פרק ד · אות ז
ז דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, אַמַּת הַמַּיִם שֶׁהָיְתָה בָּאָה מִן הַחֲנֻיּוֹת, עָמְדוּ הַמְצִיקִים הֶחֱרִיבוּהָ וּשְׁפָכוּהָ, וְהָיָה אָדָם מוֹלִיךְ אֶת בְּנוֹ לָאַמָּה וְלֹא מָצָא מַיִם, וְהָיָה מְדַבֵּק לְשׁוֹנוֹ לְחִכּוֹ בַּצָּמָא. עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם וגו', רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר אִם אֵין מִי שֶׁיִּתֵּן לָהֶם מִי יְנַחֲמֵם, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (ירמיה טז, ז): וְלֹא יִפְרְסוּ לָהֶם עַל אֵבֶל. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר, אֵין מִי שֶׁיִּתֵּן לָהֶם פְּרוּסָה שֶׁל לֶחֶם, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (ישעיה נח, ז): הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ. וְרַבָּנָן אָמְרִין אֵין לָהֶם מִי שֶׁעוֹמֵד בַּשּׁוּרָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (ויקרא יא, ג): כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה.