פרק ד · אות א
א אֵיכָה יוּעַם זָהָב, רַבִּי שְׁמוּאֵל אָמַר אֵיךְ כִּיסָה דַהֲבָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (יחזקאל כח, ג): כָּל סָתוּם לֹא עֲמָמוּךָ. וְרַבָּנָן אָמְרִין אֵיךְ שִׁנָּה דַהֲבָא. רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אָמַר אֵיךְ עֲמָה דַהֲבָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֵיכָה יוּעַם זָהָב, דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּא, גֶּחָלִים, יָכוֹל עוֹמְמוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר אֵשׁ, אִי אֵשׁ יָכוֹל שַׁלְהֶבֶת, תַּלְמוּד לוֹמַר גֶּחָלִים, הָא כֵיצַד, מֵבִיא מִן הַלּוֹחֲשׁוֹת הַלָּלוּ. תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי קֹדֶשׁ, כַּד הֲווֹ חַבְרַיָיא נָפְקִין לְפַרְנָסַתְהוֹן, הֲווֹ קָרוּ עֲלֵיהוֹן תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי קֹדֶשׁ. דָּבָר אַחֵר, מְדַבֵּר בְּיֹאשִׁיָּה, אֵיכָה יוּעַם זָהָב, שֶׁהָיָה דּוֹמֶה לְאַרְנְטָס שֶׁל זָהָב. יִשְׁנֶא הַכֶּתֶם הַטּוֹב, שֶׁהָיָה גּוּפוֹ דּוֹמֶה לְאֶבֶן טוֹבָה וּמַרְגָּלִיּוֹת. תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי קֹדֶשׁ, אֵלּוּ שְׁתֵּי רְבִיעִיּוֹת שֶׁל דָּם שֶׁהָיָה יִרְמְיָה נוֹטְלָן וְקוֹבְרָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברי הימים ב לה, כד): וַיִּקָּבֵר בְּקִבְרוֹת אֲבֹתָיו, וְכִי בְּכַמָּה קְבָרוֹת נִקְבַּר, דְּאַתְּ אוֹמֵר בְּקִבְרוֹת אֲבֹתָיו, אֶלָּא אֵלּוּ שְׁתֵּי רְבִיעִיּוֹת שֶׁל דָּם שֶׁהָיָה יִרְמְיָה נוֹטְלָן וְקוֹבְרָן. דָּבָר אַחֵר, מְדַבֵּר בְּאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהָיוּ דּוֹמִין לְאַרְנְטָס שֶׁל זָהָב, וְגוּפָן דּוֹמֶה לְאֶבֶן טוֹבָה וּמַרְגָּלִיּוֹת, וְאִם יֹאמַר לְךָ אָדָם אֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר בְּאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם, אֱמֹר לוֹ כְּבָר כְּתִיב [בני ציון].