָיוּ אוֹמְרִים דִּבְרֵי נְבָלָה בַּשִּׁיר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי אָבִין בְּשֵׁם רַב חִסְדָּא בָּרִאשׁוֹנָה כְּשֶׁהָיְתָה צָרָה בָּאָה עַל יִשְׂרָאֵל הָיוּ פּוֹסְקִים כְּנֶגְדָּהּ שִׂמְחָה, מִשֶּׁבָּטְלָה סַנְהֶדְּרִין בָּטַל הַשִּׁיר מִבֵּית הַמִּשְׁתָּאוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כד, ט): בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן. מִשֶּׁפָּסְקוּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל מְחוֹלֵנוּ.