פרק ב · אות יט
יט סָפְקוּ עָלַיִךְ כַּפַּיִם, רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי אָמַר, כִּפָּה שֶׁל חֶשְׁבּוֹנוֹת הָיְתָה חוּץ לִירוּשָׁלַיִם וְכָל מִי שֶׁהָיָה רוֹצֶה לְחַשֵּׁב הָיָה רָץ וּמְחַשֵּׁב שָׁם, שֶׁלֹא יֵצֵא חוּץ לִירוּשָׁלַיִם מִצְטָעֵר, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: מָשׂוֹשׂ לְכָל הָאָרֶץ, וְעַכְשָׁיו סָפְקוּ עָלַיִךְ כַּפַּיִם שָׁרְקוּ וַיָּנִיעוּ רֹאשָׁן עַל בַּת יְרוּשָׁלָיִם. כְּרַכֵּי הָאֻמּוֹת הֵן אוֹמְרִים שִׁבְחָן בְּפִיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יחזקאל כז, ג): אַתְּ אָמַרְתְּ אֲנִי כְּלִילַת יֹפִי, אֲבָל יְרוּשָׁלָיִם אֲחֵרִים אוֹמְרִים שִׁבְחָהּ בְּפִיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הֲזֹאת הָעִיר שֶׁיֹּאמְרוּ כְּלִילַת יֹפִי. רַבִּי נָתָן אָמַר פְּרַקְמַטּוּטָא סָלֵיק לְזַבָּנָא עַמְרַיָא, דְּמַךְ וְלָא זַבַּן, אֲמַר דֵּין דְּאַתּוּן אָמְרִין מָשׂוֹשׂ לְכָל הָאָרֶץ, קְרַן וְזַבֵּין, אֲמַר טָבְאוּת אַמְרִיתּוּ מָשׂוֹשׂ לְכָל הָאָרֶץ.